התובע הוא פלסטיני המתגורר בכפר עקראבה שבשומרון. התאונה אירעה במטע תמרים הנמצא ממזרח לכביש 90 (כביש הבקעה). אין מחלוקת לגבי עצם אירוע התאונה. השתלשלות ההליך המשפטי התביעה הוגשה נגד הנתבע 1 (להלן: שטוקלמן), בעל הכלי ממנו נפל התובע, בעילה על פי פקודת הנזיקין. שטוקלמן שלח הודעה לצד שלישי נגד עבדאללה אוובי אשר טיפל במתקן ההרמה במהלך האירוע וכן נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס), כמבטחת את חבותו בנזיקין. הפניקס טענה כי האירוע הוא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). לאור טענת הפניקס ביקש התובע לתקן את כתב התביעה באופן שקרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית) תצורף כנתבעת נוספת בעילה על פי חוק הפיצויים. קרנית מצידה שלחה הודעות לצדדים שלישיים כנגד שטוקלמן (בעל הכלי) ועבדאללה אוובי (מפעיל הכלי בעת התאונה). טענות הצדדים לטענת התובע: התאונה נשוא התביעה היא תאונת דרכים. יש להחיל על התאונה את חוק הפיצויים שכן היא אירעה בשטח של התיישבות ישראלית. לחלופין, חל על האירוע צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון)(מס' 677), התשל"ו-1976 (להלן: צו המושל הצבאי). אולם צו זה הוא בבחינת דין זר, וככזה יש להחילו רק לגבי עניינים שבמהות, להבדיל מסדרי דין וטענת התיישנות. לחלופי חלופין, לתובע עילה על פי פקודת הנזיקין כנגד שטוקלמן הן מכוח אחריותו השילוחית והן מכוח אחריותו האישית. לטענת שטוקלמן: התאונה אירעה במטע תמרים, שטח פתוח, המרוחק מכל ישוב ישראלי, ולכן אין מדובר באזור של "התיישבות ישראלית" כטענת התובע. על התאונה לא חל חוק הפיצויים אלא צו המושל הצבאי. על פי הצו, תקופת ההתיישנות היא שנתיים ולכן התביעה התיישנה. מדובר בהתיישנות מהותית ולא דיונית. ב"כ שטוקלמן מודה כי בכתב ההגנה הוא טען שהכלי המעורב הינו "כלי רכב" אולם מוסיף כי מדובר בסוגיה משפטית וכי אין לראות בדבריו "הודאת בעל דין". בסיכומיו הוא אינו נוקט עמדה ומשאיר את ההכרעה בשאלה זו לבית המשפט. עילת התביעה על פי פקודת הנזיקין התיישנה. אין להטיל עליו אחריות בנזיקין. משהסכים התובע לעלות מרצונו על המתקן, לצורך הניסוי שנעשה בו, מדובר בהסתכנות מרצון. לטענת הפניקס: מדובר ברכב מנועי. מדובר בתאונת דרכים. הפוליסה שהוצאה לשטוקלמן אינה מכסה "חבות שחובה לבטחה על פי דין בגין כלי רכב מנועי" ולכן, משהודה שטוקלמן כי האירוע מהווה תאונת דרכים, ממילא הוא מושתק מלטעון שקיימת לו זכות שיפוי מכוח הפוליסה. שטוקלמן זנח בסיכומיו את הטענות כנגד הפניקס. בכל הנוגע לעילה הנזיקית מצטרפת הפניקס לטענות שטוקלמן לפיהן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, היעדר עילה והיעדר אחריות. לטענת קרנית: על התאונה לא חל חוק הפיצויים, שכן התאונה לא ארעה בתחומי מדינת ישראל. מקום בו לא חל חוק הפיצויים אין לתובע עילה כנגד קרנית. התביעה התיישנה לאור הדין החל במקום אירוע התאונה. התאונה נשוא התביעה איננה תאונת דרכים שכן הכלי המעורב אינו "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים. הדיון פוצל באופן שתחילה תידון ותוכרע שאלת החבות על כל היבטיה. העדים מטעם התובע העידו אחיו - מוניר עבד אל ג'אבר חאדר בני פאדל והתובע עצמו. התובע הגיש כראיה מטעמו את חוות דעתו של המהנדס אמנון בר יוסף. הנתבע 1, יעקב שטוקלמן, נתן עדות. קרנית הגישה כראיה מטעמה את חוות דעתו של בעז מוגילבקין, שמאי טכני, בוחן וקצין בטיחות מורשה. הפניקס הזמינה כעד מטעמה את גדעון כרמל - מנהל המוסך בקיבוץ עין גדי. כמו כן הגישה הפניקס את חוות דעתו של אינג' אריק יודלא. אמנון בר יוסף נחקר על חוות דעתו. הצדדים ויתרו על החקירות הנגדיות של בעז מוגילבקין ואריק יודלא. הדין החל על התאונה אין מחלוקת כי התאונה אירעה בשטח C. המחלוקת היא האם היא אירעה בשטח של יישוב ישראלי ומה הדין החל. על פי הפסיקה, תחולתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא טריטוריאלית (דנ"א 4655/09 סקאלר נ' יובינר (פורסם במאגרים, 25.10.2011); ע"א (מחוזי י-ם) 6299/99 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אוחנונה, פ"מ ס(1) 351 (2001)). כפי שכותב פרופ' אנגלרד, "טיב ההסדר הישראלי, המשלב בתוכו יסודות של משפט פרטי ושל משפט ציבורי (קרן סטטוטורית, חובת ביטוח ואחריות פלילית), שולל את תחולתו על תאונות דרכים הקורות מחוץ לשטח מדינת ישראל" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 7 (מהדורה שלישית, 2005)). חריג לכלל הטריטוריאליות מצוי בסעיף 2(א1) לחוק הקובע כי "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים או בשדה התעופה ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל". על פי סעיף 1 לחוק, הגדרת "האזור" ו"שטחי האחריות הפלסטינית" הינה כהגדרתם בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. בסעיף 1 לפקודת ביטוח רכב מנועי מוגדר "האזור" כיישובים והאתרים הצבאיים כמשמעותם בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה. "שטחי האחריות האזרחית הפלסטינית" מוגדרים כ"יהודה והשומרון וחבל עזה, למעט הישובים והאתרים הצבאיים כמשמעותם בהסכם". מכאן שעל תאונת דרכים שאירעה בשטחים, בין אם בשטחי האחריות הפלסטינית ובין אם בתחומי היישובים הישראליים והאתרים הצבאיים, יחול הדין הישראלי רק כאשר הנפגע הוא ישראלי או תייר חוץ, ולא כאשר מדובר בתושב פלסטיני. קודם לחתימת ההסכמים המדיניים בין ישראל לפלסטינים הוסדר פיצוי נפגעי תאונות דרכים בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה בצו המושל הצבאי (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 48 (מהדורה רביעית, 2012)). במסגרת הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני קיבלה המועצה הפלסטינית לידיה את הסמכות בעניינים אזרחיים, לרבות בענייני ביטוח, בשטח הגדה המערבית למעט היישובים הישראליים והאתרים הצבאיים. הרשות הפלסטינית התחייבה לחוקק הסדר לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ובשנת 2005 חוקקה את חוק ביטוח הרכב המנועי (ראו ריבלין, עמודים 54-52). ככל שמדובר בשטחי האחריות הפלסטינית ובנפגע שאינו ישראלי או תייר חוץ, חל, אפוא, על התאונה הדין הפלסטיני. הסמכות האזרחית שהועברה לידי המועצה הפלסטינית לא כללה את היישובים הישראליים, אולם משמעות הדברים איננה, כפי שמבקש התובע לטעון, כי על פלסטיני שנפגע בתחומי יישוב ישראלי יחול חוק הפיצויים. אפשרות כזו נשללה בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים, בו הוחל חוק הפיצויים על נפגע ב"אזור", קרי ביישובים ובאתרים הצבאיים, רק בתנאי שהינו ישראלי או תייר חוץ. בספרו של המלומד ריבלין נכתב בעניין זה כך: "ומה דינו של פלסטיני תושב השטחים שנפגע בתאונת דרכים בתוך ישוב ישראלי בשטחים? בעניין אחד נקבע כי דין הנזיקין שיחול על פלסטינית שנפגעה בתאונת עבודה במפעל המצוי בשטח ישוב ישראלי בשטחים הוא הדין הישראלי; זאת בין השאר בשל הקשר המיוחד שבין מדינת ישראל והשטחים ובפרט הקשר המיוחד לישובים הישראלים בשטחים ובהתחשב בכך שמדובר במובלעת הנתונה למשפט הישראלי הפנימי. אין להסיק מכך כי במקרה בו נפגע תושב השטחים בתאונת דרכים שארעה ב"מובלעת" ישראלית בשטחים יהא הוא זכאי לפיצוי מהנהג הפוגע על פי חוק הפיצויים הישראלי וזאת לאור הוראות סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים וסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח. על תאונת דרכים שארעה ב"אזור" חל הדין של ה"אזור" גם כשהתביעה מתנהלת בישראל - זאת אם הנפגע אינו "ישראלי" או "תייר חוץ"" (ריבלין, עמוד 57). לצורך יישום הסכם הביניים הוציא מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון את המנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995. כפי שהובהר בבג"צ 2717/96 וופא נ' שר הביטחון, פ"ד נ(2) 848 (1996) , "המנשר מיישם את הסכם הביניים ביהודה והשומרון... המנשר הוא הדין. הוא הקובע מי בעל הסמכות ומהי הסמכות לעניין מסוים בשטח זה או אחר". בסעיף 6א למנשר נקבע כי "מפקד כוחות צה"ל באזור וכן כל מי שנתמנה על ידו או פועל מטעמו יוסיפו להיות בעלי כוחות ותחומי אחריות, לרבות כוחות חקיקה, שיפוט ומינהל, על כל אחד מאלה - (1) הישובים והאתרים הצבאיים...". בסעיף 7 נקבע כי "הדין ותחיקת הבטחון החלים באזור ביום הכניסה לתוקף של מנשר זה יעמדו בתוקפם, כל עוד לא בוטלו, שונו או הותלו בהתאם להוראות מנשר זה או להוראות הסכם הביניים". המסקנה היא כי על נפגע פלסטיני בתחומי היישובים הישראליים והאתרים הצבאיים יוסיף לחול ההסדר שקדם להעברת הסמכויות לידי המועצה הפלסטינית, דהיינו, צו המושל. על נפגע פלסטיני בשטחי האחריות הפלסטינית יחול, כאמור, הדין הפלסטיני. מקום התאונה לטענת התובע, התאונה אירעה בתחומי התיישבות ישראלית. לטענת קרנית, על התובע להוכיח כי אתר התאונה הוא "יישוב ישראלי" כמשמעות המונח בהסכם הביניים. מדובר במעמד המשפטי של מקום התאונה, ובטענה לקיומו של חריג לדין החל בכלל שטחי המועצה הפלסטינית. עוד לטענתה, התאונה לא אירעה בתחומי יישוב ישראלי. העובדה שהמטע מוחזק בידי ישראלי אין בה די כדי לקבוע שהמטע הוא בבחינת "התיישבות ישראלית". בתשובה לטענות קרנית טוען התובע כי קרנית טועה ומטעה שכן אין מדובר בשטח פתוח, אלא בשטח מטע פרטי, שהיה מגודר בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, עם שמירה במקום, ושייך פיזית ליישוב תומר. לטענת התובע, השטחים שהוקצו על ידי המדינה בשטחי בקעת הירדן לשימוש בידי יהודים הם שטחים מוניציפאליים לבינוי וגם שטחים לעיבוד חקלאי - שטחים אלו הם הם המכונים "התיישבות ישראלית". לטענתו, מדובר בשטחי מטעים פרטיים, גדולים, שמקומם אינו בתוך היישוב, בשל גודלם, אולם עדיין שייכים הם ליישוב תומר, הם מגודרים ומפרנסים משפחות של חקלאים מזה 25 שנה על ידי עיבוד הקרקעות ומכירת פירותיהם. התובע מדגיש כי לא מדובר בשטחים ציבוריים. לטענתו שטח עיבוד חקלאי יכול שיהא התיישבות ישראלית, מה גם שהשטחים שייכים ליישוב ישראלי, תושבי היישוב מחזיקים בו תפיסת קבע ולא מדובר בעיבוד בתקופות לסירוגין. המונח "ישובים ישראליים" מופיע בפרק 3 להסכם הביניים, בו נקבע (בסעיף XVII) כי סמכות המועצה הפלסטינית תכסה את שטח הגדה המערבית למעט היישובים הישראליים ואתרים צבאיים. המונח "יישובים ישראליים" לא הוגדר ולא תוחם במפות הסכם הביניים. קרנית מבקשת לתמוך את טענתה במספר פסקי דין. בת"א (שלום י-ם) 1430/07 אללה נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם במאגרים, 15.10.2009) נדחתה הטענה כי יש לכלול בשטחי היישובים הישראליים גם את הדרך המובילה אליהם. בת"א (שלום י-ם) 10116/08 עאצי נ' עאצי (פורסם במאגרים, 19.12.2011) נקבע כי העובדה שהכביש בו אירעה התאונה נסלל על קרקע שהופקעה על ידי הצבא איננה הופכת אותו לאתר צבאי כמשמעותו בהסכם. אני מקבלת את טענת התובע לפיה יש לאבחן בין כביש - אשר הוא שטח פתוח ואינו חלק מהיישוב ובין קרקע חקלאית המהווה חלק מהיישוב. יעקב שטוקלמן העיד כי בתקופת הגדיד נמצאים כארבעים יום בשטח. במקום יש שמירה. הכלי עמד מחוץ למושב תומר, ליד חממה. הוא העמיד אותו שם שכן הוא סבר שהמקום בטוח. גם הפועלים שלו היו שם. מדובר היה במקום שבו עמדו כל הכלים בערב. במקום היו שומרים ועוד מספר תמרנים (עמוד 53 לפרוטוקול). לפי עדותו של שטוקלמן, השטח נמצא כ- 2 ק"מ ממושב תומר (עמוד 53 לפרוטוקול). רכב פלסטיני יכול להגיע למקום (עמוד 58 לפרוטוקול) בעוד שליישוב עצמו רכב פלסטיני אינו רשאי להיכנס ללא אישור מיוחד (עמוד 59 לפרוטוקול). המטע עצמו מגודר. עובד פלסטיני ללא אישור אינו רשאי לעבוד במטע (עמוד 59 לפרוטוקול). את האישור נותן המנהל האזרחי (עמוד 60 לפרוטוקול). אני מקבלת את טענת קרנית לפיה לאור מכלול הנתונים שהוצגו, שטח המטע אינו נכנס לגדר יישוב ישראלי. יתכן והיה מקום לקבוע אחרת לו היה מדובר בשטח חקלאי הגובל ביישוב ישראלי, אולם לא זה המקרה. הריחוק הפיסי של מטע התמרים מכל יישוב ישראלי, ובפרט מהיישוב בו מתגורר הנתבע, תומך במסקנה זו. מאחר ומקום התאונה איננו יישוב ישראלי, חל על התובע הדין הפלסטיני. בהעדר תחולה לחוק הפיצויים, דין התביעה כנגד קרנית, המבוססת על הוראות חוק הפיצויים, להידחות. דין הרשות הוא דין זר ועל התובע להוכיח את תוכנו. במקרה דומה ציין בית המשפט המחוזי כי "במקרה דנן, הוכיחו הנתבעים כי חוק הפיצויים הישראלי אינו חל בשטח בו אירעה התאונה, אלא חוק הרשות הפלסטינית הינו החוק שחל. לפיכך, היות והבסיס החוקי עליו סמכו התובעים את תביעתם אינו מתקיים עוד, עליהם להוכיח את תוכנו של הדין הזר, עליו ניתן להשתית את זכאותם לקבלת הפיצויים הנטענים" (בש"א (מחוזי י-ם) 3061/08 שושה נ' נתשה (פורסם במאגרים, 20.7.2009)). התובע והנתבע 1 לא התייחסו להוראות הדין הפלסטיני ולא להשלכות העובדה שתוכנו של דין זה לא הוכח. בטרם תינתן החלטה בשאלת החבות ביחסים שבין התובע והנתבע 1, ישלימו צדדים אלה את הסיכומים בשאלות הנ"ל. התובע ישלים את סיכומיו עד ליום 9.12.13. הנתבע 1 וחברת הפניקס ישלימו את הסיכומים עד ליום 30.12.13. שטחי יהודה ושומרוןעובדי שטחים / פלסטיניםפלסטיניםתאונת עבודה