התובעת טוענת כי בתום תקופת השכירות לפי חוזה הארכה, היא סברה כי הנתבעת פינתה את המושכר על כל חלקיו זאת בהתאם להודעתה על פינויו והעברתו לשוכר חדש, במסירת מפתחות המושכר לשוכר החדש לפי בקשתה של התובעת מהנתבעת. לטענתה, אושר לה טלפונית כי הנתבעת פינתה את המושכר וכי הוא הועבר על ידה לשוכר החדש (סעיף 9 לכתב התביעה). בדיעבד, נודע לתובעת כי הנתבעת הקימה מחיצה במושכר בתקופת השכירות, שיצרה חלל סמוי בשטח של 35 מ"ר (להלן- "החלל"; "החדרון"). הנתבעת, לא הודיעה לה כי החדרון נישאר בחזקתה למשך תקופת השכירות של השוכר החדש, במשך למעלה משנה וכי היא הלינה בו עובדים שלה. ביום 1.1.08 התחלף שוב השוכר במושכר, חברת "סוס עץ" (להלן-"סוס עץ") ובחודש מאי 2008 , נודע לה מ"סוס עץ" כי היא מתקשה לגבות מהנתבעת תשלומים עבור צריכת חשמל בגין השימוש בחלל. אי אז, נודע לתובעת על קיומו של החלל ועל השימוש בו ע"י הנתבעת (סעיפים 10-13 לכתב התביעה). 4. התובעת טוענת כי היא באה בדברים עם הנתבע , מנהלה של הנתבעת ומי שערב לחוזה והלה, אישר בפניה כי הנתבעת מחזיקה בחלל . הנתבע, התחייב להסדיר את התשלום רטרואקטיבית בגין החלל והסכים שייחתם הסכם שכירות חדש עם הנתבעת בנוגע לחלל לצורך הלנת פועלים בו "כאילו, ההסכם הישן לא הסתיים כלל" (כאמור בסיפא של סעיף 14 לכתב התביעה).הנתבעים, לא עמדו בהתחייבותם בסירובם לשלם דמי שכירות רטרואקטיבית בגין השימוש בחלל כי אם פיצוי חלקי בלבד אותו היא דחתה ונמנעו גם מלחתום על הסכם שכירות חדש. משכך ולאחר משלוח התראות לנתבעים , היא דרשה מהם דמי שימוש ראויים ופיצוי מוסכם מכוח החוזה בסך של 52,800 $ בצירוף מע"מ (נספח ה' לכתב התביעה). לאחר כישלון המו"מ עם הנתבעים, פינתה הנתבעת את החלל בתחילת חודש אוגוסט 2010 במסירת מפתחות המושכר ל"סוס עץ" מבלי ששילמה את חובותיה בגין השימוש ועקב הפרת החוזה כאמור בהתראותיה לנתבעת. 5. לאור האמור, טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את החוזה וחוזה הארכה באי פינוי המושכר במלואו. התנהגותה , לוקה בחוסר תום לב ויש בה משום מעשה רמייה והתעשרות על חשבונה שלא כדין, בשימוש שעשתה בחלל ללא הרשאה ומבלי לשלם לה דמי שכירות בגינו. בנוסף, 'משכה' הנתבעת חשמל מהשכן של המושכר בהסתר, בידיעתה כי השימוש בחלל אינו כדין . הנתבע, אחראי לדידה להפרה של החוזה ולנזקיה בהיותו ערב לחוזה ובהיותו אחראי לשימוש בהיותו מנהלה של הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה. 6. התביעה הועמדה על סך של 211,000 ₪ בגין איחור בפינוי המושכר למשך 528 ימים , בהתאם לסעיף 21 לחוזה בו נקבע כי הפיצוי יהיה בסך של 100$ בשקלים לכל יום איחור. כמו כן, דרשה התובעת פיצוי לדמי שימוש ראויים בגין החלל למשך שנה וחמישה בהתאם לשווי דמי השכירות בחוזה בסך של 12,000$ ובסך בשקלים של 48,000 ₪ בצירוף מע"מ והצמדה וריבית מיום 10/08/08 עד ליום התשלום בפועל. 7. הנתבעים דחו את טענות התובעת. תקופת השכירות נקבעה אמנם בחוזה ובחוזה הארכה אך הוארכה לתקופה נוספת בת 3 חודשים , עד לחודש מאי 2007 ועד בכלל (להלן-"הארכה השנייה"). הנתבעת, שלמה לתובעת דמי שכירות לכל תקופת הארכה השנייה אך פינתה את המושכר לפי סיכום בינה ובין התובעת כבר בסוף חודש אפריל 2007 . זאת, מבלי שהתובעת השיבה לה את דמי השכירות לחודש מאי 2007 ועומדת לה זכות קיזוז בגין אותו תשלום. 8. הנתבעים טענו כי הנתבעת פינתה את המושכר ומסרה את החזקה בו לשוכר החדש אשר הכיר את המושכר קודם לכן לתחילת השכירות, בהיותו שוכר בנכס סמוך למושכר. השוכר החדש, הסכים ללינת שניים מעובדיה של הנתבעת בחלל המהווה חדרון, על פי התקשרות ישירה בינו ובין הפועלים ומבלי שהנתבעת הייתה צד להתקשרות. לא הייתה כל הסתרה מצידה על דבר השימוש של הפועלים בחלל והיא אינה אחראית לשימוש משפינתה את המושכר ואינה אחראית עוד על המושכר. לאור ידיעתו של השוכר החדש על החלל והסכמתו כאמור לשימוש של הפועלים בו, אין לתובעת להלין כנגדה על השימוש כי אם כנגד השוכר החדש. הנתבעת מסרה לשוכר החדש את המושכר כדרישת התובעת ממנה והלה, אישר לתובעת כי קיבל את החזקה בו (סעיפים 5 ג-ד ו-12 לכתב ההגנה). אין היא אחראית לשימוש בחדרון לאחר מסירת החזקה בו כאמור ובפרט בנוגע לשימוש במושכר בתקופת השכירות של "סוס עץ" ולהסכם של הפועלים עם מי ששכרו את המושכר לאחריה. לפיכך, משהסתיים החוזה והוחזר המושכר לתובעת, לא הופר החוזה ע"י הנתבעים ואין לתובעת זכות לפיצוי מוסכם או לכל תרופה אחרת מכוחו. 9. הנתבעת טענה כי תשלומיה בגין צריכת חשמל עבור החלל הועברו לשוכר החדש ול"סוס עץ" (להלן-"השוכרים החדשים") כסיוע לפועלים - עובדיה להשתתפות בהוצאותיהם (סעיף 14 א. לכתב ההגנה) והכחישה כי היתה התקשרות בינה ובין בן סעיד ולאחריו עם "סוס עץ" בנוגע לשימוש בחלל למעט העברת תשלומי החשמל בגין החלל. העברת התשלומים היתה ל"סוס עץ" ששכרה נכס סמוך למושכר, בשל היותה רשומה כצרכן בחברת החשמל של מס' נכסים כולל המושכר, שחוברו כולם לאותו לוח חשמל. לפיכך, "סוס עץ" גבתה את תשלומי החשמל מהשוכרים של הנכסים. במסגרת זו העבירה אליה הנתבעת תשלומים בגין צריכת חשמל בחלל בהתאם להסדר בינה ובין הפועלים וכפי שהודע לשוכר החדש על העברתם ולא מחמת אחריותה לשימוש בחלל, עליו הסכימו הפועלים והשוכר החדש. 10. הנתבעים הוסיפו וטענו כי ככל שנכונה טענתה של התובעת לפיה היא לא ידעה על החלל, דבר המוכחש, לא נגרם לה כל נזק מהשימוש בו. להיפך הוא הנכון שכן, התובעת התעשרה שלא כדין על חשבון השוכר החדש ו"סוס עץ" בגביית דמי שכירות מהם גם עבור החלל , המצוי בתחום המושכר שלטענתה נמנע מהם שימוש בו. בתביעתה, מבקשת התובעת להתעשר בשנית על חשבון הנתבעים מבלי שנגרם לה נזק בגין השימוש בחלל. 11. לדידם של הנתבעים, הם לא הודו בשלב כלשהו באחריותם לשימוש בחלל לאחר תום תקופת השכירות . במסגרת ההידברות עם התובעת הם הודיעו כי ההתקשרות הייתה עם הפועלים ולא אתה בנוגע לחלל. הפועלים, פינו את החלל לפי המלצת הנתבעת בראותה שהתובעת מבקשת להתעשר בגין השימוש בו ולא בשל התחייבות כלשהי שלה לתובעת בגין החלל. עסקינן, בשטח זניח לשטחו הכולל של המושכר. הפיצוי המוסכם כמו גם דמי השימוש, מופרזים וחסרי בסיס ואין לחייב אותה בהם. בנוסף כמובא לעיל, יש לקזז מחיוביה, ככל שיהיו, את דמי השכירות ששלמה לחודש מאי 2007 שטרם הושבו לה ע,י התובעת. 12. הנתבע 2 טען להיעדר יריבות משלא חתם על ערבות להארכת החוזה. לחילופין טען הנתבע 2 כי במסירת המושכר לשוכר החדש לאחר פינויו ע"י הנתבעת, הסתיימו חיוביו מכוח ערבותו לחוזה. דיון והכרעה: 13. התביעה לפי עילותיה והסעדים שהתבקשו בה, אינה בגין הפרה של החוזה ביצירת חלל והשימוש בו בתקופת השכירות שנקבעה בחוזה ובתקופות הארכת החוזה, כי אם בנוגע להפרותיו לאחר תום תקופת השכירות. בהתאם לכך, אדרש לשאלת פינוי המושכר ע"י הנתבעת בסוף חודש אפריל 2007 . המחלוקת היא, בשאלת החזרת המושכר לתובעת כשהוא פנוי ובשאלת אחריותם של הנתבעים להמשך שהייתם של הפועלים בחלל , מחודש מאי 2007 ועד מועד פינויו בעזיבת הפועלים אותו, בתחילת חודש אוגוסט 2008. המסגרת הנורמטיבית: 14. סעיף 20 (א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן- "חוק השכירות") קובע: "בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו". בסעיף 20(ב) לחוק השכירות נקבע: "בשכירות של מקרקעין יוחזר המושכר כשהוא פנוי". סעיף 19 לחוזה קבע : "השוכר מתחייב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות דהיינו ב - 28/02/05 או בכל עת לפני כן במקרה של בטול השכירות כדין ע"י המשכיר לפני הסכם זה, ולהחזירו למשכיר מיד בתום תקופת השכירות כשהנכס ריק מכל חפצי השוכר ומכל אדם ובמצב טוב, תקין ושלם...". בסעיף 22 לחוזה השכירות נקבע כי הרשות בידי המשכיר בתום תקופת השכירות להיכנס למושכר ולפרוץ אותו בכוח ולסלק החוצה על חשבונו ואחריותו של השוכר את חפצי השוכר ו/או כל אדם אחר. כן רשאי המשכיר לדרוש ו/או לנתק את החשמל והמים למושכר. 15. בחוק השכירות וכן בחוזה השכירות , לא נקבע מהו אופן החזרת המושכר למשכיר. יחד עם זאת, גם לפי שיטתה של התובעת (סעיף 9 לכתב התביעה) היא הנחתה את השוכר החדש לקבל את מפתחות המושכר מהנתבעת והורתה לנתבעת למסור לשוכר החדש את החזקה במושכר ואת מפתחות המושכר. התובעת טענה בכתב התביעה, כי קיבלה אישור טלפוני כי החזקה במושכר הועברה בשלמותה לידי השוכר החדש וכי הנתבעת, פינתה אותו (סעיף 9 לכתב התביעה). מסירת מפתחות המושכר לשוכר החדש ובפרט אישורו של השוכר החדש על קבלת החזקה במושכר מהנתבעת, יש בהם משום ראייה למסירת המושכר לתובעת בתום תקופת השכירות, באמצעות השוכר החדש לפי הוראותיה של התובעת בדבר אופן המסירה. בע"א (י-ם) 4469/98 דויטש נ' כספי מצינו: "החזקה מההיבט הקנייני כוללת גם את יסוד הכוונה לשלוט בנכס וכי הגם שמסירת מפתח מהווה האקט בעל פוטנציאל להעברת אמצעי השליטה על הדירה... הרי שמפתח הדירה ומסירתו מהווים אף סממן מני סממנים אחרים לשליטה בנכס" (ראו גם בספרו של ד"ר ש' לרנר, שכירות נכסים, הוצאת חושן למשפט תל -אביב, תש"ן - 1990, עמ' 198-199). 16. הנתבעת הוכיחה כי היא החזירה את המושכר לתובעת בהעברת החזקה בו לשוכר החדש, חיים בן סעיד שקיבל ממנה את המושכר, בהתאם לדרישתה של התובעת בנוגע לדרך מסירת החזקה (סעיף 4 לתצהירו של מר וורטהיימר וסעיף 7 לתצהירו של הנתבע, שלא נסתרו בחקירתם, עמ' 18 שורה 22-26, עמ' 19 שורה 10-14). התובעת, לא טענה ולא הוכיחה כי בקשה להיות נוכחת במעמד המסירה של המושכר לשוכר החדש ולא הוכיחה כי ביקרה בו על מנת לוודא כי הנתבעת סילקה ממנו כל אדם וחפץ אף שעמדה לה הזכות לכך מכוח החוק ולפי הוראות החוזה או כי היתה מניעה מכניסתה למושכר לאחר פינויו ע"י הנתבעת. התובעת, ראתה שוכר החדש שלוח שלה לקבלת המושכר לידיה והסתמכה על אישורו לפיו המושכר נמסר לו . התובעת, לא הוכיחה כי הועלתה טענה כלשהי מצדו של השוכר החדש על אי קבלת המושכר על כל חלקיו ובמלוא השטח של המושכר. בנוסף, לא הוכיחה התובעת כי השוכר החדש הלין או התריע בפניה כנגד קיומו של החלל במושכר שנמנע ממנו שימוש בו או כנגד השימוש בחלל ע"י הפועלים. בדומה לכך, לא טענה התובעת בתביעתה כי "סוס עץ" הלין באוזניה בדבר השימוש של הפועלים או הנתבעת בחלל, כי אם כנגד קושי בגביית הוצאות החשמל בגינו מהנתבעת (סעיפים 13 ו-22 לכת התביעה ). 17. התובעת, נמנעה מהבאת השוכר בן סעיד לעדות על מנת לסתור את טענות הנתבעים בדבר מסירת החזקה במושכר במלואו לידיו כולל החלל , שהועמד גם הוא לרשותו. אי הזמנת בן סעיד להעיד ונציגה של "סוס עץ" , מחזקת את גרסתם של הנתבעים לפיה המושכר הועבר במלואו לשוכר בן סעיד לשביעות רצונו ועל היות השוכרים , מודעים לקיומו של החלל ללא עוררין מצדם. נכונים הדברים בפרט לאור טענת התובעת בעצמה כי בן סעיד אישר לה כי החזקה במושכר במלואה עברה אליו. בנוסף, מכתב התביעה עולה כי טענותיה של "סוס עץ" היו בנוגע לתשלומי החשמל ולא בגין לינת הפועלים בחלל, טענה שהועלתה לראשונה בתצהירו של העד בר אדון ויש בו משום הרחבת חזית אסורה, בהיעדר בקשה לתיקון כתב התביעה. נטל הראייה מוטל על התובעת להוכיח כי המושכר לא הועבר במלואו לשוכר החדש ולאחריו לחברת "סוס עץ" . הנטל כבד יותר, בפרט לאור טענתה של התובעת למעשה רמאות מצד הנתבעים הטעון הבאת ראיות בכמות ובמשקל התואמים את רצינות הטענה (י' קדמי, על הראיות, עמ' 1558-1559) ובכך לא עמדה התובעת . 18. בחינת המסירה של המושכר היא במעמד המסירה, קרי: במסירתו לשוכר בן סעיד ואין להאריך את אחריותה של הנתבעת לשימוש במושכר בעילה החוזית , מכוח החוזה והארכתו לתקופות מאוחרות למועד מסירת החזקה לבן סעיד אם ייקבע כי מלוא המושכר כולל החלל הועבר לשוכר בן סעיד, ללא טענה שלו כנגד שימוש של הפועלים בו. 19. התובעת לא טענה בכתב התביעה כי החלל אינו כלול בשטח המושכר שנקבע בחוזה. למרות זאת ולמעלה מן הצורך נדרשתי לעדויות מטעמה בשאלה זו, הן לבחינת מהימנותו של העד מטעמה והן לבחינת קיום החוזה ע"י הנתבעת בהחזרת המושכר שכלל את החלל לטענת הנתבעת , במסירתו לשוכר החדש. העד ישראל בר אדון, הודה בחקירתו לאחר ששינה את גרסה קודמת בעדותו, כי החלל מהווה חלק משטח המושכר שהושכר לנתבעת לפי החוזה והושכר לאחר מכן למר בן סעיד (עמ' 4 שורה 31 , עמ' 6 שורה 18 אל מול עמ' 7 שורה 3, עמ' 8 שורות 23-27, עמ' 9 שורה 2-4) ולחברת "סוס עץ". בהתאם לכך ולפי כתבי הטענות, אני קובעת כי החלל מצוי בתוך שטח המושכר שהושכר לנתבעת ולאחריה לשוכרים האחרים. 20. הוכח מעדותו של העד בר אדון כי הוא לא בקר במושכר במועד מסירתו לשוכר החדש בן סעיד ואף לא שוחח אתו עם מסירת המושכר לידיו. לדבריו, בנו גלעד טפל בכל הנוגע להחזרת המושכר ע"י הנתבעת וקיבל את האישור על מסירת המושכר לבן סעיד , ולא הוא (עמ' 10 שורות 28-33). התובעת, לא הוכיחה כי לא ניתן היה להבחין בחדרון ובכניסה המובילה אליו (לרבות בהצגת תמונות של המושכר) בהיותו בתוך שטח המושכר שהיא רשאית לבקר בו . אין גם לשער ואף לא הוכח בראיות התובעת, כי מר בן סעיד לא הבחין בחלל או בשימוש של הפועלים בו. 21. הנתבעים הכחישו כי הנתבעת אחראית לשימוש של הפועלים בחלל עם תום תקופת השכירות ומסירת המושכר לרבות החלל, לבן סעיד (עמ' 18 שורות 22-29, עמ' 22 שורות 7-12, עמ' 27 שורות 1-3). לטענת הנתבעת, היא לא שלמה תמורה כלשהי לבן סעיד או ל"סוס עץ" עבור השימוש בחלל למעט תשלום חשבונות החשמל בגין השימוש בחלל ע"י הפועלים, כהטבה לפועלים שהיא הייתה מעוניינת בלינה שלהם בסמוך למפעל שבבעלותה ( עמ' 19 שורות 4-9, 28-33, עמ' 25 שורות 26-27). התובעת מנגד, לא הוכיחה כי השימוש בחלל לא היה על דעתם של השוכר בן סעיד ו"סוס עץ" , משלא נשמעה עדותם של השניים. יתירה מכך, לא נסתרה טענתה של הנתבעת לפיה היא העבירה תשלומים עבור צריכת חשמל בגין החלל. בקבלת התשלומים, יש כדי ללמד על ידיעתם של השוכרים על השימוש בחלל מבלי שהורו להפסיק את השימוש ולחדול מתשלום עבור החשמל. 22. הנתבע והעד וורטהיימר העידו כי לא הייתה כל התקשרות בין הנתבעת ובין השוכרים החדשים כי אם עם הפועלים עצמם. החשמל לדבריהם, לא "נגנב" כפי שהוצג ע"י התובעת שכן היה שימוש בחשמל של המושכר ושולם בגינו לשוכרים לפי החלק היחסי ואף מעבר לצריכה בגין החלל (עמ' 13 שורות 29-33). העד בר אדון הודה בחקירתו כי אינו יודע מה סוכם בין הפועלים ובן סעיד ואמר כי הוא מעולם לא שוחח עם בן סעיד (עמ' 14 שורה 26, עמ' 14 שורות 11-16) . בנסבות אלו, בין אם היתה התקשרות בכתב בין הפועלים לשוכרים בן סעיד ו"סוס עץ" ובין אם לא, הוכח בראיות הנתבעים ובהתנהגותם של אותם שוכרים שלא הלינו על השימוש בחלל ע"י הפועלים כי הם הסכימו לו ובהתאם, קבלו את הוצאות החשמל בגינו. 23. לפיכך, הוכח בראיות הנתבעת שלא נסתרו באמצעות העד מטעם התובעת שנמנעה מלהזמין לעדות השוכרים החדשים ואת גלעד בר אדון ולא נטען כי הייתה מניעה מהעדתם, כי המושכר הועבר במלואו לשביעות רצונו של השוכר החדש שקיבל את החזקה בו , מטעמה של התובעת. בנסבות אלו, הנתבעים אינם אחראים לשימוש בחלל מכוח חוזה השכירות שהגיע לסיומו עם מסירת המושכר כולו לבן סעיד. נכונים הדברים, בפרט משעה שהתובעת התקשרה בהסכם שכירות עם השוכר החדש בנוגע למושכר בהיותו האחראי למושכר ולשימוש בו לכל תקופת השכירות מכוח ההסכם ביניהם ומבלי שהוכח כי השוכר החדש הלין כנגדה על קבלת המושכר ללא שטח החלל או כנגד השימוש בו. יפים הדברים מדין קל וחומר, לעניין השוכרת "סוס עץ" אשר קיבלה את המושכר מידי התובעת או מידי השוכר בן סעיד ובהיעדר טענה למסירתו לידיה ע"י הנתבעת ומשלא נשמעה עדותו של המצהיר מטעם "סוס עץ" (עמ' 17 שורות 4-6) על מנת להוכיח את טענותיה בעניין תקופת השכירות של "סוס עץ". 24. לאור האמור אני קובעת כי חוזה השכירות הגיע לסיום עם מסירת המושכר לשוכר החדש בן סעיד ולא קמה לתובעת זכות לפיצוי מוסכם או לתרופות אחרות מכוחו . לפיכך, נדחית התביעה כנגד הנתבעים בעילה החוזית. בנוסף, לא הוכיחה התובעת כי הנתבע חתם על ערבות להארכת החוזה (על הארכת תוקף ערבות ראו: רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג(4)814 ) . לפיכך, בהיעדר ערבות לפינוי במועדים המאוחרים עליהם הוסכם, דין התביעה כנגד הנתבע להידחות גם מטעם זה. עשיית עושר ולא במשפט: 25. התובעת, זנחה בסיכומיה את תביעתה לפיצוי או השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ולפיכך דיו הטענה בעילה זו, להידחות (ראו סעיף 34 לסיכומיה). למעלה מן הצורך אוסיף, כי היה על התובעת להוכיח מה שווי הנאתה של הנתבעת מהשימוש בחדרון. אין בסיס לדרישתה לדמי שימוש ראויים בשיעור מלוא דמי השכירות לפי ערכם בחוזה בסך של 12,000 $ בשקלים בהתחשב בשטח החדרון שגודלו 35 מ"ר בלבד אל מול שטח המושכר ששטחו 345 מ"ר ומבלי שהוגשה חוות דעת של שנאי בנוגע לשווי השכירות בחדרון. 26. בבחינת המסגרת הנורמטיבית בחוק עשיית עושר אוסיף. הוכח אמנם כי הנתבעת הייתה מעוניינת לצורך ניהול עסקה והפיקה הנאה מלינת הפועלים בסמוך לנכס אליו הועבר המפעל שלה עם תום תקופת השכירות בדומה לאינטרס שלה לכך, בתקופת השכירות (עמ' 18 שורות 29-32, עמ' 19 שורות 1-4). בהתאם לכך, היא יצרה את החדרון בהקמת מחיצה במושכר, בתקופת השכירות (עמ' 17 שורות 13-28) ומבלי שגבתה מהפועלים דמי שכירות בגינו. בנוסף, היא שילמה את חשבונות החשמל לבן סעיד ולאחריו ל"סוס עץ" לטובת עובדיה, באופן המתיישב עם האינטרס שלה למגוריהם בסמוך למפעל וכן ניסתה להגיע להסכמות עם התובעת להסדיר את השימוש בחדרון עבור הפועלים (עמ' 23 שורות 14-19, עמ' 27 שורות 29-30, עמ' 28 שורות 1-4). 27. עדותו של ישראל בר אדון לא היתה קוהרנטית בשאלת מועד הביקורים שלו במושכר להוכחת השימוש של הנתבעת בחלל. לדבריו, הוא ראה את "מיה" (הנתבעת- מ.ל.) במושכר גם בסוף שנת 2007 , בתקופת השכירות של בן סעיד אך הודה שהוא לא נכנס אליו בהיותו סגור בביקורו במושכר בשנת 2007 (עמ' 11 שורות 19-28). בהמשך חקירתו חזר בו העד מגרסתו ואמר כי הוא לא ראה את החדרון בשנת 2007 (עמ' 12 שורה 5) וכי ניכנס לחדרון אולי בשנת 2008 או 2009 (עמ' 11 שורות 29-33) כאשר התברר לו מחברת "סוס עץ" שיש תנועה לא נעימה שם בשנת 2008 , גרסה שלא הועלתה בכתב התביעה כאמור (עמ' 12 שורות 21-28) . כך גם הוכח מעדותו של העד (כמובא לעיל בנוגע לעילה החוזית), כי לא ידוע לו מה היה טיב ההתקשרות או ההסכמות עם השוכר החדש בנוגע לשימוש של הפועלים ומבלי שהתובעת הביאה לעדות את גלעד בר אדון שהיה אחראי לטיפול במושכר מול השוכרים החדשים. לפיכך, לא הוכיחה התובעת כי לא ניתנה הרשאה לפועלים ללון בחלל והוכח, כי שהייתם שם הייתה על דעת השוכרים החדשים. 28. לפיכך, שהמושכר הושכר לשוכרים החדשים ביחד עם החלל והוכח כי ניתנה הסכמתם והרשאתם לשהיית הפועלים בו כפי שקבעתי לעיל מבלי שהתובעת הוכיחה כי הייתה מניעה לכך על פי ההסכמים בינה ובין השוכרים החדשים אשר לא הוצגו על ידה, נדחית טענת התובעת לפי השימוש של הפועלים היה שלא על פי זכות שבדין וכי הנתבעת אחראית לו. 29. אוסיף כי אף שהוכח כי היה לנתבעת אינטרס וצורך בלינת הפועלים בסמוך למפעל שלה אך מבלי שהוכח כי השוכרים החדשים התנגדו לשימוש ואף לא הלינו על כך בפני התובעת), נימצא כי לא נגרם לתובעת חסרון כיס מהשימוש. שכן, התובעת גבתה דמי שכירות מהשוכרים החדשים למלוא שטח המושכר כולל החלל ולא החזירה להם חלק מדמי השכירות משנודע לה, בדיעבד לטענתה, על השימוש בחלל (עמ' 11 שורה 33). 30. בנסבות אלו , ככל שהייתה התובעת מוכיחה כי לא ניתנה הרשאה לשימוש וכי הנתבעת אחראית לו, רשאי בית משפט כאמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר , שלא להורות על חיוב הנתבע - "הזוכה" (כהגדרתו בסעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר) להשיב את סכום הזכייה, מקום בו הזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון התובע. מטעמים אלו, דין התביעה בעילת עשיית עושר, להידחות. 31. לאור קביעותיי בסעיף 26 לפסק הדין , איני עושה צו להוצאות למרות דחיית התביעה. חוזהפינוי מושכרשכירותפינוי