בקשת נפגעת בתאונת דרכים לאשפז אותה במחלקה פסיכיאטרית לקביעת מצבה הנפשי בגין התאונה. מבוא לפני תביעת התובעת, ילידת 1944, עובדת ניקיון ומשק בית, בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, בתאונה שארעה ביום 10.2.08 בעת שרכבה על אופניה ונפגעה על ידי רכב נהוג על ידי הנתבעת 2 (להלן: "התאונה"). התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 2 ומבטחת השימוש ברכב בו נהגה, איילון חברה לביטוח בע"מ - הנתבעת 1. לפני בקשת התובעת, שהוגשה לאחר שמיעת הראיות, להורות על בדיקתה בתנאי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית בבי"ח לקביעת מצבה הנפשי בגין התאונה ולחילופין למינוי נוירולוג. הנתבעת מתנגדת לבקשה. ממקום התאונה הועברה התובעת באמבולנס לביה"ח קפלן ברחובות. בבדיקה בבית החולים אובחנו שברים בעצמות הפנים וכן חבלות בחלקי גוף נוספים. יודגש כי בבדיקת T.C שבוצעה לתובעת ביום התאונה, לא אובחנה חבלה מוחית, למעט חבלה בעצמות הפנים. התובעת אושפזה בתחילה במחלקה הכירורגית ולאחר יומיים הועברה למחלקת א.א.ג. התובעת שוחררה מביה"ח ביום 17.2.08 עם הוראות להמשך מנוחה וטיפול רפואי. לבקשת התובעת מונו ע"י ביהמ"ש המומחים כדלקמן: ד"ר דורון הלפרין, מומחה א.א.ג., ד"ר מריו אייכנבלט, אורתופד וד"ר שגית משגב, פסיכיאטרית. אקדים ואומר כי כל המומחים הרפואיים מטעם ביהמ"ש קבעו לתובעת נכויות כפי שיפורט בהמשך, וד"ר משגב קבעה לתובעת בחוות דעתה מיום 2.10.11 נכות בשיעור של 100%. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כ"תאונת עבודה". לאחר שהוגשו חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם ביהמ"ש פנתה התובעת למל"ל בתביעה לגמלה נכות מהעבודה ונבדקה על ידי מומחים רפואיים מטעמו אשר קבעו (במסגרת וועדה רפואית לעררים), כי בגין התאונה נגרמה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 100% לפי ס' 33(א') (7) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. בכל הבדיקות שבוצעו על ידי המומחים הרפואיים מטעם ביהמ"ש ומטעם המל"ל, ישבה התובעת על כיסא גלגלים ובנה שהתלווה אליה מסר בין היתר, לרופאים כי רוב שעות היום היא יושבת בכיסא גלגלים. בכל הבדיקות לא ניתן היה לתקשר עם התובעת והתלונות נמסרו ע"י בנה בלבד. ד"ר משגב התרשמה בבדיקתה את התובעת כי אינה מתקשרת לא בשיחה ולא בקשר עין, ואינה מגיבה לכל גירוי מכל סוג שהוא. ד"ר משגב התקשתה לסווג את האבחנה הרפואית ובסופו של דיון הגיעה בחוות דעתה למסקנה כי "...האבחנה של דמנציה עקב פגיעה מוחית טראומתית היא המתאימה ביותר" וקבעה לה נכות בשיעור של 100% לפי ס' 34(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשל"ו-1956 (להלן: "התקנות"). בדיונים שהתקיימו ביום 21.1.14 וביום 19.3.14 הוצגו סרטים שצולמו במועדים שונים, כשאחד מהם בוצע ימים ספורים לפני בדיקתה על ידי ד"ר משגב. סרטים אלו מנפצים את מצגי התובעת וילדיה בדבר תפקודה. נוכח הראיות שהובאו על ידי החוקר בהן נראית התובעת כשהיא מתהלכת מחוץ לביתה ללא כל עזרה, בסתירה למצגים שהוצגו בפני כל המומחים הרפואיים מטעם ביהמ"ש ובפני המומחה בוועדות הרפואיות במל"ל, נחקרה ד"ר משגב על חוות דעתה. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם ייאמר אחרת. המצג שהוצג בפני המומחים הרפואיים וקביעותיהם התובעת נבדקה על ידי המומחים הרפואיים במועדים כדלקמן: על ידי ד"ר אייכנבלט ביום 26.8.2010, על ידי ד"ר הלפרין ביום 21.10.2010 ועל ידי ד"ר משגב ביום 27.9.2011. בכל שלושת המקרים נערכו הבדיקות בנוכחות הבן כאשר התובעת יושבת על כיסא גלגלים המובל על ידי בנה, אינה מתקשרת עם הרופאים וכל התלונות והמידע נמסרו ע"י בנה בלבד. חוות דעתו של ד"ר אייכנבלט התובעת, באמצעות בנה, התלוננה בפני המומחה על כאבים והגבלת תנועות בצוואר, בגב התחתון, בכתפיים ובירך שמאל עם קשיים בהליכה וכן התלוננה כי אינה מתפקדת באופן עצמאי וכי יש לה מטפלת. "...התקשורת אתה חלקית כיוון שמגיבה לשאלות בבכי ולא בטוח שמבינה אותן. מגיבה לכל נגיעה בגופה בצרחות ואין שיתוף פעולה מצידה. מתנגדת באופן פעיל לביצוע תנועות פסיביות בגפיים העליונות ובגפיים התחתונות... מסוגלת לעמוד על שתי רגליים באופן תקין במשך שניות בלבד ומיד צריך להושיב אותה בגלל טענה על אי יציבות וסכנה של נפילה...". ד"ר אייכנבלט קבע לתובעת 5% נכות לצמיתות לפי סעיף 39 (3) לתקנות בגין פריקה של מפרק AC ימני ומבלי שנמצא ממצא פתולוגי אובייקטיבי שניתן לייחסו לתאונה. הוסיף וקבע המומחה: "...להערכתי מצבה האורטופדי אינו מסביר את מגבלותיה והתנהגותה במהלך הבדיקה ויש מקום למינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה / פסיכיאטריה בתיק זה...". חוות דעתו של ד"ר דורון הלפרין כל המידע והתלונות נמסרו למומחה על ידי הבן, שכן התובעת לא תקשרה עמו. תלונות התובעת הינן ל: "...רעשים באוזניים, אובדן שמיעה באוזן ימין, כאבי ראש וחוסר יציבות ללא איפיון ספציפי...". בפרק הדיון והמסקנות לחוות דעתו מיום 13.1.11 קבע המומחה כדלקמן: "...אין ספק שבעייתה העיקרית והחמורה של התובעת הינה בתחום הנאורו - פסיכיאטרי, ואין לי ספק שמומחים בתחום זה יצטרכו לתת על הפרעה קשה זו את דעתם. מבחינת הנושאים הקשורים לתחום התמחותי כלומר הטנטון מימין וירידת השמיעה, הרי בלתי אפשרי במצבה הנוכחי לבצע הערכה אנמנסטית ברורה או אבחנתית על ידי בדיקות נוספות.... לאור ההסתייגויות שהעליתי וכאקט של פשרה (ולפנים משורת הדין) ממליץ לפסוק לתובעת 5% נכות צמיתה...". חוות דעתה של ד"ר משגב כאמור, ד"ר משגב התחבטה בשאלה כיצד יש לסווג את מצבה הרפואי של התובעת -האם הינו נובע מפגיעה אורגנית - גופנית - נוירולוגית בגין התאונה, או על רקע נפשי, שכן התנהגותה לא תאמה למצב רפואי מוכר. כדברי המומחית בחוות דעתה: "...עם זאת, אין ספק כי מאז התאונה, יש פגיעה אנושה בתפקודה בכל מישורי החיים, תהא הסיבה האבחנתית המדויקת אשר תהא. פסיכיאטרית או נוירולוגית" (הבלטה במקור). "...ב2. פרטי המחלה (מדברי הבן) לדברי הבן, מיד לאחר התאונה החלה התדרדרות דרמטית במצבה הנפשי ובתפקוד. לדבריו, בשבועות הראשונים הייתה ב"חרדות ודיכאון" ובמהרה התדרדרה למצב של תקשורת מינימאלית בלבד. מתאר כי המצבים הטובים היו בהתחלה כאשר התלוננה על כאבי ראש וסחרחורות, בכתה וצעקה כי: "איבדה את יופייה". כיום, קשר זה הינו נדיר ורוב היום, אינה מתקשרת עם אף אחד, אינה מגיבה גם לא אליו, ממלמלת לעצמה מילים לא ברורות או צועקת הברות וקולות. מתאר כי הצעקות מתגברות כאשר נמצאת במקום לא מוכר או עם אנשים שאינה מכירה. מתאר כי אי השקט הוקל מעט כאשר ניתנה לה התרופה סרוקואוול (תרופה אנטי פסיכוטית בעלת אפקט מרגיע)... ג. בבדיקתה: ישובה בכיסא גלגלים מובלת ע"י בנה. בהכרה מלאה. אינה מתקשרת איתי כלל וגם לא עם בנה: לא בשיחה ולא בקשר עין. למגע עדין מגיבה בצעקות ובהתגברות אי השקט. שוב ללא קשר עין. יש רעד קבוע בידה הימנית ורעד בפיה. נעה בין דקות בהם נראית שקועה: מרכינה ראשה, שקטה, כמעט ולא נעה פרט לרעד הקבוע בידה דקות בהן נמצאת באי שקט משמעותי. ממלמלת לעצמה, נאנחת, צועקת, וזזה בכיסא. לא ניתן להבין את משמעות המילים. אין דרך להתרשם מתכני החשיבה, פרט לתצפית כי נראית במצוקה. ד. דיון אבחנתי: מאז התאונה ובבדיקותיה החוזרת נדונו מספר אבחנות: אנצפלופתיה פוסט טראומתית, דמנציה על רקע פגיעה מוחית והפרעה אורגאנית לא מסווגת באישיות ובהתנהגות לאחר פגיעה מוחית. המשותף לכולם הוא ההתרשמות מפגיעה מוחית (קוגניטיבית, אישיותית, התנהגותית) שחלה לאחר תאונת דרכים... באבחנה מבדלת יש לדון בדמנציות מסוג אחר (כלומר דמנציה שאינה קשורה לתאונה) כאשר השכיחות: אלצהיימר ודמנציה ווסקולרית. לאבחון דמנציה וסקולרית יש חובה לקיום נזקי וסקולרי, שלא נמצא בבדיקה קלינית (לא היו סימנים נוירולוגיים פוקאליים) ולא בבדיקת ההדמיה. גם דמנציה מסוג אלצהיימר אינה מתאימה למקרה זה שכן אין תהליך הדרגתי של התדרדרות קוגניטיבית טרם החבלה... להערכתי, וכפי שנימקתי בפרק הדיון, נראה שהאבחנה של דמנציה עקב פגיעה מוחית טראומטית היא המתאימה יותר, למרות שהתנאים לאבחון אינם אידיאליים ואף אחת מהאבחנות שהוצעו, בתנאים אלו אינה נותנת מענה מלא למצבה... להערכתי, התובעת סובלת מנכות נפשית חריגה וקיצונית, שעפ"י תקנות הביטוח הלאומי (לקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) 1956, סעיף 34 ז', המתייחס ל"מקרים חמורים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים והמלווים בחוסר מוחלט של התאמה סוציאלית במשך שנים רבות" מתורגמת ל-100% נכות..." התמונה המצטיירת מהסרטים שהוצגו התובעת צולמה על ידי החוקר במועדים כדלקמן: 9.12.10, 25.9.11 ו-21.1.14 בבוקר שמיעת הראיות בביהמ"ש. בסרטון מיום 25.9.11 שצולם יומיים לפני בדיקת התובעת על ידי ד"ר משגב ביום 27.9.11, נראית התובעת יוצאת לבדה מביתה בשעה 07:45 נושאת 3 תיקים גדולים ומלאים, מתהלכת רגלית במהירות, עולה ויורדת במדרכות וחוצה כבישים, כאשר חלק מהדרך בעליה. מספר דקות לאחר מכן נראית התובעת כשהיא עוצרת טרמפ, מנהלת שיחה קצרה עם הנהג, (ככל הנראה לבדיקת כיוון נסיעתו), עולה לרכב ונוסעת. כעשר דקות לאחר מכן ירדה התובעת מהרכב, המשיכה בהליכה רגלית ונכנסה לבניין כלשהו בשעה 09:40. בסמוך לאחר מכן נפסק המעקב. החוקר נחקר בשתי הזדמנויות על תצהירו והסרטים שצילם. בבוקר ישיבת יום 21.1.14 שנקבעה לשמיעת הראיות, צולמו התובעת, הבן והבת, בקרבת ביתה של התובעת, במהלך הנסיעה לביהמ"ש וביציאה בחניון ביהמ"ש. הבת נראתה נכנסת לבניין מגוריה של התובעת. לאחר מספר דקות יצאה הבת. מיד לאחר מכן יצאה התובעת מחדר המדרגות כשהיא מתהלכת באופן חופשי ועצמאי, ללא ליווי של הבת וללא אביזרי עזר, כשהיא נושאת תיק ועל זרועה השנייה ז'קט. הבן הגיע עם רכבו, התובעת פתחה את דלת הרכב בכוחות עצמה, נכנסה לרכב בכוחות עצמה. הבת והבן נכנסו לרכב ונסעו בדרכם לביהמ"ש. בהגיעם לחניון ביהמ"ש החנה הבן את הרכב בחניית נכים, הוציא מתא המטען כסא גלגלים, פתחו והעמידו בסמוך לדלת הרכב. הבן סייע לתובעת לצאת מהרכב, תמך בה עד שהתיישבה על כיסא הגלגלים, כשראשה שמוט. בתחילת הדיון הוכנסה התובעת לאולם ביהמ"ש על ידי הבן כשהיא מובלת בכסא גלגלים. התובעת מיררה בבכי עם מבט בוהה לצד. בדיעבד הסתבר כי התנהגות זו עומדת בסתירה מוחלטת להתנהגותה בשעה שקדמה להגעתה לביהמ"ש. מאחר והבן היה אמור להעיד, התבקש הבן לצאת מהאולם. בצאתו מהאולם הוציא הבן את התובעת אל מחוץ לאולם, על אף שלא התבקש לעשות כן. יצוין כי התובעת לא הגישה תצהיר ולא הייתה אמורה להעיד. בחקירתו הנגדית בישיבת יום 21.1.14 ניכר היה כי הבן מודע לכך שהתנהלו מעקבים אחר התובעת ועל כן ניסה לטעון בחקירתו כי מצבה משתנה ואינו קבוע. ניסיונותיו להציג מצג מטעה תועדו בין היתר, בדו"ח הערכת תלות של המל"ל מיום 19.9.10 (נספח ב' למוצגי הנתבעת) שנערך בבית התובעת ע"י עובדת המל"ל בדו"ח מתוארים ניסיונותיו של הבן להציג עד כמה מצבה של התובעת חמור, וזאת בסתירה למה שנצפה ע"י עובדת המל"ל באותו ביקור. חקירתה של ד"ר משגב בחקירתה הנגדית בישיבת יום 19.3.14 עומתה ד"ר משגב עם הסרטים שצולמו על ידי החוקר ואביא להלן מדבריה: לאחר שהמומחית צפתה בתובעת כשהיא יוצאת מביתה בבוקר ישיבת יום 21.1.14 היא השיבה: "יש הפרעה באמינות, יש פה התחזות, אני חושבת שאין שאלה, השאלה אם בכול מקרה שיש גם רווח משני וגם יש התחזות אם זה בהכרח שולל שיש גם מצוקה נפשית או גם תחלואה נפשית, בעיני ומניסיון שלי לא..." (עמ' 63 לפרוטוקול); "לא הייתי כותבת בחוות הדעת שלי שאני ממליצה על 100 אחוז נכות צמיתה לאור החומר שאני רואה כעת, הייתי מבקשת שהיא תעבור הערכה במסגרת ... (אשפוז-ה.י) סגורה לאורך זמן" (עמ' 64 לפרוטוקול); "האבחנה הנוספת היחידה שעולה לי זה בעצם התחזות, יחד עם זה אני אומרת שיכולה להיות התחזות ויכולה להיות ירידה קוגניטיבית, שתיהן במקביל יכול להיות שהבן, היא, מישהו החליט שמה שיש ירידה קוגניטיבית אז יאללה בואו נתלבש על זה יותר, אני לא יכולה להעריך את המרכיבים השונים בתנאים האלה, זה חייב להיות במסגרת שתראה אותה לאורך מזן (צ"ל: זמן - ה.י.) ואני לא במקום שיכולה להכריח או ל א להכריח זה בית המשפט יחליט מה הוא, אבל יעביר לה את הטסטים הקצת יותר אובייקטיביים שכנראה היא יכולה לעבור אותם" (עמ' 66 לפרוטוקול); "אני לא קיבלתי אותה עם איזה רושם שמדובר באישה מתחזה כשקראתי אלא אישה שיש קושי להבין את הפערים ואנחנו מכירים את זה הרבה פעמים במצבים של דמנציה או מחלות נוירולוגיות שיש פערים ודברים לא מוסברים. אז לפחות בתחילת הבדיקה" (עמ' 80 ש' 20-28); "עדיין אי אפשר כמו שאמרתי לשלול דמנציה מהסרטון הזה להגיד לי סרטון כזה היא לא דמנטית אבל אם היא הולכת ומצליחה לחצות כביש ולהסתכל לכיוונים ולחצות אותו בשלום וכנראה זה משהו שהיא עשתה במשך שעתים זה לא דמנציה של מאה אחוז נכות, אם היא מצליחה, לא ראיתי את זה בסרטון ללכת לסופרמרקט ולעשות קניות זה גם לא דמנציה מתקדמת מאוד. אם היא מצליחה להבין איך לפתוח את הדלת של האוטו להניח את הקניות לעשות איזה שהיא תקשורת להעביר מסמך זה לא מתאים לדמנציה בדרגת חומרה שאני התרשמתי ממנה בטח לא בדרגת נכות כזו האם יכול להיות שיש לה ירידה קוגניטיבית ירידה בזיכרון ירידה בקושי לזכור שמות? את זה אני לא יכולה לשלול או לאשר" (עמ' 86 ש' 2 עד 12); האם יכול להיות שהאישה ה זו גם בדיכאון גם בחרדה גם יש ירידה קוגניטיבית. בהחלט יכול להיות, אבל אין לי את הכלים לבחון את זה. הבדיקה שלי לא מספיק רגישה בתנאים של חוסר אמינות כזה לבדוק" (עמ' 83 ש' 22 עד עמ' 84 ש' 8); ד"ר משגב המליצה על אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי או במחלקה פסיכיאטרית 24 שעות ביממה לתקופה של שבועיים לפחות. (עמ' 98 לפרוטוקול). תמצית טענות הצדדים תמצית טענות התובעת בעקבות חקירתה הנגדית של ד"ר משגב הגישה התובעת בקשה להורות על אשפוזה לצורכי התרשמות ממצבה הנפשי ו/או למינוי מומחה בתחום הנוירולוגי. אביא להלן את תמצית טענות התובעת בבקשתה: התובעת עתרה עם הגשת כתב התביעה למינוי מספר מומחים, לרבות פסיכיאטר או נוירולוג. בקשתה למינוי מומחים בתחומים אלו נדחתה ומונו מומחים בתחום האורתופדי וא.א.ג. בעקבות קבלת חוות דעתם של האורתופד ומומחה א.א.ג שבה ועתרה התובעת למינוי מומחים בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. בהחלטת ביהמ"ש מיום 16.2.11 הוחלט למנות מומחה באחד התחומים בלבד, ולחילופין נוירופסיכיאטר. על כן, התובעת התבקשה להודיע באיזה תחום היא מבקשת כי ימונה מומחה. בעקבות זאת בקשה התובעת כי ימונה פסיכיאטר תוך העדפה למינוי נוירופסיכיאטר. ביהמ"ש מינה את פרופ' אליצור שמומחיותו הינה גם בתחום הנוירופסיכיאטרי. התובעת התנגדה למינוי בנימוק כי המומחה ערך בעבר חוות דעת לבקשת ב"כ הנתבעת, ועל כן בוטל מינויו ומונתה תחתיו ד"ר משגב, שהינה פסיכיאטרית; המומחית הגיעה למסקנה בחקירתה הנגדית כי מדובר בהתחזות, אולם תוך אמירה כי זו אינה שוללת את האפשרות שהתובעת אמנם סובלת גם מבעיות נפשיות, כגון חרדה ו/או דיכאון ובכללן דמנציה וירידה קוגנטיבית. המומחית חיוותה דעתה כי ניתן להגיע להערכה נאותה של מצבה האמיתי והאובייקטיבי בתנאי אשפוז בבי"ח מתאים בו תבוצענה בדיקות שונות; עדויותיהם של הבת והבן תומכים בנימוקי התובעת מדוע יש להיעתר לבקשתה; המומחית שבה וחזרה מספר פעמים על המלצתה לביצוע בדיקה בתנאי אשפוז, ואף הוסיפה ואמרה כי היתה מציעה זאת עוד בחוות דעתה, לו היתה מודעת לאלמנט ההתחזות; התובעת אכן נכשלה והכשילה, אולם אין להענישה שלא כדין בעוון התחזותה, ואין לקפח את זכותה כי ביהמ"ש יפעל לבירור נזקיה האמיתיים; לחילופין, וככל שביהמ"ש לא ייעתר לבקשה, מתבקש ביהמ"ש לשוב ולשקול את בקשתה למינוי נוירולוג. תמצית טענות הנתבעת אביא להלן את תמצית טענות הנתבעת: השאלה הרובצת לפתחו של ביהמ"ש היא - האם לתובעת, שנתנה לה הזכות להיבדק על ידי מומחי ביהמ"ש, אך ניצלה זאת למרמה ולהתחזות ורק במקרה נתפסה. בהתחזותו - מגיעה הזדמנות שנייה לבדיקה חוזרת? האם ראוי להיעתר לבקשתו של מי שמעל באמון ביהמ"ש, בחר לשקר ולהתחזות, על מנת להאדיר את נזקו לאין - שיעור, ומשנתגלה השקר מבקש מביהמ"ש בדיקה נוספת ו/או מומחה נוסף? התשובה לכך ברורה שכן היענות לבקשת תובע במקרה כזה תעביר מסר שלילי לכל תובע, לפיו ביהמ"ש עובר על כך לסדר היום ואף נותן למתחזה הזדמנות שנייה, דהיינו מאפשר לו לפעול ב"שיטת מצליח"; המסר צריך להיות הפוך, ועל ביהמ"ש להכריז בקול רם וצלול, כי אדם המתחזה בהליך משפטי צפוי לעונשים הקבועים בחוק, ובוודאי אינו צפוי לקבל תמריץ למעשהו; התובעת נבדקה על ידי 4 מומחים שמינה ביהמ"ש, ולפני כולם הציגה מצג כאילו היא מרותקת לכיסא גלגלים, ואינה מתקשרת עם הסביבה. בדיוק כך הופיעה בפני ביהמ"ש ביום הדיון, בעוד שבאותו בוקר ממש, רק כשעה לפני כן, בסמוך לביתה, תועדה כשהיא הולכת באופן עצמאי ומשוחחת עם ילדיה. התובעת בסיוע בנה, תכננה היטב את התחזותה - רק בדרך מקרה נתפסה, וכעת, משלא צלחה לה דרך השקר והרמאות, היא מנסה לקבל הזדמנות נוספת; יש לדחות את הבקשה גם מטעמים של השתק שיפוטי. הגרסה שהציגה התובעת בפני ביהמ"ש ובפני המומחים, הייתה ריתוק לכיסא גלגלים וניתוק מהסביבה, ואין לאפשר לה היום הצגת מצג אחר התואם את מה שעלה במהלך העדויות והראיות שנשמעו במשפט; ד"ר משגב אישרה כי אם התובעת ערכה קניות בסופר ומנהלת שיח סביר - אין מדובר באישה דמנטית; יש לדחות את בקשתה החילופית של התובעת שעה שזו הסכימה למינוי פסיכיאטר בלבד. זאת ועוד, ד"ר משגב לא הציעה למנות נוירולוג וגם לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית; קיים חשש כי התובעת תצליח להטעות את הצוות הרפואי שיבדוק אותה, כפי שעשתה בהצלחה כל העת. הכרעה האם התובעת מתחזה? שוכנעתי מעבר לכל ספק כי התובעת התחזתה בעת בדיקותיה אצל כל הרופאים שבדקוה בין אם במסגרת קופ"ח ובין אם במסגרת בדיקותיה על ידי מומחי ביהמ"ש, לרבות ד"ר משגב וכי היא וילדיה עשו יד אחת בעניין זה. יאמר כי בתשובתו לתגובת התובעת אישר ב"כ התובעת כי היא אכן התחזתה, אך עמד על זכותה למיצוי אבחונה. השאלה הנדרשת להכרעה הינה האם יש להיעתר לבקשת התובעת, או שיש לדחותה מנימוקי הנתבעת המושתתים בעיקרם על טעמים של מדיניות משפטית, כמו גם על כך שאין פגיעה מוחית ואין חולק כי התובעת מתחזה. התחזותה של התובעת באולם ביהמ"ש בפרק הזמן הקצר בו נכחה באולם תאמה לחלוטין את דרך התנהגותה ומצגיה בפני כלל המומחים הרפואיים, לרבות המומחים הרפואיים שבדקוה במסגרת הוועדות הרפואיות במל"ל. אכן, לא ניתן היה לזכות לשיתוף פעולה כלשהו מהתובעת במהלך בדיקותיה, שכן התחזותה ותגובותיה בצרחות לכל מגע פיזי מנעו כל אפשרות לאבחון מצבה. התחזותה זו, אשר נמשכה לכל אורך הדרך, החל ממספר חודשים לאחר התאונה ועד לדיון בביהמ"ש, הביאה לכך שד"ר משגב כמו גם הוועדה הרפואית לעררים במל"ל, הגיעו למסקנה השגויה כי התובעת אינה מסוגלת לכל פעולה וכי יש לקבוע לה נכות לצמיתות בשיעור של 100%. חיזוק לממצאים העולים מסרטי המעקב שצולמו ע"י החוקר ניתן ע"י מעסיקתה לשעבר של התובעת אשר זומנה לבקשתה של התובעת והעידה כי פגשה את התובעת במספר הזדמנויות בסופרמרקט וכי לאחרונה ראתה אותה במחצית שנת 2013 כשהיא הולכת ברחוב. בהמשך, נאלצה הבת להודות במהלך חקירתה הנגדית, כי גם היא פגשה את אמה במרכול כשהיא מבצעת קניות במרחק רב מביתה. בהתנהלותה זו גילתה התובעת תחכום רב תוך שיתוף פעולה של ילדיה, ובעיקר בנה. יש ממש בחשש שמעלה הנתבעת כי התובעת תשכיל להטעות את הצוות הרפואי שאמור לבדוק אותה לבקשתה במהלך אשפוזה במחלקה פסיכיאטרית. אלמלא עלה בידי הנתבעת לתעד את התובעת כשהיא מתנהלת באופן שעומד בסתירה מוחלטת למצג שהציגה - צפויה הייתה התובעת לקבל פיצוי בסכום ניכר, ולהמשיך ולקבל מהמל"ל את הקצבאות שהיא מקבלת במסגרת נכות מעבודה. ואם לא די בכך, ביום 22.1.14, למחרת הדיון שהתקיים בביהמ"ש במהלכו עומתו הבת והבן עם ראיות הנתבעת, חתמה התובעת על טופס תביעה לקצבה מיוחדת. בתביעתה זו הציגה מצג שווא דומה לזה שהציגה לכל אורך ההליכים בתביעותיה למיצוי זכויותיה במל"ל, אם כי באופן "מתון" יותר, וזאת על אף שבישיבת יום 21.1.14 נתפסה בקלקלתה. משתביעת התובעת הייתה אמורה להיבחן על ידי המל"ל בתקופה שבסמוך לאחר הגשת בקשת התובעת, מצאתי כי יהא זה נכון לעכב את מתן החלטתי עד לאחר בדיקת התובעת במל"ל, על מנת ללמוד על התנהלותה במהלך בדיקתה, שעה שידוע לה כי נתפסה בקלקלתה. הטיפול בתביעת התובעת לקבלת קצבה מיוחדת התעכב, ופניות הנתבעת למל"ל לקבלת מידע לא נענו. ביום 30.11.14 הגישה התובעת, שלא באמצעות בא כוחה, "בקשה למתן החלטה דחופה" בבקשה. בבקשתה שנערכה ב"סיוע משפטי" ושאינה נושאת חתימה, שבה וחזרה על תלונותיה ועתרה למתן החלטה בהקדם. בקשה נוספת למתן החלטה בבקשה ובאותו אופן הוגשה ע"י התובעת ביום 7.12.14. ביום 7.12.14 ניתן צו המורה למל"ל להמציא לב"כ הנתבעת עותק של תיק התביעה לקצבה מיוחדת. ביום 16.12.14 המציאה הנתבעת את תיקה המלא של התובעת לעניין קצבה מיוחדת כפי שהומצא לה ע"י המל"ל, והוסיפה וציינה בהודעתה: "...לשאלת ביהמ"ש באיזה שלב נמצא הטיפול בתיק ומתי צפויה החלטה, השיב נציג המל"ל לנציג חברת האיסוף "תיקל" בע"פ, כי 'התיק נמצא בחקירה, ולא ידוע מתי צפויה החלטה' ". להודעה צורף טופס התביעה שהוגש, ככל הנראה, למל"ל ביום 26.1.14 ואישור רפואי מיום 7.1.14 המעיד לכאורה על החלקה של התובעת באמבטיה במועד כלשהו שלא צוין. כן צורפו הודעות המל"ל לתובעת המזמינות אותה "לשיחה" ליום 13.5.14. משהתובעת לא הגיעה לשיחה ולא יצרה קשר, זומנה ליום 22.5.14. בשולי ההזמנה ליום 22.5.14 נרשם: "הבן הגיע ומסר שההזמנה לא הגיעה ומבקש מועד אחר. נקבע מועד אחר". מטופס ההזמנה ניתן ללמוד כי נקבע מועד ליום 26.5.14, אולם לא ידוע אם התובעת התייצבה לזימון זה אם לאו. המסקנה המתבקשת כפי שקבעה ד"ר משגב בחקירתה הנגדית וכפי שהודה ב"כ התובעת, הינה כי התובעת מתחזה. מסקנה זו היא המבדילה בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בעניינו של יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ שנדון בשתי הזדמנויות שונות בביהמ"ש העליון (ע"א 10717/00 ו-ע"א 7617/07) (להלן: "פרשת יומה"). בפרשת יומה ביהמ"ש העליון קבע, בניגוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי, כי התובע אינו מתחזה ועל כן אימץ את קביעות המומחה בתחום הפסיכיאטרי. במקרה שבפנינו הוכח כי התובעת מתחזה. האם התובעת ניצלה לרעה את ההליך השיפוטי? אין ספק כי התובעת אכן ניצלה לרעה את ההליך השיפוטי בכך שביודעין ובמכוון, תוך שיתוף פעולה מלא של ילדיה ובעיקר בנה, פעלה להטעות במצגי כזב את מומחי ביהמ"ש, הרופאים המומחים במסגרת הוועדות הרפואיות במל"ל נכות בעבודה, בא כוחה, ב"כ הנתבעות וביהמ"ש. כפי שנקבע בין היתר, בע"א 539/78 לואל ואח' נ' לויס ואח' פ"ד לד (4) 286, פיסקה 7 (22.5.80) רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה (1) 199, פיסקה 19 (23.12.99), לביהמ"ש נתונה סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. האם במקרה דנן יש לדחות את בקשת התובעת בשל שימוש לרעה בהליכי משפט? אביא להלן פסק דינה של כב' הנשיאה (כתוארה אז) השופטת בייניש בבש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ (15.1.07). (להלן: "פרשת שנפ"): "...בית-המשפט יפעיל את סמכותו למתן סעד בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם: שמירה על הגינות ההליך השיפוטי והגנה על התכליות המונחות בבסיס סדרי הדין מחד-גיסא; אל מול זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט מאידך-גיסא. בבואו להכריע בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יאזן בית-המשפט בין מכלול הזכויות והאינטרסים האמורים, בשים לב לכלל נסיבות העניין שבפניו ובהן: טיב ההתנהגות הנדונה של בעל-הדין - האם עלתה כדי התחכמות, תחבולה, שרירות לב, זלזול בבית-המשפט או הכשלת הצד שכנגד וההליך בכללותו; מצב נפשו של בעל-הדין - האם השימוש לרעה בהליך השיפוטי נעשה בהיסח הדעת, מתוך טעות או רשלנות או שמא במתכוון; היקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן מידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל-הדין.", (ס' 8 לפסה"ד). התובעת שבפנינו הציגה מצג לאובדן כושר תפקודי מוחלט בכל תפקודי החיים. התובעת לא בחלה בכל אמצעי על מנת להשיג את מטרתה זו, תוך הטעיה שיטתית של רופאיה, מומחי ביהמ"ש והוועדות הרפואיות, בא כוחה, ב"כ הנתבעות וביהמ"ש. גם הרופאים שטיפלו בתובעת במסגרת הציבורית לא הצליחו לאבחן את הגורמים להתנהלותה ואת מצבה הרפואי - אבחון שנידרש לצורך מתן טיפול רפואי מתאים. לשם כך, הוצע לתובעת להתאשפז במסגרת ביה"ח לוינשטיין לצורך אבחון רפואי שיאפשר מתן טיפול תרופתי בהתאם לאבחון. התובעת סירבה להצעה, ככל הנראה משום שביקשה למנוע מרופאיה את היכולת לאבחן את מצבה הרפואי לאשורו. משהתובעת התגלתה במערומיה, ומשלא נתנה כל הסבר מניח את הדעת להתנהגותה, היא תולה את יהבה בהמלצת ד"ר משגב לאשפוז לצורך הסתכלות. איני סבור כי על ביהמ"ש ליתן את ידו להתנהגות כה חריגה וכה פסולה. על ביהמ"ש לומר במקרה דנן את דברו. התובעת, גם לאחר שהובא לידיעתה כי התגלה שהינה מתחזה, הגישה למל"ל קצבה מיוחדת בה שבה וחזרה על טענותיה ומשזומנה ל"שיחה" (ולא לבדיקה כמקובל המתבצעת בבית הנפגע ע"י נציג המל"ל), ככל הנראה לא נענתה להן. על כן, קיים חשש של ממש כי תתמיד בהתחזותה זו. כפי שנקבע בפרשת משה שנפ, סבורני כי במקרה דנן, בו הוכח כי התובעת מתחזה ומשלא אובחנה פגיעה מוחית, גובר האינטרס של דחיית בקשתה על פני האינטרס של קבלתה, מה גם שקיים חשש של ממש כי התובעת תתמיד בדרך בה נהגה עד כה ותטעה גם את הצוות הרפואי בביה"ח במהלך האשפוז עליו המליצה ד"ר משגב. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. באשר לבקשתה החילופית של התובעת למינוי נוירולוג - בקשה זו נדחתה בשתי הזדמנויות שונות, האחת עם הגשת התביעה והשנייה לפני כ-4 שנים. התובעת לא הגישה בר"ע על ההחלטות, ולא הציגה כל נימוק של ממש מדוע יש להיעתר לבקשתה, בחלוף כ-4 שנים ממועד דחייתה בקשתה השנייה, מה גם שלא נחבלה בראשה. נימוקים אלו הינם בנוסף לנימוקים שהובאו בהחלטתי זו בגינם מצאתי כי דין בקשתה לאשפוז להידחות. כאמור, ב"כ התובעת שאינו חולק על דעת ד"ר משגב כי מרשתו אכן התחזתה, עתר בהמשך לשחרורו מייצוג. נראה כי גם התובעת וילדיה מעוניינים בהעברת הייצוג לעו"ד אחר, בכפוף להחלטת ביהמ"ש בבקשה דנן. בשלב זה טרם נתנה החלטה, שכן יכול והתובעת חרף רצונה לשכור שרותיו של עו"ד אחר, תיוותר ללא ייצוג משפטי, שכן בא כוחה העתידי מתנה את הסכמתו לייצוגה בתוצאות בקשה זו. ככל שהתובעת לא תשכור שירותי עו"ד אחר בתוך 45 יום ממועד החלטתי זו - תידחה בקשת עו"ד י.מ. גולדשטיין לשחרור מייצוג, שכן תמה שמיעת הראיות ועל הצדדים להיערך לסיכומים. התחום הנפשיפסיכיאטריהתאונת דרכים