פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית, וכן פרסום אודות בנייה בלתי חוקית של התובעת בשטח המשותף. 3. לטענת התובעת, פרסומים אלה הציגו אותה כמי שאינה משלמת את חלקה בהוצאות הבית המשותף, ואף כמי שמשיגה גבול וגורמת נזקים לרכוש המשותף. 4. בעקבות פרסומים שקריים אלה, טוענת התובעת, כי נגרמה ונגרמת לה מבוכה רבה שכן חלק מדיירי הבית המשותף מאמינים כי היא אחראית למעשים המיוחסים לה בפרסומים. כן נגרמים לה, לטענתה, עגמת נפש, ביזוי והשפלה בקרב דיירי הבית המשותף ובקרב באי ביתה. 5. התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי ללא הוכחת הנזק לפי סעיף 7א לחוק, בסך של 126,600 ₪. 6. מנגד, טוענת הנתבעת, כי כל פעולותיה כאמור בכתב התביעה נעשו בשם הנציגות. כמו כן, טוענת התובעת כי פעולותיה נעשו בתום לב וללא כוונה לפגוע בתובעת. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת מעולם לא פנתה אליה בדרישה להסיר את המודעות. כן טוענת הנתבעת כי עומדות לה הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב, כאמור בסעיף 14 ובסעיף 15 לחוק. א.2. התביעה שכנגד 1. בתביעה שכנגד טוענת הנתבעת כי התובעת שמה לעצמה מטרה להכפיש את שמה של הנתבעת, לפגוע בה ולהטרידה. כך למשל, טוענת הנתבעת, כי התובעת נהגה להתקשר לטלפון הביתי שלה בשעות לא מקובלות. כן טוענת הנתבעת כי התובעת מגדפת אותה ומוציאה דיבתה רעה, בפני אנשים, כולל דיירי הבית, ועוד כהנה וכהנה מעשים מציקים ומטרידים. בגין מעשים אלה, הגישה הנתבעת, תלונה במשטרה כנגד התובעת. הנתבעת עותרת לחייב את התובעת בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪. 2. התביעה הוגשה הוגשה על ידי התובעת גם נגד מר אברהם נדם אולם התובעת שכנגד לא ביצעה למר נדם מסירה של כתב התביעה, ולפיכך התביעה נגדו לא נדונה. למען שלמות התמונה אציין כי בסופו של דבר בוצעה המסירה, ניתן נגדו פסק דין בהיעדר ולאחרונה הוגשה בקשתו לביטול פסק הדין. בתביעה שכנגד העמידה הנתבעת את סכום התביעה על 200,000 ₪ נגד שני הנתבעים. 3. התובעת טוענת כי התביעה שכנגד לא נולדה אלא כדי להוציא ממנה כספים שלא כדין, והיא מכחישה את הנטען בה. ב. דיון והכרעה להלן אבחן כל אחד מהפרסומים הנטענים, תחילה אלה שבתביעה העיקרית ולאחר מכן - בתביעה שכנגד. התביעה העיקרית ב.1. בדיקת הפוליגרף ב.1.1. ממצאי בדיקת הפוליגרף 1. בדיון קד"מ שהתקיים ביום 8.7.10 הסכימו הצדדים כי תערך בדיקת פוליגרף לצדדים אשר תחייב אותם ותהווה חלק מחומר הראיות. עוד הוסכם כי לא יוגשו תצהירי עדות ראשית ולא תובאנה ראיות לגבי השאלות שלגביהן ייקבע המומחה ממצא פוזיטיבי (עמ' 7, שורות 32-16 לפרוטוקול 8.7.10). 2. בהתאם להסכמה זו נבדקו הצדדים בבדיקת פוליגרף שבוצעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, מר בנימין עוזרי (להלן: "המומחה"). 3. ממצאי הבדיקה של התובעת היו כי נמצאו תגובות המצביעות על אמירת שקר וממצאי הבדיקה של הנתבעת התחלקו לשניים: לגבי שתיים מהשאלות - לא אובחנו תגובות מחשידות, ואילו לגבי שתי שאלות אחרות - אובחנו תגובות המצביעות על אמירת אמת. 4. מסקנתו של המומחה, על סמך ממצאי הבדיקה, הייתה כי התובעת דוברת שקר ואילו הנתבעת, קרוב לוודאי, דוברת אמת בקשר עם שתי שאלות, והיא דוברת אמת בקשר עם שתי השאלות הנותרות. ב.2.1. פסילת חוות הדעת המומחה 1. התובעת טוענת כי יש לפסול את חוות דעת המומחה משני נימוקים: האחד - משום שהמומחה לא ערך לצדדים בדיקת כשירות לעבור בדיקת פוליגרף (מבחינת מצבם הרפואי והתרופות שהם נוטלים) ולא התייחס לכך בחוות דעתו, למרות שהסכמת הצדדים לבדיקה הותנתה בכך שהמומחה יקבע כי הצדדים כשירים לבדיקה. השני - משום שחיבור השאלות, נעשה באופן בלתי מקצועי. 2. אינני מקבלת טענות אלה של התובעת. 3. אשר לטענה הראשונה ראשונה - אמנם, המומחה לא קבע בחוות דעתו כי הצדדים כשירים לבדיקת פוליגרף, אולם, קביעה כאמור לא חייבת למצוא ביטוי בחוות הדעת. יש להניח שמומחה פוליגרף מודע לצורך לשאול את הנבדקים לגבי תרופות שהם נוטלים אשר יכולות להשפיע על הבדיקה, והוא לא היה עורך את הבדיקה אלמלא נחה דעתו. כמו כן, התובעת יכלה מיוזמתה להפנות תשומת ליבו לעניין זה. לפיכך, מעצם עריכת הבדיקה, יש להסיק כי המומחה מצא שהנבדקות כשירות לבצעה. 4. זאת ועוד, גם לאחר עריכת הבדיקה, יכלה התובעת להפנות למומחה שאלות הבהרה בעניין זה או לבקש להפנות אליו שאלות בנדון במסגרת חקירה נגדית. משלא עשתה כן, הרי שיש לצאת מתוך הנחה כי המומחה אכן ערך בדיקות כשירות כמוסכם. לעניין זה אציין כי הנתבעת טוענת בסיכומיה כי המומחה ערך את כל הבדיקות הנדרשות, בכך ששאל את הנבדקות לגבי מצבן הבריאותי (סעיף 18א לסיכומי הנתבעת). כן אציין כי הצורך בבדיקת כשירות הועלה על ידי התובעת בשל חשש שלה שמא תצלח הנתבעת את בדיקת הפוליגרף בעזרת תרופות ההרגעה שהיא נוטלת. מכל מקום, כאמור, לא רק שמסקנות המומחה היו שהנתבעת דוברת אמת, אלא שהתובעת - דוברת שקר. 5. אשר לטענה השנייה - דינה להידחות. מדובר בהעלאת טענה בדיעבד, לאחר שניתנה חוות דעת לפיה תוצאות הפוליגרף אינן לרוחה של התובעת. זאת ועוד, בחו"ד המומחה נכתב מפורשות כי השאלות בבדיקה של התובעת נוסחו בהסכמה ובלשונה. גם בעניין זה יכלה התובעת, אילו רצתה, להפנות למומחה שאלות הבהרה או להעמידו לחקירה נגדית. 6. לאור האמור לעיל, נדחות טענות התובעת בעניין ממצאי בדיקת הפוליגרף. לפיכך אני מקבלת את ממצאי הבדיקה, וקובעת כי הללו מהווים ראיה בתובענה. 7. הואיל והמומחה מטעם בית המשפט קבע ממצא פוזיטיבי לגבי השאלות הרלוונטיות שבסדרה א' שהופנו לתובעת (עמ' 2 לחוות דעתו), שאלות שקשורות לשלוש השאלות שמהוות את עילת התביעה העיקרית, הרי שלא היה מקום שהתובעת תביא ראיות ביחס אליהן, וזאת לאור הסכמת הצדדים כי לא יוגשו תצהירי עדות ראשית ולא תובאנה ראיות לגבי שאלות אשר לגביהן יקבע המומחה ממצא פוזיטיבי (סעיף 6 להסכמה הדיונית). 8. משכך, די בכך כדי לקבוע כי לנתבעת עומדת ההגנות של אמת הפרסום והגנת תום הלב כאמור בסעיפים 14 ו- 15 לחוק ביחס לשלושת הפרסומים שנטען כי הם מהווים לשון הרע. 9. למעלה מהצורך אציין כי גם בהתעלם ממצאי ח"ד המומחה, הייתי מגיעה לתוצאה דומה, כפי שאפרט להלן. ב.2. לשון הרע ב.1.2. טענות סף 1. הנתבעת טוענת כי הואיל וכל פעולותיה נעשו בשם נציגות הבית המשותף, והואיל ונציגות הבית המשותף היא אישיות משפטית נפרדת מהנתבעת, הרי שאין יריבות בינה, באופן אישי, לבין התובעת, ולכן יש לדחות את התביעה רק מטעם זה. 2. אינני מקבלת את הטענה שלעיל. 3. אם אכן הוציאה הנתבעת לשון הרע ביחס לתובעת, היא אינה חסינה מתביעה בשל כך, רק משום שהיא משמשת נציגת ועד הבית, גם אם הדברים נאמרו בקשר עם ניהול ענייני הבית המשותף. ב.2.2. הפרסום בדבר חוב כספי של התובעת לוועד הבית 1. לטענת התובעת, הנתבעת פרסמה במכתבים לאגודה לתרבות הדיור ובמודעות שתלתה בבית המשותף כי התובעת חייבת כספים לוועד הבית וכי כתוצאה נגרם עיכוב בעבודות זיפות גג הבית המשותף, כל זאת שעה שהתובעת הייתה ביתרת זכות בקופת ועד הבית, בשל כספים שוועד הבית היה חייב לתובעת. בעניין זה, טוענת התובעת, כי היה צורך בתיקון משמעותי במערכת הביוב של הבית המשותף עקב בעיות תברואה שונות, וכי, הואיל וקופת הוועד הייתה ריקה, ניאותה התובעת לשלם עבור התיקון סכום של 4,000 ₪, והוסכם כי הוועד יחזיר לה את הכסף, בניכוי חלקה בתשלום זה. 2. מעדויות ההגנה עולה תמונה אחרת לגמרי. העד מטעם הנתבעת, מר יוסף גולדשטיין, אשר רכש לביתו דירה בבית המשותף ונהג לבקר בבניין, העיד בחקירתו הנגדית כי הוא שילם את חלקו עבור ההוצאה בגין תיקון מערכת הביוב וכי מי ששילם את הסכום הכולל הוא ועד הבית (עמ' 25, שורות 22-12 לפרוטוקול 19.3.12). 3. על מנת להוכיח את טענתה, היה על התובעת, בין היתר, להמציא קבלה או אסמכתא בדבר התשלום האמור, אלא שהיא הסתפקה בטענה שהתשלום נעשה "מתחת לשולחן" וללא תשלום בגין מע"מ (עמ' 51, שורה 27 ועד עמ' 52, שורה 2 לפרוטוקול 18.3.12), ולפיכך לא הוכיחה את טענתה. 4. עוד נטען על ידי התובעת, כי במודעות שלעיל נכתב כי התובעת מטופלת במחלקה המשפטית של תרבות הדיור בגין אי ביצוע התשלום ובגין בנייה בלתי חוקית (נספח ט' למוצג ת/4), זאת לטענת התובעת, כשנה וחצי לאחר שניתן פסק דינה של המפקחת על המקרקעין, שלטענת התובעת, קבעה כי לא בוצעה כל בניה בלתי חוקית. 5. לא מדובר במודעה שהתפרסמה לאחר פסק הדין של המפקחת על המקרקעין אלא במודעה שהתפרסמה לפניו, וכאמור, לתובעת היה חוב כלפי ועד הבית. 6. התפקיד אותו מילאה הנתבעת כנציגת ועד הבית המשותף הוא תפקיד כפוי טובה, אשר הנתבעת ביצעה בהתנדבות, לטובת ניהול הבית ולטובת בעלי הדירות והדיירים. תפקיד זה מלווה, לא אחת, באי נעימויות, כאשר נציגי ועד הבית צריכים לעמוד מול דיירי הבית המשותף, כפי שאכן ארע בין הנתבעת לתובעת. חיזוק למסקנה שפניית הנתבעת לא נעשתה כדי להתנכל לתובעת וכי עומדת לנתבעת הגנת תום לב בפרסום, (לפי סעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק), יש בכך שבאותו פרסום מנתה הנתבעת את שמות של הדיירים שחייבים כספים לקופת ועד הבית, רשימה המונה שישה דיירים (נספח ח' למוצג ת/4). לפיכך, המודעה בדבר חוב לקופת ועד הבית פורסמה בבניין על מנת להסב את תשומת לב אותם דיירים חייבים, שעליהם לשלם את החוב, ולא כדי להתאנות לתובעת. ב.3.2. הפרסום אודות הבניה הבלתי חוקית שביצעה התובעת בשטח הרכוש המשותף 1. התובעת טוענת כי הנתבעת תלתה בבית המשותף מודעות לפיהן התובעת בנתה בנייה בלתי חוקית בשטח הרכוש המשותף. 2. התובעת כי פעולות אלה של הנתבעת נעשו ללא סמכות, שכן הנתבעת לא הציגה מסמך המאשר לה לעשות כן. 3. אינני מקבלת את הטענה . 4. פעולות הנתבעת נגד התובעת בעניין הבנייה הבלתי חוקית, נעשו מתוקף סמכותה כנציגת ועד הבית המשותף ולא בשל מחלוקת אישית שהייתה לה עם התובעת. העובדה שאין בידי הנתבעת מסמך שהסמיך אותה בעניין הפרסום, אין בו כדי להעיד כי היא פעלה בחוסר סמכות. ראשית, הנתבעת העידה כי ניתנה לה הסמכה כאמור בעל פה (עמ' 39, שורות 7-3 לפרוטוקול 19.3.12). שנית, אין צורך במסמך האמור, בין היתר, משום שהגשת התביעה בשם נציגות ועד הבית, כנציגה שנבחרה על ידי דיירי הבית המשותף, נגד התובעת, בגין הבנייה הבלתי חוקית, היא המלמדת על הסמכה כאמור. 5. אינני מקבלת את גרסתו של העד מטעם התובעת, מר לביא אליעזר (להלן: "מר לביא"), בעדותו, לפיה יציקת הבטון שעשתה התובעת נועדה לעצור שקיעה של האדמה בשטח הבניין (עמ' 19, שורות 3-1 לפרוטוקול 18.3.12). ראשית, אין מדובר בעד מומחה, ומדובר בעניין שבמומחיות. אם רצתה התובעת להביא עדות לעניין זה, היה עליה להגיש חו"ד מומחה בתחום ההנדסי. לפיכך אין משקל בעניין זה לעדותו של מר לביא. זאת ועוד, מר לביא איננו עד אובייקטיבי, אלא בן זוגה של התובעת, וככזה - עד המעוניין בתוצאות התובענה. שנית, אם באמת רצתה התובעת למנוע גרימת נזק לבניין כתוצאה משקיעת אדמה, נשאלת השאלה מדוע לא שיתפה את ועד הבית בחששותיה אלה, בזמן אמת, ומדוע לא דרשה מהוועד לפעול בעניין זה. העובדה שהתובעת פעלה בעצמה לביצוע היציקה, מכספים שלה, ולא קיבלה השבה של כספים אלה מקופת ועד הבית, תומכים בטענת הנתבעת כי היציקה לא נעשתה על מנת למנוע נזק לרכוש המשותף אלא על מנת לספח חלק משטחי הבית המשותף לשטח התובעת ולשימושה הבלעדי, ללא קבלת הסכמת יתר בעלי הדירות בבית המשותף, וככזה, נעשה הדבר שלא כדין. 6. התובעת טוענת, בנוסף, כי הפרסום נשוא המודעות שתלתה הנתבעת, שקרי, ונועד להכפיש את שמה של התובעת הואיל והנתבעת ידעה כי אין עסקינן בבניה בלתי חוקית וכי זה מכבר ניתן פסק דין של המפקחת על המקרקעין בו נקבע אחרת. 7. גם טענה זו דינה להידחות. 8. פסק הדין של המפקחת על המקרקעין נתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. לא נקבע בהסכם הפשרה כי הבנייה הייתה בלתי חוקית, ולא כי הייתה חוקית. אולם, ההסכמה לפיה יציקת הבטון שעשתה התובעת ברכוש המשותף שייך לכלל דיירי הבית ולא רק לתובעת, ובלי שהיא תקבל השבה של הסכום שהשקיעה לשם הבנייה, היא בהכרח בנייה בלתי חוקית שכן נעשתה ללא קבלת הסכמת יתר בעלי הדירות וללא קבלת היתרים הנדרשים לכך. 9. כמו כן, על-פי עדותה של הנתבעת, פרסום המודעה בדבר הבנייה הבלתי חוקית (נספח ט' למוצג ת/4) נעשה לפני הגשת התביעה למפקחת על המקרקעין ולא לאחריו (עמ' 43, שורות 11-2 לפרוטוקול 19.3.12). 10. לפיכך, הפרסום היה אמת ונעשה בתום לב. ב.4.2. הפרסום בדבר הפרעה מצד התובעת לעבודת הגנן 1. התובעת טוענת כי הנתבעת פנתה מספר פעמים לאגודה לתרבות הדיור בטענה שקרית לפיה התובעת מפריעה לעבודת הגנן שהוזמן על ידי וועד הבית המשותף (נספחים טו' למוצג ת/4). התובעת מכחישה כי אי פעם הפריעה לעבודות הגנן. 2. לטענת התובעת טענה זו נועדה להכפיש את שמה של התובעת בפני דיירי הבית המשותף. 3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וחומר הראיות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי הפרסום אודות ההפרעה לעבודת הגנן (ראה נספחים טו' למוצג ת/4) חוסה תחת הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) וכן 15 (3) לחוק. הפנייה נעשתה מתוקף תפקידה של הנתבעת כנציגת הבית המשותף, לדאוג לניהול שוטף תקין של ענייני הבית המשותף, בין היתר לגינון. הפרסום גם לא היה חריג לאור העובדה שפנייתה היתה לגוף שאמור לסייע לנציגות הבית ולבעלי הדירות, האגודה לתרבות הדיור. מכאן שתכלית הפנייה הייתה בקשה לסיוע ולא פרסום לשון הרע. 4.2.5. סיכום לאור האמור לעיל, דין התביעה העיקרית - להידחות. התביעה שכנגד 1. אקדים ואומר כי טענותיה של הנתבעת בנוגע להתנכלויות כאלו ואחרות של התובעת כלפיה וכלפי ביתה, הפחדות, איומים ופגיעה פיזית, לא הוכחו. כך, לא הוכח כי התובעת נהגה להתקשר לעיתים תכופות ובשעות לא שגרתיות לבית של הנתבעת על מנת להציק להטריד ולהפחיד. לא הוכח כי התובעת נהגה לשפוך מים מלוכלכים על הנתבעת ועל בתה, לא כי נהגה למלא את תיבת הדואר של הנתבעת בזבל, ולא כי תלתה מודעת אבל כאמור בנספח ג' לתצהיר הנתבעת. אמנם, הנתבעת הגישה מספר תלונות שהגישה בדבר הטרדות ואיומים מהתובעת (נספח ד' לתצהיר הנתבעת) אך אין באלה כדי להרים את נטל ההוכחה הדרוש. 2. להלן ייבחנו טענות הנתבעת בדבר לשון הרע. 3. אשר לגידופים ולקללות שכינתה התובעת את הנתבעת, גם אם יצאו מפיה של התובעת, הרי שלאור היחסים הבעייתיים בין השתיים ואופי הסכסוך ביניהן, לא היה בהן כדי להשפיל אותה בעיני דיירי הבית או לעשותה מטרה לשנאה, בוז או לעג מצדם. מכל מקום, הדבר לא הוכח על ידי הנתבעת. לכל השומע גם ברור שמדובר בסוג של הבעת דעה ולא במה שמתיימר להיות ציון עובדות. 4. באשר לטענה בדבר הוצאת לשון הרע על ידי התובעת, על ידי משלוח מכתבים למקום עבודתה של הנתבעת ולמנכ"ל משרד החינוך, במטרה להכפיש את שמה את הנתבעת, והטענה שהתובעת הגיעה למקום עבודתה על מנת "ללכלך" עליה, כלשונה של הנתבעת, בפני מעסיקיה, אין לטענות גיבוי ראייתי, בכתב או של עד, מלבד עדותה של הנתבעת ובתה שיש להן עניין בתוצאות התובענה. 5. לעניין הזמנתה של הגב' שטרול לעדות מטעם הנתבעת, ואי הופעתה בטענה לבעיה רפואית, התובעת מבקשת ללמוד מאי הגעתה כאילו העדה חזרה בה מעדותה, ואילו הנתבעת טוענת כי בטענה זו אין ממש, כי אי הופעתה נבע ממצבה הרפואי, וכי עדותה בעינה עומדת. 6. על פי הבקשות שהוגשו על ידי הגב' שטרול, אשר נתמכו במסמכים רפואיים, היא לא יכלה למסור עדות. מכאן אין ללמוד כי היא חזרה בה מעדותה, אולם, אין לקבל את טענת הנתבעת כי עדותה בתצהירה שרירה וקיימת. משלא הגיעה העדה, ולא ניתן לחקור אותה על תצהירה, אין מקום לקבל את התצהיר כראיה ולא ניתן להסתמך עליו. 7. הגם שמצאתי כי התביעה העיקרית אינה מוצדקת, דומה כי התביעה שכנגד הוגשה אך ורק כמשקל נגד לתביעה העיקרית, ולא הייתה באה לעולם אלמלא זו. 8. לפיכך, דין התביעה שכנגד להידחות. ג. פסיקתא לאור כל האמור לעיל, נדחות התביעה והתביעה שכנגד. בנסיבות אלה, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות. יש לקוות כי הצדדים ימצאו דרך לקיים יחסי שכנות קורקטיים אם לא טובים, ביניהם, דבר שיחסוך להם הוצאות כספיות, זמן ועגמת נפש. בתים משותפיםמסמכיםועד בית משותףפרסוםחובבניין