כעשר דקות לאחר חניית הרכב, הבחין המבוטח בעשן העולה מתוכו. מכבי האש שהוזעקו למקום כיבו את הדליקה אולם הרכב נשרף כליל. זוהי התאונה בעטיה נדרשו ושולמו תגמולי ביטוח ע"י התובעת לידי המבוטח (להלן: "התאונה"). הנתבעת היתה במועדים הרלבנטיים לתובענה, יבואן בלעדי ונותנת שירות לרכבו של המבוטח, שנרכש כ- 7 חודשים עובר לתאונה, ועל כן היה עדיין בתקופת האחריות שניתנה לו מטעם הנתבעת. לטענת התובעת, בדיקות שנערכו לרכב הן על ידי שמאי והן על ידי מהנדס מומחה, נשללה לחלוטין אפשרות של הצתה בזדון. נמצא, כך לטענת התובעת, כי השריפה נגרמה מכשל ברכיבי הרכב (במצבר הרכב), הכלול ברכיבי הרכב המצויים במסגרת האחריות של הנתבעת כלפי מבוטח התובעת. משכך, טוענת התובעת, כי הרכב עלה באש כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת. לנתבעת היתה שליטה מלאה על הרכב ועל תחזוקתו ומשכך גורסת התובעת, כי יש להשית עליה את האחריות לתאונה ומכאן תביעת השיבוב הנוכחית. עמדת הנתבעת: הנתבעת הכחישה את אחריותה לתאונה מכל וכל. אומנם, הנתבעת הודתה כי היא יבואנית רכבים מסוג זה ואף נותנת אחריות על פי תנאי כתב האחריות לרכבים הנרכשים. ברם, לשיטתה הרכב הרלוונטי נמסר למבוטח כרכב תקין וראוי לשימוש. לגרסתה, ארוע התאונה המתואר ע"י התובעת, אינו נובע מהתנהלותה ואין להשית עליה אחריות בגינו. הנתבעת הוסיפה, כי עוד בטרם היה ספק בידה לבחון את הרכב ואת הנזק הנטען, מיהרה התובעת למסור את הרכב לפירוק ובכך גרמה לה היזק ראייתי ומנעה ממנה אפשרות לגבש חוות דעת נגדית שתסתור את האמור בכתב התביעה. עוד טענה הנתבעת, כי ערך הרכב לשרידים שקול כנגד הערך המנוכה. סיכומו של דבר, טענה הנתבעת בהגנתה, כי אין להשית עליה אחריות לארוע התאונתי, כי לא ניתנה לה הזדמנות לבדוק את הרכב ולהציג חוות דעת נוגדת וכי מכל מקום, ערך שרידי הרכב ששילשלה התובעת לכיסה, שקול כנגד גובה הפיצוי ומפחית את נזקי התובעת באופן משמעותי. מכאן, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה. הראיות: הראיות נשמעו כאמור לפני המותב המנוח, אסקור אותן בקצרה. טעם התובעת העידו: עד תביעה מס'1 , השמאי מר פרימן דן שהגיש חוות דעת לה צורפו תמונות הנזק (מוצגים ת/1 ו- ת/1א'), עד תביעה מס' 2, מר אשר סלוצקי , שמאי רכב, שהגיש חוות דעת וחוות דעת משלימה (מוצגים ת/2, ת/3) ועד תביעה מס' 3, המבוטח מר הוגסיהו ברסלמן. מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת של שמואל אביעד, חוות דעת מומחה של מהנדס ישראל כהן וחוות דעת של היינה חיים כמומחה שריפות (מוצגים תצהיר נ/1, חוות דעת נ/2 ו- חוות דעת של מר היינה נ/3). ב"כ התובע הסכים להגשת המסמכים הנ"ל ללא חקירה (עמ' 9 לפרוטוקול מתאריך 27.1.11 שורה 24-25). ראוי להדגיש, כי הצדדים אינם חלוקים על כך שאכן התקיים ארוע תאונתי והרכב המבוטח עלה באש. ברם, הצדדים חלוקים על סיבת השריפה. בעוד התובעת טענה כי הסיבה לשריפה היתה כשל במצבר הרכב, טענה הנתבעת כי השריפה נובעת מגורם חיצוני ועל כן אינה באחריותה. השאלות המצריכות הכרעה: עולה, כי השאלות המצריכות הכרעה, הינן כדלקמן : הגורם לתאונה (השריפה). היזק ראייתי לנתבעת - האומנם ? שווי שרידי הרכב ביחס לשווי הפיצוי ששולם למבוטח. אבחן את השאלות אחת לאחת. הגורם לתאונה: כאמור, התובעת הביאה עדויות מומחים בקשר לכשל במצבר. מטעמה הוגשו כאמור חוות דעת של השמאים המהנדס סלוצקי מתאריך 6.10.2008 (ת/2) וחוות דעת משלימה מתאריך 21.12.10 (ת/3) וגם של השמאי דן פרימן מתאריך 5.11.2008 (ת/1 ו-ת/1א). המהנדס סלוצקי קובע במסקנותיו כי לאור הממצאים ובדיקות שערך, הינו בדעה כי גורם השריפה נשוא התביעה, נובע כתוצאה מכשל שהתחולל במצבר הרכב בעת שהרכב היה בפעולה, ושריפה שהתפתחה באזור החלק הקדמי ימני של תא המנוע. הוא מוסר כי יש להפנות את הדרישה לספק הרכב בישראל. גם בחוות דעתו המשלימה חוזר המהנדס סלוצקי על ממצאיו לעיל, דהינו כי השריפה פרצה מכשל שהתחולל במצבר. בחקירתו החוזרת נשאל העד לגבי ס' 7 לחוות דעתו המשלימה (ת/3), בה כתב: " 7. בחוות דעתי לא קבעתי שהאחריות לשריפה הינה כשל בייצור המצבר, קבעתי שהשריפה החלה במצבר דהיינו בפריפריית המצבר והמלצתי להפנות את הדרישה לתיקון ליצרן הרכב ולא ליצרן המצבר". לשאלת ב"כ הנתבעת השיב (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 16-17): "ש. מפנה לת/ 3 סעיף 7 ת. לא מצאתי מה הכשל." ולשאלת בית המשפט המשיך והשיב (שורות 25-28 לפרוטוקול הנ"ל) : "ש. המרחק שהרכב נסע עם אותו מצבר, יש לו משמעות לגבי האפשרויות של ההתחממות והשריפה. ת. המבוטח בעדותו מסר לי, שבשבועות שבעת הפעלת המזגן, האורות מתחלשות, והוא רצה ללכת לסוכנות לבדוק את המצבר, ולא עשה זאת כי הכל הסדר" כנראה הייתה בעיית חשמל." בחקירתו הנגדית של השמאי מר פרימן דן, נשאל לגבי התקנות נוספות עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 16-21): "ש. שבדקת את הרכב בדקת את התקנות נוספות. ת. לא ראיתי, ולא בדקתי התקנות נוספות. ש. בחוות הדעת אתה לא שולל התקנות נוספות ברכב. ת. לא בדקתי אז לא כתבתי שיש. " מטעם הנתבעת הוגשו העדויות הבאות: תצהירו של מר שמואל אביעד, של המהנדס ישראל כהן, של מר חיים היינה, מומחה לשריפות. עדויות הנתבעת בסוגיה זו הינן כדלקמן: מר אביעד הצהיר, כי מנסיונו בשירות ובתיקונים של סוג הרכב בארץ, לא דווח ולא ידוע על תקלה במצבר והיבואן לא נדרש לשירות בגין פרוץ שריפה ברכב. כמו כן, גרס העד, כי רכבי דייהטסו נחשבים לאמינים וחסרי תקלות, וכי לאור ההסטוריה של סוג רכב זה, הוא יכול להניח בוודאות כי הגורם לשריפה הוא כתוצאה מגורם חיצוני או בעקבות התקנה שנעשתה ברכב שלא ע"י היבואן. העד אביעד מוסיף, כי השארת רכב חונה ללא השגחה כאשר המנוע פועל, הינה התנהגות חסרת אחריות מצד הנהג. גם המהנדס מר י. כהן, מפרט בחוות דעתו כי הינו מומחה לנושא מצברים ועבד 44 שנים בחברת "מפעלי שנפ" לייצור מצברים כמהנדס המפעל. חוות דעתו סומנה (נ/2). לגירסתו, מעיון בדפי בטיחות למצברי עופרת חומצה, ניתן לראות שאין סכנת שריפה מהמצבר עצמו, אלא אם קיים גורם חיצוני כגון קצר חיצוני או ניצוץ. מסקנתו לפיכך היא כי לאור הנתונים לעיל, הסיבה לשריפת הרכב היא קצר שנגרם על נעלי הכבל של המצבר, ואין כל אפשרות לקביעה כי הסיבה לשריפה היא מצבר הרכב. מומחה נוסף מטעם הנתבעת הינו מר אלי היינה, מומחה לחקירת שרפות והצתות ויועץ בטיחות אש. הוא מוסר בחוות דעתו שאינו פוסל אפשרות כי חומר בעיר כלשהו בא במגע עם צינור הפליטה/ממיר קטליטי, בעיקר לאור העובדה כי הרכב היה בעצירה. אז מצטמצם אפקט הקירור של האוויר, דליפת הדלק הנדיף עלולים להגיע לריכוז קריטי, ובשלב זה סביר שתתרחש ההתלקחות. כמו כן, בהתייחסות לדו"ח של המהנדס סלוצקי מטעם התובעת, הוא טוען כי בדו"ח הנ"ל אין ראיה פוזיטיבית שיש בה בכדי לשכנע שהשרפה נגרמה כתוצאה מכשל פנימי בתוך המצבר. כאמור, עדויות מומחי הנתבעת לא נסתרו בחקירה נגדית עליה ויתרה התובעת. עמ' 9 לפרוטוקול ישיבת יום 27.1.11. אומנם, הויתור על החקירה הנגדית שלעצמו, אינו מהווה הסכמה לתוכן העדות אם הפרקליט הצהיר על כך. יחד עם זאת, העדר החקירה מוסיף משקל לתוכן גירסתה של הנתבעת וחוות דעת המומחים מטעמה. בהקשר זה הנני להפנות לע"א 260/82, סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253,258 שם נאמר כי: "על דבריו אלה הוא לא נחקר חקירת שתי וערב, וגם לא באה כל ראיה לסתור. כידוע הכלל הוא, שיש לייחס משקל להעדר החקירה הנגדית ולקבל את דברי העד כנכונים… ". בנוסף לעדויות המומחים, יש לשקול גם את עדותו של המבוטח מר ברסלמן. זהו בעל הרכב, עת/3. הוא מאשר בעדותו כי השאיר את רכבו עם מנוע פועל ללא השגחה, למשך כ-10 דקות. הסבריו מדוע עשה כך, אינם מקובלים עלי. טענותיו כי הורגל לעשות כן ברכבים קודמים שלו, שהיו עם מנוע דיזל, אינן מהוות הסבר נאות ואינן מחזיקות מים. העד גם לא ידע להסביר מדוע עשה לרכב טיפול אחרי 8000 ק"מ, בעוד שדרישת היצרן היא טיפול כל 15000 ק"מ. דבריו כי הוא קפדן, אינם משכנעים, ואינן מתיישבים עם התנהלות של השארת מנוע פועל למשך 10 דקות ללא השגחה. כמו כן, לא ידע העד להסביר מדוע הטיפול לא נערך במוסך מורשה של היבואן, למרות שזהו תנאי לתחולת האחריות על הרכב. הסיטואציה שהתובעת הביאה לפתחו של בית המשפט, היא סיטואציה עובדתית: רכב חדש שהיה בשימוש מספר חודשים עלה באש. הרכב ניזוק בתאונה בנזק של אובדן מוחלט. התובעת ביקשה לשכנע כי הנתבעת, אשר האחריות לרכב החדש הוטלה עליה, היא זו שגרמה לתאונה. התובעת הצביעה על כשל במצבר שלשיטתה אינה באחריותה של הנתבעת. מנגד, הנתבעת הביאה חוות דעת מומחים אשר סתרו את קביעת התובעת וגרסו כי האחריות לתאונה נובעת ממקור חיצוני ולא מאשמת הנתבעת. עוד הוכח, כי המבוטח השאיר את הרכב למשך כעשר דקות עם מנוע פועל ללא השגחה. התובעת הינה בחזקת "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל ההוכחה מוטל עליה, חוות דעת המומחים אותם הביאה וכן עדותו של המבוטח עמדו בסתירה לחוות דעת המומחים מטעם הנתבעת. אני מוצאת כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוכח עליה ולא הוכיחה כי ארוע השריפה הינו באחריותה של הנתבעת. בשיקלול כל העדויות, אני רואה לנכון להעדיף את גרסת הנתבעת. האחריות לתאונה, אינה נובעת מדברי התובעת מכשל תחזוקתי או כשל במצבר. השארת המנוע למשך 10 דקות ללא השגחה אינה התנהלות תקינה. לא שוכנעתי ממומחי התובעת, כי הבדיקה העלתה כשל תחזוקתי שיש להשיתו על שכם הנתבעת. לעומת זאת, מומחי הנתבעת שלא נחקרו בחקירה נגדית היו משכנעים בגירסתם כי מקור השריפה הינו גורם חיצוני ולא תחזוקה לקויה באשמת הנתבעת, מועדפת עלי. התוצאה היא, כי אני מקבלת את עמדת הנתבעת ושוללת את עמדת התובעת באשר לאחריות המלאה לתאונה. היזק ראייתי: הגם שבמסקנה שהתקבלה בפרק הקודם לעיל, די כדי להכריע את התובענה הרי פטור בלא כלום אי אפשר, אתייחס עתה לטענת הנתבעת בדבר היזק ראייתי. הנתבעת טוענת, כי נמנע ממנה לבדוק את הרכב ע"י מומחה מטעמה בסמוך לארוע והתובעת נחפזה למכור את הרכב לשרידים למרות שידעה על הצורך של הנתבעת לבדוק את הרכב כדבעי לקראת הדיון. ראו בעניין זה את האמור בסעיף 4 לתצהירו של מר שמואל אביעד (נ/1). לאור זאת, המומחים מטעם הנתבעת התייחסו בחוות דעתם, רק לדו"חות של מומחי התביעה. המלומד י. קדמי, בספרו "על הראיות", חלק שלישי, 2003 , בעמ' 1649 מבאר כי: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". דומה, כי העובדה שהרכב לא נמסר לבדיקת הנתבעת בסמוך לאחר קרות ארוע התאונה, למרות שהתובעת ידעה או היה עליה לדעת, על מעורבותה של הנתבעת כבר בשלב ראשוני זה, עשויה היתה לגרום להיזק ראייתי מסוים. בפועל, לא נגרם היזק ראייתי כעולה מקביעתי בפרק הראשון לעיל הדן באחריות לתאונה. אגב אורחא אומר, כי ראוי היה שהתובעת תימנע מחיפזון מיותר ותאפשר בדיקת הרכב ע"י מומחה הנתבעת בטרם יועבר למכירה לשרידים. שווי שרידי הרכב: בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי שווי הרכב כשרידים, שקול כנגד גובה הפיצוי ששילמה התובעת למבוטח. על כן, לכאורה לא יצאה התובעת בחיסרון כיס כתוצאה מהתשלום ששילמה למבוטח ואין לה עילת תביעה. ראו סעיף 7.2 לכתב ההגנה. יחד עם זאת, בסיכומיה של הנתבעת, לא מצאתי התייחסות לטענה זו כלל ועיקר. נראה כי הנתבעת זנחה טענה זו בסיכומים. היא אף לא הסבירה הכיצד התשלום למבוטח, שעל פי סעיף 7.ב. לכתב התביעה עמד על 112,260 ₪ שקול כנגד ערך השרידים, שעה שבחוות דעת השמאי מטעם התובעת, אשר צורפה לכתב התביעה, צוין מפורשות, כי סכום הפיצוי הינו בניכוי עלויות שרידי הרכב. ראו סעיף 10 לחוות הדעת מיום 5.11.08. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה, ולא שוכנעתי כי אכן ארעה עקב כשל המצבר. אני מעדיפה את גרסת מומחי הנתבעת, לפיה מקור השריפה הוא חיצוני ואינו נובע מהמצבר. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪. הוצאות המשפט נקבעו לקולא בשים לב לנסיבות המיוחדות של תיק זה ולהסכמתם האדיבה של הצדדים למתן פסק דין על יסוד הראיות שנשמעו לפני כבוד השופט המנוח חאג' יחיא ז"ל. שריפהרכב