התובעת, מאיר אפרת השקעות ובניה בע"מ (להלן - התובעת), היא חברה אשר עסקה במועדים הרלוונטיים, בין היתר, בהשכרת רכבים ללקוחות שונים. יצוין, כי במועדים הרלוונטיים היה שמה של התובעת י.ת. עופר חברה להשקעות ובניה בע"מ והשם שונה ביום 02.08.2001. על פי טענת התובעת, ביום 10.03.1997 נחתם הסכם שכירות רכב בינה לבין הנתבע. מכוח אותו הסכם, קיבל הנתבע רכב מסוג איסוזו בצבע אדום. על פי טענת התובעת, לאחר מספר חודשים הוחלף הרכב לבקשת הנתבע, והנתבעת סיפקה לו רכב מסוג מיצובישי מגנום. בעת ההחלפה נחתם בין הצדדים נספח להסכם השכירות המקורי. יצויין, כי הנספח אינו נוקב בשיעור דמי השכירות בגין הרכב. לטענת התובעת, חרף התחייבויות הנתבע, לא שולמו על ידו דמי השכירות, מלבד התשלום הראשון. לטענת התובעת, בחודש דצמבר 2000, חברה בשם פ. אפרת בע"מ שילמה לה סך של 80,000 ₪ ע"ח חובו של הנתבע. התשלום בוצע באמצעות עבודות אותן עשתה אותה חברה עבור התובעת. על אף הבטחותיו, הנתבע לא ביצע תשלומים נוספים עבור הרכב. בחודש מרץ 2002, הגיעו הצדדים להסכם על פיו, יימכר הרכב לנתבע בתמורה לסך של 109,000 ₪ בתוספת 1.5% דמי ביול וריבית. בין הצדדים סוכם, כי הסכום הכולל ישולם בתשלום אחד במזומן על סך של 3,000 ₪ בעת חתימת ההסכם והיתרה ב-60 תשלומים בתוספת ריבית. לטענת התובעת, הנתבע לא עמד גם בהתחייבות זו ולא שילם את התשלומים המגיעים לה, על אף שעשה שימוש ברכב. בחודש אוגוסט 2006, הרשויות לקחו את הרכב מהנתבע והתובעת העבירה לו רכב חלופי מסוג איסוזו. לטענת התובעת, חרף הבטחותיו להחזיר את הרכב החלופי לאחר שבוע, הנתבע לקח את הרכב, נעלם, ואף לא שילם את חובותיו. בחודש ינואר 2007 הרכב נתפס ונלקח מחזקתו של הנתבע. טוענת התובעת, כי הנתבע נותר חייב לה סך של 171,475 ₪ בגין התשלומים החודשיים על הרכב, מחודש ספטמבר 2002 ועד לחודש ינואר 2007 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. על פי טענת הנתבע, מסגר במקצועו, הוא ביצע עבודות שונות עבור, נתבע שכנגד 2, מר עופר גפני (להלן - מר גפני) או עבור חברות שבבעלותו. לטענת הנתבע, התובענה כולה מבוססת על מסמכים מזויפים. על פי גרסת הנתבע, בשנת 1994, רכש ממר גפני, רכב איסוזו אדום, שנת ייצור 1994, כעבור מספר חודשים, בחודש דצמבר 1998, הוחלף הרכב ברכב מסוג מיצובישי מגנום, שנת ייצור 1997. לטענתו, בגין השבת רכב האיסוזו זוכה בסך של 30,000 ₪ והוסיף סך של 105,000 ₪ בשטרות. לטענתו, כבר בשנת 1998, שילם את מלוא תמורת הרכב. לטענת הנתבע, במשך השנים, פנה בכל שנה למר גפני על מנת שיפעל להעברת הרכב על שמו, אך זה היה, מדי שנה, דוחה אותו ב"לך ושוב". לטענת הנתבע, החזיק ברכב משנת 1998 עד לשנת 2006 מבלי שנטענה כלפיו כל טענה במשך כל אותן שנים. בשנת 2006, חוקרים של רשויות המס עיקלו וגררו את הרכב בגין חובות של התובעת לרשות המיסים והרכב נלקח ממנו. בעקבות עיקול הרכב פנה הנתבע למר גפני אשר מסר לידיו ולחזקתו רכב מסוג איסוזו אשר היה רשום על שם חברת רננית השקעות בע"מ. עם קבלת הרכב, ערך הנתבע ביטוח חובה לרכב ואף ביצע בו את כל הטיפולים הנדרשים. ביום 22.01.2007, עוכב הנתבע לחקירה בטענה, כי רכב האיסוזו הוא רכב גנוב. הסתבר, כי רכב האיסוזו נמכר זמן רב קודם לכן לצד שלישי ולאחר שהרכב נלקח ממנו, הגיש הצד השלישי תלונה במשטרה. מר גפני מכר את אותו הרכב לשני גורמים שונים. לאחר בירור שוחרר הנתבע אך רכב האיסוזו הושב לצד השלישי על פי החלטת בית משפט. עוד באותו היום פנה הנתבע למר גפני בדרישה לקבל רכב חלופי ולאחר מכן שב ופנה אליו, אך מר גפני לא השיב לדרישותיו. לטענת הנתבע, ההסכמים אותם צירפה התובעת מפוברקים ומזויפים. לטענת הנתבע, נגרמו לו נזקים כבדים כתוצאה מהתנהלות הנתבעים שכנגד. נזקים אלו הוא מעריך בסך כולל 150,704 ₪ והם כוללים את שווי הרכב אשר נלקח ממנו, הפסדים בגין השקעותיו ברכב, הוצאות משפטיות אשר נגרמו לו לאחר שהוחרם רכב האיסוזו וכן עוגמת נפש. בגין סכום זה הוגשה התובענה שכנגד. דיון לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירי הצדדים ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת חקירותיהם שוכנעתי, כי דין התובענות להידחות. "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא כלל בסיסי בדין האזרחי לפיו, על התובע בתובענה אזרחית רובצים גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות. על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את עילת התובענה כך, שמאזן ההסתברויות ייטה לטובתו. התובע הוא הנושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של התובענה (י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי (2009), עמ' 1508). את סכום התביעה היה על התובעת להוכיח כיתר מרכיביה העובדתיים של התובענה ו"אם בגמר גביית העדויות מתברר, כי טענה פלונית לא הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט, יכריע בית המשפט על פי נטל השכנוע; היינו יפסוק נגד אותו בעל דין שעליו היה להוכיח אותה טענה" (א' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 189). ובעניינינו, לאחר ששמעתי את כלל טענות הצדדים, בחנתי את כלל ראיותיהם ועיינתי בכתבי הטענות מטעמם, לא שוכנעתי, שהסכום הנתבע הוכח ולא שוכנעתי, כי הוא משקף את חובו של הנתבע, ככל שהנתבע חב כספים כלשהם לתובעת. על פי האמור בכתב התביעה, בחודש דצמבר 2000 שילמה חברה בשם פ. אפרת בע"מ לתובעת סך של 80,000 ₪ כולל מע"מ וזאת על חשבון חובו של הנתבע לתובעת. התובעת אינה מכחישה, כי קיבלה תשלום זה על סך 80,000 ₪ בדרך של עבודות מסגרות אותן סיפק הנתבע - במסגרת "עסקת ברטר". שוכנעתי, כי בין הצדדים הייתה הסכמה, כי הנתבע יבצע עבודות עבור התובעת ובתמורה לכך לא ייפרעו השטרות אותם מסר לתשלום על הרכב. העיד על כך מר גפני: "ש. אתה אומר שהחברה לא קיבלה 80,000 ₪ עבור הרכב של התובע כמו שכתוב בסעיף 4 לתצהירך? ת. נעשתה עסקה התחשבנות, הכסף לא עבר בפועל, האיש קיבל רכב היה אמור לשלם עליו, לא שולמו התשלומים, הוא ביצע עבודות בשטח ובאמת הגיע לו כסף עבור העבודה, הוצאתי חשבונית לחברת פ. אפרת והיינו אמורים לקזז, רק האיש לא מבין עסקים, אמרתי לא צריך כסף, הוא תבע אותי שלא קיבל על עבודות המסגרות אז שילמתי לו כסף דרך פסק דין, אז הוא שהוא מקבל משם או מפה. הייתי אחראי עליו, אמרתי תעשה עבודות מסגרות לחברת פ. אפרת ואם החברה לא שילמה לו אני צריך לשלם לו ואז קיזזתי, אז הוא חייב עוד 20 או 30 אלף.... הש' אמר שאני אחראי ושאני צריך לשלם, אמרתי מה זה משנה, לקחו מודד מוסמך, יצא לשטח, מדד ויצא שמגיע לו איקס, שילמתי לו, אז החשבונית הזו הפכה להיות 0" (עמ' 9 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. משנת 97 לטענתך היה הסכם שכירות שמאז היה צריך לשלם לך כספים, עשית חוזה חדש ב-02 כשלא קיבלת שום דבר? ת. עשינו חשבונית עם פ. אפרת על 80,000 ₪, הסכמתי לקבל את זה על חשבון הרכב אבל הוא תבע אותי על זה. האיש נתן עבודה, עשינו ברטר היינו מתקזזים. ש. התביעה של שמואל חדד הוגשה ב- 07, מ- 97 עד 07 מר חדד נוהג ברכבים, אם הוא לא שילם שום דבר למה לא לקחת את הרכב? ת. עד שלא הגשת את התביעה שלך על עבודות המסגרות לא הגשתי תביעה, אם הייתי מקבל את הברטר שעשינו ולא הגשת תביעה, אם לא היית תובע עבור עבודות המסגרות הייתי מדבר איתו על 40,000" (עמ' 15 לפרוטוקול). מהאמור עולה, כי בין הצדדים הוסכם, שהנתבע יבצע עבודות עבור מר גפני וחברות בשליטתו וכי התמורה בגין עבודות אלה תקוזז מהסכומים אותם היה על הנתבע לשלם בתמורה לרכב. הנתבע הגיש תובענה בגין עבודות מסגרות אשר ביצע עבור מר גפני, אשר את תמורתן לא קיבל (ת.א. 217571/07). הנתבע דכאן ומר גפני הסכימו, כי פסק הדין יינתן בדרך של פשרה. בפסק הדין נקבע, שעל מר גפני לשלם לנתבע סך של 75,000 ₪. בעדותו טוען מר גפני, כי יש בכך כדי "לאפס" את חשבונית הברטר. הנתבע לעומת זאת טוען, כי התובענה בת.א. 217571/07 עסקה בעבודות אחרות. ככל שהתובעת מבקשת "לאפס" את אותה חשבונית היה עליה להוכיח ולשכנע, כי אכן הסכומים נשוא החשבונית הם אותם סכומים אשר נדונו במסגרת ת.א. 217571/07 וכי העבודות הן אותן עבודות. התובעת לא השכילה לעשות כן. התובעת הציגה בפני בית המשפט תמונה חסרה. טענותיו של מר גפני עמדו בפני בית המשפט במסגרת ת.א. 217571/07 והחשבונית הוצגה על ידו כראיה. כך גם הסכם השכירות עבור רכב המגנום. משכך, לא שוכנעתי כלל וכלל, שפסק הדין "איפס" את החשבונית כטענת התובעת ומר גפני. הנתבע מצידו העיד, כדלהלן: "ש. אתה לא שילמת על המכוניות באמצעות עבודות מסגרות? ת. שילמתי על כל רכב בנפרד את כל הסכומים. שילמתי בברטר. ב- 02 בהוד השרון, זה נפרד לגמרי. עשיתי עבודות בהרצליה, ברעננה, בהוד השרון מזרח ובת"א גם כן, לא לחברה, אני לא יודע אני עבדתי מול גפני באופן אישי. בהוד השרון ב- 02, זה היה כבר אחרי כל הסיפור של הרכב הזה והוא לא שילם לי אגורה על הוד השרון. ש. אתה אומר שלא שילמת לו כסף על המכוניות, רק בעבודות? ת. על האיסוזו הראשון שילמתי לו 35,000 ₪ במזומן והוא לא הוציא חשבונית. ש. כמה האוטו הזה היה שווה ב- 97? ת. 30,000 - 35,000 ₪. ש. כמה היה שווה המגנום שקיבלת ב- 98? ת. לא זוכר. בערך 130,000 כך הוא אמר. ש. ואת ה- 130,000 שילמת בזיכוי של האיסוזו ו- 100,000 ₪ בעבודות? ת. הוא ביקש שיהיה לו כיסוי על הרכב, ביקש שטרות, נתתי לו שטרות, אני לא יודע אם הוא הציג אותם או לא, הוא קיזז לי מהעבודות, לא קיבלתי אגורה מהעבודות. ש. היו שטרות? ת. כן. ש. כמה כל שטר? ת. לא יודע. ש. כמה שטרות היו? ת. לא יודע, חתמתי לו על שטרות. ש. אבל לא שילמת את השטרות האלה? ת. לא. ש. מפנה אותך לסעיף 6 לתצהירך, אתה כותב פה "התשלום למר גפני נעשה בשטרות"? ת. נו מה אמרתי. לא שילמתי בשטרות? שילמתי לו בשטרות, אבל זה שלא החזיר לי את השטרות, שילמתי לו בעבודה. הוא הציג אותי כמסכן שהוא עזר לי, הוא לא עזר לי באגורה הוא לא שילם לי כסף. אני נתתי לו שטרות אבל נדמה לי שהוא לא הציג אותם, עכשיו הוא כל פעם שבאנו להתחשבן הוא קיזז לי את הסכום הזה מהחשבון. אני בחיים לא חייב לו אגורה. ש. אתה רושם בתצהיר שלך שהתשלום למר גפני בוצע בשטרות, לא שילמת את השטרות האלה? ת. שילמתי אותם בברטר" עמ' 18-19 לפרוטוקול). התובעת לא הגישה כל ראיה ממשית להוכחת שיעור החוב בגין הרכב. חישובי התובעת נסמכים על עדותו של מר גפני ועל הערכותיו וטענותיו. מדובר בעדות יחידה של מנהל התובעת והנתבע שכנגד. התובעת לא הגישה ראיות שיש בהן כדי לסייע לעדות מר גפני בעניין אופן חישוב החוב, אילו סכומים כן שולמו ואילו לא. על רקע זה גם בולט במיוחד חסרונו של תצהיר מטעם רואה חשבון או חוות דעת מומחה. יש לציין עוד, כי דבר השטרות לא הוזכר בכתב התביעה. בנוסף, יש לתמוה כיצד טוענת התובעת, שהנתבע החזיק ברכב במשך שנים רבות מבלי ששילם תמורתו דבר, שטרות אשר נתן חוללו, אך היא מצידה, אינה יכולה להמציא כל מסמך המעיד, כי פנתה אליו ודרשה את תמורת הרכב וכי פעלה על מנת לקבל את הסכומים אשר לטענתה מגיעים לה. זאת ועוד, אין מחלוקת, כי הרכב הוחרם על ידי רשויות המס ואז נמכר. התובעת העמידה לרשות הנתבע רכב אחר. הייתכן, כי התובעת תיתן בידי מי שמסרב לשלם חובותיו במשך שנים, רכב חלופי? מעיון בטענות התובעת וראיותיה לא ניתן לקבוע במידה הדרושה בהליך אזרחי, כי אכן הנתבע חב לה כספים בגין השכירות ואם כן - מהו אותו הסכום. התובעת לא פרסה בפני בית המשפט את התמונה העובדתית המלאה. משמע - התובעת לא הוכיחה את הסכום הנתבע על ידה בעניין זה. משכך - דין התובענה להידחות. האמור לעיל נכון גם לגבי התובענה שכנגד. גם הנתבע-תובע שכנגד, לא השכיל לפרוס בפני בית המשפט את התמונה העובדתית המלאה ביחס לסכומים המדויקים של ההתחשבנות בין הצדדים, ועל כן, גם דין טענותיו להידחות. סוף דבר הן התביעה והן התביעה שכנגד נדחות. כל צד יישא בהוצאותיו. רכבתביעה שכנגד