תביעה לסילוק ידם של הנתבעים, מדירה המושכרת להם מזה שנים ארוכות, במסגרת הסכם שכירות בלתי מוגנת, שנחתם בינם ולבין התובעת והכל במסגרת זכאות הנתבעים לקבלת דיור ציבורי בסבסוד משמעותי של המדינה. רקע ביום 30.10.94, נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין התובעת ולבין הנתבעים, שלפיו השכירה התובעת לנתבעים דירה בת 5 חדרים, בשטח של כ-116 מ"ר, ברח' קהילת מקסיקו בשכונת התקווה בת"א. לפי הסכם זה, התחייבו הנתבעים בזמנו, לשלם לתובעת שכר דירה התחלתי מסובסד בסך של 654 ₪ לחודש. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם וכניסת הנתבעים לדירה, החלו הנתבעים לפגר בתשלומי שכר הדירה. התובעת שלחה לנתבעים מכתבים חוזרים ונשנים בקשר לכך. בסך הכל נשלחו אל הנתבעים כ-13 מכתבים, החל מחודש מאי שנת 1995 ועד לחודש מרץ בשנת 2008. בחודש מרץ 2008, הגיע חובם של הנתבעים בגין שכר דירה לסכום של כ-60,339 ₪. משלא הוסדר החוב, נשלח ביום 6.5.09 מכתב התראה אל הנתבעים מאת באי כוח התובעת. במכתב זה, נדרשו הנתבעים להשיב את החזקה בדירה וזאת בשל החוב שלא שולם. כמו כן, נדרשו הנתבעים לשלם את החוב ואם לא יעשה כן, כך נכתב, התובעת תגיש תביעת פינוי לסילוק ידם של הנתבעים ולסילוק החוב בתוך 7 ימים. משלא נענו הנתבעים לדרישה זו, הגישה התובעת ביום 18.5.09 את התביעה דנא, שהוגשה בסדר דין מקוצר, לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה ולתשלום חובם לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, חוב שהצטבר לכדי סך של 56,918 ₪. בבקשתם לרשות להגן, הודו הנתבעים בטענת התובעת שלפיה הם אינם משלמים את דמי השכירות וטענו כי התובעת היא זו שהפרה את ההסכם מלכתחילה, אם כי באותה נשימה טענו במקום אחר בבקשתם, כי שילמו את כל שכר הדירה ואף למעלה מכך. הנתבעים הוסיפו בבקשתם כי הם נאלצו לחתום על הסכם השכירות, מבלי לבדוק את מצב הדירה ומשנכנסו לתוכה, גילו כי מצבה בכי רע. לטענתם, פניותיהם אל התובעת לתיקון הליקויים לא הועילו. הנתבעים טוענים כי הוציאו כספים רבים לתיקון הליקויים בדירה, העולים על דמי השכירות ויש להם את הזכות לקזזם מסכום התביעה. עוד טוענים הנתבעים כי נגרמו להם נזקים עקב סירוב התובעת למכור להם את הדירה במחיר מבצע, כפי שהתאפשר לדיירים אחרים. מוסיפים הנתבעים כי מצבם הסוציו-אקונומי קשה ביותר, הם מוכרים בשירותי הרווחה העירוניים, הנתבע הוא נכה בשיעור 50% והכנסתו היחידה הנה גמלת הבטחת הכנסה וכן מצב בריאותו אינו טוב. הנתבעים טוענים כי התובעת פנתה אליהם מספר פעמים כדי שישלמו את דמי השכירות, אולם הם ביקשו שהתובעת תתקן קודם לכן את הליקויים, אך זו סירבה לבקשתם. הנתבעים טוענים כי התובעת פעלה בחוסר תום לב, הפרה את ההסכם והתנהגה בניגוד למקובל. לפי טענתם, פינויים מהדירה יגרום להם נזק בלתי הפיך וקשה ביותר. לנתבעים עשרה ילדים, לרבות קטינים. לפי הטענה, מאזן הנוחות נוטה לטובתם ולטובת אי פינויים מהדירה. בתחילת ההליכים ובטרם נדונה הבקשה לרשות להגן ועוד כשתיק זה נדון בפני המותבים הקודמים שדנו בו, נעשו ניסיונות רבים בסיוע ביהמ"ש ועל פני תקופה ארוכה ביותר, כדי שהצדדים יגיעו להסדר. במהלך ניסיונות אלה, הוסכם בין הצדדים כי הנתבעים ישלמו באופן זמני סכום של 300 ₪ לחודש בגין שכר הדירה וזאת לאחר שלא שילמו סכום כלשהו במשך תקופה לא מבוטלת. כמו כן, במסגרת הניסיונות הנ"ל, הגישו הנתבעים בקשה למשרד השיכון לקבלת הנחה בשכר הדירה על רקע מצבם. משרד השיכון קבע לנתבעים שכר דירה בסך של כ-800 ₪. הנתבעים הגישו ערעור על החלטה זו. דא עקא, בשלב זה התברר כי הנתבעים הנם יורשים של חלק מדירה שהייתה בבעלות הורי הנתבע. בהתאם לכך, נקבע בערעורם של הנתבעים כי לא ניתן לדון בבקשתם ללא שיתוף פעולה מלא מצדם ומתן פרטים מלאים אודות הירושה הנ"ל וזאת, לאחר שכבר נעשה ניסיון לקבל מהם פרטים והם לא שיתפו פעולה עם החוקר שנשלח לביתם בעניין זה. כמו כן, ציינה ועדת הערר כי הנתבעים לא שיתפו פעולה בהצגת תדפיס עובר ושב עדכני וכי עליהם להציג אישורים עדכניים נוספים ביחס להכנסתם. לאחר שתיק זה הועבר לדיון לפני, בתחילת פברואר 2013, ומשנוכחתי לדעתי כי כל המגעים לא הועילו, המלצתי כי תינתן רשות להגן וקבעתי כי יש לקדם את ניהול התיק במסלולו הרגיל. בהתאם להמלצתי, הסכימה התובעת למתן רשות להגן. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות של מנהל מחלקת הגבייה, מר מוטי בלנגה וכן של מנהל מחלקה האחזקה, מר דניאל סולימני. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע. העדים נחקרו והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. דיון הפרה יסודית של הסכם השכירות על ידי הנתבעים אין כל ספק כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות, בכך שלא שילמו במשך תקופה ארוכה את דמי השכירות שהתחייבו לשלם. עובדה זו עולה, קודם כל, מהאמור בסעיף 11 לתצהירו של הנתבע במסגרת הבקשה לרשות להגן, שם ציין כי האמור בסעיף 5 לכתב התביעה הנו נכון (היינו, כי הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות). עובדה זו גם הוכחה לפניי מתצהירו של מנהל מחלקת הגבייה, אשר צירף לתצהירו טבלה מפורטת שמתייחסת לתקופה מחודש מאי 2002 ועד לחודש אפריל 2009. מטבלה זו, בה מפורט סכום דמי השכירות שהיה צריך להשתלם מידי חודש בתקופה הנ"ל ולצדו הסכום ששולם בפועל, עולה כי במשך כשבע שנים שילמו הנתבעים בגין דמי שכירות סכום כולל של 2,390.5 ₪ בלבד, כשהסכום שהיה צריך להשתלם עמד על כ-55,000 ₪. הנתבעים כמעט ולא שילמו, אפוא, דבר בגין דמי שכירות במשך שבע שנים! על פי סעיף 5(ז) להסכם השכירות, נקבע כי אי תשלום כלשהו של דמי השכירות במלואם ובמועדם, יהווה הפרה יסודית של החוזה. בסעיף 25 לחוזה נקבע כי במקרה של הפרה יסודית של החוזה, התובעת תהיה רשאית לבטל את החוזה והנתבעים יהיו חייבים לפנות את המושכר בתוך חודש ממועד ביטול החוזה. משהוכח לפניי כאמור כי הנתבעים כמעט ולא שילמו דבר במשך שבע שנים בגין דמי שכירות, פשיטא כי הפרו את החוזה בצורה יסודית והתובעת זכאית כי הם יפנו את הדירה. כאן המקום לציין כי הנתבעת צירפה לתצהירו של מר בלנגה מכתבי התראה רבים שנשלחו אל הנתבעים, למן חודש מאי בשנת 95 ועד כולל חודש מאי בשנת 2009, עת נשלח מכתב התראה אחרון מטעם ב"כ התובעת אשר מודיע על דרישת סילוק היד (מכתב אחרון זה אף נשלח בדואר רשום והוצג אישור מסירה חתום על ידי הנתבעת). הנתבעים הודו בתצהיר הנתבע שתמך בבקשה לרשות להגן, כי קיבלו פניות מעת התובעת לתשלום דמי השכירות (ראה סעיף 20 לתצהיר). כמו כן, גם במהלך עדותו לפניי, הודה בכך הנתבע (ראה עמ' 23 ש' 29-22). מכאן, שהנתבעים קיבלו התראות רבות בטרם בוטל החוזה עמם ולפני שנדרשו בחודש מאי 2009 לפנות את הדירה. גם מר בלנגה העיד בפניי כי לאחר קבלת המכתבים הופיע הנתבע אצלו במשרד (ראה עמ' 28 ש' 24). טענת הנתבעים אודות מצב הדירה ואי ביצוע תיקונים ע"י התובעת טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים הנה כי התובעת הפרה מלכתחילה את הסכם השכירות בכך שהעמידה לרשותם דירה שאיננה ראויה למגורים ואשר כוללת מרצפות שוקעות, משקופים ודלתות שבורים ומתפוררים, רטיבות בקירות ונזילות, תריסים שבורים, צנרת רקובה, סתימות, דוד שמש לא תקין, ארונות מטבח אשר נרקבו כתוצאה מהרטיבות וכן מערכת חשמל שגורמת לקצרים. לפי טענתם, הם פנו אל התובעת אשר אמנם שלחה נציגים לערוך רשימות של ליקויים מידי פעם, אולם מבלי שהליקויים תוקנו. יאמר מיד, טענות אלה של הנתבעים לא הוכחו כלל ועיקר. ראשית, לא ניתן למצוא בחומר הראיות ולו פניה אחת בכתב של הנתבעים אל התובעת בקשר למצב הדירה ולתיקונים שיש לבצע בה ולא בוצעו. אני מוכן לצאת מתוך נקודת הנחה, כי אין לצפות מהנתבעים, אשר מעידים על עצמם כי הנם אנשים קשיי יום פשוטים, לתעד בכתב כל פניה או כל דין ודברים שבינם ולבין התובעת במשך השנים. יחד עם זאת, אין זה מתקבל על דעתי כי ככל שהייתה התעלמות בוטה כנטען במשך שנים כה רבות, שבמהלכן נאלצו הנתבעים כביכול לגור בדירה שמצבה כה גרוע, כי לא ישכילו, גם הנתבעים, להוציא ולו מכתב בודד, שניתן גם מן הסתם לערוך אותו בכתב יד, כדי לתעד את מצב הדברים וכדי לגרום לתובעת לפעול. זאת ועוד, תצהירו של מר סולימני, שעדותו הייתה אמינה עליי, מפריך את טענת הנתבעים שלפיה לא בוצעו במשך השנים תיקונים כלשהם. לפי תצהיר זה, היו פניות מטעם הנתבעים לביצוע תיקונים בשנים 1995, 1996, מרץ 1999 ושנת 2000 וחרף העובדה שלנתבעים היו חובות בגין אי תשלום שכר דירה, בוצעו עבודות תיקונים שאושרו ע"י משרד הבינוי והשיכון. הצהרה זו לא נותרה כהצהרה סתמית שכן צורפו לתצהירו של מר סולימני העתקים של חשבוניות בגין ביצוע עבודות כנטען. מר סולימני גם העיד כי למן שנת 2000, לא הייתה כל פניה מצד הנתבעים לביצוע תיקונים ועובדה זו לא נסתרה בחקירתו. מעבר לכל האמור לעיל, ואולי זה העיקר, הנתבעים לא הביאו בפני ביהמ"ש ראיה ממשית לטענותיהם בדבר הליקויים שקיימים בדירה. אני מוכן לצאת מתוך נקודת מוצא כי בשל מצבם הכלכלי של הנתבעים, אשר גם מיוצגים בתיק זה ע"י הלשכה לסיוע משפטי, כי שכירת שירותיו של מהנדס מהווה מעמסה כלכלית לא פשוטה. יחד עם זאת, לא הוכח לפניי כי נעשתה פניה לסיוע המשפטי לקבלת אישור למימון הוצאה זו ע"י המדינה. כמו כן, ניתן היה להביא בפניי ביהמ"ש ראיות בקשר לליקויים בדירה ע"י הצגת תמונות, דבר שכרוך בעלות זניחה. גם זאת לא נעשה. אמנם, הנתבעים הציגו מכתב של מר אלון כתבי, עובד סוציאלי מעיריית ת"א שנשלח אל התובעת ביום 7.2.13 ואשר בו נרשם כי הבית נראה מוזנח, אינו ראוי למגורים וכי ישנם חוטי חשמל גלויים לעין, כמו גם רטיבות וקילופי צבע, ארונות שבורים וכן עכברים השורצים בבית. יחד עם זאת, ברור הדבר כי לא די במכתב זה על מנת שביהמ"ש יגיע למסקנה מבוססת שקיימים ליקויים בדירה. מדובר בעובד סוציאלי ולא באיש מקצוע בעל מומחיות בתחום הרלוונטי. מעבר לכך, הביטוי "מוזנח" וכן המילים "אינו ראוי למגורים", הנם תיאורים כלליים שלא מהווים ראיה ממשית שניתן להתייחס אליה. עוד ראוי לציין כי בא כוח הנתבעים ביקש לזמן את מר כתבי לעדות וביהמ"ש אישר זאת. חרף זאת, בא כוח הנתבעים לא פעל כדי לזמן אותו והחליט להסתפק במכתב שצורף לתצהירו של הנתבע. מאחר ובא כוח התובעת לא התנגד למסמך זה בטרם החל לחקור את הנתבע, הוכשר המכתב כקביל, אולם קשה לייחס לו משקל רב, מקום שהוא צורף לתצהיר הנתבע ומקום שכאמור, הנתבעים וויתרו על זימונו של מר כתבי לעדות ללא סיבה מוצדקת הנראית לעין. עובדה נוספת המחזקת מסקנתי הנה כי לפי עדותו של מר סולימני, שהייתה אמינה עלי, נראה לכאורה כי הנתבעים עצמם אחראים לכך שהדירה מוזנחת (ראה דבריו בעמ' 33 ש' 28-18). המסקנה הנה כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובעת הפרה את ההסכם בכך שלא ביצעה כביכול תיקונים במשך השנים בדירה. כאן המקום לציין כי טענה זו בכל מקרה, גם לו הייתה מוכחת, לא הייתה מהווה הגנה מפני התביעה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שתשלום דמי השכירות אינו מותנה על פי החוזה או על פי הדין בביצוע תיקונים ע"י המשכיר. לא מדובר בחיובים שלובים. משמעות הדבר, כי על הנתבעים היה לשלם דמי השכירות ללא קשר לשאלה, האם התובעת עמדה או לא עמדה בחובתה לבצע תיקונים במושכר (כך גם ציין המותב הראשון שדן בתיק זה - כב' השופט טובי - בהחלטתו מיום 13.7.09). משלא הוכחה ולו ההפרה, כמו גם מטבע הדברים נוכח כך גם לא קיומם של הליקויים ובוודאי לא עלות התיקון שלהם, הנתבעים גם אינם יכולים לטעון כי כל חוב של שכר דירה שהיה קיים במועד כלשהוא בעבר, היה נמוך בזמנו מחובה של התובעת כלפיהם בגין ליקויים שלא תוקנו. טענת הקיזוז הנתבעים טענו בבקשתם לרשות להגן כי הם הוציאו כספים רבים לתיקון הליקויים, העולים בסכומם על דמי השכירות ויש להם זכות לקזזם מסכום התביעה. נדמה כי על טענה זו לא חזר בא כוח הנתבעים בסיכומיו ודי בכך כדי לדחותה. מעבר לכך, דין טענה זו להידחות גם לגופה, שכן היא לא הוכחה. הנתבעים לא פירטו, לא בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להגן ולא בתצהיר העדות הראשית שלהם, איזה סכומים שולמו במשך השנים וגם לא צירפו כל אסמכתא לכך. פשיטא כי משלא צוין ולו הסכום שמבוקש לקזז, דין טענת הקיזוז להידחות. סעד מן הצדק, מאזן הנוחות ושיקולי צדק טוען בא כוח הנתבעים בסיכומיו כי על ביהמ"ש לגלות רחמים ולהעניק לנתבעים סעד מן הצדק וזאת על רקע מצבם הסוציו-אקונומי הקשה של הנתבעים, אשר נושקים לגיל שבעים והנם הורים לעשרה ילדים, כמו גם על רקע מצבו הבריאותי של הנתבע. בא כוח הנתבעים הפנה לסעיף 132 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972. כשהפניתי את תשומת ליבו לכך שחוזה השכירות הנו חוזה שכירות בלתי מוגנת, ציין כי יש "לדמות" את הנתבעים לדיירים מוגנים וזאת על רקע מגוריהם בדירה במשך 25 שנים. עם כל הכבוד, לא ניתן לקבל טענה זו, אשר גם לא הוצגה לה כל אסמכתא. הנתבעים חתמו על הסכם שכירות בלתי מוגנת ואינם דיירים מוגנים. לפיכך, חוק הגנת הדייר אינו חל עליהם. גם לא ניתן "לדמות" אותם לדיירים מוגנים. גם הטענה אודות מאזן הנוחות דינה להידחות, שכן לא מדובר בסעד זמני. אין ספק שיגרם נזק קשה לנתבעים עקב פינויים מהדירה, אולם עובדה זו כשלעצמה, אינה יכולה להוות טענת הגנה. כאן המקום לציין כי לא נעלם מעיני מצבם הסוציו-אקונומי הקשה של הנתבעים והעובדה שמלכתחילה נמצאו הם זכאים לדיור בסבסוד ציבורי. גם לא נעלם מעיני כי הנתבעים מתגוררים בדירה במשך שנים ארוכות. תביעות פינוי, כנגד דיירים שמתגוררים בדיור ציבורי, מעוררות תמיד, בהגדרה ומלכתחילה, קושי, במובן זה שמדובר בדרך כלל ומטבע הדברים באנשים קשיי יום ובעלי יכולת כספית מועטה ביותר שמבוקש לפנותם מביתם. לפיכך וככלל, כשביהמ"ש נותן צו פינוי בתיקים מסוג זה, הדבר תמיד נעשה בלב כבד. עם זאת, ביהמ"ש אינו יכול להתעלם מהחובות המינימליות שחלות על דיירים כאמור וחייב לאכוף את ההסכם שבין הצדדים ואת הדין. יש ממש בטענותיו של ב"כ התובעת בעניין זה, שלפיהן כל ויתור או הנחה שיעשה לנתבעים או התעלמות מהפרתם את חובתם לשלם דמי שכירות, בסופו של דבר לא רק גורמת נזק לקופה הציבורית, אלא גם מערערת את עקרון השוויון שצריך לחול על כל אותם דיירים שמקבלים סיוע מהמדינה לצרכי דיור. הרי לא ייתכן כי מאות ואלפי אזרחים שמתגוררים בדיור ציבורי, ישלמו את דמי השכירות במועדם ובמלואם ואילו פלוני אלמוני לא יעשה כן וחרף זאת לא יפונה מן הדירה. זאת ועוד, במקרה הנוכחי קיימות נסיבות אשר מרככות במידת מה את כובד המשקל של אותה תחושת לב כבד אשר נלווית תמיד אל מתן צווי פינוי בתיקים מסוג זה. הדברים אמורים בכך שהנתבעים נמנעו במשך שנים ארוכות, כמעט באופן טוטאלי, מלשלם דמי שכירות כלשהם. הנתבעים נמנעו מלשתף פעולה עם התובעת והגורמים המוסמכים האחרים בכל הנוגע לחלקם בירושת דירת הוריו המנוחים של הנתבע. עובדה זו עולה במפורש מהחלטת וועדת הערר, שצורפה כנספח 8 לתצהירו של מר בלנגה. עובדה זו גם מתחזקת מדבריו של בא כוח הנתבעים, אשר ניסה להסביר את חוסר שיתוף הפעולה בכך שהחוקר הגיע בהפתעה אל הנתבעים, ללא הודעה מראש ונוצר מצב לא נעים (ראה עמ' 30 ש' 19-18). אודה ולא אבוש - לא ברור לי איזה מצב לא נעים נוצר ומדוע כדי לקבל פרטים שאמור להיות לנתבעים אינטרס רב במסירתם, יש צורך בקביעת פגישה מיוחדת מראש. אם לא די בכך, כשנשאל הנתבע מה מנע ממנו למסור פרטים לחוקר תשובתו הייתה "איזה חוקר? מי בא אליי?" ומיד אחרי זה המשיך בדברים שאינם רלוונטיים כלל לשאלה זו (ראה עמ' 25 ש' 24-22). כל זאת בניגוד לדברי בא כוחו, אשר כאמור ציין כי אכן הגיע חוקר לביתו של הנתבע. גם ההתחמקות של הנתבע מלתת פרטים במהלך חקירתו הנגדית אודות הירושה, מחזקת את המסקנה כי לא מדובר במקרה הנוכחי בנתבעים שפועלים בתום לב מוחלט ושרק בשל חוסר היכולת הכלכלית שלהם אינם מצליחים לשלם ולו את דמי השכירות המסובסדים והנמוכים שנקבעו להם. כך למשל, בתחילת חקירתו ציין הנתבע כי הוא לא מכיר בכלל דירה ברח' קמואל וציין כי אין לו ירושה ואין לו כלום (עמ' 25 ש' 7-5). חרף זאת, מיד לאחר מכן ציין שהוא התגורר בעבר ברח' קמואל וכי מדובר בדירת הוריו שנפטרו (ראה עמ' 25 ש' 15-14). כמו כן, מתשובותיו ניתן לדלות כי הנתבע הוא אכן כנראה אחד היורשים של הדירה (ראה עמ' 25 ש' 20-13). טענותיו של הנתבע שלפיהן אין לו עניין בירושה הנ"ל וכי הוא מקבל איומים ממשפחתו בקשר לעניין זה לא הוכחו. מדובר בטענות שהועלו לראשונה בחקירתו הנגדית, מבלי שהובאו עדים בעניין זה. מעבר לכך, הרי אם כך המצב, מה יותר פשוט היה מלחתום על הסתלקות מן הירושה ולהציג מסמך זה בפני התובעת, דבר שלא נעשה כמובן. גם ההתרשמות הכללית שלי ממהימנותו של הנתבע לא הייתה טובה. ניכר כי הנתבע מתחמק מלתת תשובות ענייניות ומעדיף לחזור על טענותיו בדבר המצב הכלכלי הקשה שלו ושל אשתו. עוד הסתבר כי נכון להיום, כל ילדיהם של הנתבעים הנם בגירים ולפי הטענה, כארבעה מהם מתגוררים יחד עם הנתבעים. כמו כן, אין להתעלם מהניסיון של הנתבע לדחות את דיון ההוכחות ע"י הצגת אישור מחלה סטנדרטי והגעתו לאולם ביהמ"ש תוך שהוא מציג עצמו כמי שסובל באותו רגע ממיחושים בחזה, כשחרף זאת, לאחר שהסתיימה חקירתו הנגדית, אשר בהנחייתי וכדי להקל עליו נערכה בתחילת הדיון ותוך סטייה מסדרי העדת העדים המקובלת, בחר להמשיך ולשהות באולם ולא להיזקק לטיפול רפואי כלשהוא וכשהוא כבר אינו מתלונן על מיחושים בחזה. בנסיבות אלה, אני דוחה מכל וכל את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, שלפיה התובעת התנהלה בחוסר תום לב, בניגוד לעקרונות צדק ויושר, לא בהגינות וחרגה מגבולות הפרופורציה והמידתיות. אני סבור להיפך. חרף התעלמות כמעט טוטאלית מחובתם הבסיסית לשלם דמי שכירות מסובסדים ביותר, אפשרה התובעת לנתבעים המשך מגורים בדירה במשך שנים ארוכות והגישה את התביעה אך ורק כשכנראה הגיעו מים עד נפש, וגם אז הייתה נכונות מצידה לנסות ולפתור את הבעיה בצורה מוסכמת, אולם כאמור, הנתבעים לא שיתפו פעולה ובניגוד לטענתם שלפיה לא מצאו אוזן קשבת אצל התובעת לגבי הסדר, לא הציעו הצעה קונקרטית כלשהיא, לתשלום סכום כלשהוא. בנסיבות אלה, מובן שיש לדחות גם את טענתם שלפיה לא התאפשר להם לרכוש את הדירה במחיר מבצע, טענה שממילא לא הוכחה, ואף נזנחה בסיכומים. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד את סכום התביעה, בסך 56,918 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מורה על סילוק ידם של התובעים מן הדירה. בנסיבות, ניתנת שהות לעשות כן עד יום 3.2.14. בנסיבות, גם אין מנוס מחיוב הנתבעים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד. הנתבעים ישלמו בגין אלה, סכום כולל של 10,000 ₪ בלבד, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. אציין כי בהתחשב בהיקף ההליכים, משכם, בתוצאה ובהתנהלות הנתבעים, מדובר בסכום מופחת, שמצאתי לנכון לפסוק אותו אך ורק בשל מצבם הכלכלי. חוזה שכירותחוזהסילוק ידשכירות