בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על-פי החוזה במסגרתו נמסר השטר, עומדת להם גם כנגד חבות על-פי השטר. טענות הנתבע מתייחסות לעסקת היסוד במסגרתה נמסר השטר לתובע וכיוון שמדובר בצדדים קרובים הוא רשאי לעשות כן (ד"נ 258/98 ויקטור צמח נ' רחל שלשבסקי ואח', פ"ד נה (4), 193). המחלוקת הראשונה בין הצדדים נובעת מההלוואה שניתנה ובאם נותר חוב בגינה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שניטלה ההלוואה בסך 60,000 ₪, על כך שהנתבע התחייב להשיבה ועל כך שהשיק נועד להבטיח את השבת ההלוואה. לגרסת הנתבע, בטרם ביצוע התשלום בסך של 13,000 ₪ ביום 26.9.05 בו מודה התובע, הוא שילם לתובע 20,000 ₪ ביום 14.4.05 ו- 27,400 ₪ ביום 16.5.05 כך שלמעשה הושבה ההלוואה במלואה. לגרסת התובע, אף שהנתבע העביר תשלומים שונים, בביצוע התשלום בסך 13,000 ₪ נותרה יתרת חוב של 24,435 ₪. הנה אשר התברר ביחס למחלוקת זו: מסתבר שהתובע איננו מכחיש כלל את טענת הנתבע לביצוע שני תשלומים נוספים בדיוק כגרסת הנתבע ואף מאשר בתצהירו שהנתבע שילם לו "סכומי כסף" לאחר מתן ההלוואה (סעיף 19 בתצהיר התובע). הנתבע מצרף לתצהירו מסמך התחשבנות בן שני עמודים (נספח ב' לתצהיר הנתבע; להלן: "נספח ב'") וטוען כי העתיק בכתב ידו את פרטי ההתחשבנות ממחברת של התובע ביום 26.9.05 ועוד טוען הנתבע כי הכותרת והשורה התחתונה בעמוד הראשון של נספח ב' וכן העמוד השני של נספח ב' - נרשמו במלואם על ידי התובע. התובע מודה כי העמוד השני של נספח ב' רשום בכתב ידו אך מכחיש את הטענה ביחס לעמוד הראשון של נספח ב' וטוען שהעמוד הראשון של נספח ב' כלל איננו מוכר לו. בהתייחס למחלוקת זה, ראשית לכל, יש לציין כי התובע כלל איננו מציג תחשיב המסביר את גרסתו לחוב נכון ליום 26.9.05. שנית, דווקא כאשר התובע מעיד על עצמו בתצהירו כי הקפיד לערוך רישומים הן בעסק (סעיף 8 בתצהיר) והן בהשבת ההלוואה (סעיף 19 בתצהיר) קשה לתת אמון בגרסתו לפיה לא הותיר ברשותו כל תחשיב של ההחזרים והחוב. שלישית, העמוד הראשון בנספח ב' כולל תחשיבי ריבית והתייחסות לתשלומים על חשבון ההלוואה ואין זה סביר שאלו "יומצאו יש מאיין" על ידי הנתבע. לא מצאתי מה הגיון יש בהמצאה שכזו. ורביעית, בעמוד השני של נספח ב' כתוב בכותרת "חשבון ויקטור, המשך". התובע התעלם מרישום זה בתצהירו, טען כי מדובר בחתימת הנתבע בעדותו, וחזר בו בהמשך עדותו. כאשר מתגלות סתירות בגרסת התובע סביר להניח שאכן הרישום הזה מבטא את הקשר שבין שני עמודי הנספח, כגרסת הנתבע. לפיכך, אני מעדיף את גרסת הנתבע שלפיה נספח ב', בשלמותו, מבטא את ההתחשבנות לפי גרסת התובע, כפי שנרשמה בפנקס שניהל התובע וכפי שהועתקה על ידי הנתבע. מהאמור בנספח ב', מסתבר שהתובע עצמו ערך את ההתחשבנות כשהוא מבסס אותה על ריבית חודשית של 5% על יתרת ההלוואה שלא הוחזרה. המסקנה בדבר צירוף ריבית נלמדת מנספח ב' ואף סבירה כאשר התובע איננו מביא כל תחשיב אלטרנטיבי לחוב לו הוא טוען. ומאידך, הן הנתבע והן התובע (בסעיף 15 בתצהיר התובע) מאשרים כי הסיכום הראשוני שלהם היה להלוואה שתוחזר בלא הצמדה ובלא ריבית. מהאמור בנספח ב' אף נלמד שאכן הנתבע העביר לתובע שני תשלומים נוספים ביום 14.4.05 וביום 26.5.05, כגרסתו. נוכח כל האמור לעיל, אני מעדיף את גרסת הנתבע על זו של התובע הן באשר לתשלומים, הן באשר לאופן בו הוכן נספח ב', והן באשר לתחשיבים. מסתבר איפוא, שלמרות ההסכמה הראשונית להשבת ההלוואה בלא ריבית, דרש התובע מהנתבע תשלומי ריבית על יתרת ההלוואה וזו זו הסיבה העיקרית להפרש החוב שנותר לשיטת התובע ביום 26.9.05. בפועל, השיב הנתבע לתובע סך של 60,400 ₪ בגין ההלוואה ולפיכך נפרעה ההלוואה ואין לתובע זכות לעשות שימוש בשיק בכל הנוגע להלוואה. המחלוקת השנייה בין הצדדים נוגעת לזכות התובע להיפרע באמצעות השיק על החוב בגין רכישת חומרי הבניין מחברת מלטיה. התובע טוען כי במסירת השיק הוסכם שהתובע יהיה רשאי לעשות בו שימוש גם לצורך פירעון החוב בגין רכישת חומרי הבניין. לטענת הנתבע לא הוסכם שתהיה זכות שכזו, החוב איננו של הנתבע כי אם של חברת יו.סי., והנושה של החוב איננו התובע כי אם חברת מלטיה. בעניין זה, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שליום 30.9.05 נותר חוב בכרטסת הנתבע בסך של 13,790 ₪, אין מחלוקת על כך שהנתבע מסר שיק של חברת יו.סי. בסכום זה לתשלום החוב, ואין מחלוקת שהשיק הוצג לפירעון ביום 6.10.05 וחולל, כך שהחוב לא נפרע. הנה אשר התברר ביחס למחלוקת זו: מעיון בתצהיר הנתבע התומך בהתנגדות וגם בתצהירו מיום 24.6.10, מסתבר שהנתבע כלל איננו מתייחס לקשר זה שבין השיק לחוב בגין רכישת הציוד. בעדותו התייחס לכך הנתבע לראשונה. הנתבע עצמו מאשר בתצהירו (סעיף 4 בתצהיר הנתבע) כי "הנני לקוח ותיק של התובע". הנתבע איננו טוען שהלקוחה של התובע הינה חברת יו.סי. ואיננו מזכיר כלל את החברה הזו. לו נועד השיק להבטיח את השבת ההלוואה בלבד ותו לא, כאשר ההלוואה ניתנה בלא ריבית, ניתן היה מלכתחילה לרשום בו את סכום ההלוואה. בפועל, אין מחלוקת על כך שהשיק נמסר כשהוא פתוח ויש בכך הגיון אם נועד גם להבטיח תשלום עבור חומרי בניין שהמשיך הנתבע לרכוש. הכרטסת שניהלה חברת מלטיה בגין חוב זה נוהלה על שם הנתבע ולא על שם חברה בה עבד או שאותה ניהל. הנתבע מצידו לא הציג כל כרטסת של חברת יו.סי. המבטאת כי היא בעלת החוב. לפיכך, אני מעדיף את גרסת התובע באשר לסיכום במסירת השיק וקובע שהשיק נועד להבטיח הן את השבת ההלוואה והן את תשלום החובות בגין רכישת חומרי הבניין. חוב זה לא נפרע שכן שיק שמסר הנתבע של חברת יו.סי. חולל ולפיכך רשאי היה התובע לפרוע את החוב באמצעות השיק. חוב זה עמד על סך של 13,790 ₪ ביום 30.9.05 ויש להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה. בהקשר זה, לא מצאתי ממש בטענת הנתבע שלפיה הנושה הוא בכלל חברת מלטיה ולא התובע, שכן טענה זו שומה היה על הנתבע לטעון בהתנגדות, ולמצער - לבקש לתקן ההתנגדות כשנודע לו על תחשיבי התובע, והנתבע לא עשה כן. בנוסף, סביר כי חברת מלטיה, אשר בבעלות התובע, תאפשר לו לגבות החוב עבורה ונראה כי לכל היותר ניתן היה להסדיר זאת במסמך פשוט לו נטענה הטענה במפורש. לסיכום, במועד בו הושלם השיק על ידי התובע והוצג לפירעון, לא היה לנתבע כלל חוב בגין ההלוואה אך היה לו חוב בגין חומרי הבניין שנרכשו. בהיעדר טענה בהתנגדות על האופן בו הושלם השיק (השלמת שיק פתוח בחריגה מסמכות), חייב הנתבע סכום זה, 13,790 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.9.05, ובניכוי סך של 1,200 ₪ אשר שולמו במהלך ההתדיינות בסמוך ליום 24.11.09. נוכח הפער בין סכום השיק לסכום החוב, יחויב הנתבע בנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ₪ וכן גם באגרת בית המשפט. ההתנגדות איפוא מתקבלת בחלקה ויתרת החוב בתיק ההוצל"פ תתוקן בהתאם. הצדדים רשאים להגיש פסיקתא הכוללת את תחשיב החוב. חוזהשטר