התובעת נפגעה בתאונת דרכים כרוכבת אופנוע: אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבותה של הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות את התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המחלוקת מתמקדת בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעת עקב פגיעתה בתאונה. הנכות הרפואית מטעם בית המשפט מונו מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. המומחית בתחום האורטופדיה, ד"ר מיכל עמית-כהן, בדקה את התובעת וסקרה את המסמכים הרפואיים בעניינה. על פי האמור בחוות הדעת, בחדר מיון בסמוך לאחר התאונה התלוננה התובעת על כאבים בברך שמאל, גב תחתון וכף יד ימין. בעת בדיקתה אצל המומחית התלוננה התובעת על בעיה בגב התחתון ובצוואר, ביד ימין, כאבי ראש, פחד בנסיעות וחרדה. המומחית קבעה נכות בשיעור 10% בשל הגבלת תנועה קלה בעמוד שדרה מתני וכן נכות בשיעור 5% בהתייחס לפגיעה ביד ימין, בשל קרע קטן ב- TFCC עם הגבלה מינימלית בתנועה. המומחית סברה שאין בסיס לקבוע נכות אורטופדית צווארית בקשר לתאונה. בנוסף, קבעה המומחית נכות זמנית בגובה 100% למשך 3 שבועות ובגובה 50% למשך 6 שבועות נוספים. המומחית סברה שיש מקום למינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה לצורך בדיקת התובעת בנוגע לתלונות על נימול וכאבי ראש. המומחה בתחום הנוירולוגיה, ד"ר ישראל שטיינר, בדק את התובעת וקבע כי לא נותרה נכות במישור הנוירולוגי. בפרק הדיון והסיכום כתב המומחה כי כיום הליקוי הנוירולוגי הוא הפרעת התחושה והכאב בפיזור אולנרי ביד ימין. הפרעה זו, כך קבע, אינה מקנה אחוזי נכות. כאבי הראש שוייכו על ידי המומחה לתסמונת פוסט טראומטית שההתייחסות אליהם צריכה להיות במישור הפסיכיאטרי. המיחושים בעכוז וברגל נכללו על פי המומחה בחוות הדעת האורטופדית. המומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר דליה קליגר מזרחי, בחנה את עברה של התובעת, הרקע האישי והרפואי והשינויים הנפשיים שהתרחשו לאחר התאונה: "בת 32, רווקה, מנהלת חשבונות במקצועה. מתגוררת בדירה שכורה. במהלך תקופת הפיגועים בירושלים ניצלה פעמיים באופן מקרי ופעם נוספת חוותה אפיזודה של בהלה והמנעות. טופלה וחזרה למהלך חייה. לפני 4 שנים נפגעה כרוכבת אופנוע בתאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה פיתחה תסמונת פוסט טראומטית, טופלה במשך כחצי שנה והחלה להתמודד עם האירוע. החלומות נעלמו, כמות הפלאשבקים ירדה אבל עדיין מרגישה כעוסה בעיקר עקב המגבלה הרפואית. ההשלכות הנפשיות אינן פוגעות בכושר העבודה אך גורמות למצוקה סובייקטיבית המתבטאת בעיקר בנהיגה (דריכות בזמן הנהיגה, מעדיפה לא לנסוע בלילה). יש עדיין זיכרונות ופלאשבקים, בתדירות יותר נמוכה ממה שהיו בהתחלה". לסיכום קבעה המומחית, כי לתובעת נכות בשיעור 10% בתחום הפסיכיאטרי והמליצה על טיפול פסיכו תרפויטי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, בתדירות של פעם בשבוע. לבקשת הנתבעת, זומנה המומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר קליגר מזרחי, לחקירה. בחקירתה חזרה המומחית שוב ושוב על קביעתה לפיה לנכות שנקבעה לתובעת במישור הנפשי אין השפעה על כושר עבודתה של התובעת. לדברי המומחית, נכותה של התובעת באה לידי ביטוי בדריכות בזמן נהיגה וצמצום הנהיגה לנסיעות נחוצות בלבד, בעיקר לעבודתה ובחזרה, הגם שהמומחית הסכימה שעוצמת החרדה או ההימנעות עשויה להיות פחותה מהמדווח על ידי התובעת בהתחשב בעובדה שהתובעת חזרה לרכוב על אופנוע (עמ' 8, שו' 25-16). המומחית אישרה כי ביססה את קביעותיה בעיקר על תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת ודיווחיה לעניין זכרונות ופלאשבקים, שהיו אמינים בעיניה, ואמרה כי אלמלא דיווחים אלה יש להניח כי הנכות היתה נמוכה יותר לפחות ב-2 אחוזים (עמ' 4, שו' 16-12; עמ' 6, שו' 8-5). המומחית העריכה שאם התובעת היתה עוברת את הטיפול שהומלץ על ידה למשך חצי שנה, היתה נכותה במישור הנפשי יורדת ב-2 אחוזים. כאשר נשאלה המומחית לעניין גובה הנכות שקבעה והאם אין להפחית ממנה ענתה: "אני חושבת שיש 10%, אולי אחרי הטיעונים שלך זה יותר מידי אבל להגיד שאין נכות זה מוגזם" (עמ' 9, שו' 5-4). ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי לאחר חקירת המומחית יש לקבוע כי לא נותרה לתובעת כל נכות בתחום הנפשי. לטענת הנתבעת, מחקירת המומחית עולה כי התובעת אינה עונה להגדרת תקנה 34(ב) לתקנות המל"ל, עליה התבססה המומחית בקביעת הנכות, שכן הסימנים הקיימים, בין אם סובייקטיביים ובין אם אובייקטיביים, אינם מגבילים את כושר העבודה של התובעת ולפיכך לכל היותר ניתן לדבר על נכות בשיעור 5%. הנתבעת טענה כי לכך יש להוסיף כי קביעותיה של המומחית נסמכו בעיקר על תלונות סובייקטיביות של התובעת ולא על סימנים אובייקטיביים. מצבה של התובעת, כך נטען, נכלל לכל היותר בגדר תקנה 34(א) לתקנות המל"ל, אשר אינה מקנה נכות. כידוע, מומחה רפואי שנתמנה לפי חוק הפיצויים לא מחוייב להסתמך על תקנות המוסד לביטוח לאומי בקביעת הנכות, אף שבדרך עושים המומחים שימוש בתקנות אלה. המומחית הסבירה כי על פי התרשמותה מהתובעת בעת בדיקתה ולאחר בחינת רישומי הטיפול שעברה, כי התובעת סובלת מתסמונת פוסט טראומטית המתאימה לנכות בשיעור 10%, אף שהסכימה כי יתכן וקביעה זו הינה על הצד הגבוה. בנסיבות אלה איני רואה מקום לבחון באופן דקדקני האם מתקיימים התנאים בתקנה 34(ב) בנוסחה הקודם אם לאו, מה גם שבינתיים שונו הוראות התקנה וכיום קובעת התקנה כי ניתן לקבוע נכות בשיעור 10% בגין "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה". נראה כי דבריה של המומחית לעניין מצבה של התובעת, כפי שהיא העריכה אותו, נופלים למצער לגדר האמור בתקנה זו, ובכפוף לאמור להלן לעניין הקטנת הנזק, איני רואה מקום להתערב בקביעת המומחית ולסטות משיעור הנכות הרפואית. יחד עם זאת אציין, כי לקביעותיה של המומחית ולדבריה לעניין טיב הנכות, אופיה והשלכותיה יינתן ביטוי במסגרת הדיון בנכות התפקודית ובגריעה מכושר ההשתכרות. חובת הקטנת הנזק כאמור לעיל, במסגרת חקירתה העריכה המומחית בתחום הפסיכיאטריה כי לו היתה פונה התובעת לטיפול פסיכותרפויטי בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית, בהתאם להמלצה בחוות הדעת, היתה פוחתת נכותה במישור הפסיכיאטרי בשני אחוזים. המומחית הבהירה כי המלצתה היתה נכון למועד כתיבת חוות הדעת, אך בהנחה שהסימפטומים על בסיסם נקבעה הנכות באותה עת נמשכים, יש מקום גם כיום לפנות לטיפול המומלץ למשך כחצי שנה (עמ' 4, שו' 20 - עמ' 5, שו' 10). התובעת טענה בסיכומיה כי לא פנתה לטיפול נפשי בהתאם להמלצת המומחית שכן לא היה בידה לממן טיפולים אלה. הנתבעת סברה, מנגד, שאין ממש בטענה זו של התובעת והצביעה על כך שהיה ביכולתה של התובעת להגיש בקשה לתשלום תכוף אם אמנם קושי כלכלי הוא שמנע ממנה קבלת הטיפולים, אך התובעת לא עשתה כן ואף לא פנתה בדרישה בעניין לנתבעת. הלכה פסוקה היא כי על הניזוק מוטל הנטל להפחית את הנזק שעוולת המזיק גרמה לו. תוצאות הפרת החובה האמורה תהיה הקטנת הפיצויים בגין אותו נזק שניתן היה למנעו. נפגע שלא קיבל טיפול שהיה חייב לקבלו, ייפסקו לו פיצויים על יסוד מצבו כפי שעשוי היה להיות אילו קיבל אותו טיפול. הפיצוי ייפסק על יסוד כושר השתכרותו האפשרי של הנפגע לאחר הטיפול ועל יסוד מצבו הגופני האפשרי לעניין הפיצוי בגין "כאב וסבל" אלמלא נמנע מקבלת הטיפול. ואולם, כשם שהפיצויים ייפסקו לנפגע כאילו הקטין את הנזק, כן יהיה הוא זכאי להוצאות שהיה עליו להוציא למען הקטנת הנזק (ר' ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45; ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף - כרך ב' (מהדורה חמישית), 1685-1684). במקרה דנן ועל פי הערכת המומחית, קיים סיכוי שהטיפולים עליהם הומלץ יביאו לשיפור במצבה של התובעת, ולו במידה מינימלית, כאשר, מנגד, בטיפולים שהוצעו לא כרוך כל סיכון או סבל. טענת התובעת כי לא פנתה לטיפול בשל חסרון כיס נטענה בעלמא, כאשר על פניו לא היתה מניעה כלכלית, ואם היתה כזו, ראוי היה שהתובעת תפנה בבקשה מתאימה ואז ניתן היה לשקול מימון הטיפולים על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, ישנה הצדקה להפחתת סכום הפיצויים בהתאמה לגובה הנכות שעל פי הערכת המומחית ניתן להפחית. לפיכך, במקביל לפסיקת ההוצאות בגין הטיפולים עליהם הומלץ, יש לקבוע את נכותה הרפואית של התובעת בתחום הפסיכיאטרי בגובה 8%. לסיכום, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא בשיעור 21.34% (10% נכות בגין פגיעה בעמ"ש מתני, 5% בגין פגיעה ביד ימין, 8% בגין נכות פסיכיאטרית). נכות תפקודית וגריעה מכושר ההשתכרות - כללי כידוע, לא בהכרח קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות. הנכות התפקודית מבטאת את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע, כאשר בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. בקביעת הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם לנתונים הנוגעים לנפגע המסויים שיש בהם להשפיע על כושר השתכרותו - עיסוקו, מקום עבודתו וכיו"ב (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). התובעת טענה, כי נכותה התפקודית גבוהה בהרבה מנכותה הרפואית, משום שהיא מוגבלת בפעילות הפנאי, כגון ספורט וטיולים, וכן בעבודות הבית או בישיבה לאורך זמן. בתצהיר עדותה הראשית ובסיכומיה תיארה התובעת את התאונה כ"נקודת שבר", בעקבותיה הפכה באחת מאישה צעירה, עצמאית, מלאת חיים ושמחה לאישה פגועה בגופה ובנפשה (סעיף 15 לתצהיר). התובעת טענה, כי עשתה כל מאמץ להשתקם ולא לשקוע בדיכאון ובחוסר מעש ולכן למדה הנהלת חשבונות. לטענתה, בשל מצבה לא הצליחה להתמיד בעבודה קבועה ועברה מספר רב של מקומות עבודה. כמו כן טענה התובעת, כי היא סובלת ממצבי רוח משתנים המקשים עליה לנהל חיים חברתיים נורמטיביים, היא מתקשה לנהל חיי זוגיות מסודרים וקבועים כך שלצערה בגיל 34 היא עדיין רווקה, ללא זוגיות קבועה וללא משפחה. לטענתה, בני משפחתה וחבריה סובלים מהתקפי זעם וכעס שלה, אין לה סבלנות ללקוחות בעבודה, היא סובלת מכושר ריכוז נמוך ומתחושת תסכול וכן מתקשה בנסיעות, אפילו למרחקים קצרים, בשל התקפי חרדה ולחץ מהאירועים המתרחשים בכבישים. התובעת טענה כי לאחר התאונה "חרב עליה עולמה". הנתבעת טענה כי אין בסיס לטענה כי לנכותה של התובעת השפעה על תפקודה ועל כושר השתכרותה. בנוגע לנכות בתחום הפסיכיאטרי טענה הנתבעת, כי גם אם לנכות זו ביטוי תפקודי מסויים, הבא לידי ביטוי בצמצום בנסיעות או בדריכות במהלכן, עדיין אין לנכות זו השלכה כלשהי על כושר עבודתה של התובעת, כפי שהמומחית אישרה בחקירתה. עוד נטען, כי שכרה של התובעת לא נפגע בפועל. לאחר התאונה התובעת למדה ועבדה במקביל וכיום התובעת עובדת בעבודה משרדית ולא פיסית ושכרה עומד על כ-6,300 ₪, שכר הגבוה משמעותית משכרה לפני התאונה. במקרה דנן, איני רואה מקום לסטות מההנחה שהנכות הרפואית בתחום האורטופדי משקפת אל נכון גם את הנכות התפקודית. בצד זה, נכונה אני להניח כי בתחום הפסיכיאטרי הנכות התפקודית פחותה מהנכות הרפואית, שכן הפגיעה בכושר התפקוד של התובעת היא בהיבט מאוד צר, הנוגע לנהיגה ולנסיעות. עיקר השאלה שבמחלוקת נוגע למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת, וזאת יש לבחון, כאמור, על רקע נתוניה האישיים של התובעת, מקצועה ועיסוקה. על פי התרשמותי ממכלול הראיות, הצגת הדברים על ידי התובעת לוקה בהפרזה באשר לנזקים שהם תוצאה של התאונה. מעדותה של התובעת, מתלושי השכר שהוגשו לתיק ומדו"ח רציפות הביטוח עולה, כי מתחילת שנת 1999, עם שחרורה משירות צבאי, ולאורך השנים, עבדה התובעת אצל מעסיקים שונים בעיקר בעבודות פקידות, מכירות וכיו"ב. בחקירתה אישרה התובעת כי מידי כמה חודשים החליפה מקום עבודה (עמ' 15, שו' 9-5). בתקופה הסמוכה לתאונה עבדה התובעת במשרד "גשן מהנדסים - הנדסת מיזוג אויר בע"מ" ושכרה עמד קודם לתאונה על סך כ-4,700 ₪ לחודש (ר' טופס 106 לשנת 2007 שהוגש ע"י המעסיק). גם לאחר התאונה, שארעה כאמור ביום 24.12.07, המשיכה התובעת באותו מקום עבודה ושכרה אף עלה (כ-5,700 ₪ בממוצע חודשי על פי טופס 106 לשנה זו). בעבודתה זו התמידה התובעת עד לפיטוריה בחודש ספטמבר 2008. התובעת תלתה את פיטוריה במצבה הגופני והנפשי עקב התאונה (ר' סעיף 18 לתצהיר התובעת וסיכומי התובעת בעמ' 21 לפרוטוקול שו' 27-27). גם בחקירתה שבה התובעת וטענה כי פיטוריה נבעו מהעובדה שהיתה עצבנית מידי, חסרת סבלנות וגם בשל העדרויותיה לצורך טיפולים. ואולם, מכתב הפיטורין, אשר נמצא בין יתר המסמכים שהוגשו על ידי חברת "גשן מהנדסים" לקראת דיון ההוכחות, מלמדנו אחרת. וכך נרשם שם על ידי מעסיקה של התובעת: "במשך התקופה האחרונה הגנתי עליך ומנעתי פיטורייך ממשרדינו, התנהגותך ביום רביעי שעבר בתאריך 17.9.08 עברה את כל הגבולות, למסור סודות של החברה בפרהסיה זה דבר שלא עובר בשתיקה. מסיבה זאת אני מפטר אותך מעבודה במשרדנו ומקומך איננו איתנו. לאחר קבלת מכתב זה תחזירי את המפתחות ותעזבי את מקום העבודה ואת מפוטרת לאלתר". כאשר הופנתה התובעת למכתב הפיטורין שהוגש לתיק, טענה היא כי מדובר בעובדה שאינה נכונה ולכן לא מצאה לנכון לציין זאת עת פרטה את הסיבות לפיטוריה. גם טענות התובעת ביחס להשלכות התאונה על מצבה במישור האישי לוקות בהגזמה. בתצהירה קשרה התובעת את קשייה בניהול חיי זוגיות קבועים ואת קשייה ביחסיה עם בני משפחתה וחבריה למצבה עקב תאונת הדרכים ואף טענה כי אילולא התאונה היתה וודאי מנהלת "אורח חיים שקט, סולידי ורציני ולא נאלצת להתפרנס בקושי ולנהל חיי חברה כה מצומצמים" (סעיפים 19, 20, 22 לתצהיר התובעת). תמונת המצב שציירה התובעת היא חד מימדית ולא משקפת את המצב לאשורו. ויודגש, נכותה של התובעת נקבעה בגין פוסט-טראומה, הבאה לידי ביטוי בעיקר בדריכות בנסיעות, בפלשבקים ובזכרונות. המומחית השיבה בחקירתה כי "עצבנות" (שהתובעת העידה שהיא "חלק מאופיה", בהתאם לרשום במסמכים מוקדמים אליהם הפנה ב"כ הנתבעת) אינה חלק מהנכות שנקבעה לתובעת, אלא חלק מאישיותה הבסיסית. בחוות דעתה ציינה המומחית כי התובעת טופלה בעבר במרפאה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם, לראשונה לאחר שחוותה חוויות טראומטיות בשנת 2004 ופעם נוספת "עקב תקיעות בחייה". כאשר נשאלה המומחית האם הטיפולים בעבר אינם מעלים שאלות לגבי תיאוריה של התובעת את מצבה וטענתה כי התאונה שינתה את חייה מקצה לקצה והפכה אותה מ"אישה צעירה ופורחת" ל"אישה פגועה" (סעיפים 15 ו-23 לתצהירה), ענתה המומחית כי אכן "זה מעלה שאלות שלא הכל היה בסדר, זה בטוח" (עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 24). לסיכום נקודה זו - אין להפחית מחומרת הפגיעות של התובעת ואין לזלזל בתחושותיה הסובייקטיביות לגבי השפעת התאונה עליה. יחד עם זאת, אין לקבל את טענותיה הגורפות באשר לנכותה התפקודית ובאשר למידת ההשפעה של הנכות על עבודתה ויכולתה להשתכר. כפי שניתן להיווכח, גם קודם לתאונה לא התמידה התובעת בעבודות לאורך זמן, את פיטוריה של התובעת מעבודתה ב"גשן מהנדסים" אין לתלות במצבה עקב התאונה, וגם את מצבה האישי וקשריה הבין-אישיים אין לתלות בתאונה. לאחר התאונה שבה התובעת לעבוד באותו מקום עבודה ועבדה שם במשך כ-9 חודשים עד לפיטוריה. זמן מה לאחר פיטוריה החלה התובעת ללמוד הנהלת חשבונות וכיום היא עובדת בתחום זה ושכרה עלה לעומת שכרה קודם לתאונה, כאשר על פי טופס 106 לשנת המס 2012 עמד שכרה החודשי של התובעת בשנה זו ע"ס 7,683 ₪ בממוצע (ברוטו פחות מס הכנסה). מנגד, יש להביא בחשבון כי התובעת היא בחורה צעירה, כבת 29 בעת התאונה, אשר לאורך כל השנים עבדה בעבודות שונות לפרנסתה, לעתים במספר עבודות במקביל, ויתכן כי אלמלא מומה היתה יכולה לעבוד יותר ולהשתכר שכר גבוה יותר. כמו כן, יש להביא בחשבון כי לתובעת לא מובטחת קביעות בעבודתה ונכותה עשויה להשליך על אפשרויותיה וסיכוייה בשוק העבודה. לכל אלה יינתן ביטוי בעת קביעת הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת. רכיבי הפיצוי כאב וסבל בגין הנזק הלא ממוני יש לפסוק לתובעת פיצוי על פי התקנות ובהתאם לנכות משוקללת בשיעור 21.34%. בהתאם, אני פוסקת סכום של 40,980 ₪, ברכיב זה. הפסד השתכרות בעבר התובעת טענה, כי נעדרה מעבודתה לאחר התאונה, אם כי לא ידעה לומר לכמה זמן בדיוק והעריכה כי היה זה למשך 3 או 4 שבועות (עמ' 15 לפרוטוקול). מתלושי השכר שהוגשו לתיק ניתן ללמוד כי לאחר התאונה לא נגרם לתובעת כל הפסד בפועל ואף התובעת אישרה זאת בחקירתה. התובעת לא ידעה לומר אם שכרה שולם לה באותה עת על חשבון ימי מחלה או ימי חופשה ומכל מקום לא הוכח כי נגרם לה הפסד בפועל בשל ניכוי ימי המחלה או החופשה שנגרעו ממכסתה. התובעת לא הוכיחה כי היתה זכאית לפדיון ימי מחלה ולא הוכיחה שוויו של יום מחלה. נוכח האמור ובהיעדר ראיה לקיומו של הפסד בפועל בשל היעדרות בתקופת אי הכושר, איני פוסקת פיצוי עבור תקופה זו. אובדן כושר השתכרות בהביאי בחשבון את שיעור נכותה של התובעת, אופי הנכות ומידת השפעתה על יכולת התפקוד של התובעת, על רקע עיסוקה הספציפי הדורש שעות רבות של ישיבה, וכן בהתחשב בגילה של התובעת, בשכרה וביתר השיקולים אשר פורטו בהרחבה לעיל, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, לרבות אבדן זכויות סוציאליות. עזרת הזולת בנסיבות העניין, ובהתחשב בשיעור נכותה של התובעת וטיבה (פגיעה בגב ובידה הדומיננטית) ובאפשרות שתזדקק לעזרה בשכר עקב נכותה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד. הוצאות התובעת טענה להוצאות בגין תרופות, טיפולים רפואיים, נסיעות לטיפולים וכיו"ב, ולתחשיב הנזק שהוגש מטעמה צורפו קבלות על הוצאות בסכום קרן של 15,400 ₪ (נספח י"א לתחשיב התובעת). הנתבעת טענה שיש לפצות רק עבור ההוצאות המגובות בקבלות, למעט סך של 500 ₪ שבחקירת התובעת התברר כי שולמו עבור שכ"ט עו"ד בעבור הטיפול בנזקי הרכוש ולמעט כ-2,000 ₪ ששולמו בגין מנוי לבריכה וכל הכרוך בכך. בעניין אחרון זה טענה התובעת, כי אורטופד שטיפל בה המליץ על שחייה לשיכוך הכאבים בגב התחתון ולפיכך יש להכיר גם בהוצאות אלה. בנוסף, וכפי שפורט לעיל, יש לזכות את התובעת בגין הוצאות עבור טיפול נפשי, בהתאם להמלצת המומחית בתחום הפסיכיאטרי בחוות דעתה. בהנחה שעלות פגישה היא 400-350 ₪, על פי הרשום בחוות הדעת, ומשך הטיפול המומלץ הוא חצי שנה, יש לפסוק לתובעת 9,000 ₪ בגין הוצאות אלה. בנסיבות העניין, בהתחשב בהוצאות השונות, לרבות ההוצאות שגובו בקבלות והוצאות הטיפול הנפשי, אני פוסקת לתובעת סך של 27,000 ₪ ברכיב זה. סוף דבר לסיכום - הפיצוי לו זכאית התובעת הוא כמפורט להלן: א. כאב וסבל- 40,980 ₪; ב. אבדן כושר השתכרות- 200,000 ₪; ג. עזרת הזולת- 50,000 ₪; ד. הוצאות- 27,000 ₪; סה"כ 317,980 ₪. בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 48,778 ₪ ובהוצאות המשפט. אופנועתאונת דרכים