התובעת נפגעה משמן שהותז עליה, בסמוך לדוכן לממכר סופגניות והתביעה הוגשה בגין הנזק שנגרם לה באירוע זה. הנתבעים הם עיריית בית שמש (נתבעת 1), מתנ"ס רמת בית שמש (נתבע 2) והגב' לאה בריימן (נתבעת 3) שהפעילה את הדוכן. נתבע 2 מצדו - מתנ"ס רמת בית שמש, שלח הודעת צד ג', לגב' מיכל פרידמן, מנהלת היריד. הצדדיים חלוקים הן בשאלת האחריות, הן בשאלת הנזק והן בשאלה כיצד תחולק החבות, בין הצדדים. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת 3 העמידה בדוכנה סירי טיגון על משטח לא יציב. לטענת התובעת הזהיר מבקר קודם ביריד כי המצב המתואר עלול לגרום לנזקים. מספר דקות לאחר מכן, הגיעו התובעת ובתה וכשניתז עליהן שמן מהסיר הרותח, נגרמו להן כוויות רבות בפנים ובגוף. התובעת ובתה פונו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "הדסה עין-כרם" בבירה. נטען כי התובעת סבלה מכאבים והייתה מרותקת למיטתה, במשך שבועיים וחצי לאחר שחרורה מבית החולים. לאחר מכן המשיכה בקבלת טיפול רפואי בקהילה ואף החלה בקבלת טיפולי לייזר להסרת הכוויות והצלקות. נטען לאחריות הנתבעים שלא פיקחו ולא השגיחו על הנעשה בשטחם ובשליטתם תוך שהם מסכנים את באי היריד. יוטעם כי לא נטען לנכות צמיתה ולא צורפה חוות דעת רפואית. הנתבעת 1 - עיריית בית שמש, הכחישה המיוחס לה והוסיפה כי ככל שיש להטיל אחריות על מאן-דהו, הרי שיש להטילה על התובע או על הנתבעות האחרות, אך לא עליה. הנתבע 2 - מתנ"ס רמת בית שמש, הכחיש המיוחס לו והתנגד להתנערות הנתבעת 1 מאחריות. נטען כי העירייה הייתה מיוזמי היריד והפעילה ממונה בטיחות מטעמה במקום. נטען עוד לאחריות הנתבעות האחרות ולתרומת רשלנות מצד התובעת. נתבעת זו שלחה כאמור הודעת צד ג' אל מיכל פרידמן, מנהלת היריד. נטען כי על פי הסכם בין הצדדים, על צד ג' לשפות את הנתבעת, במקרים כגון דא. הנתבעת 3 - גב' בריימן, הכחישה אף היא את החבות המוטלת עליה וטענה כי היריד תוכנן ונוהל ע"י הנתבעות 2-1. עוד הוסיפה כי הזהירה את התובעת להתרחק מהמחבת ומשלא עשתה כן, היא נפגעה ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. נטען עוד כי היה במקום שלט המתריע מפני הסכנה. צד ג' בהודעת נתבע 2 - מיכל פרידמן, טענה כי היא נשכרה על מנת לארגן את האירוע, אך עיריית בית שמש הייתה אחראית על הבטיחות ואף שלחה ממונה מטעמה. הוכחשה חבותה כלפי נזקי התובעת ונטען לאחריות יתר הנתבעות וכן לאחריות התובעת לאור אשם תורם. חוות דעת רפואיות: כאמור לתביעה לא צורפה חוות דעת רפואית ואף תחשיבי הנזק, הוגשו על בסיס העדר נכות צמיתה. עם זאת, בשלב מאוחר צירפה התובעת לתצהירה, את חוות דעתו של ד"ר דוד פרידמן, המשמש כדרמטולוג המטפל בה. המומחה ציין כי התובעת פנתה אליו ביום 1.4.07 לראשונה, בבקשה לקבל ייעוץ לגבי כוויות שנגרמו לה. לאחר פגישת הייעוץ הוחלט על התחלה של טיפולי לייזר. המומחה העניק לתובעת חמישה טיפולים - במועדים: 22.7.07, 2.9.07, 24.9.07, 28.10.07 ו-17.12.07. סך הכול שילמה התובעת עבור הטיפולים ופגישת הייעוץ סך של 13,160 ₪ - מהם הוצאותיה של התובעת בגין הטיפולים עומדות על 8,710 ש"ח, והוצאות בת התובעת על 4,710 ₪. סכומים אלה הם לאחר הנחה של 250 ₪, שקיבלה התובעת עבור הטיפול הראשון. המומחה ציין כי למיטב הבנתו התובעת תזדקק לעוד כשנתיים של טיפולים, הכרוכים בהוצאה נוספת של כ - 16,000₪. עם תצהיר התובעת הוגשה חוות דעת זו, בתוספת מקדימה, בה התייחס המומחה לאפשרות שהתובעת תקבל החזר מקופת החולים. המומחה ציין, כי עד כמה שידוע לו, קופת חולים מאוחדת, אליה שייכת התובעת, אינה מציעה טיפולי לייזר להעלמת צלקות ואין לה הסדר עם המכון, בו מבצע המומחה את הטיפולים, או עם מכון אחר. מטעם הנתבעת 1 הוגשה מנגד חוות דעתו של ד"ר עמוס לויאב, שהגיב לאמור ע"י ד"ר פרידמן. המומחה ציין כי ד"ר פרידמן לא ציין את גודל הצלקות או מיקומן, צבען, האם הן בולטות או שקועות ביחס לפני העור, וכן לא צוינו האינדיקציות לטיפול בצלקות. לא צורפו תמונות הצלקות לפני ואחרי הטיפול. לא פורט מספר הצלקות והנכות שהן גורמות, אם בכלל. ד"ר פרידמן לא ציין גם את סוג הלייזר בו נעשה שימוש ומה משך כל טיפול. האם הטיפולים בוצעו תחת הרדמה. המומחה תהה לגבי הוצאות הבת בסך 4,700 ₪ ולא הבין האם מדובר בטיפול באם, או בבת. ככלל ציין המומחה כי: "מימי לא ראיתי חוו"ד רפואית מוזרה מעין זו". לסיכום, ציין שד"ר פרידמן מסר דבר אחד "בשבועה" - שהתובעת וביתה שילמו 13,160 ₪, עבור טיפולי לייזר לצלקות ואולי ישלמו 16,000 ₪ נוספים עבור טיפול עתידי אפשרי, הגם שאין ביטחון שהטיפול אמנם עזר. באשר למחירי הטיפולים, ציין המומחה כי מדובר בשוק חופשי ובו טווח מחירים נרחב. עלויות הטיפול שנגבו בשנת 2007 נראות מופרזות, אך לאור החסרים עליהם הצביע ברישא של דבריו, התקשה לנקוב בעלות ממוצעת. ראיות הצדדים: מטעם התביעה הוגשו תצהירים של התובעת, של מלכה אבריק ושל לינדה לוי; התובעת חזרה על האמור בתביעתה. לביסוס אחריות הנתבע 2 הגישה העתק מהפרסומת של היריד (סומן א') בו מופיע הלוגו של המתנ"ס. כעדות שמועה טענה כי נודע לה בדיעבד שמספר דקות לפני שנפגעה, הותז שמן רותח על בגדיו של מבקר אחר, בשל רשלנות הנתבעת 3. כן נודע לה כי מבקרת נוספת ביריד, אשר נכחה באירוע, הבחינה כי סיר הטיגון הועמד באופן היוצר סכנה ממשית למבקרים והבינה כי מדובר בתאונה העומדת להתרחש. מבקרת זו היא הגברת לינדה לוי. התובעת הצהירה כי הגיעה לדוכן לממכר סופגניות וביקשה לרכוש חמש סופגניות. לצורך כך מסרה לנתבעת 3 שטר של 100 ₪ וזו חיפשה עודף בתזזיתיות והתכופפה ליד השולחן. התובעת, ששוחחה עם בתה בסמוך לדוכן, חשה לפתע שמן רותח ניתז על זרועה הימנית, פניה, בטנה ורגלה. התובעת צעקה והתעלפה. לטענתה גם בתה נפגעה והשתיים פונו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "הדסה עין כרם" ואושפזו למשך יום, עקב כוויות וכאבים. התובעת הוסיפה כי לאחר מכן נאמר לה שילדיה, שהיו אז בני 3 ו-6 סברו שהיא מתה כשראו אותה מתעלפת והתקשו להירגע. העתק מסמכי הפינוי וגיליון השחרור צורפו וסומנו ב'. מסמכים הנוגעים לבת התובעת צורפו וסומנו ג'. התובעת חלקה על רשלנות תורמת. לדבריה היא עמדה לקבל עודף, עת התרחשה התאונה. היא לא רצה, לא קפצה ולא נגעה בדוכן, או בחלק ממנו. היא גם הכחישה הטענה בדבר המצאות שלט במקום. היא הסיקה מכך שזה לא גולה בתצהיר גילוי מסמכים ולא הוצג - שהוא גם לא היה קיים. עוד הכחישה את טענת הנתבעת 3, לפיה הזהירה אותה שתתרחק מהדוכן ומהשמן. נטען כי במשך שבועיים לאחר התאונה סבלה מכאבים ובמשך שבועיים וחצי הייתה מרותקת למיטתה עם משככי כאבים. התובעת נאלצה לשכור שירותים לטיפול בילדיה. ביום 17.7.06 התייצבה אצל ד"ר איב פינקלשטיין, דרמטולוגית, שבדקה אותה, הורתה על מתן כדורים ומשחות ועל ביצוע חבישה להקלה על הכאב ולהאצת ההחלמה. התובעת התייצבה מדי שלושה ימים בקופת החולים על מנת להחליף התחבושות. מסמכים רלוונטיים צורפו וסומנו ד'. בחודש בו התרחשה התאונה ביקרה התובעת גם אצל ד"ר אשרף משל, מנתח פלסטי בבית החולים הדסה, במקביל לביקורות שבועיות אצל ד"ר פינקלשטיין. ביום 1.4.07, בהמלצת ד"ר פינקלשטיין, פנתה התובעת לד"ר דוד פרידמן, מנהל מכון "לייז עור", על מנת להתייעץ לגבי טיפול בכוויות שנגרמו לה. הוחלט על סדרה של טיפולי לייזר לטשטוש והעלמת הכוויות. ביום 22.7.07 החלה התובעת בסדרת הטיפולים. ביום 10.7.06 הגישה התובעת תלונה במשטרת בית שמש, שהעתקה צורף וסומן ה'. מספר שבועות לאחר התאונה פגשה עובדת עירייה, בשם מירי, שמסרה לה כי ברור לנציגי העירייה שתוגש תביעה וישולם פיצוי, רק לא ידוע כמה. התובעת הרחיבה עוד באשר לאשם ולאחריות של הנתבעים ובין השאר הפנתה לכך שהעירייה העמידה ממונה בטיחות מטעמה, מר חדד וכי הביטוח של העירייה כולל גם את המתנ"ס (ר' מסמכים ו' עד יב' שצורפו לתצהיר והטענות שם). באשר לנזקיה, הצהירה כי לאחר התאונה הייתה מובטלת במשך תקופה ארוכה ועבדה לפרקי זמן קצרים בלבד. מאז חודש יולי 2011 ועד ליום עריכת התצהיר - התובעת אינה עובדת. תדפיס רציפות עבודה במל"ל צורף וסומן י"ד. את הפסדי השכר בעברה היא העריכה ב-54,000 ₪. נטען כי לאחר התאונה, רותקה למיטתה למשך שבועיים, נעדרה מלימודיה ונזקקה לעזרה וסיעוד מאמה, שהגיעה במיוחד לשם כך מארה"ב לטיפול בה ובילדיה. עזרה זו הוערכה בסך של 10,000 ₪. בנוסף נגרמו לה הוצאות עבור דמי השתתפות בתשלומים למוסדות רפואיים בגין טיפולים רפואיים, בדיקות, תרופות, משחות, משככי כאבים, חבישות, נסיעות והוצאות נלוות אחרות, אותם העריכה ב-5,000 ₪. בגין טיפולי הלייזר ביקשה - 13,160 ₪ (בגין טיפולים בה ובבתה). קבלות רלוונטיות צורפו וסומנו ט"ו. נטען כי חרף הטיפולים נותרה לתובעת צלקת תמידית ומכערת על ידה, המסבה לה עוגמת נפש ופוגעת בסיכוייה להינשא בשנית, כגרושה. כמו כן, התובעת צריכה להימנע מחשיפה לשמש ורגישותה לחום עלתה. התובעת הצהירה כי לא קיבלה החזר על הוצאותיה הנ"ל וכי מצבה הכלכלי בכי רע. לדבריה היא מעוניינת להמשיך בטיפולי הלייזר ומבקשת כי ביהמ"ש יחייב הנתבעים בתשלום עבור טיפולים אלו ישירות למכון. מלכה אבריק, היא בת התובעת, אשר לפי הנטען, נפגעה אתה באירוע הנדון. העדה הצהירה כי האישה שהפעילה את דוכן הסופגניות, העמידה בו סיר גדול על גבי שולחן עם רגליים דקות. השולחן לא היה יציב והסיר עצמו היה מוגבה, אולי על פלטה. העדה תמכה בתצהיר אמה, באשר לתיאור התאונה והרגעים הקודמים והמאוחרים לה. הוכחשה רשלנות תורמת ודבר קיום שלט. העדה פונתה עם התובעת לקבלת טיפול רפואי בשל הכוויות והכאבים. לינדה לוי, תושבת רחובות שעלתה ארצה מאנגליה בשנת 2000, מסרה תצהירה באנגלית (מאוחר יותר הוגש התצהיר מתורגם). העדה נכחה במקום עת התובעת נכוותה מהשמן הרותח. גם היא, כמו התובעת, עמדה שם על מנת לרכוש סופגניות. עובר לאירוע היא לא פגשה את התובעת. העדה הצהירה כי מספר דקות לפני שהתובעת נפגעה היא נכחה בתאונה נוספת, חמורה פחות. נטען כי - מפעילת הדוכן, השתמשה ביחידת טיגון שהונחה גבוה על שולחן לא יציב, באופן שהיא לא יכולה הייתה לשלוט על הסיר, בהיותה נמוכה. העדה הבחינה עוד כי סיר הטיגון אינו מוגן מסביבו בשום דרך שיש בה כדי למנוע פגיעה. העדה ראתה כי במהלך טיגון הסופגניות, השפריצה לאה שמן רותח על בגדיו של מבקר אחר ביריד. כמה דקות לאחר מכן נפגעה התובעת. העדה הצהירה כי התובעת הייתה במרחק של פחות ממטר ממנה עת נפגעה, בהיותה בין העדה לבין הדוכן (העדה והתובעת עמדו בתור לדוכן). העדה ראתה את לאה מחפשת משהו ואז הסיר נפל בכיוון הנגדי ללאה, ממנה והלאה, ובאופן שהשמן נשפך על התובעת. העדה שמעה את התובעת צועקת מכאבים וראתה אותה נופלת ארצה. לבסוף הצהירה כי התובעת לא רצה ולא קפצה אלא עמדה במקומה ומהעובדה שהסיר נפל מכיוונה של לאה, לכיוון התובעת, ניתן ללמוד כי לא התובעת היא זו שגרמה לנפילתו. הקשר בין התובעת לעדה נוצר בעקבות דוא"ל ששלחה העדה מיום 11.7.06 ואשר העתקו צורף לתצהירה. עקב תקלה במשרד ב"כ התובעת, באשר לתיאום מועד ההוכחות עם העדה - זו לא התייצבה לבסוף לחקירה נגדית, על האמור בתצהירה, עקב נסיעתה לחתונה בחו"ל. בעניין זה הוגשו מספר בקשות וחרף ניסיון בית המשפט לאתר מועד חלופי לשמיעת העדות, הדבר לא התאפשר מחמת אי התאמה ליומן חלק מהצדדים ו/או סירוב לאפשר השלמת עדות זו בנפרד, במועד דחוי, לאחר עדויות ייתר הצדדים. תצהיר משלים מטעם התובעת; בעקבות החלטה מיום 27.5.13, הגישה התובעת תצהיר משלים, אליו צורפו תמונות צבעוניות, מהן ניתן ללמוד על נזק הגוף שנגרם לה באירוע הנדון. התובעת הצהירה כי היא הופנתה לד"ר פרידמן, אחד מהמובילים בטיפולי לייזר בכוויות, על ידי הדרמטולוגית שטיפלה בה- ד"ר איב פינקלשטיין. התמונות - שצולמו כשלושה ימים לאחר התאונה, צורפו וסומנו א'. התמונות שצולמו ע"י ד"ר פרידמן עובר לטיפול, צורפו וסומנו ב'. התובעת הצהירה כי למיטב הבנתה, משרדו של ד"ר פרידמן לא העביר את התמונות למשרד ב"כ התובעת, מהטעם שלא ראה בכך צורך, שכן לא הייתה מחלוקת שהתובעת נחבלה ונגרמו לה כוויות. נאמר עוד כי התובעת לא צולמה לאחר הטיפולים ע"י ד"ר פרידמן, מכיוון שהוא ציפה שהתובעת תמשיך לקבל טיפולים. התובעת ביקשה כי ביהמ"ש יאפשר לה להציג את הצלקות במועד ההוכחות. התובעת הוסיפה כי היא עברה את הטיפולים במשך תקופה של שמונה חודשים - החל מיום 1.4.07 ועד ליום 17.12.07. ככל שלא הייתה נוכחת בשיפור, לא הייתה מתמידה בטיפולים. נטען כי לא המשיכה בטיפולים בשל חסרון כיס, אם כי היא מתכוונת לבצע אותם לכשיתאפשר לה. הנתבעת 1 הגישה תצהירים של שלמה דרעי ושרלי חדד; שלמה דרעי, מנהל מחלקת אירועים בעיריית בית שמש החל משנת 1999, הצהיר כי המתנ"ס, הוא שיזם, ארגן, הקים ונהל את היריד. מנהלת המתנ"ס, מירי שלם, הפיקה, ארגנה וניהלה את האירוע ואף הזמינה את הדוכנים שהיו בו, בין אם ישירות ובין אם באמצעות עמותת "שעלי תורה". עד כמה שידוע לעד - הגב' שלם, אף נכחה במשך כל האירוע. נאמר בתצהיר מפורשות כי עיריית בית שמש לא ארגנה את האירוע ולא היה לה קשר עם מפעילי הדוכנים. מעורבות העירייה הסתכמה במתן סיוע לוגיסטי של הצבת מחסומים בכבישים, בניית במה לאומנים ואספקת שירותי ניקיון. יצוין כי לעת עדותו הבהיר הנ"ל כי שמו הוא שלמה דרי. שרלי חדד, ממונה בטיחות בעיריית בית שמש החל משנת 2000 - הצהיר כי כאשר עיריית בית שמש מארגנת ירידים עם דוכנים, חלה חובה על בעלי הדוכנים לשלם עבור הפיקוח העירוני. עם העברת התשלום מבקר העד, מתוקף תפקידו, ביריד ובודק את נושא הבטיחות גם בדוכנים. במקרה האמור, לא ארגנה העירייה את היריד ובהתאם גם לא קיבלה כל תשלום, עבור פיקוח עירוני. היריד אורגן ע"י המתנ"ס ועמותת "שעלי תורה". בעלי הדוכנים שילמו עבור השתתפותם ביריד לעמותה, והיא זו שהייתה אמונה על הבטיחות. העד הצהיר כי ביקר ביריד, יחד עם נציג המשטרה וביחד הם ביצעו בדיקה ביטחונית ובדיקה של חסימות האזור בו נערך היריד. לבסוף הוצהר כי האחריות הייתה מוטלת על המארגנים- המתנ"ס והעמותה. יוער כי בהחלטה מיום 16.12.13, קיבלתי התנגדות התובעת, הן בנוגע לטענה כי האחריות על עמותת שעלי תורה והן בנוגע לטענה כאילו הפיקוח כרוך בתשלום - וזאת מחמת שינוי חזית ור' האמור שם. הנתבע 2 הגיש תצהיר של מירי שלם; גב' שלם, מנהלת מתנ"ס רמת בית שמש החל משנת 2003 ובעלת תואר ראשון בכלכלה. במסגרת תפקידה היא נדרשת לנהל, ליזום, לעשות עבודה קהילתית ובן היתר לארגן אירועים משותפים עם העירייה. מתנ"ס רמת בית שמש, פעיל משנת 2001. בתקופות שונות נערכו הפעלות שונות וירידים בבית שמש, הממומנים ע"י גורמים שונים וביניהם גם עיריית בית שמש. את היריד הנדון, יזמה העדה ומיכל פרידמן נשכרה כפרילנסרית לארגן את יריד המכירות. מתנ"ס בית שמש, בשיתוף עם מחלקת האירועים בעירייה, ניהל אף הוא את הקמת האירוע, נשוא כתב התביעה. עיריית בית שמש תקצבה את האירוע, שבו הופעל דוכן האוכל ע"י הגב' לאה בריימן ומינתה ממונה בטיחות מטעמה. במועד הרלוונטי לאירוע, לא הייתה למתנ"ס בית שמש כל אחריות בתחום הביטחון או הבטיחות, עליו הייתה אמונה הנתבעת 1, כלומר העירייה, באמצעות ממונה הבטיחות שלה. הנתבעת 3, לאה בריימן, הסתפקה בתצהירה; הנתבעת 3 הדגישה כי אין מאחוריה חברת ביטוח. היא אם לחמישה, המצויה כיום בהליך גירושין. הנתבעת 3 העידה כי למיטב זיכרונה היא הוזמנה ע"י נציג עיריית בית שמש, שראה אותה מכינה - "ספינז'ות" (סופגניות) ביריד בקיבוץ ראש צורים. הנתבעת היא תושבת הקיבוץ, וביריד המתקיים בו אחת לשנה, היא מכינה את הסופגניות. הנתבעת 3 הסבירה כי מדובר בבצק שמטגנים בשמן רדוד מאד, בניגוד לסופגניות המוכרות, ולכן מטגנים זאת במחבת ולא בסיר. אותו נציג עיריית בית שמש ראה את הנתבעת ביריד בקיבוץ ורצה שתגיע גם ליריד שהתקיים בעיר בית שמש. הנתבעת לא הייתה צפויה להרוויח מעצם השתתפותה ביריד וגם לא לשלם עבור ההשתתפות, אלא להרוויח רק מהמכירה. כשהגיעה ליריד, קיבלה אותה מיכל פרידמן (שאותה לא הכירה) וזו אמרה לה היכן היא ממוקמת ואיך השטח שלה נראה וכו'. מאחר ומדובר ביריד - הרי שהאזור פתוח ולא מוגדר, אם כי על הדוכן הוצב שלט גדול ובו נכתב - "זהירות", בצבע אדום. התובעת הגיעה לדוכן הנתבעת והחלה להפריע לה בשאלות רבות על הבצק ועל מה מורחים עליו ואף נגעה במוצרים המוכנים, הגם שהנתבעת ביקשה ממנה להימנע מלעשות כן. התובעת לא נפגעה מכמות שמן גדולה שניתזה עליה, אלא מטיפות בודדות בלבד. זאת, לאחר שהשולחן זז ממקומו, בעטיה של התובעת ובאשמתה המלאה. הנתבעת הצהירה כי בתחילה - התובעת לא שמה לב בכלל ולא עשתה כלום ורק לאחר כמה דקות פתחה במהומה. ילדי התובעת היו אתה ואף אחד לא נפגע. הנתבעת לומדת זאת מכך שאף אחד לא בכה ולא התלונן במקום. גם צד ג', גב' פרידמן, הסתפקה בתצהירה; גב' פרידמן הצהירה כי התבקשה על ידי גב' מירי שלם, מנהלת המתנ"ס והאחראית על האירוע מטעם העירייה, לתאם עם בעלי דוכנים, ליריד קיץ, בחסות העירייה. לדבריה, תפקידה הסתכם בתיאום וגביית דמי שימוש מבעלי הדוכנים. המנהלת ראתה את הדוכנים ואישרה אותם, עובר לתחילת היריד. לא היו לה היכולת והמשאבים לפקח בטיחותית על האירוע ועובדה זו הייתה ידועה לנתבעים 2-1. כמו כן, בעת האירוע נכח במקום מר ממי חדד, הממונה על הבטיחות מטעם העירייה. עוד נכחו פקחים מטעם העירייה אשר סיירו בשטח ופיקחו מבחינה בטיחותית. נטען כי אין להשליך עליה, מחדל בטיחותי וראוי כי זה יהא מונח על כתפי נתבעת 1 ו/או נתבע 2. מנהלת המתנ"ס והאחראית על האירוע, מטעם העירייה, בחנה הדוכנים ואישרה אותם וכן שהתה במקום - הן בהכנות והן במשך האירוע. העדה הוסיפה כי אינה עוסקת בניהול אירועים ואינה עובדת כעצמאית בתחום. מדובר באירוע נקודתי, בו נדרשה לתאם כאמור עם בעלי דוכנים ולגבות מהם דמי שימוש. מירי שלם, ביקשה ממנה האמור - על אף ידיעתה כי אינה מוגדרת כמנהלת אירועים. בנוסף לנ"ל זומן, מטעם התובעת לעדות וללא הקדמת תצהיר - מר יהודה כהן, המשמש כמרכז רישוי עסקים במשטרת בית שמש. מהליכי ביניים בתיק עלה כי האירוע זכור לו, על אף שלא הצליח לאתר חומר כתוב לגביו. הכרעה; ביום 14.1.14 נחקרו כל העדים למעט גב' פרידמן וגב' לוי שכאמור לא התייצבה לחקירה נגדית. לחקירת בת התובעת - ר' עמ' 4-1, לחקירת השוטר יהודה כהן - ר' עמ' 10-4, לחקירת התובעת - ר' עמ' 24-10, לחקירת שלמה דרי - ר' עמ' 35-24, לחקירת שרלי (ממי) חדד - ר' עמ' 40-35, לחקירת מירי שלם, מטעם המתנ"ס - ר' עמ' 51-40, לחקירת הנתבעת 3 - ר' עמ' 58-51. ביום 15.1.14 - הושלמה גם חקירת צד ג' (ר' עמ' 66-59) וכן סיכמו הצדדים טענותיהם בע"פ ואת אלה ניתן לראות בעמ' 80-67 לפרוטוקול. אין אני מוצאת לפרט את כל הדברים שעלו במהלך החקירות ולהלן אתייחס רק לדרוש, אגב מתן ההכרעה. אומנם בד"כ מתחילה ההכרעה בסוגית האחריות ואופן חלוקתה בין הצדדים הנוגעים לאירוע, עם זאת, באופן חריג - אני מוצאת במקרה דנן להתחיל דווקא בסוגית הנזק; ביסוד האמור עומדות הטענות שהעלו בהרחבה, הנתבעים וצד ג', בדבר ההפרזה בה נקטה התובעת, באשר לנזק, לו נטען. נראה כי בטרם פניה לסוגיית החבות, אכן ראוי להעמיד על ההיקף הכספי הנכון, הרלוונטי לתביעה זו. צודקים הנתבעים וצד ג', בטענתם כי בסופו של יום, לא הוגשה חוות דעת רפואית. ממילא, אין מקום לטעון לפיצוי, המבוסס על הנחה שנותרה לנתבעת נכות רפואית. כאמור לעיל - כל שהוגש הוא מסמך המאשר ביצוע טיפולים בלייזר ועלות אותם טיפולים. בנוסף, הציגה התובעת, בתחילת חקירתה, את הצלקת שנותרה. עלה כי אף שניתן להבחין במיקום הפגיעה ובצלקת שנותרה ביד ימין, לא מדובר בצלקת בולטת או מכערת ולמעשה היא ניכרת רק בעיון מכוון ומקרוב. העדר חוות דעת רפואית והעובדה שהצלקת שנותרה אינה בולטת וכמעט חסרת משמעות - לא מנעו מהתובעת מלטעון לנזקים גדולים ורבים, אשר ברי כי אינם הולמים את נסיבות המקרה. כך לדוגמא היא טענה לנזק בסך 54,000 ₪, בגין הפסד השתכרות בעבר - וזאת על אף שעלה כי במועד התאונה כלל לא עבדה והייתה בהכנות לקראת לימודי תואר שני (ר' עמ' 14 ש' 17-12). יש לזכור כי התאונה גם אירעה בתחילת חודש יולי, כלומר בחופשת הקיץ. בהקשר זה בדין הפנו הנתבעים גם לתדפיס רציפות עבודה במל"ל, המלמד כי מאוקטובר 1996 ועד אפריל 2011 , עבדה התובעת רק מספר חודשים, בעוד במרבית התקופה לא עבדה. כך גם אין בסיס לטענה כי הפכה מובטלת עקב תאונה (ר' עמ' 20 ש' 21) וזאת מקום בו פנתה מטעמיה, בשנה שלאחר התאונה, ללימודי תואר שני, ללא קשר לתאונה. רק לאחר אותם לימודים, החלה לעבוד החל מפברואר 2008, במשרד רואי חשבון. באותה עבודה התמידה רק שישה חודשים. הטענה כאילו הפסקת העבודה שם, קשורה לצלקת שנותרה ולפגיעה חברתית כלשהי שזו גרמה, כאשר ראו את היד שלה (ר' לדוג' דבריה בעמ' 20 ש' 8-4) - הייתה לחלוטין לא משכנעת. הטענה לא מתיישבת עם הפגיעה המצומצמת שנותרה. מעבר לדרוש, אפנה גם לכך שניתן להניח שעת התחילה התובעת את עבודתה שם, בפברואר - ממילא מי מהעובדים האחרים, אף לא ראה את הצלקת, מאחר והיה מדובר בתקופת חורף, בה לובשים בגד עם שרוול ארוך. ברי כי אין בסיס לטענה שהפכה מובטלת עקב התאונה - שכן היה מדובר בפגיעה תחומה, אשר הותירה למרב צלקת קוסמטית, מחוסרת נפקות תפקודית. אעיר כי לא רק שלא הוכחו הפסדי שכר בסמיכות לתאונה, עת עסקה התובעת בלימודים, אלא לא הוצג ולו תלוש שכר אחד באשר לשכרה (בין לפני התאונה ובין לאחריה), כדי לתמוך בטענה הסתמית שהועלתה. בניסיון התובעת להאדיר את פגיעתה היא טענה, בין השאר, בתצהירה כי היא ובתה פונו באמצעות אמבולנס לאשפוז בן יום אחד, בבית חולים הדסה עין כרם, כאשר הן סובלות מכוויות חמורות ומכאב פיזי. הנתבעים הפנו במהלך החקירה לכך, שבניגוד לטענה זו - המסמכים הרפואיים שצורפו מלמדים כי השתיים התקבלו בבית החולים בסמוך לשעה 21:28 ושוחררו בסמוך לשעה 23:40. מכאן כי התובעות שהו בבית חולים כשעתיים בלבד. עיון במסמכים עצמם מלמד כי באשר לבת התובעת, כל שנאמר לה הוא לשטוף את המקום במים וסבון ולמרוח משחה, במשך שלושה ימים, כאשר יש לפנות לביקורת במרפאת פלסטיקה לאחר שבוע ולהימנע מחשיפה לשמש למשך שנה. באשר לתובעת -בוצעה חבישה ביד ימין ונמרחה משחה על הפנים. הוראות היו לשטוף ולחבוש פעמיים ביום את יד ימין, תוך המשך מריחת משחה וביקורת במרפאה פלסטית בעוד שבוע. בשים לב להיקף פגיעה זה (כאשר גם בהתאם לאמור בתצהיר התובעת עצמה, עיקר הכאב והטיפול היו כשבועיים וחצי לאחר הפגיעה) וכן בשים לב למצב הסופי, כפי שהיה נראה בעת החקירה - הרי שהטענה הנוספת, מטעם התובעת, כאילו מחמת התאונה והפגיעה הכרוכה בה, היה לה קושי להינשא והיא הפסידה את שנות הפוריות, מקום בו לא נישאה מחדש לאחר גירושיה (ר' הטענה מפי בא כוחה בעמ' 69 ש' 25 וכן מפי התובעת עצמה בעמ' 23 ש' 6) - היא טענה אשר גם לה אין לה יסוד. עצם העלאת טענות ממין זה, פוגעת באופן בו נבחנות גם טענות אחרות של התובעת. יצויין בהקשר זה, כי עלה, במהלך החקירה של התובעת, שהיא החלה בהליך גירושין עוד בשנת 2003 וברי כי תאונה בשנת 2006, ממין זו שארעה, לא היא, שמנעה ממנה נישואים נוספים. ב"כ התובעת בסיכומיו טען כדלקמן: "היא אף ציינה שהדבר יקשה עליה להינשא. לא צריך דמיון רב כדי להבין את הכאב והסבל הנפשי שנגרמו באופן יומיומי כשהיא נאלצת להסתובב בקניון, בתי ספר, בכל מקום כשאנשים מסתכלים על צלקות מכוערות וככל שהיא נאלצה לכסות את הצלקות על הזרוע לא ניתן היה לכסות את הצלקות על הפנים. בקביעת הפיצוי המתאים בימ"ש חייב לקחת בחשבון שבעת האירוע התובעת הייתה בת 34, היום היא בת 41, הסיכוי של אישה בגילה להינשא בשנית על פי כל היגיון נמוך מסיכוייה של אישה בת 34 להינשא בשנית. אפילו אם מחר היא תמצא בן זוג מתאים, לא כל רופא ימליץ לה בגיל הזה להיכנס להיריון. באמצעות רשלנותם של הנתבעים מנעו מהתובעת להקים בית. אנו לא יודעים אם היא תצליח למצוא אותו. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי באמצעות פיצוי הולם. הדבר גם התבטא בטיפולים נפשיים שהיא ובתה היו צריכים לעבור. לא צריך לתאר מצב בו היא נוסעת יחד עם בתה לטיפולי לייזר בירושלים עת שהיא רואה הורים של חברות שלה שלוקחים את ילדיהם לקולנוע, לקניון בעוד שהתובעת לוקחת את בתה לטיפולים והיא חושבת האם בתה תתקשה למצוא בן זוג כמו שלה קשה". ר' החל מעמ' 69 ש' 25. נראה שאין צורך להכביר במילים, עד כמה טענות אלו - עולות כדי הפרזה ואינן הולמות את נסיבות המקרה. טענה כאילו אנשים מסתכלים מסביב על הצלקות, כאילו צלקת מנעה נישואין והבאת עוד ילדים לעולם וכאילו האירוע יגרום לבת (לגביה לא הוצגו כלל ראיות בדבר צלקת שנותרה), לקושי במציאת בן זוג - הן חסרות בסיס ולטעמי אף אינן ראויות. ראוי לציין מנגד - שנראה כי גם הנתבעים הפריזו בניסיון לגמד את הפגיעה שנגרמה מהשמן שהותז. אומנם בדו"ח הפינוי של מד"א מהמקום (אשר צורף לתצהיר התובעת), אין תיעוד לכך שהתובעת איבדה הכרה, כפי שטענה ואף נרשם כי מדובר בכוויות "קלות" באזורי הגוף, עם זאת, מצוין בדו"ח מד"א כי הפינוי היה דחוף. כמו כן - לאחר שהפינוי הראשוני, היה לט.ר.ם, נמצא שם להפנות הנ"ל לבית החולים. במסמך השחרור מט.ר.ם, מצוין שהתובעת איבדה את ההכרה בחדר ההמתנה וכן מצוין שיש כוויה בדרגה 2 בכמה מקומות. גם בבית החולים נרשם כי קיימות כוויות בדרגה 2. עיון בכלל המסמכים הרפואיים שהוצגו, וכן בתמונה שסומנה א' (תמונה הכלולה בנספחי תצהיר שהוגש לתיק ביום 1.7.13 ואשר התובעת העידה כי היא צולמה על ידי אחד מילדיה, לבקשתה, כשלושה ימים לאחר האירוע) - מלמדים שלא דובר בכוויה פעוטה, מטיפות בודדות של שמן, כנטען מנגד - אלא כוויה משמעותית יותר. מקום בו בסופו של יום, הצלקות שנותרו ביד אינן בולטות, לא הוגשה חוות דעת באשר לנכות שנותרה וכל שיש בפני בית המשפט הוא תיעוד של הפגיעה בסמוך לתאונה, בתוספת המראה הנוכחי - הרי שדין הפיצוי להינתן בגין הוצאות ועזרה בסמיכות לפגיעה, בתוספת פיצוי מתאים בגין הכאב והסבל שהיו כרוכים בפגיעה ובטיפול הנלווה. טענה לפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין כאב וסבל - כאשר עולה שעיקר הטיפול ניתן שבועות ספורים לאחר הפגיעה ולאחר מכן היו כ- 5 טיפולי לייזר במהלך שנת 2007, אף היא טענה שלא ניתן לקבלה. מיותר לציין כי אין מקום גם להפניית ב"כ התובעת לת"א (מחוזי - חי') 79/94 ערטול ריטא נ' ערטול איסא ואח' ( כב' השופטת וסרקרוג, מיום 7.5.2000). באותו מקרה נפסק בגין כאב וסבל פיצוי בסך 95,000 ₪ וזאת מקום בו נקבעה נכות פלסטית צמיתה בשיעור של 20% (מתוכה 10% בפנים וכאשר הצלקות שם היו גם מכערות וגם מכאיבות). בנוסף הייתה שם גם נכות פסיכיאטרית עקב האירוע והתובעת אף נדרשה, עקב פגיעתה, לשהות בבית חולים במשך 25 יום. ברי כי אם במקרה שכזה, ניתן בגין כאב וסבל פיצוי בסך 95,000 ₪ - הרי שהפיצוי בגין אותו רכיב, במקרה דנן, הוא נמוך משמעותית. באשר להוצאות טיפולי הלייזר, התובעת העידה כי פנתה לבדוק אפשרות לטיפול אצל כירורג פלסטי באמצעות קופ"ח, אך נאמר לה שבהיותה רזה, הרי שניתוח לא יועיל (בעניין זה, ר' עמ' 18 ש' 21-16). לטיפול הלייזר היא פנתה לדבריה בהמלצת הרופאה שטיפלה בה. עוד טענה כי לא היה ניתן לקבל החזר לאותם טיפולים מקופ"ח וגם פניה מטעמה לבדוק האם ניתן לקבל את הטיפול באמצעות הקופה מלכתחילה, העלתה שהדבר אינו אפשרי (ר' עמ' 24 ש' 19-17). מסכימה אני עם הנתבעים כי בשים לב לאמור בחוות הדעת הרפואית מטעמם וכאשר עלה מחקירת התובעת שהיא לא ערכה סקר שוק (אלא כדבריה סקר מקצועיות) - אזי יש מקום להנחה, שהעלות לה נדרשה התובעת בפועל, אינה מתיישבת עם חובתה לפעול להקטנת הנזק. עם זאת, אין אני מסכימה - כי ניתן לקבל טיפול לייזר באמצעות הקופה, או שניתן לקבל החזר לטיפול שכזה וזאת מאחר ומי מטעם הנתבעים, לא טרח להביא ראיות נגדיות, לתמיכה באמור. אשר על כן, יש מקום להחזר הוצאות נטענות, גם אם לא באופן מלא, מקום בו נראה כי התובעת לא טרחה לאתר טיפול, באותה איכות, אך בעלות פחותה, הכול בהתאם לחובתה לפעול להקטנת הנזק. אני לא מוצאת ממש בטענת התובעת כאילו בכוונתה לבצע טיפולים נוספים, בשווי של כ- 16,000 ₪. לנוכח המצב הנוכחי של הצלקת, אשר עצם חלוף הזמן עשה בה פלאים (ר' גם דברי התובעת בעצמה בעמ' 19 ש' 15-14) - איני סבורה שיבוצעו טיפולים נוספים. הסבר התובעת כי לא ביצעה את אותם טיפולים עד היום, מחמת חסרון כיס - (על אף שמתום הטיפולים שביצעה, חלפו כבר כ- 6 שנים), לא היה לטעמי משכנע. בהקשר זה אני מוצאת להזכיר כי על אף שהיא החלה בהליך של גירושין עוד בשנת 2003 ועל אף היותה מטופלת בחמישה ילדים, נראה כי מצאה מימון לצורך פניה ללימודי תואר שני בשנת 2006. הנחתי היא כי אם נמצא מימון לאותם לימודים ולניהול חיי משפחה שוטפים במקביל, אזי לו הייתה אכן התובעת מוטרדת מהצלקת, הייתה מוצאת עד היום, גם המימון הדרוש לטיפולי לייזר (האמור יפה גם מבלי שאדרש למצב הכלכלי של בני משפחתה, לנוכח הערתה במהלך חקירתה כי אביה הוא נוירולוג בארה"ב וגם שניים מאחיה רופאים, ר' עמ' 18 ש' 20). טרם אדרש לאופן בו אירע המקרה, לשאלת האחריות וחלוקתה בין המעורבים, לרבות טענה בדבר אשם תורם של התובעת - ניתן לסכם כי באשר לנזק, בהתעלם מסוגיות אלה, אני מוצאת שיש לפסוק פיצוי כדלקמן: בגין החזר הוצאות טיפול לייזר, בשים לב לכך שהתובעת לא שכנעה בעובדה שפעלה בהתאם לחובתה להקטין את הנזק ולבצע את טיפולי הלייזר בערכים פחותים, מאלו שנדרשו, נפסק החזר גלובאלי בסך של 10,000 ₪. הנחתי כי אכן היו טיפולים גם לבת וזאת עת שמעניק הטיפול, התייצב לחקירה, אך הצדדים לא ביקשו לחקרו. באשר לעלויות בגין תרופות, משחות, משככי כאבים, חבישות וכיו"ב - לא הוצג תיעוד וקבלות, על אף שמדובר בנזק מיוחד. בהעדר ראיות, נפסק סך מוערך בסך 1,000 ₪. סכום כולל לפינוי באמצעות מד"א ועלויות אפשריות נלוות. באשר לעזרה - התובעת אכן לא הציגה ראיות לכך שאמה הגיעה לארץ במיוחד לצורך סיוע בסמיכות לתאונה, וכן ברור גם כי התובעת, לא שילמה לאמה בגין העזרה, אשר לפי הנטען, זו סיפקה. עם זאת, בהתחשב בעובדה שהתובעת הייתה מטופלת בחמישה ילדים בעת הפגיעה ולנוכח מצב היד, כפי שנחזה בתמונה שסומנה א' - אני מוצאת לפסוק על יסוד האמור בתצהירה והעזרה אשר סביר כי אכן נדרשה בשבועיים הסמוכים לתאונה, פיצוי בסך 2,000 ₪. כאמור לעיל, אין מקום לפיצוי בגין הפסד שכר או פגיעה בכושר ההשתכרות. והוא הדין לגבי הוצאות נוספות בעתיד. באשר לפיצוי בגין כאב וסבל - בהתחשב בטיפולי הלייזר, בתקופה בה סבלה מכאב במשך כשבועיים וחצי לאחר הפגיעה ובצלקות שנותרו - אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי בסך 20,000 ש"ח ₪. עולה אפוא כי סך הפיצוי, בטרם בחינת אשר תורם - עומד על סך של 33,000 ₪. ומשהסתיימה ההתייחסות לסוגיות הנזק אפנה לסוגיית האחריות; עוד טרם שאדרש לאופן בו התרחש האירוע עצמו - אני מוצאת להתחיל באחריות העירייה, המתנ"ס וצד ג'. אקדים את המאוחר ואציין כי אני סבורה שמבין הנ"ל יש להטיל אחריות רק על העירייה. מעדותו של השוטר, מר כהן, עלה כי כאשר מבוקש לקיים יריד, ממין זה, אזי מקום בו הבקשה היא מטעם גורם חיצוני, מוטל על אותו גורם, לפעול עד לקבלת רישיון לאירוע מידי העירייה. כחלק מהתנאים להוצאת הרישיון, יש לעמוד בדרישות גופים שונים וכן לקבל את אישור המשטרה. עלה עם זאת מדבריו, כי עת מדובר באירוע מטעם העירייה, ואירוע בחסות המתנ"ס בכלל זה - אזי מבוצע תהליך זהה, אך בסופו לא מונפק רישיון, אלא יש צורך רק לעמוד בכל אותם תנאים (ר' בראש עמ' 6 וכן בעמ' 8 ש' 8-7). עולה אפוא כי מבחינת המשטרה ומבחינת העירייה - אירוע של המתנ"ס, הוא למעשה כמו אירוע של העירייה. על אף שמר דרי ניסה בהתחלה להתחמק מכך, הוא אישר לבסוף את אותם דברים (בעניין זה ראה עמ' 29 ש' 32-31). מר דרי ניסה לטעון כי על אף האמור ועל אף שהוא מסכים שלגב' שלם, מטעם המתנ"ס, אין ניסיון בבטיחות - עדיין האחריות היא עליה. בהקשר זה אמר: "לדעתי היה לה ניסיון, היא מפעילה כל מיני גורמים שיעזרו לה". חרף זאת הסכים, בהמשך אותם דברים - כי בענייני הבטיחות, מי שאמור לסייע לגב' שלם, הוא מר חדד, מטעם העירייה (ר' עמ' 30 ש' 19-16). עוד הודה כי העירייה היא זו שלקחה על עצמה להיות הממונה על הבטיחות וזאת כדי לחסוך בעלויות (ר' עמ' 32 ש' 5). בנוסף הסכים שהוא לא נתקל בכל ממונה בטיחות מטעם המתנ"ס, אלא רק מטעם העירייה. דברים ברורים יותר אמר מר חדד בחקירתו, לאחר מכן. הוא אישר כי הוא ממונה הבטיחות בעל ההכשרה המקצועית (ר' עמ' 37 ש' 20-19). באשר לשאלה האם עליו לבדוק את בטיחות המתקנים, הוא השיב במילה: "בוודאי" (ר' עמ' 37 ש' 27). כאשר נשאל את השאלה הישירה, האם הוא מסכים שאין זה מתפקידה של גב' שלם, מטעם המתנ"ס, לבחון ענייני בטיחות, הוא ענה - "וודאי שלא" (ר' עמ' 38 ש' 7). בהתאם לדבריו תפקידה הוא למעשה רק לרכז את האישורים מהגורמים הרלוונטיים. עלה שבעניין בטיחות, הוא בעצמו, מהווה את אותו גורם רלוונטי. עולה אפוא כי אין בסיס לטענה שהועלתה כאילו האחריות לבדוק את נושא הבטיחות, הייתה על גופים אחרים ולא על העירייה (ר' האמור בסעיף 6 לתצהיר מר חדד). אכן, עת הופנה מר חדד לטענה שהייתה בתצהירו בעניין זה, הוא הסכים באופן ברור שהאמור שם אינו נכון. הוא אמר בצורה ברורה ומפורשת: "האחריות שלנו היא מלאה" (ר' עמ' 39 ש' 22). עוד אמר בראש עמ' 40 כי לגב' שלם אין בכלל הכשרה מקצועית. למען הסר ספק, אין גם מקום לכל טענה בדבר תשלומים שבוצעו שלא לעירייה וכאילו בכך, יש כדי להסיר מהאחריות האחרונה. מר חדד אמר במהלך עדותו כי: "התשלום היה למירי וזה כמו תשלום לעירייה, לכן האחריות עליהם" (ר' עמ' 39 ש' 20). דברים אלה מתיישבים היטב גם עם מה שאמרה גב' שלם במהלך חקירתה, עת אמרה אף היא כי אין לה הכשרה בבטיחות (ר' עמ' 43 ש' 29-28). עוד אמרה, בהתאמה, כי מאחר והיא לא עסקה בבטיחות, לא הייתה גם הוראה ממנה לצד ג', בנושא של הבטיחות (ר' עמ' 50 ש' 17 ועמ' 51 ש' 4-1). דברים אלו מתיישבים גם עם מה שאמרה צד ג' בעצמה, במהלך חקירתה, כי כל ההתקשרות שלה עם גב' שלם, מטעם המתנ"ס, הייתה כאשר אישרה לפרסם את מספר הטלפון שלה, על המודעה של המתנ"ס. מטרת פרסום הטלפון הייתה שהיא תקלוט את הטלפונים של הפונים, תדאג לכך שהדוכנים יהיו במינון נכון מבחינת התכולה שלהם, תמסור את הפרטים הטכניים לבעלי הדוכנים, תגבה את התשלום ותסייע למקם את הדוכנים במקום (ר' דבריה בעיקר בראש עמ' 61). צד ג' אמרה עוד (ר' עמ' 63 ש' 7), שאפילו לא נטלה חלק בסיור בטיחות מקדים שהתקיים במקום (סיור אליו עוד אתייחס להלן). היה ברי אפוא כי היא לא הייתה קשורה למעשה כלל לצד של הבטיחות. עולה אפוא כי למרות אמירה מסוימת על ידי מר דרי בעדותו, הרי שלנוכח הדברים שנאמרו בעדות של מר חדד, של גב' שלם מטעם המתנ"ס ושל צד ג' - לא יכולה להיות עוד מחלוקת שהמתנ"ס לא היה מופקד על נושא הבטיחות. לא היה איש מקצוע מטעמו במקום וכן לא נאמר לגב' שלם שעליה לפעול עצמאית בתחום זה. מטבע הדברים, היא גם לא עדכנה את צד ג' כאילו מוטלת עליה ולו חובה קטנה, בנושא הבטיחות של הדוכנים. נראה שלא היה מקום למשלוח הודעה לצד ג' מהמתנ"ס - כאשר אכן אף גב' שלם, אמרה באופן ברור בעדותה, שזו אינה אחראית לאירוע שהתרחש. בעניין זה אני מפנה לאמור בעמ' 51, שם בשורות 8-7 למעשה הסכימה גב' שלם, שלא היה מקום לשלוח את אותה הודעה. מהעדויות של מר כהן, של מר דרי, של מר חדד ושל גב' שלם - עלה כי עוד לפני שהחל האירוע, נערך במקום סיור משותף של המשטרה, נציגי העירייה וגב' שלם. סיור זה נקבע לשעה מוקדמת ביחס למועד בו עתיד הקהל להתחיל לפקוד המקום וזאת כדי להסיר מפגעי בטיחות ולוודא עמידה בכל הדרישות, להפעלת האירוע, מטעם גורמים שונים, לרבות המשטרה. כך, אם מתגלה מפגע, או אי עמידה בתנאי מסוים - נותר עוד זמן לתקן את החסר, על מנת שיהא ניתן להתחיל את האירוע, לאחר שהכול הושלם. במקרה דנן - עלתה סתירה בין עדי העירייה לבין העדות של גב' שלם והנתבעת 3 - באשר לדבר קיום דוכן אוכל, בו היה ניתן להבחין כבר באותו שלב של הסיור המקדים. לא הייתה מחלוקת בין מר דרי ובין מר חדד - שלא מאפשרים להקים דוכנים לאוכל מבושל, באירועים ממין זה. ההסבר שלהם היה שקיים קושי לקבל אישור ממשרד הבריאות ולעמוד בדרישות של אותו משרד. לכן, מראש אוסרים את אותו בישול, באירועים דומים (בעניין זה ר' לדוגמא בדברי מר דרי עמ' 31 ש' 15-11 וכן שם ש' 21, ובדברי מר חדד - ר' עמ' 36 ש' 11 וש' 20-18 וכן עמ' 38 ש' 29). ממילא נטען כי כאשר נערך אותו סיור מקדים, לא הייתה מודעות לדוכן בו אירעה התאונה ולכך שיש כוונה לבשל בו (ר' לדו' עמ' 39 ש' 3). מר חדד אמר כי אם היה רואה זאת, הוא לא היה מתיר את האמור (ר' עמ' 37 ש' 13 וש' 16). בהמשך הוא הזכיר שלמעשה היה פה מחדל והוקם דוכן בניגוד לנהלים (ר' עמ' 38 ש' 15 -19). אל מול אותה טענה כי הם לא ידעו שיש דוכן אוכל, עלה מעדות גב' שלם כי באותו סיור מקדים, מר חדד היה מעורב באופן אישי במציאת פתרון חשמל לדוכן של נתבעת 3. בהקשר זה אמרה: "...ואני זוכרת שהבדיקה של החיווט של הדוכנים רצו חשמל וזה נלקח ממבנים סמוכים למקום של היריד ואני זוכרת אותו מסייר שם ומדבר על החיווט ועל הסיפור של לשאול את הנתבעת 3 אם היא עובדת עם גז. הייתה מודעות לדוכן המסוים הזה והייתה שאלה אם זה עובד על חשמל או גז" (ר' עמ' 41 ש' 27-24. במילה "אותו" היא התכוונה למר חדד). דברים דומים אמרה גם הנתבעת 3 אשר דיברה בעדותה על כך שהייתה צריכה חשמל וסייעו לה להתחבר לחשמל (ר' לדוג' דבריה בעמ' 55 ש' 17-13 וכן בעמ' 57 ש' 17-14). אומנם הנתבעת 3 לא זכרה את האנשים הספציפיים, עמם הייתה במגע (כך לדוג' עת אמרה בעדות כי אין היא יודעת להבחין בפנים בין גב' שלם לבין צד ג'), אך עצם העובדה שהיא זכרה את אותו דו-שיח לגבי החשמל, תומכת בדברים שאמרה הגב' שלם ואשר מהם עולה כי מר חדד היה מעורב במתן חשמל לדוכן של נתבעת 3. עלה מהעדויות ששני נציגי העירייה עזבו את המקום לפני שזה נפתח לקהל וזאת בתום הסיור ולאחר שבדקו שהוא עומד לדידם בדרישות. ככל שתאמר שאכן מר חדד, לא היה מודע לכך שהדוכן של נתבעת 3 נועד לאוכל המבושל שם וזאת על אף שסייע לחברו לחשמל (הכל, בשים לב לכך שנתבעת 3 הגיעה עם ארבעה ארגזים של ספינג'ות מוכנות ולפיכך ייתכן ולא מידית התחילה במלאכת הטיגון עצמה) - ממילא ברי כי מר חדד, עזב את המקום, בטרם עת. אם העמדה היא כי יש לאסור דוכני אוכל, באירוע ממין זה, הרי שנציגי העירייה התרשלו עת שלא העבירו מידע זה לגב' שלם וכן עת שלא ווידאו, עוד לפני שעזבו את המקום, שלא יהיו דוכנים ממין זה. היה עליהם לקבל רשימה של הדוכנים המתוכננים ולפסול כל דוכן שאינו מתאים לטעמם. הימנעות ממסירת האיסורים הראויים לטעמם ובו זמנית עזיבת המקום לפני שניתן לדעת שהדוכנים אכן תואמים את אותם איסורים, עולה לטעמי כדי רשלנות. האמור הינו במיוחד כאשר בסופו של יום, לאחר שמיעת הראיות, ברי כי האחריות בכל אותם ענייני בטיחות, הייתה למעשה של מר חדד והוא היחיד שהיה בעל הכשרה רלוונטית. אעיר כי הערותיי האחרונות הן כתוספת ולמען הזהירות, על בסיס דברי מר חדד כי לא היה מודע לאותו דוכן. עם זאת, כאמור לעיל מעדות גב' שלם, הנתמכת בעדות התובעת 3 - עלה כי לא זה היה מצב הדברים שכן כבר במסגרת הסיור המקדים היה הנ"ל מודע לאותו דוכן ואף סייע לחברו לחשמל. עולה מהאמור עד כה; לא היה מקום להגיש את התביעה כנגד המתנ"ס ואין מקום לקבל את הודעת צד ג' שנשלחה מטעם המתנ"ס לגב' פרידמן. נציגי העירייה הם שהתרשלו כאשר על אף שסברו שאין מקום לאפשר כלל דוכני אוכל, הם לא ווידאו שקיימת מודעות לאותה עמדה וכי זו מיושמת בפועל. נותר לדון עוד באופן בו התרחש האירוע עצמו ולטענות המנוגדות של התביעה והנתבעת 3, בהקשר זה. בסוגיה זו מצאתי בסופו של יום, לאחר ששקלתי את הדברים שעלו בעדויות, לקבל חלקים שונים מגרסתו של כל צד, הכול כפי שאבהיר להלן; קיים קושי להכריע האם האירוע היה לאחר שהתובעת כבר נתנה 100 ₪ ובטרם קיבלה את העודף (כפי שטוענת התובעת - כאשר לדבריה האירוע קרה מאחר ונתבעת 3 חיפשה כסף לעודף והתכופפה בסמיכות לשולחן), או שהאירוע קרה עוד בטרם ניתן הכסף ובעת שהתובעת עסקה בשיחה עם הנתבעת 3 (כטענת האחרונה). בין אם כך ובין אם כך - שוכנעתי שיש ממש בטענת התביעה כי התאונה אירעה מחמת אי זהירות מספקת מטעם הנתבעת 3. אומנם גב' לוי (אשר מטעמה הוגש תצהיר נוסף מטעם התביעה), לא נחקרה לבסוף על התצהיר (עקב נסיעה לחתונה בחו"ל, במועד שמיעת הראיות) ולכן לכאורה יש להתעלם מתוכנו. עם זאת, הדברים האמורים שם, מתיישבים לטעמי היטב עם האירוע שהתרחש. לא אוכל לקבל את טענת הנתבעת 3 כי היה מדובר במספר טיפות בודדות שפגעו בנתבעת וכאילו אלו גם היו של שמן, שאך דקות קודם לכן, הוסיפו לו שמן קר (ר' טענותיה בראש עמ' 53). עיון בתמונה של היד הפגועה, שלושה ימים לאחר האירוע, מלמד שדובר בכמות גדולה יותר של שמן. הפגיעה מתיישבת היטב עם הגרסה לפיה למעשה הכלי שבו בוצע הטיגון לא היה יציב ולפיכך נשפכה ממנו כמות משמעותית יותר. דברי גב' לוי, לפיהם למעשה יחידת הטיגון הופלה ואגב זה הותז שמן על התובעת, נראים לי מתיישבים היטב עם הפגיעה שנגרמה וכמות השמן הנדרשת לכך. עוד לא הייתה אמינה בעיני טענת נתבעת 3 כאילו התובעת הלכה כרגיל לאחר הפגיעה וכאילו היא כלל לא ראתה אותה שוכבת (ר' בעמ' 52 ש' 23 ובסמוך). קשה להלום שאם זה היה המצב, היא הייתה מפונה מהמקום באמצעות אמבולנס. תיאור זה גם לא מתיישב עם הפגיעה הנלמדת מהתמונות ועם טענת הנתבעת 3 בעצמה בתצהירה כי: "לאחר מס' דקות החלה לעשות מהומה" (שם, ס' 12). עוד לא מתיישב תיאור זה, עם כך שבסמוך, נאמר לנתבעת 3 לעזוב את היריד. לא התרשמתי שיש ממש בטענת נתבעת 3, כאילו התובעת הייתה עם הילדים שלה והתקרבה אתם אל הדוכן ונתבעת 3 אמרה לתובעת להיזהר על הילדים (ר' הטענה בעמ' 56 ש' 12). בעניין זה מצאתי אמינה את עדות הבת, אשר תאמה גם את דברי האם - כי יתר הילדים, היו באותה עת, במקום אחר. מחקירת נתבעת 3 עלה כי למעשה אין היא עוסקת דבר יום ביומו בהפעלת דוכן דומה והיא לא ידעה אף, האם יש צורך ברישיון, זה או אחר, לכך. כאשר נשאלה מה הם אמצעי הבטיחות בהם עליה לנקוט, הסתכמה תשובתה במילים: "עומדים רחוק, אף אחד לא עומד קרוב, יש לי את השלט וזהו" (ר' עמ' 57 ש' 9). יש לזכור כי מדובר ביריד במקום פתוח, כאשר למקום מגיעים, מטבע הדברים, גם ילדים. בנסיבות אלה, תשובה זו אינה יכולה להתקבל כמספקת, באשר לחובתה לנקוט בזהירות. נראה ברי כי מקום בו עוסקים בטיגון בשמן (גם אם לא שמן עמוק וגם אם שמן במחבת בלבד, כטענתה) - יש לנקוט, בנסיבות אלה, בזהירות רבה יותר. אכן יש ממש בדברי ב"כ התובעת - כי ראוי במקרה שכזה, להציב את השולחן בו מבוצע הטיגון במיקום פנימי, כאשר בינו ובין הקהל חוצץ שולחן נוסף - בו מבוצע בנפרד התשלום וקבלת המוצר. לחלופין - יש לקבוע גידור או חציצה אחרת, אשר תמנע קרבה של הרוכשים, למקום בו קיים סיכוי להיפגע מהשמן. אפילו אקבל את גרסתה הנתבעת כי התובעת העסיקה אותה בשאלות אלה ואחרות, עדיין לא די בכך, כדי להסיר ממנה אחריות לפגיעה שנגרמה לתובעת, מקום בו היא לא נקטה באף אחד מאותם אמצעים. על אף דברים אלה ועל אף שנתבעת 3 אכן לא הציגה את השלט שהיה במקום - אני מוצאת לקבל מנגד את טענתה כי אכן היה שלט ובו המילה "זהירות". אומנם התובעת טענה שאותו שלט לא היה, אך למעשה עלה במהלך עדותה כי אין היא זוכרת - האם אכן היה שלט, אם לאו. בעניין זה ראה לדוגמא דבריה בשולי עמ' 12. לא מצאתי שדי בעובדה שלא הוצג השלט בפניי - כדי להגיע למסקנה שהוא כלל לא היה (כפי שטען ב"כ התובעת). התרשמותי הייתה שהנתבעת 3, לא הייתה מודעת לכך שתוגש תביעה ובתמימות, או - טעות בלבד, לא תיעדה את אותו שילוט. קיים קושי להכריע האם בסופו של יום השמן ניתז מחמת ליקוי בשולחן שלא היה יציב - כפי שטענה הבת (ר' לדוג' עמ' 2 ש' 29), או שהותז מאחר והסיר לא הועמד בצורה בטוחה (כפי שטענה התובעת, ר' לדוג' בסעיף 10 לתצהירה). לטעמי די בכך שלא ננקטו אמצעים מטעם נתבעת 3 למנוע אפשרות של פגיעת השמן באנשים סמוכים וזאת אם יותז או ישפך - בין מטעם זה, או אחר. באשר לטענת האשם התורם; לא שוכנעתי מעבר למאזן ההסתברות, כי הפגיעה בתובעת נגרמה באשמתה, לנוכח אותה שיחה נטענת שניהלה עם נתבעת 3. עם זאת, מקובלת עליי הטענה כי קיים אשם תורם, לנוכח הקרבה בה עמדה התובעת ביחס למיקום השמן. מקום בו היה שלט המזהיר ומקום בו ברי כי נתבעת 3 עוסקת בשמן חם, על כל הסכנות הכרוכות בכך למתקרב - היה על התובעת לשמור על מרחק רב יותר, מזה שבו הייתה (כחצי מטר). הדברים יפים במיוחד ככל שאכן הסיר עמד בצורה לא בטוחה היוצרת סכנה. אם גב' לוי יכלה להבחין בכך שהסיר עומד בצורה זו, חזקה על התובעת שגם היא הייתה יכולה להבחין בכך. אני מוצאת אפוא לקבוע באשר לאחריות כדלקמן: התביעה כנגד הנתבע 2 - נדחית וכך גם ההודעה שזה שלח לצד ג'. באשר ליתר הצדדים, אני מוצאת להטיל על העירייה 60% מהאחריות - בשים לב לכך שלו היו נציגיה מקפידים על כל הדרוש, נתבעת 3, לא הייתה במקום והאירוע כלל לא היה מתרחש (בהערות השוליים להלן, אתייחס גם לכך שלמעשה הייתה פניה מטעם חבר מועצת העיר, לנתבעת 3 לבוא ליריד) . על נתבעת 3 בעצמה אני מוצאת להטיל 30% נוספים מהאחריות - בשים לב לכך שלא פעלה באמצעים, אשר היו יכולים ללא עלות משמעותית, למנוע סכנה של פגיעת שמן מבאי המקום, ועל התובעת עצמה 10% - אשם תורם, בהתחשב בכך שלא בחרה לעמוד במיקום מרוחק יותר. אעיר כי אף שההתרשמות הראשונית הייתה שאת החלק העיקרי באשם - יש להטיל על נתבעת 3, לא זו הייתה מסקנתי לבסוף. ביסוד האמור עומדת התרשמותי בדבר תמימות נתבעת 3 והיותה מוזמנת למקום, חרף העדר הכשרתה. מנגד - ניצבת העמדה הברורה של העירייה כי אין לאפשר דוכנים שכאלה ביריד, כאשר העירייה נכשלה מלוודא שאותה עמדה אכן מיושמת. מאחר וכאמור לעיל, אני מוצאת להעמיד את הנזק הכולל על סך של 33,000 ₪, הרי שהפיצוי לאחר הפחתת האשם התורם עומד 29,700 ₪, החבות באשר לסכום זה היא על נתבעת 1 ונתבעת 3 ביחד ולחוד, כאשר - על נתבעת 1 לשאת בסך של 19,800 ₪ ועל נתבעת 3 לשאת בסך של 9,900 ₪. בשולי הדברים, וכחלק מהשלמת ההכרעה באשר להוצאות המשפט - יש צורך עוד להוסיף ולהתייחס לטענה שהועלתה מטעם כל הנתבעים וצד ג' בסיכומיהם, באשר לאופן בו בחרה התובעת לנהל תביעתה; נטען כי על אף שמדובר בתביעה אשר הינה גם בתחום סמכותו של בימ"ש לתביעות קטנות, אזי לא רק שזו נוהלה כתביעה רגילה, אלא במסגרתה הגישה התובעת בקשות רבות לאין ספור, תוך עמידה ודקדוק על דברים אשר גרמו להכבדה ולא סייעו בקידום ענייני של התיק. ההתנהלות גרמה להתארכות ההליכים ולכך שתביעה קטנה בהיקפה, נוהלה - בסופו של יום, כתביעה עם פגיעה משמעותית ואף נשמעה על כמעט על שני ימי שיפוט מלאים. במיוחד הפנו הנ"ל לרצף הבקשות מאז יום 19.12.13 ועד בסמוך לשמיעת הראיות, ביום 14.1.14 (ר' הבקשות עצמן בגוף התיק ור' החלטתי מיום 12.1.14 - שם התייחסתי לעניין זה ונשמרה הזכות לטעון להוצאות בסיכומים). נטען כי על בית המשפט לומר את דברו - הן באשר לדרך התנהלות זו והן באשר לסכומים המופרזים שנתבעו. הכול גם בשים לב לבזבוז הזמן שנגרם לצדדים ולבית המשפט. איני מוצאת מקום לפרט את כלל ההליכים המיותרים שהיו בתיק זה (כמו טענות בדבר הטעייה כביכול של באי כוח הצדדים בגילויי מסמכים, או עת הפנו את ב"כ התובעת לנסות לאתר חומר במשטרה ו/או טענות נוספות שהועלו מצד התובעת) ואשר אכן גם לטעמי - לא היה בהן כדי לקדם באופן ענייני את התיק. אסתפק באמירה כוללת כי יש ממש בתלונות שהעלו הצדדים בסיכומים ולאורן אני מוצאת לקבוע כי שכה"ט יעמוד על סך של 2,500 ₪ בלבד. ההפרש בין סכום זה ובין סכום שהיה מוטל אחרת, יהווה תחליף לכל אותן הוצאות שהיה ראוי להטיל בגין הבקשות המרובות שהוגשו ואשר חלקן היה מיותר, כאשר הדבר חייב את ייתר הצדדים להגיב להן. נתבעת 1 תישא מתוך סכום זה בסך של- 1,665 ₪ ונתבעת 3 בייתרה. מקום בו נדחית התביעה כנגד נתבע 2 - היה מקום להשית את הוצאות זה, על התובעת ואז כחלק מהוצאות התובעת, לגלגל את אלה על הנתבעת 1 (אשר נמצא כי היא הגורם העיקרי עליו יש להשית האחריות). ממילא ניתן לחסוך העברה סיבובית זו ולהטיל ישירות על נתבעת 1 את הוצאות נתבע 2. האמור הינו גם בשים לב לכך שהמחלוקת הייתה מי מבין אותם שני גופים, הוא האחראי. לא מצאתי עם זאת לגלגל, באופן דומה, את הוצאות צד ג' בהודעת נתבע 2 על נתבעת 1; יש מקום להנחה כי לו הייתה נערכת בדיקה עם גב' שלם במועד, לא הייתה נשלחת כלל אותה הודעה. הודעה לצד אשר מעורבותו הייתה טכנית כמתואר, הייתה מיותרת ולטעמי על הנתבע 2 לשאת בעלויותיה. אני מוצאת אפוא להטיל על נתבעת 1 את הוצאות הנתבע 2 - מקום בו עלה באופן ברור כי היא שהייתה אמונה על הבטיחות במקום ולא היה מקום לטענות שהעלתה ביחס לגופים האחרים. נתבעת 1 תוסיף אפוא ותשלם סך של 4,000 ₪ לנתבע 2 בגין הוצאותיו. נתבע 2 מצידו ישלם את אותו סכום לצד ג' - אליו שלח הודעה וזאת בגין הוצאותיו. הצדדים העלו עוד טענות למכביר ולא ראיתי צורך להתייחס לכל אחת מהן, למעט הערות ספורות נוספות, בטרם חיתום; אין מקום לספקולציות/הנחות/טענות - רבות שהעלה ב"כ התובעת בסיכומיו, הכול ביחס לאמירת גב' שלם כי בעירייה יודעים שישלמו והשאלה היא רק כמה. אין חשיבות לכך שזו הייתה עמדת גב' שלם, ולא די בעצם אמירה זו, כדי ליצור חבות או להכריע באשר לגורם הרלוונטי, כל עוד לא התבררו העובדות לאשורן. כך גם אין מקום לספקולציות מטעם התובעת - בדבר חקירות שנערכו, או שהיו צריכות להיערך (במיוחד כאשר לא ברור כלל שחלק מהעדים ידעו על התאונה בזמן אמת והם אף לא נשאלו על דבר עריכת חקירה מאוחרת מטעמם). עוד אין מקום לתיאוריות כי לנוכח דברים שכביכול התבררו בחקירות - לא הועלו טענות אלה ואחרות, או לא הובאו עדים אלה ואחרים. אין מקום ולו לטענה הנרמזת, בדבר נזק נפשי, מקום בו הטענה לא עלתה במועד ולא נתמכה בחוות דעת כנדרש. לא מצאתי לפסול את התמונה שסומנה א', על אף שהתובעת לא צילמה אותה, שכן היא העידה כי זו צולמה לבקשתה, על ידי מי מילדיה, שלושה ימים לאחר המקרה. די בנוכחות התובעת במקום, בעת הצילום (שכן היד שלה מתועדת שם), כדי לחקור על כל שנדרש ביחס לתמונה. לא מצאתי שהיתר להגשת התמונה באופן זה, פוגע בזכויות מי מייתר הצדדים. ראוי לציין עוד כי המצב לפני טיפולי הלייזר, תועד על ידי ד"ר פרידמן, אשר אף התייצב לחקירה, אך מי מהצדדים לא ביקש לחקרו (על התמונות שצילם, או בכלל). לא התייחסתי לפגיעות באזורים נוספים בגוף - שכן עלה כי אלה למעשה היו זעירות וזניחות. לא מצאתי די בכך שאין אישור מחלה, כדי להניח שלא הייתה כל פגיעה ולו זמנית, בשבועיים הסמוכים לתאונה. מקום בו התובעת לא עבדה באותה עת, ניתן להבין מדוע לא פעלה לקבלת תיעוד ממין זה ודי בעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו והשלמה, באמצעות עדות התובעת. לא יכולה להישמע טענה כאילו נתבעת 3 הגיעה למקום במחשכים. טענת נתבעת 3 - כי מי מטעם מועצת העירייה ראה דוכן שלה במקום אחר וביקש לזמנה, אכן אושרה בעדות צד ג' (ר' עמ' 66 ש' 15-12). היה על האחראי מטעם העירייה, להיות מעודכן בהימצאותה שם ואם הדבר אינו מתיישב עם הנוהג באשר לירידים ממין זה, היה עליו לאסור זאת. הימנעות מלברר מה הדוכנים שיהיו במקום ו/או עזיבת המקום, בטרם אלה פועלים, אינה יכולה להתקבל. איני סבורה כי די בכך שלא הוגשה חוות דעת רפואית - כדי לטעון שהנכויות הנחזות בתמונות, לא אירעו בתאונה נשוא התביעה. לא הוצג מקור אפשרי אחר ודי בסמיכות המועדים ועדות התובעת כדי לתמוך בקשר הסיבתי. סיכום - הפיצוי עומד על 33,000 ₪ ולאחר הפחתת 10% אשם תורם, יש לשלם 29,700 ₪. על נתבעת 1 - לשאת בסך של 19,800 ₪ לתובעת, בתוספת 1,665 ₪ בגין שכ"ט ב"כ התובעת ו- 4,000 ₪ בגין שכ"ט נתבע 2. על נתבעת 3 - לשאת בסך של 9,900 ₪ לתובעת, בתוספת 835 ₪, בגין שכ"ט ב"כ התובעת. חיובי נתבעת 1 ונתבעת 3 הם ביחד ולחוד - בהתאם לחלוקה דלעיל. כן יחזירו לתובעת אגרת בית משפט, בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום וזאת בחלקים שווים. התביעה כנגד נתבע 2 וכן ההודעה לצד ג' - נדחות. כאמור לעיל, נתבעת 1 תשלם סך של 4,000 ₪ בגין שכ"ט ב"כ נתבע 2. נתבע 2 מצדו ישלם סך של 4,000 ₪, בגין שכ"ט ב"כ צד ג'. לא מצאתי להורות על השבת האגרה בהודעת צד ג' - לנתבע 2, או על פטור מכל אגרה נוספת הנדרשת בגין אותה הודעה. שמן רותחנזקי גוף