המומחה קבע לתובע נכות עקב התאונה בשיעור 2.5% לפי רבע סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות הצוואר. עוד קבע המומחה כי התובע שהה באי כושר מלא משך חמישה ימים. בהתייחס לממצאי בדיקת C.T. של התובע שהוצגה למומחה לאחר מתן חוות הדעת, הבהיר המומחה כי: "במקרה שבנדון, על פי תשובת הבדיקה, מדובר בממצאים שאינם חמורים ויתכנו גם בגיל צעיר". התובע חולק על מסקנותיו של המומחה בנוגע לנכות שנקבעה לו, שכן לדעתו אין היא משקפת את מידת הכאבים והמגבלות מהן הוא סובל מהתאונה, אשר מפריעים לו בתפקודו היומיומי. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובטענות התובע, ובשים לב לכך שהתובע לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו, איני סבורה שיש מקום לסטות מהמסקנות אליהן הגיע המומחה והן מקובלות עלי. לפיכך יש לקבוע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 2.5% בגין מגבלה קלה מאוד בתנועות הצוואר. הנזק התובע היה בן 31 עת נפגע בתאונה. כיום הוא בן 35 ו-11 חודשים. לפני התאונה עבד התובע כמקליט (סאונדמן) עצמאי עבור צוותי צילום של ערוצי טלוויזיה. לטענתו, כיום, עקב הפגיעה שנגרמה לו בתאונה, הוא הסב מקצועו לצלם סטילס. כאב וסבל בהתחשב בטיב עיסוקו של התובע ובשים לב לקביעת המומחה כי הנכות מפריעה לו באופן יומיומי הן בביתו והן בעיסוקו, מכוח סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, מצאתי לפסוק לו סך של 15,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני (הסכום נכון להיום). כושר השתכרותו של התובע, הפסדי שכר לעבר וגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד התובע הצהיר כי במהלך שמונה השנים שקדמו לתאונה, הוא עבד כעצמאי בתפקיד מקליט עבור צוותי צילום של ערוצי טלוויזיה שונים. בעדותו העיד כי הלקוח העיקרי שלו לפני התאונה היה ערוץ 2. התובע תיאר את עבודתו כעבודה תובענית הן מבחינה פיזית הן מבחינת הזמינות הנדרשת לקבלת הזמנות עבודה. לפי דבריו, מדובר בעבודה המתבצעת בשטח ולא באולפנים. במסגרת התפקיד, חוברים לצלם ויחד נוסעים מאירוע לאירוע. ישנו ציוד רב שיש לשאת לכל מקום אשר משקלו הכולל משמעותי. העבודה כוללת גם טעינה ופריקה של ציוד מספר פעמים ביום. שעות העבודה אינן מוגדרות. בדרך כלל הקריאה לעבודה נעשית ערב קודם האירוע או שעות קודם. אין מקום לאיחורים ויש להיות זמין לטלפונים ולהיענות להם במהירות האפשרית. עוד העיד התובע כי ככול שזמינות המקליט לקבלת הזמנות גבוהה יותר, כך הוא מקבל עדיפות על פני עמיתיו. די במספר דחיות של הזמנות עבודה כדי שלא יפנו שוב וזאת חרף כישורי המקליט או מקצועיותו. זאת, שכן יש חשיבות רבה בעבודה כמקליט לזמינות, ובלשונו "המקצוע מצריך סוג של חיילות" (עמוד 5 שורה 29-30). בתצהירו ובעדותו, טען התובע כי מאז התאונה הוא סובל ממגבלת תנועה בצוואר, ומכאבים חדים, וכי פעם עד פעמיים בחודש "נתפס" לו הצוואר. בעדותו הבהיר כי הצוואר "נתפס" לו פעם בחודש בערך, למשך כשלושה ימים, אך לעיתים התופעה נמשכת יותר. כמו כן, הצהיר התובע כי הוא מתקשה להעמיס על אזור הכתפיים משקלים כבדים. התובע העיד, כי בשל מצבו הרפואי עקב התאונה, הוא דחה הזמנות עבודה ולאחר מספר דחיות התמעטו הפניות אליו עד שהפסיקו. התובע הצהיר כי בשש השנים שקדמו לתאונה כל ההתקשרות שלו היתה מול ערוץ מסוים שסיפק את מירב העבודה, וברגע שהקריאות מאותו ערוץ פסקו, פסקה רוב העבודה. הוא ניסה לעבוד עם ערוצים אחרים, אך נותרה בעינה בעיה של מגבלה פיזית וירידה בתפקוד ובזמינות שהמקצוע מצריך. לפיכך, לפי עדותו, במהלך שנת 2009 הוא מצא עצמו ללא עבודות וללא הזמנות. התובע העיד כי בשנת 2010 מצא תכנית ספציפית לעבוד בה שכללה שני ימי עבודה בלבד, אולם גם בכך לא עמד. לטענתו, אם היה ממשיך ועובד רצוף שכרו היה עולה. התובע הצהיר כי עקב התאונה לא היה באפשרותו להמשיך ולהתפתח כמקליט אשר נדרש במסגרת עבודתו לשאת ציוד כבד. לפיכך הוא נאלץ לעשות הסבה לצלם סטילס, תחום בו יידרש לו זמן לבסס את עצמו. לצורך קביעת גובה שכרו של התובע, לפני התאונה ולאחריה, הגיש התובע דוחות שומה לשנים 2005-2008 ולשנת 2010. לשנת 2009, השנה שלאחר התאונה, הגיש התובע "תקציר שומה ליחיד". הנתונים העולים מדוחות השומה הם כדלקמן: בשנת המס 2005 הכנסתו השנתית של התובע מעסקו עמדה על סך של 104,315 ₪. בשנת המס 2006 הכנסתו השנתית של התובע מעסקו עמדה על סך של 105,120 ₪. בשנת המס 2007 הכנסתו השנתית של התובע עמדה על סך של 97,928 ₪. בשנת המס 2008 הכנסתו השנתית של התובע עמדה על סך של 114,219 ₪. בשנת המס 2010 הכנסתו השנתית של התובע עמדה על סך של 100,537 ₪. לגבי שנת 2009, השנה הסמוכה לאחר התאונה, הגיש התובע, תקציר שומה ליחיד ולפיו הכנסתו השנתית לשנה זו עמדה על סך של 14,885 ₪ בלבד. לגבי שנים 2011 ו-2012 צורפו מאזני בוחן המעידים על הכנסה שנתית נמוכה ביותר. מהנתונים, כפי שהוגשו, ניתן לראות כי בשנה הסמוכה לאחר התאונה, שנת 2009, חלה לכאורה ירידה בולטת בשכרו של התובע, בשנת 2010 מצב השתכרותו שב והתייצב, ובשנים 2011 ו-2012 שוב חלה ירידה דרמטית בשכרו של התובע. התובע טוען כי עקב נכותו, נגרמו לו הפסדי שכר ניכרים לעבר, בעיקר בשנה שלאחר התאונה וכן נגרע כושר השתכרותו. מעצם טיבה וטבעה, נכות בשיעור של 2.5% בעמוד שדרה צווארי אין דרכה להשפיע על כושר ההשתכרות. כך על דרך הכלל, אך כל מקרה נבחן לגופו. זאת, שכן "יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה גופנית אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות; ויש וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה" (ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז 1572 (1962)). השאלה העולה לפני היא, האם חרף שיעור הנכות המזערי שנקבע לתובע על ידי מומחה בית המשפט, נגרמו לו הפסדי שכר ניכרים עקב התאונה וכן נגרמה לו פגיעה משמעותית בכושר השתכרותו. עדותו של התובע בנוגע לטיב עבודתו, כושר השתכרותו והפגיעה בו היא "עדות יחידה" אשר קבלתה טעונה הנמקה בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. לאור משקלה הנמוך של עדות יחידה, ככול שבוחר בית המשפט לפסוק לפי עדות כזו, שאין לה סיוע ואין היא בגדר הודאת בעל דין - עליו לנמק מה הניע אותו להסתפק בעדות זו בלבד. בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לעניין עבודתו של התובע ופגיעה בכושר השתכרותו, לא שוכנעתי כי ניתן להסתפק בעדותו לעניין זה. אנמק את מסקנתי. ראשית, טענותיו של התובע בנוגע למצבו הרפואי עקב התאונה וההשלכה שהיתה לכך על כושר השתכרותו, אינם נתמכים בתיעוד הרפואי שהוגש על ידו. מתעודת חדר המיון עולה כי התובע קיבל חמישה ימי מחלה לאחר התאונה. מתיעוד הרפואי הנוסף המתייחס לשנת 2009, השנה הסמוכה לאחר התאונה (תיעוד שהוגש כדין במסגרת ראיות התובע), עולה כי התובע ביקר פעמיים בלבד בקופת חולים לאחר התאונה, ביום 9.1.09 וביום 3.2.09. במסגרת ביקורים אלה, לא נרשמה כל תלונה מפיו לפיה צווארו "נתפס" או כי הוא מתקשה בנשיאת משקלים במסגרת עבודתו. עוד יצוין, כי התובע הופנה לבצע טיפולי פיזיותרפיה, אולם אין כל עדות שבשלב זה הוא טרח לקבלם. על בסיס תיעוד זה קבע מומחה בית המשפט כי התובע סבל מאי כושר משך חמישה ימים בלבד. מעבר לאמור, לא הובאה כל ראיה לכך שמצבו הרפואי השפיע על תפקודו. אציין כי התובע צירף לסיכומיו תיעוד רפואי נוסף לצורך תמיכה בטענותיו לפיהן צווארו "נתפס" והוא מתקשה לשאת משאות. מהמסמכים שהוגשו עולה כי התובע פנה שוב לקבלת טיפול רפואי ביום 5.5.11. תלונתו בנוגע ל"צוואר תפוס" מתועדת במסמך רפואי מיום 4.10.11 ותלונותיו לגבי הקושי התפקודי בעבודתו מופיעה במסמך רפואי מיום 5.1.12, במסגרת תהליך בירור (שלא הסתיים) עם רופא תעסוקתי. כמו כן, מהתיעוד הרפואי שהוגש עולה כי התובע קיבל טיפולי פיזיותרפיה מסוף שנת 2011 עד מרץ 2012. תיעוד זה לא הוגש למומחה ולא צורף לראיות התובע. התובע טען כי המסמכים הוגשו לצורך פגיעה בכושר השתכרותו ולא לצורך הוכחת עניין שברפואה. אף אם יש ממש בטענה זו, צודקת הנתבעת בטענתה כי יש להתעלם ממסמכים אלה, שכן הם לא הוגשו במסגרת ראיות התובע, ואף לא הוגשה בקשה מנומקת להגישם באיחור. למעלה מהנדרש יצוין כי מתיעוד זה עולה שהתובע פנה שוב לקבלת טיפול רפואי רק כשנתיים וחצי לאחר התאונה. ברי כי לו היה התובע מגיש מסמכים אלה במועד, ניתן היה להפנות שאלות הבהרה מתאימות למומחה והיתה בידי באת כוח הנתבעת האפשרות לבקש ממנו הסבר לגבי התקופה הארוכה בה לא תועדו פניות לטיפול רפואי ולגבי העיתוי של הופעת התלונות. שנית, התובע בחר שלא להפנות למומחה שאלות הבהרה, או לחקור את המומחה בנוגע להיבטים רפואיים ותפקודיים של פגיעתו. כך, למשל, לא נשאל המומחה האם תלונת התובע, לפיה צווארו "נתפס" פעם בחודש לתקופה של שלושה ימים ולעיתים יותר, היא תלונה סבירה נוכח הפגיעה שנגרמה לו בתאונה. כמו כן, המומחה לא נשאל בדבר מידת השפעת הנכות על יכולתו של התובע לבצע, על דרך הכלל, פעילויות ועבודות מסוימות, ובכלל זה יכולתו לשאת משאות במשקל מסוים. שלישית, התובע נמנע מלהביא עדים אשר עשויים היו לשפוך אור לגבי טענותיו בנוגע לאופי עבודתו. כאמור לעיל, התובע העיד כי מדובר בעבודה אשר דורשת מעין "משמעת צבאית", ודי בדחיית מספר הזמנות כדי להרוס מעמד מקצועי שנבנה ביגיעה משך שנים. בנסיבות אלה לא ברור מדוע לא טרח להעיד מי מהאנשים שהיו עמו בקשרי עבודה לגבי טיבה המיוחד של עבודה זו. רביעית, התובע לא תמך את טענותיו לעניין הפסדי שכר בראיות קבילות. כאמור לעיל, מהנתונים, כפי שהוגשו, ניתן להתרשם כי בשנת 2009 ספג התובע הפסדי שכר ניכרים וכך גם בשנים 2011 ו-2012. ברם ניכרת גם העובדה כי דווקא לגבי שנים אלה לא הוגשו ראיות קבילות אשר ניתן להסתמך עליהן לביסוס טענותיו של התובע. כך, בעוד שלשנים שקדמו לתאונה ולשנת 2010, הציג התובע דוחות שומה סופיים, הוא בחר להציג לגבי שנת 2009 תקציר שומה ליחיד (שסומנה בסימול 00 - קרי, שומה עצמית שטרם נבדקה על ידי רשויות המס). התובע לא טרח להבהיר מדוע לא הוגשה על ידו שומה סופית לשנה זו. עובדה זו פועלת לרעתו שכן, מדובר בהימנעות מהבאת ראיה אשר מצויה בשליטתו המלאה. יודגש, כי באמור לעיל אין כדי לקבוע שהשומה הסופית של התובע שונה בהכרח מהתקציר שהוגש. לעיתים, תקציר שומה ליחיד משקף שומה זמנית ולעיתים הוא משקף שומה הסופית. ברם אין זה מתפקידו של בית המשפט לנחש מהי טיב השומה שלפניו. יצוין עוד, כי תקציר השומה נקלט אצל רשויות המס ביום 20.6.2010. מכאן ששומת המס מתבססת על הצהרת התובע שנעשתה לאחר התאונה ומועד הגשתה פוגע בערכה הראייתי. כאמור לעיל, בנוגע לשנים 2011 ו-2012 הגיש התובע מאזני בוחן. למותר לומר כי מדובר במסמכים שאינם רשמיים, מעיון בהם כלל לא ניתן לדעת מי ערך אותם והם לא הוגשו על יד עורכם. חשוב לציין עוד, כי התובע אף לא הגיש את מלוא ההזמנות והקבלות בנוגע לעבודותיו. זאת, למרות שהעיד כי מסמכים אלה הם ברשותו והוא יכול להשיגם ממי שהעסיק אותו. עוד העיד התובע כי הוא העביר לערוץ הטלוויזיה מולו טופס בו הוא מפרט כמה ימים עבד כל חודש והונפק דו"ח עבודה של פרילנסר. כמו כן, הוא העיד כי נתן קבלות בגין התשלומים שקיבל. מסמכים אלה היו יכולים לשפוך אור על אופן העסקתו ועל השתכרותו - מתי חלה ירידה בהזמנות ומתי בכל זאת הוא ביצע עבודות. התובע לא הגיש מסמכים אלה במסגרת הגשת ראיותיו. ואם בכך לא די, יצוין, כי התובע בחר שלא להשלים את החסר בתשתית הראייתית, חרף הזדמנות שנתנה לו לעשות כן. בשים לב לאמור לעיל, אין לקבל את טענותיו של התובע לפיהן מגיע לו פיצויים בגין הפסדי שכר לעבר בהיקף שהתבקש על ידו. יחד עם זאת, אני פוסקת לתובע, על דרך האומדן, הפסד הכנסה לעבר בסך כולל של 5,000 ₪ (הסכום נכון להיום). זאת, בהתחשב בתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע על ידי המומחה וכן בשים לב לאמור בתיעוד הרפואי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. אשר לגריעה מכושר השתכרותו של התובע לעתיד, בהתחשב בגילו של התובע ובאמור בחוות דעתו של המומחה לפיה נותרה לתובע פגיעה המפריעה לו גם בעבודתו, אני פוסקת לתובע פיצויים, על דרך האומדן, בסך כולל של 15,000 ₪ (השוו: ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג פ"ד מג(3) 421 (1989)) (הסכום נכון להיום). עזרה לעבר ולעתיד בשים לב לשיעור הנכות שנקבעה לתובע ולתקופה הקצרה בה נקבע כי שהה באי כושר מלא, אין מקום לפסוק לתובע פיצוים בגין עזרת הזולת לעבר או לעתיד. הוצאות לעבר ולעתיד התובע טוען כי היו לו הוצאות בגין התאונה, ברם לא צורפה כל קבלה מטעמו המעידה על כך. נוכח שיעור הנכות וטיבה אף אין להניח כי יגרמו לו בעתיד הוצאות עקב נכותו. לפיכך איני מוצאת מקום לפסוק לתובע פיצוים בגין הוצאות. תוצאה הנתבעת תשלם לתובע סך של 35,000 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34%. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט בהן נשא התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. את הסכום שנפסק על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום. נכותביטוח לאומי