האם זכאי התובע לריבית ההסכמית על פי ההסכם בין הצדדים ? (להלן- "הסכם השיבוב"), בנסיבות שבהן תבע תחילה את השיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), ולא מכוח הסכם השיבוב, זוהי המחלוקת שבפני. כזכור, בגדרו של הסכם השיבוב התחייבו הנתבעות לפצות את התובע באותם מקרים שבהן הן אחראיות לפצות נפגעים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן- "חוק הפיצויים"). אין בין הצדדים מחלוקת על כך שביום 14.7.02 נפגע מר א' ז' בתאונת דרכים (להלן: "הנפגע"), וכי בשל תאונת דרכים זו שילם התובע לנפגע דמי פגיעה, קצבאות נכות מעבודה ומענק נכות. אין גם מחלוקת על כך שביום 11.6.09 שלח התובע לנתבעת 1 דרישה לשיפוי (להלן: "הדרישה") מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, בטענה שעליה לשלם לתובע את מלוא הגמלאות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כיוון שדרישת התשלום לא נענתה הגיש התובע ביום 9.7.09 תביעה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "כתב התביעה המקורי") בסכום של 182,342 ₪. כתב התביעה המקורי הוגש נגד נתבעות 1-2 בלבד, ואולם לאחר שנתבעת 1 התכחשה לחבותה, בטענה שהיא אינה המבטחת, וטענה שהיא שימשה כ"סוכן ביטוח" בלבד של נתבעת 3, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, וביום 6.2.11 הוגש כתב תביעה מתוקן שבגדרו הוספה נתבעת 3 כנתבעת נוספת (להלן: "כתב התביעה המתוקן"). בכתב הגנתן טענו הנתבעות, בין היתר, שהיה על התובע להגיש את תביעתו לפי הוראות הסכם השיבוב ולא על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי. ביום 23.12.12 התרתי לתובע לתקן את כתב התביעה המתוקן ולבאר את עילת התביעה בדרך של הוספת הטענה שלפיה מוגשת התביעה מכוח הסכם השיבוב. כתב התביעה המתוקן בשנית הוגש ביום 1.1.13 לפי הוראות הסכם השיבוב, על סך של 86,086 ₪ בלבד (להלן: "כתב התביעה הנוכחי"). הנתבעות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטתי המתירה את תיקון כתב התביעה, בקשה אשר נדחתה ביום 27.5.13. ביום 15.9.13 ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני בין הצדדים שעליו הודיע התובע לבית המשפט. על פי הודעתו של התובע, הגיעו הצדדים להסכם שלפיו תשלמנה הנתבעות לתובע את מלוא הקרן לפי הסכם השיבוב, בסך של 86,086 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד ומע"מ בגינו, בסך של 5,282 ₪. המחלוקת שנותרה כאמור להכרעה בין הצדדים הינה באשר לריבית ההסכמית על פי הוראות הסכם השיבוב, האם זכאי התובע בנסיבות העניין לתשלום הריבית ההסכמית, ואם כן, מאיזה מועד. טענות התובע 7. לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום הריבית ההסכמית החל ממועד דרישת התשלום (11.6.09) ועד מועד התשלום בפועל (29.9.13). פורט שביום 11.6.09 פנה התובע לנתבעת 1 בדרישה לשפותו בגין תשלום קצבת נכות מעבודה לנפגע בסך של 182,342 ₪. הדרישה הייתה דרישה לפי חוק הביטוח הלאומי, ולא לפי הסכם השיבוב, כיוון שבאותה עת סבר התובע שביטול הסכם השיבוב נכנס לתוקף ביום הודעתו על ביטול הסכם השיבוב. רק מאוחר יותר נדחתה עמדתו זו של התובע על ידי בתי המשפט. 8. עוד טען התובע שסעיף 10 להסכם השיבוב אינו קובע דרישה צורנית או נוסח מסוים לדרישת השיפוי, כך שאין כל משמעות לעובדה שהדרישה הייתה מכוח החוק ולא מכוח ההסכם. 9. התובע הוסיף וטען שהעובדה שהנתבעת שיפתה את התובע על פי הוראות הסכם השיבוב מהווה הודאה בכך שהיא רואה את התובע כמי שמילא אחר התנאי הקבוע בסעיף 10 להסכם השיבוב, המחייב את התובע במשלוח דרישה. 10. אשר לריבית ההסכמית טען התובע שהנתבעת מושתקת ומנועה מלטעון שהיא אינה מחויבת בריבית הפיגורים, כיון שהיא עצמה טענה לתחולתו של הסכם השיבוב בענייננו, ראתה בדרישת התובע כדרישה על פי ההסכם, ושילמה את הדרישה בהתאם להוראות ההסכם. טענות הנתבעות 11. הנתבעות טענו מנגד שיש לדחות את התביעה לתשלום הריבית ההסכמית על הסף. נטען שדרישת התשלום שנשלחה על ידי התובע ביום 11.6.09 לא נשלחה אל הנתבעת 3 כי אם אל נתבעת 1, אשר כלל לא ביטחה את רכבו של הנפגע. זאת ועוד, הדרישה נשלחה לפי הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ולא על פי הסכם השיבוב. 12. הנתבעת הוסיפה וטענה שעיכוב התשלום על פי הדרישה נעשה לא מתוך רשלנות או זדון חלילה, כי אם לאור קיומה של מחלוקת משפטית כנה ולגיטימית אשר הובאה בתום לב להכרעת בית המשפט, ולכן אין מקום לחייבה בריבית ההסכמית. 13. הנתבעת הוסיפה וטענה שיש לדחות את טענת ההשתק שנטענה על ידי התובע, כיוון שטענתה באשר לתחולת הסכם השיבוב הייתה טענה חלופית ומשלימה, תוך כפירה בחבות. 14. אשר לתשלום על פי הדרישה טענה הנתבעת שהתשלום נעשה מיד לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, ומבלי לפגוע בזכויותיה להעלות את טענותיה במסגרת ערעור על פסק הדין בכללותו בסיום ההליך. 15. לחילופין טענה נתבעת 3 שיש לחשב את הריבית ההסכמית אך ורק ממועד הגשת כתב התביעה הנוכחי -1.1.13, ועד למועד שבו שילמה הנתבעת את סכום הדרישה- 29.9.13. הוראות ההסכם הריבית ההסכמית והדרישה 16. בסעיף 6 להסכם השיבוב נקבע: "החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו ותוך 60 יום מיום קבלתה. פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המכסימאלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, ועוד20% מסכום הריבית הנ"ל." 17. במכתב מיום 26.3.85 שונה מועד התשלום ל- 45 ימים ממועד משלוח הדרישה. 18. עוד יש להזכיר בעניין זה את האמור בסעיף 10 להסכם השיבוב שבו נקבע: "המוסד יודיע לחברה על כל תאונה המוסדרת ע"י הסכם זה, ומתחייב להמציא לפי בקשת החברה, את כל המסמכים הרפואיים והאחרים לפיהם נקבעה הגמלה, בהקדם האפשרי. אין בסעיף זה לגרוע מהאמור בסעיף 6 דלעיל." 19. הריבית ההסכמית הקבועה בהסכם השיבוב נדונה בפסיקה בהקשרים שונים, ופורש בה שבהוראתה קבעו הצדדים מנגנון של פיצויים מוסכמים, אשר נועד להוות תמריץ להקדמת תשלומי המבטחות לתובע. עמד על כך כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 1.7.07, פורסם במאגרים ) שם נקבע כי: "חוזה יש לפרש על-פי אומד דעת הצדדים... עניין לנו בתביעת שיבוב מכוח חוזה שמטרתו הוגדרה במבוא לו בהאי לישנא: "לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, ולהימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה, לפי סעיף 150 לחוק". תכלית החוזה היא לפשט את תביעות השיבוב שמגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד חברות הביטוח, ולדרבנן לשלם את הסכום הנתבע בפרק זמן קצר, תוך שאם יפגרו בביצוע התשלום, תוטל עליהן סנקציה בדמות הריבית המכסימלית בחוק הריבית והצמדה, בצירוף שיעור של 20% מסכום הריבית האמורה. נמצא אפוא שסעיף 6 הריהו תניה בעניין פיצוים מוסכמים כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; משמעותו היא קביעת פיצויים מוסכמים אשר נדבך מרכזי בהם תהא הריבית בשיעור המכסימלי הנקוב בחוק, נכון ליום החיוב." (עמ' 6) 20. עיון בכלל הוראותיו של הסכם השיבוב מלמד שלצד הסנקציה בדמות הריבית ההסכמית המוטלת על עיכובים בתשלום, אשר נועדה כאמור לדרבן את המבטחות להקדים את ביצוע התשלום, נקבעה בהסכם השיבוב גם הוראה מטיבה, שלפיה ישלמו המבטחות לתובע שיעור מופחת של סכום השיבוב, ולא את מלוא הסכום שלו זכאי התובע על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. דיון והכרעה זכאות לריבית ההסכמית 21. המחלוקת בין הצדדים באשר לזכאותו של התובע לריבית ההסכמית בתביעות שבהן דרש התובע מהמבטחות שיפוי מכוח חוק הביטוח הלאומי ולא מכוחו של הסכם השיבוב, הגיעה לפתחם של מספר מותבים בבתי משפט השלום (ככל הידוע במועד כתיבת פסק הדין טרם ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בערעור שנדון בפניו). ההכרעות שניתנו במחלוקת על ידי המותבים השונים לא היו אחידות. (פסקי הדין המצדדים בדעה שאין בנסיבות כאמור מקום לתשלום ריבית הסכמית הם למשל פסקי הדין בת"א (שלום קריות) 1948-12-09 המוסד לביטוח לאומי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 25.11.12 (פורסם במאגרים); ת"א (שלום קריות) 26630-06-10 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ מיום 20.05.13 (פורסם במאגרים); ת"א (שלום קריות) 21593-04-10 המוסד לביטוח לאומי נ' קורנליו יעקובוביץ מיום 03.11.13 (פורסם במאגרים). ולעומתם פסקי דין המצדדים בדעה שיש מקום לתשלום ריבית הסכמית חרף העובדה שהדרישה הייתה לפי חוק הביטוח הלאומי הם למשל: ת"א (שלום חיפה) 46119-10-10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' מיום 28.07.13 (פורסם במאגרים); תא"ק (י-ם) 23396-05-12 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ מיום 12.11.13 (פורסם במאגרים)). 22. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את עמדתו של התובע ולקבוע שהתובע זכאי לריבית ההסכמית אף שדרישתו, כמו גם תביעתו המקורית, הוגשו על פי חוק הביטוח הלאומי. משהוכרע שעל התביעה חלות הוראותיו של הסכם השיבוב, חלות לטעמי הוראותיו במלואן, ללא הפרדה ביניהן. כשם שחלה בענייננו התניה המפחיתה את חובת התשלום החוקית לשיעור שעליו הוסכם בהסכם השיבוב (בהתאם לה זכאי התובע לסכום בסך של 86,086 ₪, חלף הסכום של 182,342 ₪ שלו הוא זכאי על פי חוק הביטוח הלאומי), חלה בהתאמה גם ההוראה באשר לפיצוי מוסכם במקרה של פיגור בתשלום. 23. כפי שציינתי, הדרישה בתיק זה הייתה מכוח חוק הביטוח הלאומי, ולא מכוח הסכם השיבוב. ציין התובע בצדק, שבסעיף 10 להסכם השיבוב נמנעו הצדדים מלנקוב בדרישה צורנית ל"דרישה", והסתפקו במתן הודעה מאת התובע ובהעברת המסמכים הרלוונטיים. מטעם זה ניתן לראות גם דרישה או הגשת כתב תביעה, מכוח חוק הביטוח הלאומי, כהודעה במשמעות הסכם השיבוב. בשל כך מוטלת על הנתבעות החובה לשלם את סכום השיבוב, כפי שאכן עשו לבסוף ביום 29.9.13, ובשל אותו הטעם בדיוק מוטלת עליהן החובה לשלם גם את הריבית ההסכמית. 24. זאת ועוד, בענייננו התקבלה טענתן של הנתבעות לתחולת הסכם השיבוב (אשר הועלתה כבר בכתב ההגנה המקורי), ועל כן היה באפשרותן לשלם חלק יחסי מסכום הדרישה, בהתאם לשיעור שנקבע בהסכם השיבוב. כפי שנפסק לא אחת, היה באפשרותן של הנתבעות לשלם את הסכום על פי הסכם השיבוב תוך הסתייגות, וזאת על מנת למנוע את מרוץ הריבית ההסכמית או את הטלת הפיצוי המוסכם. 25. לא מצאתי שמתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות כפי שנקבע בפסיקה, המצדיקות את הפחתת הריבית ההסכמית, או את הסטייה ממנגנון הפיצוי המוסכם שעליו הסכימו הצדדים. בשל כל אלו מצאתי כאמור שהתובע זכאי לריבית הסכמית. מועד תחילת הריבית ההסכמית 26. השאלה השנייה הטעונה הכרעה הינה באשר למועד שממנו תחושב הריבית ההסכמית (אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהריבית תחושב עד יום 29.9.13, שהוא מועד התשלום על פי ההסכם הדיוני). לטענת התובע זכאי הוא לריבית הסכמית מתום 45 ימים ממועד משלוח הדרישה. נתבעת 3 טענה מנגד שלכל היותר זכאי התובע לריבית הסכמית מיום תיקון כתב התביעה והוספת התביעה על פי הסכם השיבוב. 27. ארבעה הם המועדים האפשריים לקביעת תחילתה של הריבית ההסכמית: בחלוף 45 ימים מיום 11.6.09 - מועד משלוח הדרישה; 6.2.11 -מועד הגשת כתב התביעה המתוקן שבגדרו נוספה נתבעת 3 כנתבעת נוספת, לצד נתבעות 1 ו-2 ; 18.12.11- מועד הגשת בקשתו של התובע לתקן את כתב התביעה לשם הוספת טענתו שלפיה התביעה הינה מכוחו של הסכם השיבוב; או 1.1.13 - מועד הגשת כתב התביעה הנוכחי שבגדרו צוין שהתביעה הוגשה על פי הסכם השיבוב. 28. בהתאם להסכם השיבוב זכאי התובע לקבל ריבית הסכמית ככל שסכום הדרישה לא שולם בחלוף 45 ימים ממועד משלוח הדרישה. 29. אלא שבענייננו נשלחה דרישת התשלום מכוח חוק הביטוח הלאומי, והיא הופנתה לנתבעות 1 ו-2 בלבד, ולא אל נתבעת 3 - שהייתה המבטחת של הנפגע. גם כתב התביעה המקורי הוגש מכוח חוק הביטוח הלאומי, ונגד נתבעות 1 ו-2 בלבד. 30. אילו הייתה טעותו היחידה של התובע טעות בסיווג הדרישה והתביעה, על פי חוק הביטוח הלאומי או על פי הסכם השיבוב, הייתי סבורה בנסיבות העניין שיש לחייב את הנתבעות בריבית ההסכמית על פי יום הדרישה. כפי שציינתי לעיל, אמנם התובע טעה לחשוב שעל תביעתו חלות הוראות חוק הביטוח הלאומי, ולא הוראות הסכם השיבוב. לעומת זאת, טענתן של הנתבעות הייתה מלכתחילה שעל התביעה חלות הוראותיו של הסכם השיבוב, ובסופו של יום התקבלה עמדתן. כיוון שהייתה זו טענתן של הנתבעות מלכתחילה, היה עליהן לדבוק בגישתן ולשלם חלק יחסי מהדרישה על פי השיעור שנקבע בהוראותיו של הסכם השיבוב, תחת הסתייגות או ללא הסתייגות, ובכך להימנע מתשלום הריבית ההסכמית. 31. השאלה הנשאלת הינה האם בעובדה שהדרישה, ולאחר מכן כתב התביעה המקורי, הופנו אל נתבעות 1 ו-2 במקום אל נתבעת 3, יש כדי לדחות את מועד תחילתה של הריבית ההסכמית. 32. עיון בראיות מלמד שטעות זו בזהות המבטחת אין מקורה ברשלנות מצד התובע, אלא בשל כך שהנפגע עצמו הגיש את תביעתו המקורית נגד הנתבעות 1 ו-2 בלבד. גם באישור המשטרה מופיעות נתבעות 1 ו-2 כמבטחות. שמותיהן של נתבעות 1 ו-2 מופיעות גם בפוליסת הביטוח. 33. בכתב ההגנה המקורי נטען לראשונה שהנתבעת 1 אינה המבטחת. בעקבות בדיקת הטענה הגיש התובע את בקשתו הראשונה לתיקון כתב התביעה המקורי, וביקש להוסיף את נתבעת 3 כנתבעת נוספת. עוד ביקש להוסיף טענות משפטיות נגד הנתבעת 1 בגין התרשלות, בגין מצג שווא ובגין הטעייתם של הנפגע, של התובע ושל המשטרה באשר לזהות המבטח. בבקשה פורט שהנפגע עצמו הגיש את תביעתו המקורית נגד הנתבעות 1 ו-2 ושהתביעה נמחקה ביום 9.3.05 מחמת חוסר מעש. ביום 14.4.10 (לאחר הגשת התביעה שבפני), הגיש הנפגע תביעה חדשה נגד שלוש הנתבעות שבתיק זה. 34. בסיכומיו לא חזר התובע על טענותיו למצג שווא או להטעיה, כיון שלא נשמעו ראיות הטענה גם לא הוכחה. יחד עם זאת, הזכיר את חובת תום הלב, ואכן, לא למותר לציין את חובת תום הלב המוטלת על צדדים להסכם מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973. לא אחת נדונה בפסיקה החובה האמורה בהקשר של הסכם השיבוב. יש לזכור שבענייננו לא מדובר בצדדים פרטיים, כי אם בגופים מוסדיים מכובדים, ולטעמי חלה עליהם החובה האמורה ביתר שאת. 35. לאור חובת תום הלב הייתה מוטלת לטעמי על נתבעות 1 ו-2 החובה להפנות את התובע לכך שהמבטחת הינה נתבעת 3, ולא אחת מהן, וזאת מיד עם קבלת הדרישה. אף אחת מהנתבעות לא טענה בפני שכך נעשה. 36. היחסים בין הנתבעות עצמן לא התבררו בפני (בכתב ההגנה הראשון שהוגש בתובענה זו ביום 29.9.09 טענה נתבעת 1 שהיא אינה המבטחת של הנפגע אלא משמשת כ"סוכן ביטוח" של המבטחת - הנתבעת 3), ואולם סביר לצפות שמכוח ההתקשרות ביניהן הודיעו נתבעות 1 ו-2 לנתבעת 3 על קיומה של הדרישה. ראוי לציין שכל הנתבעות בתיק זה יוצגו בידי עו"ד אחד. זאת ועוד, על פי הודעת התובע, ההסכמה בין הצדדים (אשר לא הוצגה בפני), הייתה שהנתבעות הן אלו שתשלמנה את סכום התביעה, ולא נתבעת 3 בלבד. עוד ראוי לציין בהקשר זה שהסיכומים הוגשו לכאורה (על פי הרשום בכותרת) על ידי נתבעת 3 בלבד, אף שנתבעות 1 ו-2 לא נמחקו מעולם מכתב התביעה. 37. לאחר ששקלתי את כלל העובדות האמורות, מצאתי שחרף טעותו של התובע באשר לזהות המבטחות, זכאי הוא לריבית ההסכמית על פי החלופה הראשונה, היינו, בחלוף 45 ימים מיום הדרישה. 38. בין בשל הפרת חובת תום הלב , בין בשל מערכת היחסים בין הנתבעות, אשר אמנם לא התבררה בפני ואולם בנסיבות העניין דומה שיש לראותן כ"מקשה אחת", לא מצאתי שיש בטעותו זו של התובע כדי לבטל או לדחות את מועד הריבית ההסכמית. כפי שציינתי מספר פעמים, כיון שהנתבעות טענו לתחולתו של ההסכם, היה עליהן לשלם את החלק היחסי על פי הסכם השיבוב, וזאת ככל שבקשו להימנע מתשלום הריבית ההסכמית. היה באפשרותן של הנתבעות לעשות זאת בכל אחד מהמועדים האמורים, כפי שעשו לבסוף ביום 29.9.13. (מעבר לדרוש אציין שלא מדובר בענייננו במחלוקת כנה של ממש, שכן המחלוקת הייתה בשאלת תחולתו של ההסכם, ובשאלת ההתיישנות, שלאור ההשתלשלות ולאור חובת תום הלב לגלות לתובע שנתבעת 1 אינה המבטחת, ספק האם יש בה ממש). סוף דבר 39. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה. הנתבעות תשלמנה לתובע, בתוך 30 ימים, את הריבית ההסכמית מחלוף 45 ימים ממועד הדרישה ועד 29.9.13. 40. כיוון שהצדדים טענו להוצאות, אני מחייבת את הנתבעות בהוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בגין בקשתו לתשלום הריבית ההסכמית, בסכום של 5,000 ₪. חוזהשאלות משפטיותריבית