10% נכות לפי פרט 37(7)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- "התוספת לתקנות"). עוד קבעה הוועדה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטריה, לפי פרט 34א' לתוספת לתקנות. עוד נאמר בפרוטוקול כי התובע מסוגל לחזור לעבודתו ואין מקום להפעלת תקנה 15. הנכויות הזמניות שנקבעו לתובע על ידי הוועדות הרפואיות הינן: ביום 27.8.09 קבעה הוועדה הרפואית נכות זמנית בשיעור של 10% מיום 2.5.09 עד ליום 31.12.09. ביום 24.3.10 קבעה הוועדה הרפואית נכות זמנית בשיעור 15% מיום 1.1.10 עד ליום 1.1.11. על יסוד קביעת הוועדה יש לקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10%. הנכות התפקודית בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי ב- 3/10 הוא החל לעבוד כטבח במקביל ללימודי הטבחות שבהם החל בתחילת שנת 2010. התובע תיאר את הנדרש ממנו במסגרת עבודתו ואת קשייו בגין נכותו. כן הדגיש כי עבודתו מתבצעת בעמידה. התובע פירט כי "אני סובל מכאבי גב ומשתדל לשבת פעם בשעה, או לעשות הליכה קצרה, אפילו במטבח כדי להיות דינמי ולא להפעיל לחץ ממושך על הגב. כמו כן אני מתקשה בנשיאת משאות." (סעיף 11). עוד הצהיר התובע (סעיף 12) כי "במקצוע הטבחות בד"כ עוברים ממקום למקום כדי להתקדם ואני לא אוכל לעבוד לעולם במקום המוני בו נדרשים הטבחים לשאת שקי אורז וקמח, כי הגב שלי פגוע.". ביום הדיון עומת התובע עם תמונה שבה נראה כי הוא רוקד כאשר הינו תלוי על מותנים של מישהו אחר (נ/1). התובע אישר כי ריקוד כזה מצריך שרירי גב ובטן והוסיף "דבר ראשון זה היה לזמן מאוד מאוד קצר, ודבר שני זה לא משהו שאני עושה מדי יום להנאתי האישית. זה אירוע של פעם אחת." (עמ' 13 שורות 12-13). מטעם התובע העיד חברו, מר לביא כהן, שהיה אחראי על התובע במשך שנתיים בעת שעבד במסעדה שבמלון ממילא. במענה לשאלות ב"כ התובע פירט העד את עבודת השף ואת ההבדל בין עבודת שף לעבודת טבח. לשאלה מה סיפר התובע כשהוא התקבל לעבודה ענה כי הוא "סיפר לנו על התאונה שעבר ושקצת קשה לו בעבודה פיזית שהוא צריך מנוחה מדי פעם ביום, במהלך המשמרת." (עמ' 6 שורות 24-25). ועוד ענה כי במשמרת של 8 שעת התובע היה לוקח 6-7 הפסקות בנות 10 דקות כל אחת (עמ' 7 שורות 5-8). בחקירה נגדית השיב מר כהן בחיוב להנחה כי עבודת המזון בבית מלון מוגדרת בתחום הקשה ביותר פיזית בכל ענף המסעדנות (עמ' 8 שורות 12-13). כאשר נשאל באשר לשעות הנוספות שעבד התובע השיב "בדרך כלל שאני צריך טבח לשעות נוספות, אני לא מבקש ממנו אלא אומר לו אתה נשאר, עם X זה היה שונה, היה צריך לבדוק אם הוא יכול מבחינה פיזית. אם היה אומר לי שהוא במצב בסדר, אם היה אומר לא, כואבים לו הרגליים, הייתי מבין ומשחרר אותו." (עמ' 10 שורות 17-19). בסיכומיו טען התובע כי נכותו הינה נכות תפקודית. פורט שהתובע עובד כטבח - עבודה הקשה לביצוע מבחינה פיסית, עבודה הדורשת עמידה על הרגליים, סחיבה של שקי מאכל, שעות עבודה ארוכות וממושכות. בשל אופייה של העבודה, נאלץ התובע לצאת להפסקות רבות- בין 7 ל-8 פעמים ביום. התובע טען כי ככל שהוא יקודם הוא לא יוכל לעבוד כ"שף" - בשל היעדר יכולתו להתנסות במטבחים נוספים, וכיוון שבעבודה זו יש לעבוד 12 שעות ביום. לאור כל זאת טען התובע שיש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 15%. לטענת הנתבעת, אין לנכותו הרפואית של התובע משמעות מהבחינה התפקודית, ואין לה כל השלכה תפקודית. הנתבעת טענה כי התובע בחר ללמוד את מקצוע הטבחות לאחר התאונה ובחירתו נעשתה בהתאם ליכולותיו. לטענתה אין לתובע כל מגבלה המונעת ממנו לעסוק בקשת רחבה מאוד של עיסוקים ואין מניעה כי ימשיך לעסוק במקצוע אותו בחר ללא כל הפרעה. עוד טענה הנתבעת כי הוועדה הרפואית מצאה שלתובע יש הגבלה קלה בלבד ופגיעתו אינה משפיעה על עבודתו. לטענתה, מחקירת התובע עולה שמרכיב נכבד משכרו הינו "שעות נוספות" מרובות. הנתבעת הפנתה בסיכומיה למסמכים הרפואיים של קופת חולים, המעידים על כך שבבדיקות שנערכו זמן קצר לאחר התאונה, ביום 22.2.09 וביום 15.3.09, לא נמצאה אצל התובע הגבלת תנועה. בסיכומיה טענה הנתבעת עוד כי המאמצים שהפעיל התובע בריקוד המוזכר בסעיף 16 הינם חריגים ואדם שסובל מבעיות גב, כפי שטען התובע, לא יזום לבצע ריקוד כזה. עוד טענה הנתבעת בסיכומיה כי עדותו של התובע בנוגע ליכולתו התפקודית והשפעתה על עיסוקו הינה עדות יחידה של בעל דין. בנוגע לעדותו של מר לביא כהן טענה הנתבעת כי עד זה לא הגיש תצהיר ועדותו שניתנה כעדות ראשית התמצתה בעובדה שבתקופה שבה העד והתובע עבדו ביחד לתובע היו בעיות ברגליים. הנתבעת הפנתה לכך שהעד העיד על בעיות ברגליים שהיו לתובע עוד לפני התאונה. בדרך כלל משקפת הנכות האורתופדית גם את שיעור הנכות התפקודית, (ראו למשל את פסק הדין בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792), ובנסיבות העניין, לא מצאתי שיש לסטות מההנחה האמורה. לאור אופי עבודתו של התובע, שהיא עבודה פיזית בעיקרה, מצאתי שיש משמעות תפקודית לנכות הרפואית. יחד עם זאת, עולה מהראיות שלאחר התאונה עלה בידי התובע לסיים לימודי טבחות ולהשתלב במקצועו כטבח, והוא מתמיד ומתקדם בעבודתו גם לאחר שחלפו כ- 4 שנים ממועד התאונה. בתקופה האמורה שכרו של התובע השביח בהתמדה. לא התרשמתי שנכותו של התובע היא המונעת את קידומו בתפקידו. אין בנכות האמורה כדי למנוע מהתובע להמשיך בלימודיו, עולה מהראיות שהתובע עובד שעות נוספות, וניתן להתרשם כי הוא הצליח למצוא פתרון לכאביו, באמצעות פרקי מנוחה, שאינם פוגעים בעבודתו. לפיכך יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של התובע על 10%, בגובה הנכות האורתופדית. הנזקים הנזק הלא ממוני בהתאם לתקנות זכאי התובע לפיצוי בסך של 21,175 ₪ בראש נזק זה. בסיס השכר התובע טען בסיכומיו כי ממוצע שכרו עומד על סך של 8,000 ₪ ומאחר ופוטנציאל השתכרותו של התובע גבוה ממשכורתו בפועל, ומאחר שקידומו המקצועי נפגע וימשיך להיפגע בשל התאונה והוא לא יוכל להגיע לדרגת שף, יש לקבוע כי בסיס שכרו הינו 15,000 ₪ . לחילופין טען התובע כי ביום התאונה היה התובע כבן 23- בראשית דרכו התעסוקתית ויש לפצותו לפי בסיס השכר הממוצע במשק, שבניכוי מס הכנסה עומד על סך של 8,543 ₪ . הנתבעת טענה מנגד כי אין מקום לקבוע את בסיס שכרו של התובע על השכר הממוצע במשק כיוון שהתקבע עיסוקו של התובע ולא מדובר בצעיר שלא ידוע לאן פניו מועדות. הנתבעת הוסיפה כי מעדות התובע, מעיון בתלושי המשכורת של התובע ומעדות מר לביא כהן עולה כי בסיס השכר של התובע עומד על 5,000 ₪ . עוד טענה הנתבעת כי אין לתובע מניעה פיזית להשלים את לימודי הטבחות על מנת להתקדם במקצועו - והתובע לא עושה כל מאמץ בנידון. לעניין השעות הנוספות טענה הנתבעת כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו ולטעון מצד אחד כי התובע מוגבל בעבודתו ומצד אחר לקבוע את בסיס השכר על סמך שעות נוספות ומאמץ מיוחד, ובעיקר שנתון זה משתנה. מתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו עולה כי ממוצע שכרו, במקום עבודתו באלרוב - מלונות יוקרה בע"מ, בחודשים 3-12/10, עמד על 5,659 ₪ ; בחודשים 1-10/11, עמד על 6,902 ₪ . מתלושי השכר של התובע שצורפו לסיכומיו עולה כי ממוצע שכרו, באלרוב - מלונות יוקרה בע"מ, בחודשים 1-5/12, עומד על 7,532 ₪ ; ממוצע שכרו בקפה יהושוע בע"מ, בחודשים 7-11/12, עומד על 6,471 ₪ ; משכורתו במשתלת איתמר בע"מ, בחודש 12/12, בניכוי מס הכנסה עמדה על 8,082 ₪ . בשים לב לנתוני השכר האמורים, ובהנחה של עלייה מסוימת בשכרו נוכח גילו הצעיר, מצאתי שיש לקבוע שבסיס השכר הינו 7,500 ₪. הפסד הכנסות בעבר התובע טען בסיכומיו כי על פי תצהירו הוא לא עבד במשך 9 חודשים לאחר התאונה, וכיוון שלא נחקר על סעיף זה בתצהירו יש לקבל את הצהרתו כמהימנה. לאור בסיס שכרו של התובע שעמד על 6,000 ₪ במועד התאונה, טען התובע שיש לפצותו בראש נזק זה בסך של 54,000 ₪. על סכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית ממחצית התקופה, ולהפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בגין דמי הפגיעה והנכויות הזמניות. הנתבעת הדגישה בסיכומיה כי התובע נחקר אודות ראש נזק זה (עמ' 14 שורות 12-17), ולאור תשובתו יש לקבוע כי מאחר שהוא לא חיפש עבודה כאשר שיעור נכותו הזמנית הייתה בשיעור 10% אין לו לתובע להלין אלא על עצמו ואין לפצותו בראש נזק זה. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא הביא כל ראיות להוכחת נזקיו. לחילופין טענה הנתבעת כי יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך שלא יעלה על 1,500 ₪ בלבד - המשקפים את ימי היעדרותו בפועל. כפי שטענה הנתבעת, התובע לא הציג תלושי שכר בגין התקופה שלאחר התאונה, ולא הוכיח בדרך כלשהי אבדן הכנסות, או את טענתו שהוא לא עבד במשך כ- 9 חודשים. את מקצועו העכשווי רכש התובע במומו, בחקירתו הנגדית השיב כי הוא החל ללמוד את מקצוע הטבחות כ- 7 עד 8 חודשים לאחר התאונה וכי עד לאותו המועד לא חיפש עבודה. באותה תקופה הייתה נכותו הזמנית נמוכה, ואין מקום להסיק שהתובע לא יכול היה לעבוד בעבודה כלשהי בשל התאונה. על פי מסמכי המוסד לביטוח לאומי שכרו הרבע שנתי של התובע לצורך חישוב תגמולי המוסד לביטוח לאומי עמד על 15,170, היינו על כ- 5,100 ₪ ברוטו לחודש. על יסוד הנתונים האמורים מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 18,000 ₪, המשקפים הפסד שכר מלא לשלושה חודשים, פרק זמן סביר להתאוששות מהתאונה ולהשתלבות בעבודה חדשה, וכן סכום נוסף עבור ששת החודשים שלאחר מכן, בהתאם לשיעור הנכות. לסכומים האמורים יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין. הגריעה מכושר ההשתכרות התובע טען בסיכומיו כי יש לפצותו בראש נזק זה בסך של 628,515 ₪ - לפי בסיס שכר של 15,000 ₪, נכות תפקודית בשיעור 15% ובהנחת עבודה עד גיל 67. לחילופין טען התובע כי על בסיס נכות בשיעור 10% יש לפצותו בסך של 419,010 ₪. לחילופי חילופין הציע התובע כי יש לפצותו בסך של 238,640 ₪ לפי נכות בשיעור 10% ובסיס שכר של 8,543 ₪ . בנוגע להפסדי פנסיה טען התובע כי בעקבות פגיעתו בתאונה יגרמו לו הפסדים ויש לפצותו על כך בסך של 70,000 ₪ . הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין לקבוע לתובע פיצוי בראש נזק זה כיוון שלנכותו הרפואית אין כל משמעות תפקודית. עוד טענה הנתבעת בעניין כי התובע עובד בעבודה אותה בחר לאחר התאונה ומוכח - לאורך השנים - כי הוא מתמיד בה ללא קושי ובמידת הצורך אף עובד שעות נוספות ומאומצות ואף השביח את שכרו. הנתבעת אף טענה כי מעדותו של מר לביא כהן עולה שהתובע ביקש כי יתחשבו בו בעבודה בשל בעיות ברגליים - בעיות שאינן קשורות לתאונה אלא בעיות שהוא סובל מהן שנים רבות לפני התאונה. לחילופין טענה הנתבעת שככל שבית המשפט יחליט לפצות את התובע בראש נזק זה, אזי שהסך לא יעלה על 35,000 ₪. חישוב זה מתבסס על שכר חודשי בסך 5,000 ₪ , הנחת עבודה עד גיל 67, נכות בשיעור 10% ושיעור גריעה של 25% מתחשיב אקטוארי מלא. אשר לפנסיה טענה הנתבעת כי הסכום אותו הציעה לפיצוי בגין גריעה בכושר השתכרות כולל גם את רכיב הפנסיה. בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות יש להביא בחשבון גם את מקצועו של התובע ותפקידו, והעובדה שהוא מתמיד בעבודתו מאז התאונה, מבלי שהייתה פגיעה בשכרו. כמו כן יש לשקול מהו הסיכוי שבעתיד תגרום נכותו לפגיעה בכושר השתכרותו בשים לב לנכות ולאופייה של העבודה, כמו גם לגילו של התובע, מעמדו בעבודתו ולשנות העבודה שנותרו לו (ראו למשל ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 152; ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב; ע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח(4) 393, 399-398 ; ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281, 299 (1981); וע"א 410/83 פטרולגז נ' קאסרו, פ"ד מ(1) 505, 514 ). אף שלאחר התאונה התמיד התובע בעבודתו, ושכרו השביח, קיימת אפשרות שבעתיד הוא יתקשה בעבודתו בשל הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה. שקלתי את העובדה שחלפו כ- 4 שנים מיום התאונה מבלי שהנכות באה לידי ביטוי בשכרו, ומצאתי שיש לקבוע את הפיצוי בסכום של 105,000 ₪ , בהנחת עבודה עד גיל 67 (המקביל בקירוב למחצית תחשיב אקטוארי). סכום זה מגלם לטעמי גם את הפסדי הפנסיה. עזרה וסיעוד לטענת התובע, בעקבות התאונה ואי כושרו והנכויות הזמניות שנקבעו לו ונוכח הכאבים מהם סבל הוא נזקק לעזרת בני משפחתו, בין היתר, בנסיעות לטיפולים. התובע ביקש לפצותו בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך גלובלי של 60,000 ₪ . הנתבעת טענה כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה. אשר לעבר - לא הובאה כל ראיה להעסקת עזרה בשכר ולא הוכח כי עזרת בני משפחתו חרגה מעבר למקובל. אשר לעתיד טענה הנתבעת כי התובע מתפקד עצמאית ונכותו אינה מצדיקה מתן פיצוי. לאחר עיון בטענות הצדדים, ובשים לב לטיבה ולהיקפה של הנכות, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בערכי יום מתן פסק הדין. הוצאות התובע ביקש בסיכומיו לפצותו בגין הטיפולים הרפואיים, הנסיעות לטיפולים וההוצאות הנלוות - עבור העבר והעתיד - בסך של 50,000 ₪ . הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע נמנע מהבאת ראיות רלבנטיות - מעסיקים, בני משפחה, קבלות - שיש בהן כדי לתמוך בטענותיו לעניין ההוצאות ולעניין העזרה. לטענת הנתבעת, חזקה כי ההימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של התובע. הנתבעת הציעה בסיכומיה כי בהתחשב בטענותיה ובהיות התובע מכוסה בסל הבריאות יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך של 1,000 ₪ . התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ועל כן זכאי התובע לקבל את הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי. בשים לב לטיב ההוצאות, לרבות ההוצאות בגין הטיפול בכאב, מצאתי שיש לקבוע פיצוי גלובאלי מסוים, בשיעור של 1,000 ₪, לעבר ולעתיד. ניכויים התובע טען בסיכומיו כי מהסך המתקבל יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסכום קרן של 32,043 ₪. הנתבעת טענה בסיכומיה כי יש לנכות את כלל תשלומי המוסד לביטוח לאומי שקיבל התובע בפועל. לפי תעודת עובד ציבור שהגישה הנתבעת תשלומי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובע הינם -דמי פגיעה: ביום 30.4.09 סך של 5,101 ₪; מענק חד פעמי: ביום 10.4.11 סך של 18,103 ₪; גמלת נכות מעבודה לשנת 2009 סך של 3,176 ₪, לשנת 2010 סך של 7,404 ₪ . סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 21,175 ₪; הפסד הכנסות בעבר 18,000 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 105,000 ₪; עזרת הזולת- 10,000 ₪; הוצאות 1,000 ₪; סה"כ- 155,175 ₪. לסכום בגין הפסד הכנסות בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מסכום הפיצוי יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. הנתבעת תשיב לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21%. נכותביטוח לאומי