חתימה על שטר היא תנאי להטלת חבות שטרית (סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). חתימה מזוייפת אינה מטילה חבות על מי שהחתימה נחזית כשלו (סעיף 23 לפקודת השטרות). אם מתברר כי חתימה מסויימת היא מזוייפת, נחסמת התביעה השטרית כלפי מי שנחזה כחתום, ואין נבחנת שאלת היקפה של חבותו (ש' לרנר, דיני שטרות (מהדורה שניה, 2007), עמ' 410). הנטל להוכיח כי החתימה על השטר היא חתימתו של המנוח מוטל על התובע: "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" (י' זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית, 1983), בעמ' 50 ובעמ' 324). מכאן, שעל התובע הנטל להוכיח כי המנוח הוא שחתם על ההמחאה. בענייננו, לא עלה בידי התובע להוכיח כי המנוח הוא שחתום על ההמחאה. אין בפנינו עדות ישירה של החותם או עדות כלשהי של מי שנכח במעמד החתימה. התובע לא טען כי ראה את המנוח חותם על גבי ההמחאה. להיפך, על פי גירסתו של התובע, שבתאי ושרון נכנסו לבית העסק ויצאו כשבידם השיק שבנדון כשהוא חתום. מעדותו של שבתאי עלה, כי במועד שבו על פי טענת התובע נמסר השיק, היה אביו חולה מאוד, רתוק למיטתו וזמן קצר לאחר מכן נפטר (ר' עדותו של שבתאי, עמ' 25-24 לפרוטוקול). מכאן, שאך ברור שבמועד שעל פי הנטען נמסר השיק לא היה המנוח בבית העסק ולא חתם שם על השיק שבנדון (וזאת עוד בטרם אתייחס לשאלת עצם קיומו של המעמד בו על פי הנטען נמסר השיק). זאת ועוד, בחינת דוגמת החתימה שנמסרה לבנק ודוגמאות השיקים, שצורפו לתצהירו של שבתאי, מלמדות כי החתימה על גבי השיק שבנדון שונה באופן מהותי מחתימתו של המנוח. די בדברים אלה כדי לקבוע כי לא הוכח שהמנוח הוא החתום על גבי השיק (השווה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, בפסקה 15 לפסק הדין). בענייננו, כאמור, מצטרפת לדברים אלה קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, לפיה קיימת אפשרות סבירה שהמנוח לא חתם את חתימת המחלוקת וביטון הוא שחתם. כפי שצויין לעיל, על פי הסכמת הצדדים קביעתו זו של המומחה מחייבת. אשר על כן ונוכח כל האמור, יש לקבוע כי המנוח אינו חתום על השיק וכי חתימתו זוייפה, ולמצער, לא הורם הנטל להוכיח כי המנוח הוא שחתום על השיק ומכאן שאין גם לחייב את יורשי המנוח בגין השיק שבנדון. התובע טען, לחילופין, כי מדובר בחתימה בהרשאה בהתאם לסעיף 92(א) לפקודת השטרות. אם לא היתה הרשאה, כך נטען, הרי שבהתאם לסעיף 25(א) לפקודת השטרות שרון או שבתאי אחראים באופן אישי לתשלום ההמחאה אם מילאו אותה בהעדר הרשאה של המנוח, ולחילופין יצרו כלפיו מצג שווא כי ההמחאה תקינה, רימו אותו ואף דאגו להסתלקות שרון מהירושה בחוסר תום לב. הנטל להוכיח כי ניתנה הרשאה לחתימה מוטל אף הוא על התובע. בענייננו, כלל לא הוכח שניתנה לשבתאי או לשרון הרשאה לחתום על השיקים. לא הוכח גם כי מי מהם חתם על גבי השיק. טענה זו אף מנוגדת לקביעות המומחה ואינה עולה בקנה אחד עם יתר הראיות הקיימות. בהיעדר בדל ראיה למתן הרשאה, אין לחייב את המנוח או עזבונו בגין השיקים. גם טענותיו הנוספות של התובע בנוגע למצג שווא שיצרו כלפיו שבתאי או שרון דינן להידחות. בעניין זה אקדים ולומר, כי אין בידי לקבל את גירסת התובע בנוגע למתן הלוואה לשבתאי ולנסיבות מסירת השיק. משאין לקבל גירסה זו, ממילא שאין לקבל את הטענה לעניין מצג השווא שכביכול נוצר כלפי התובע, ולהלן אפרט. לאורך ההליך הועלו על ידי התובע גרסאות שונות לגבי נסיבות מתן השיק והכיתוב עליו. כאמור, בבקשת הביצוע טען התובע כי שמעון המנוח העביר המחאות לתובע "לשם הבטחת הלוואה שנטל בנו שרון לוי". בכתב התביעה המתוקן לא שב התובע לטעון כי ההלוואה ניתנה לשרון אלא טען, כי שבתאי הוא שפנה לביטון בבקשה לקבלת הלוואה וביטון מצידו פנה לתובע בבקשה שייתן לשבתאי הלוואה בסך 40,000 ₪. ביטון טען בתצהירו (סעיף 6 לתצהיר) ובעדותו בבית המשפט, כי שבתאי פנה אליו לקבלת ההלוואה (עמ' 24, שו' 3) וכי הכסף ניתן לידי שבתאי (עמ' 21, שו' 4-1). התובע בעדותו טען, לעומת זאת, כי ביטון פנה אליו ואמר לו ששבתאי ושרון ביקשו הלוואה בסך 40,000 ₪ למספר חודשים וכי "דוד [ביטון] רוצה לעזור לשרון באיזה עניין" (עמ' 15 לפרוטוקול, שו' 5-2; הדגשה שלי - ע.א.). הנה כי כן, בתחילת הדרך טען התובע כי המנוח מסר לו המחאה כנגד הלוואה שניתנה לשרון ובהמשך ההליכים, וכאשר בפיו גם טענה כי שרון הסתלק מחלקו בירושה שלא בתום לב, שינתה הגירסה פניה ונטען כי ההלוואה ניתנה למעשה לשבתאי. הן התובע והן ביטון טענו כי עיסוקם אינו במתן הלוואות וכי ההלוואה ניתנה על רקע היכרות "מהשכונה". נשאלת השאלה מדוע יטרח ביטון ויפנה לתובע על מנת לתת הלוואה לשבתאי, שההיכרות עמו שטחית, יבוא אליו לבית העסק וייתן לו סכום ניכר ללא הסכם כתוב וכנגד שיק שלא נבדק לאותו מועד? על פניו, גירסת התובע מעוררת תמיהות, המתחזקות נוכח הסתירות והשוני בין הגירסאות השונות שהועלו במהלך ניהול ההליך. כאמור, שבתאי הכחיש כי קיבל הלוואה מהתובע או מביטון וכי מסר להם את השיק בנסיבות כלשהן. לטענתו, היכרותו עמם שטחית (עמ' 34, שו' 5-3), הוא מעולם לא נזקק להלוואה (עמ' 25, שו' 28; עמ' 31, שו' 29-26; עמ' 34, שו' 12-11) ואין כל הגיון בטענתם שנתנו לו 40,000 ₪ כפי שנטען על ידם. שינוי הגרסאות והתאמתן להתפתחויות בא לידי ביטוי גם בכל הקשור לכיתוב על השיק. בכתב התביעה המתוקן ובתצהירים שהוגשו טענו התובע וביטון כי השיק ניתן להם "כאשר נקוב בו סכום של 40,000 ₪, הוא חתום, מופיע בו תאריך ורק שם הנפרע הושאר פתוח". לאחר שהוגשה חוות דעתו של המומחה, בגדרה נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שכתב וחתימת המחלוקת נכתבו על ידי ביטון, שונתה לפתע הגירסה ונטען כי ביטון הוא שכתב את הכיתוב על גבי השיק ואולם החתימה אינה שלו (פרוטוקול הדיון מיום 3.12.12, עמ' 8, שו' 10-9; חקירת ביטון, עמ' 23, שו'1). ביטון אף טען כי ציין זאת בפני המומחה בטרם כתיבת חוות הדעת, אלא שלעניין זה אין כל איזכור בחוות הדעת. על מנת להסיר כל ספק, ניתנה לתובע האפשרות לפנות למומחה בשאלה על מנת לברר אם אמנם אמר לו ביטון את הדברים, אלא שהתובע בחר, מסיבותיו הוא, שלא לפנות למומחה בעניין. מכאן, שאין לקבל את טענת ביטון בעניין הדברים שאמר למומחה. מכל מקום, משאישר ביטון כי הכתב על השיק הוא כתב ידו, יש בכך רק כדי לאשש את קביעותיו של המומחה וליתן להן משנה תוקף, וזאת גם לעניין החתימה. גירסה שלישית לעניין הכיתוב על השיק הועלתה במסגרת חקירתו של ביטון, כאשר ככל הנראה בניסיון ליישב בין הגרסאות הסותרות הקודמות, טען כי כאשר שבתאי נתן לו את השיק היה רשום עליו הסכום "40,000", תאריך וחתימה, ואילו הכיתוב "ארבעים אלף ₪ בלבד" לא היה רשום והוא הוסיף אותו (עמ' 22, שו' 32-25). גירסה זו, שלישית במספר, אין בידי לקבל ממספר טעמים. ראשית, איני רואה הגיון בכך שמאן דהוא ירשום "40,000" בספרות, אך לא ירשום את הסכום בכתב. שנית, עיון בשיק המקורי מלמד, על פניו, כי המספר והכיתוב "ארבעים אלף ₪ בלבד" נרשמו באותה עט. במאמר מוסגר אציין, כי עניין זה לא נבדק על ידי המומחה כיוון שטענה מעין זו לא עלתה קודם לכן ונשמעה לראשונה בדיון. שלישית, גירסה זו עומדת בסתירה לעדות התובע, אשר בחקירתו חזר על הטענה הראשונה הגורסת שהשיק נמסר להם כאשר מולאו בו כל הפרטים למעט שם הנפרע (עמ' 19, שו' 5-1). כפי שניתן להיווכח, גירסת התובע לעניין מתן ההלוואה, נסיבות מתן השיק והכיתוב עליו, נטולת הגיון פנימי ורצופה בסתירות, ולפיכך אין לקבלה. מנגד, גירסתו של שבתאי, לפיה לא נכח בשום מעמד של מסירת כסף ולא מסר את השיק שבנדון, היתה עקבית והותירה רושם מהימן ככלל. מתצהירו של שבתאי עלה כי תלונתו למשטרה בגין גניבה וזיוף הוגשה מיד לאחר שנשלח אליו מכתב דרישה מטעם התובע, כאשר מעדותו למדנו כי למעשה לא היתה לו ידיעה פוזיטיבית כיצד הגיע השיק לידי התובע, האם נגנב או הגיע בדרך אחרת (עמ' 28, שו' 23-8; עמ' 34, שו' 9-6; סעיף 25 לתצהיר שבתאי). מכל מקום, שבתאי טען בעקביות ועמד על גירסתו כי השיק שבנדון לא נרשם על ידו (או על ידי אביו), לא נמסר על ידו, לא ניתנה לו כל הלוואה ולא היה כל מעמד של מסירת כסף כנגד השיק בו הוא לקח חלק. עדותו של העד חיים מרון אין בה כדי להפוך את הקערה על פיה. עד זה הצהיר כי במועד כלשהו בשנת 2009 פנה אליו שבתאי ומדבריו למד כי יש לו סכסוך כספי עם ביטון ואפרים וביקש ממנו לבדוק אפשרות לסיים את הסכסוך בתשלום סך של 10,000 - 15,000 ₪ וכשסירבו הציעה 20,000 ₪, אך גם הצעה זו סורבה. תצהירו של עד זה הוגש לבקשת התובע בשלב מאוחר, לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים. כאשר נשאל שבתאי לעניין זה בחקירתו הכחיש את הדברים ועל פי עדותו שלו, דווקא התובע ואחרים מטעמו הם שפנו אליו לאחר פטירת אביו באיומים ובדרישה שישלם להם סכומים שונים בגין השיק. לטענתו, בתחילה דרש התובע התובע 20,000 ₪ ולאחר מכן היה מוכן להסתפק ב-10,000 ₪ (סעיפים 5 ואילך לתצהיר שבתאי; עמ' 26, שו' 22-18). מכל מקום, גם אם נקבל את טענתו לגבי נסיון לסיים את הסכסוך בפשרה כזו או אחרת, הרי מעת שהסדר פשרה לא נסתייע יש לפסוק על פי הראיות הקיימות, ואלה אינן מלמדות על מתן הלוואה לשבתאי כפי שנטען. מי שאולי יכול היה לשפוך אור על נסיבות מתן השיק, אם בכלל, הוא שרון. אלא ששרון לא הגיש כתב הגנה וכאמור לעיל ניתן כנגדו פסק דין בהיעדר הגנה. שבתאי תאר מערכת יחסים מורכבת עם אחיו, שרון, אשר הסתבך בפלילים ואף סיבך אותו (סעיף 26 לתצהירו). בכל הנוגע למערכת היחסים בין שרון לבין התובע וביטון רב הנסתר על הגלוי ולא באו בפני ראיות. בקדם המשפט שנערך ביום 3.12.12 הודיע ב"כ התובע כי בכוונתו לזמן את שרון לעדות, אלא ששרון לא התייצב לדיון ההוכחות וב"כ התובע ויתר על זימונו (עמ' 14, שו' 14-11; עמ' 24, שו' 13). משלא הובא מטעם התובע עד חשוב ומרכזי זה, כאשר היה ביכולתו לבקש זימונו, ניתן להסיק שאילו הובא העד היה הדבר פועל כנגדו ולא תומך בגירסתו באשר למתן הלוואה לשבתאי ולמסירת השיק. סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, התביעה כנגד הנתבעים 3-1 נדחית. התובע ישלם לנתבעים 3-1 את הוצאות ההליך, לרבות שכר טרחתו של המומחה, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. מסמכיםשטרפקודת השטרות