פיצויים, בנימוק שהן גרמו, שלא כדין, לייקור העסקה, בכך שלמרות שהתובעים "סגרו", כלשונם, את מחיר העסקה עם המוכר, הן הציגו את הבית לרוכש פוטנציאלי נוסף, ועודדו אותו להציע עבור הבית מחיר גבוה מזה שהציעו התובעים, דבר שאילץ את התובעים להוסיף להצעתם המקורית סכום של 120,000 ₪. התובעים טוענים כי בהתנהגותן האמורה הנתבעות התרשלו כלפיהם, הפרו את חובות האמון שהן חייבות להם כמתווכות במקרקעין, הפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהן, והפרו את חובת הסודיות המוטלת עליהן כמתווכות. התובעים מוסיפים וטוענים, כי הנתבעות אף פעלו בניגוד עניינים בכך שייצגו בעת ובעונה אחת את התובעים, את המוכר וגם את הקונה הפוטנציאלי הנוסף. כפועל יוצא מכל האמור, טוענים התובעים כי הנתבעות אף לא זכאיות לדמי תיווך. מנגד, הנתבעות טוענות כי הן פעלו ביושר ובהגינות, ולכן הן הגישו תביעה שכנגד לתשלום דמי התיווך בסך של 43,688 ₪, אשר לא שולמו להן. העובדות 2. הפרשה שמגוללת התביעה התפרשה על פני שישה ימים, כאשר לכל צד יש גרסה משלו לגבי מה שהתרחש באותם ימים. להלן אפרט את העובדות הדרושות לצורך הכרעתי, תוך שבמהלך הרצאת הדברים אף אכריע, ככל שיידרש, בין הגרסאות העובדתיות השונות. 3. תחילת הפרשה התובעים ביקשו לרכוש בית, ועל כן הם פנו לסניף הנתבעת 1 במבשרת ציון, וחתמו ביום 13/07/09 על הזמנת שירותי תיווך מהמתווכים בני לובל ורחל חדד: "ממשרד טרנס גלובל סוכנויות לנכסים ח.פ. 510534191 בירושלים וסביבתה" - כלשון ההזמנה (ראו - נ/1). במקביל, בראשית חודש יולי 2009, פנה מר ליאור מוצ'ניק (להלן - "מוצ'ניק" או "המוכר") לנתבעת 2 (להלן - "הלר"), והסמיך אותה לטפל באופן בלעדי במכירת ביתו שבשכונת מוצא (להלן - "הנכס" או "הבית"). גם מוצ'ניק חתם על טופס הזמנת שירותי תיווך. יובהר כי הלר הינה מתווכת במקרקעין, והיא משמשת כמנהלת סניף הנתבעת 1 במבשרת ציון. בתוקף כך אחראית הלר על המתווכת רחל חדד (להלן - "חדד"), והיא כפופה למתווך בני לובל אשר מנהל את עסקי הנתבעת 1 בכל אזור ירושלים. 4. יום חמישי - 16/07/09 ביום חמישי, 16/07/09, הציגו הלר וחדד את הנכס לתובעים. הנכס מצא חן בעיני התובעים ולכן הם הציעו מיד לרכוש אותו בסכום של 2,000,000 ₪. בו במקום שוחחה הלר טלפונית עם מוצ'ניק ובתום השיחה היא הודיעה לתובע כי מוצ'ניק מוכן למכור את הנכס בסכום של 2,350,000 ₪. התובע טוען בתצהירו כי הוא הסכים מיד למחיר זה, ובעקבות כך תיאמה הלר פגישה בינו לבין מוצ'ניק ליום רביעי 22/07/09. התובע מוסיף וטוען בתצהירו, כי באותו יום גם הוא עצמו התקשר למוצ'ניק, שאשרר את הסכום האמור. לעומת זאת בחקירתו הנגדית שינה מעט התובע את גרסתו: "ש. אתה לא דיברת איתו (עם מוצ'ניק - א.ר.) באותו מועד (16/07/09 א.ר.), או באותו יום? ת. באותו יום לא. אני דיברתי אתו אבל אני לא זוכר אם זה היה באותו יום או למחרת. (עמ' 5 ש' 16-13). גרסת התובע בחקירה הנגדית תואמת גם את גרסתו של מוצ'ניק, לפיה השיחה שבה הסכים התובע להעלות את המחיר לא התקיימה ביום חמישי אלא "יום אחרי או בסמוך" (עמ' 15 ש' 1). על יסוד עדויות אלה אני קובע כי רק בשיחה שהתקיימה ביום שישי הסכימו התובע ומוצ'ניק בעל פה על מחיר של 2,350,000 ₪. ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי. 5. יום שישי - 17/07/09 ביום שישי התפרסמה בעיתון מודעה למכירת הנכס, אשר הוזמנה על ידי הנתבעות עוד לפני שהתובעים ראו את הנכס. בעקבות המודעה פנה העד איציק טל לנתבעות בבקשה לראות את הנכס, והלר הציגה לו את הנכס באותו יום יחד עם מתווכת נוספת ממשרד הנתבעת 1, ששמה תמי דיליאן. הנכס נשא חן וחסד מלפניי טל, ולטענתו לאחר שהלר הבהירה לו שיש מתעניין נוסף בנכס הוא הציע עבורו 2,300,000 ₪, וסוכם כי הצדדים ישובו להידבר ביום א' (סעיפים 7-5 לתצהיר טל). טל מוסיף וטוען, בסעיף 9 לתצהירו, כי לאחר שהלר לא יצרה עמו קשר ביום ראשון , הוא שוחח עמה ביום שני, ורק אז הוא העלה את הצעתו לסכום של 2,400,000 ₪. טל חזר על טענתו גם בחקירתו הנגדית (עמ' 19 ש' 8-7). גרסה זו, לפיה רק ביום שני העלה טל את הצעתו לסכום של 2,400,000 ₪, איננה משכנעת, כיוון שכפי שנראה בהמשך, אין חולק על כך שביום שלישי, 21/7/09, שלחו בני הזוג טל להלר ולמתווכת דיליאן הודעת דוא"ל (נ/2), בה נכתב כי כבר ביום שישי הציע טל לשלם 2,400,000 ₪. אני סבור שיש להעדיף את שנכתב ב-נ/2 בזמן אמת, עוד לפני שהחלה ההתדיינות המשפטית, על פני התצהיר שנחתם ב-27/10/10, והעדות שניתנה ביום 03/01/12. לפיכך, אני קובע כי כבר ביום שישי הציע טל לשלם עבור הנכס סך של 2,400,000 ₪. בהמשך אותו יום שישי התקשרה המתווכת חדד לתובע, ומסרה לו כי יש קונה פוטנציאלי נוסף, שמסכים לשלם עבור הנכס 2,400,000 ₪. בתגובה התקשר התובע להלר והתרעם בפניה על כך שהיא הראתה את הנכס לקונה נוסף למרות ש: "הדברים כבר נסגרו ונקבעה פגישה עם המוכר" (סעיף 12 לתצהיר התובע). לכך השיבה הלר כי היא מחויבת למוכר וכל עוד לא נחתם הסכם היא חייבת להמשיך ולהראות את הבית. ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי. 6. יום ראשון - 19/07/09 ביום ראשון התייצב התובע במשרדן של הנתבעות, ושוב הביע את תרעומתו על התנהגותן. עם זאת, התובע הודיע כי הוא מוכן לשלם עבור הנכס 2,400,000 ₪. הלר שוחחה עם מוצ'ניק והוא הסכים "להתקדם", כלשונו, בעסקה במחיר של 2,380,000 ₪ בלבד (עדות מוצ'ניק בעמ' 15 ש' 7-6). מוצ'ניק הסביר בעדותו, כי הוא הסכים לתת לתובע הנחה של 20,000 ₪, כיוון שהוא הבין שהתובע רואה עצמו נפגע מכך שהנכס הוצג לקונה פוטנציאלי נוסף. התובע טוען כי בהמשך לכך, הוא יצר עוד באותו יום קשר עם ב"כ המוכר - עו"ד ניידרמן - וסיכם אתו שזה ישלח אליו -לתובע- נוסח של זיכרון דברים אשר יידון בפגישה שנקבעה ליום רביעי. ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון. 7. יום שני - 20/07/09 ביום שני התקשר טל להלר כדי לברר כיצד מתקדמים העניינים. בתצהירו טוען טל כי הלר אמרה לו: "שהמציע השני השווה את ההצעה שלי, ואמרה לי שאם אני רוצה את הבית אין מנוס מאשר לעלות את ההצעה ב-100,000 ₪ ואז הבית יהיה שלי" (סעיף 12 לתצהיר טל). טל מצהיר כי הוא התרעם על כך שלמרות שהוא הסכים לשלם למוכר את מלוא המחיר המקורי שנדרש על ידו, הוא לא קיבל את העסקה (סעיף 13 לתצהיר). ואולם, לדבריו, לאחר שהלר הבהירה לו כי העסקה עם התובעים עומדת להיסגר, ולאחר שהיא עודדה אותו להגיש הצעה כספית גבוהה יותר, הוא הציע לרכוש את הנכס במחיר של 2,500,000 ₪. גרסה זו של טל איננה מקובלת עלי, כיוון שהיא סותרת את הגרסה שמסר טל בחקירתו הנגדית, ואת השתלשלות העניינים כפי שהיא מפורטת בהודעת הדוא"ל ששלחו בני הזוג טל להלר (נ/2). הנה כך, בעדותו אמר טל כי: "... התקשרתי ביום שני ושאלתי אותה (את הלר - א.ר.) מה קורה? אז היא אמרה שאחד המציעים אמר 2.3, מה שאני כבר הצעתי ואמרתי שגם אני מוכן לתת את המחיר המבוקש של 2.4, כי חלחל לי עניין המכרז ונתתי את המחיר המקסימלי..." (עמ' 19 ש' 17-14). ובהמשך העדות אומר טל כי את: ... ה-2.5 הצעתי אחר כך. אז אמרו לי מהמשרד ברברה ותמי, שיש פגישה עם המציע בשעות הבוקר והולכים לחתום על ההסכם ואז העליתי את זה ל2.5, כלומר זה היה באותו יום של הפגישה.. אמרו לי שלא יהיה סיכוי כי כנראה זה הולך להיסגר עם המציע הראשון, ואז אמרתי שאני מוכן להעלות ל2.6 ואמרו לי שאין סיכוי" (עמ' 19 ש' 25-22). מדברים אלו עולה, כי ביום שני טרם הציע טל לשלם עבור הנכס 2,500,000 ₪. יתר על כן, מדברי טל עולה כי איש לא עודד אותו למסור הצעה של 2,500,000 ₪, אלא להיפך. לדברי טל, עוד לפני שהוא הציע 2,500,000 ₪ אמרו לו שהעסקה הולכת להיסגר עם התובע, ושאין טעם שיציע הצעות נוספות. גרסה זו מקבלת חיזוק ברור בהודעת הדוא"ל (נ/2) ששלחו ביום שלישי בני הזוג טל למתווכת דיליאן ולהלר. כזכור, בהודעה פירטו בני הזוג את השתלשלות העניינים עד לאותו הרגע, ובין היתר הם ציינו כי הם הציעו כבר ביום שישי לרכוש את הנכס בסכום של 2,400,000 ₪, וכי כאשר הם לא שמעו דבר מהלר הם התקשרו אליה ביום שני ואז: "... להפתעתנו הרבה היא אמרה שהוחלט למכור את הנכס לגורם אחר. ניסינו לברר מדוע ההצעה שלנו על מלוא המחיר המבוקש לא התקבלה ולא ניתנו לנו כל הסברים. היות ואנו מעוניינים מאוד בנכס, אנו מבקשים לעצור את כל ההליכים במכירת הנכס, ואף מוכנים להעלות את הצעתנו ל-2,500,000 ₪". הנה כי כן, בהודעת הדוא"ל אין כל טענה או רמז לכך שמישהו עודד את טל להגיש את ההצעה החדשה. להיפך, מההודעה עולה, כפי שעלה גם מחקירתו הנגדית של טל, כי ביום שלישי בני הזוג טל העלו מיוזמתם את המחיר, למרות שהלר אמרה לטל עוד ביום שני שהוחלט למכור את הנכס לתובעים. ויודגש, שוב, כי להודעת הדוא"ל נ/2 יש חשיבות ראייתית רבה, כיוון שמדובר במסמך שהוכן בזמן אמת עוד לפני שהחלו ההליכים המשפטיים. 8. התובעים מתמודדים עם העובדות האמורות באמצעות הטענה לפיה לא הלר היא שעודדה את טל להגיש את ההצעה המשופרת, אלא המתווכת תמי דיליאן. לטענת התובעים בין הלר לבין המתווכת דיליאן התנהל מאבק מי "יסגור" את העסקה, שכן מי שסוגר את העסקה מקבל את העמלה הנגזרת ממנה, ולכן דיליאן עודדה את טל להגיש הצעה נוספת. בהקשר זה מלינים התובעים על כך שהנתבעות לא הביאו לעדות את דיליאן, ולטענתם הדבר צריך לפעול נגד הנתבעות. טענות אלו אינן משכנעות, מן הטעם הפשוט שבתצהירו טען טל כי מי שעודדה אותו להגיש הצעה חדשה זו הלר ולא דיליאן (ראו - סעיפים 15-12 לתצהיר טל, שכולם עוסקים בהלר בלבד). ההתייחסות לדיליאן מצויה בסעיף 16 לתצהיר, שם מצהיר טל כי לאחר שהלר עודדה אותו להציע את ההצעה החדשה, ולאחר שהוא הציע אותה, שמעה על כך דיליאן והתקשרה אליו כדי לומר לו שהוא עתיד לזכות בבית. יוצא אם כן, שהתובעים, שטל הוא עד מטעמם, לא הניחו שום תשתית עובדתית לטענה לפיה הלר או דיליאן עודדו את טל להגיש את ההצעה החדשה שהוגשה במסגרת נ/2. במצב דברים זה, כאשר טל עצמו לא טען בתצהירו שדיליאן עודדה אותו לתת את ההצעה החדשה, לא היה מקום לכך שהנתבעות יזמנו את דיליאן לעדות. להשלמת התמונה אציין, כי בסעיף 19 לתצהירו אמנם טוען טל כי דיליאן עודדה אותו להציע הצעה נוספת, ברם גם אם הדברים נכונים הם אינם רלבנטיים לענייננו, כיוון שלדברי טל עצמו הדברים המיוחסים לדיליאן בסעיף 19 התרחשו לאחר שכבר נחתם זיכרון הדברים עם התובעים. לאור כל האמור, אני קובע כי ביום שלישי 21/07/09 שלחו בני הזוג טל מיוזמתם את נ/2, למרות שיום קודם לכן הובהר להם על ידי הלר כי הוחלט למכור את הנכס לתובעים. אני דוחה, אם כן, את טענת התובעים, שלא הוכחה, לפיה מאבק שהיה בין המתווכות גרם לייקור העסקה. לאור זאת, מקובלת עלי עדות הלר לפיה היא הופתעה כאשר ראתה את נ/2 על שולחנה ביום שלישי (עמ' 29 ש' 7-3). 9. נמשיך עם אירועי יום שלישי. הלר ראתה את נ/2 ביום שלישי, ובאותו היום היא העבירה את ההצעה המשופרת הגלומה בו לעו"ד ניידרמן, והוא העביר אותה למוצ'ניק. מוצ'ניק הודה בעדותו כי ההצעה העמידה אותו במצב לא נוח, כיוון שהוא חש שיש לו מחויבות מוסרית מסויימת כלפי התובעים, ולכן הוא נועץ בעורך דינו, אשר אמר לו כי מבחינה משפטית כל עוד לא נחתם בין הצדדים הסכם אזי מוצ'ניק לא כבול למחיר שסוכם עם התובעים (עדות מוצ'ניק עמ' 17 ש' 23 - עמ' 18 ש' 13). במקביל לכל האמור, התובע טוען בסעיפים 36-25 לתצהירו כי לכל אורך הדרך אישר בפניו מוצ'ניק שהוא מחויב למחיר של 2,380,000 ₪, למרות שלדברי התובע עצמו (סעיף 25 לתצהירו), כבר הונחה "על השולחן" ההצעה של טל לשלם 2,500,000 ₪. טענה זו לא משכנעת, כיוון שהיא לא נתמכת בעדותו של מוצ'ניק, אשר הוגדר על ידי התובעים עצמם בסיכומיהם כעד "נטול אינטרס בתיק זה" (סעיף 10 לסיכומים). ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. 10. יום רביעי - 22/07/09 ביום רביעי התקיימה פגישה בין התובעים לבין מוצ'ניק, אליו התלוו אביו ועו"ד ניידרמן. בפגישה דרשו המוכרים שהתובעים ישלמו עבור הנכס 2,500,000 ₪. התובע מצהיר כי התרעם על דרישה זו אשר סתרה, לשיטתו, את הסיכום המוקדם שלו עם מוצ'ניק. המוכרים לא הסכימו להתפשר על מחיר נמוך יותר, ואביו של מוצ'ניק אף סיפר לתובע כי הוא התייעץ עם הלר לפני הפגישה, וזו אמרה לו כי הוא איננו מחויב למחיר הקודם עליו דובר בין הצדדים. במצב דברים זה, לא נותרה לתובעים ברירה והם נאלצו, לטענתם, להסכים למחיר הנדרש. בעקבות זאת, חתמו הצדדים על זיכרון הדברים (ראו - ת/1), ולאחר כשבועיים חתמו הצדדים גם על הסכם המכר (ראו - ת/2). ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. 11. אחר הדברים האלו, שלחו המתווכות לתובעים דרישה לתשלום דמי תיווך, ברם התובעים לא שלמו את הנדרש מהם, ובמקום זאת הגישו את התביעה שלפניי. ההכרעה המשפטית 12. משהכרענו בסוגיות העובדתיות אשר עמדו על הפרק יקל עלינו להכריע גם בסוגיות המשפטיות, מפני שכפי שנראה, רוב הטיעונים המשפטיים של התובעים אינם יכולים לסייע להם לנוכח ההכרעות העובדתיות דלעיל. כמפורט במבוא לסיכומי התובעים, יש בפיהם מספר טענות עיקריות נגד הנתבעות, ולהלן נדון בהן כסדרן. 13. הטענה הראשונה של התובעים היא שהנתבעות פעלו בחוסר תום לב בכך שהן דרבנו את טל להציע הצעות נוספות לרכישת הנכס, למרות שהן ידעו שיש סיכום בין התובע לבין מוצ'ניק לגבי מחיר הנכס, ולמרות שהן ידעו כי הגשת הצעות נוספות עלולה לגרום ל"פיצוץ" העסקה, או לאלץ את התובעים לשלם עבור הנכס יותר מכפי שסוכם. כפי שציינתי לעיל, "טענת הדרבון" לא הוכחה, ועל כן אין מקום לקבוע שהנתבעות פעלו בחוסר תום לב בהקשר זה. ובכל זאת, מאחר שהתובעים התייחסו בהרחבה לעניין תום הלב וחובות האמון, אעיר , למעלה מן הצורך, מספר הערות לעניינים אלו. 14. הנחתם היסודית של התובעים הינה שהם "סגרו", בלשון העם, את העסקה עם מוצ'ניק, ומכאן, לטענתם, צמחה חובתן של הנתבעות להפסיק ולהציג את הנכס למתעניינים נוספים. התובעים טוענים כי הדבר היה ברור לכל הצדדים ומקובל עליהם, ולכן גם הלר הודתה כי ביום ראשון היא הפסיקה להראות את הנכס למתעניינים נוספים ( עמ' 28 ש' 30). התובעים טוענים במקביל טענה נוספת, לפיה אפילו אם הסיכום בינם לבין מוצ'ניק לא היה בעל תוקף חוקי כלשהו, הרי שאסור היה לנתבעות להמשיך ולהציג את הנכס. טענות אלו אינן מקובלות עלי. ראשית, מבחינה עובדתית, כפי שציינתי לעיל, התובעים לא הוכיחו כי סגירת המחיר עם מוצ'ניק בוצעה ביום חמישי, שכן מעדות מוצ'ניק עולה שהיא בוצעה ביום שישי דווקא. על כן, גם אם שיחת הטלפון בין התובעים לבין מוצ'ניק הצמיחה חובה כלפי הנתבעות להפסיק ולהציג את הנכס, ואני אינני סבור כך, הרי שחובה זו לא הייתה רלוונטית לגבי טל שראה את הנכס לפני שהתגבשה החובה האמורה. ושנית, טענת התובעים לפיה שיחת הטלפון בינם לבין מוצ'ניק הצמיחה חובה כלשהי ביחסיהם עם הנתבעות איננה מבוססת מבחינה משפטית. במקרים מן הסוג שלפניי מעורבים מספר גורמים - מוכר, קונים ומתווכים - אשר מנהלים ביניהם מספר מערכות יחסים משפטיות המקבילות זו לזו. במקרים מסוג זה יש לשאוף להסדר משפטי שיצור הרמוניה בין מערכות היחסים השונות. כיוון שכך, במקרים מן הסוג שלפניי מחייב ההיגיון כי מתווך יידרש להפסיק את הצגת הנכס למציעים פוטנציאליים רק במקרה שבו אין טעם להמשיך ולהציגו, משום שכל מציע פוטנציאלי שיראה את הנכס לא יוכל להיכנס לתמונת ההתמודדות על הנכס. ומתי מציע פוטנציאלי איננו יכול להתמודד על הנכס? באותם מצבים שבהם כבר נכרת הסכם בין המוכר לבין מציע אחר, או במקרים שבהם המשא ומתן בין המוכר לבין המציע האחר הגיע לשלב שבו למוכר אסור לפרוש מן המשא ומתן, או לנהל משא ומתן מקביל עם מציע נוסף. טענת התובעים, לפיה יש מצבים שבהם למרות שלא נכרת הסכם מחייב בין המוכר לבין הקונה, ולמרות שהמשא ומתן לא הגיע לשלב שלא מאפשר למוכר לפרוש ממנו, או לנהל משא ומתן עם קונה אחר, בכל זאת אסור למתווך להראות את הנכס למתעניינים פוטנציאליים, יוצרת חוסר תיאום בין המצב המשפטי שחל ביחסים שבין המוכר לקונה ובין המצב המשפטי שחל ביחסים שבין הקונה לבין המתווך. לחוסר תיאום זה אין כל הצדקה, ולכן יש להעדיף על פניו את הכלל הפשוט והעקבי לפיו כל עוד רשאי בעל הנכס למכור את הנכס לאחרים או לנהל עימם משא ומתן, רשאי, במקביל, המתווך מטעמו להראות את הנכס לאחרים. אכן, ייתכן שיש טעם מסוים בטענתם העקרונית של התובעים לפיה גם אם מותר להראות את הנכס אין זה אומר שמותר וראוי לדרבן את המציעים החדשים להציע הצעות לגביו, ברם הבהרתי לעיל כי טענת הדרבון לא הוכחה, ולכן לא אכריע בפן המשפטי של טענה זו. 15. יוצא אם כן, כי במקרה שלפנינו יוכרע עניינן של הנתבעות על יסוד התשובה שיש לתת לשאלה האם המשא ומתן שנוהל בין התובעים לבין המוכר הגיע לשלב שבו התגבש חוזה, או לשלב שבו למרות שלא התגבש חוזה המוכר לא היה רשאי לפרוש מהמשא ומתן, או לנהל משא ומתן עם אחרים. התשובה לשאלה זו שלילית. אין לקבוע כי נכרת חוזה מחייב בעקבות השיחה בין התובע למוצ'ניק, מפני שהן התובע והן מוצ'ניק העידו כי באותו שלב כל אחד מהם היה רשאי לסגת מן העסקה למרות אי הנעימות המוסרית שכרוכה בכך (ראו - עדות התובע בעמ' 8 ש' 10-5, ועדות מוצ'ניק בעמ' 17 ש' 28-23). כמו כן, אין לקבוע כי המשא ומתן בין הצדדים הגיע לשלב שבו מוצ'ניק לא היה רשאי לפרוש ממנו או לנהל משא ומתן עם אחרים, מפני שנסיבות המקרה שלפניי אינן תואמות את הפסיקה הרלוונטית. הנה כך, בפסיקה נקבע כי יש מקרים שבהם פרישה ממשא ומתן תיחשב כמעשה חסר תום לב, ברם מקרים אלו הם מקרים חריגים, שבהם למעשה סוכמו כל פרטי החוזה, ורק בשל חוסר תום לבו של מי מהצדדים לא נכרת חוזה (ראו - ע"א 6370/00 קל בניין נ' רעננה לבניה ולהשכרה פ"ד נו(3) 301-289; ע"א 8144/00 עלריג נכסים נ' ברנדר פ"ד נז(1) 170-158; ע"א 986/93 קלמר נ' מאיר גיא פ"ד נ(1) 196-185). בפסיקה גם נקבע כי במקרים מסוימים ניהול משא ומתן מקביל עם שני מציעים עשוי להיחשב כהפרה של חובת תום הלב, אולם כך נפסק במקרים שבהם המשא ומתן נוהל במחתרת, או במקרים שבהם המשא ומתן עם הצד האחד הגיע לשלבים מתקדמים ביותר (ראו - ע"א 643/83 דומב נ' דומב פ"ד מ(3) 792). כאמור, נסיבות כאלו לא מתקיימות בענייננו. אשר על כן, טענת התובעים בדבר הפרת חובת תום הלב או הפרת חובות האמון מצד הנתבעות נדחית. 16. טענתם השנייה של התובעים הינה שהנתבעות הפרו את חובת הסודיות המוטלת עליהן מכוח סעיף 11 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו - 1996, אשר זו לשונו: "מבלי לגרוע מהאמור בסעיפים 8 ו-10, מתווך במקרקעין או המועסק על ידיו לא יגלה לאיש, שלא בהסכמת הלקוח, כל ידיעה שהובאה לידיעתו על ידי הלקוח או מטעמו, זולת אם הוא חייב לגלותה לפי כל דין" התובעים טוענים כי הנתבעות הפרו את חובת הסודיות בכך שהן מסרו לטל כי התובעים והמוכר הסכימו על מחיר הנכס, ועל כך שנקבעה ביניהם פגישה ליום רביעי לצורך סיכום העסקה. לטענת התובעים מסירת ידיעות אלו לטל מהווה הפרה של חובת הסודיות, כיוון שידיעות אלו הן ידיעות שהגיעו לידיעת הנתבעות "במהלך מתן השרות לתובע שהיה הלקוח של משרד התיווך" (סעיף 62 לסיכומים), ומשום שיש לפרש את המונח "ידיעה" שבסעיף 11 לחוק המתווכים, באופן הכולל: "כל מידע שנודע למתווך ביחס ללקוח, לנכס או לעסקה במהלך מתן השרות על ידי המתווך או עקב מתן השירות" (סעיף 61 לסיכומים). טענות אלו אינן מקובלות עלי. לשון סעיף 11 ברורה ופשוטה. היא אוסרת על המתווך לגלות ידיעות : "שהובאו לידיעתו על ידי הלקוח או מטעמו", ובניגוד לטענת התובעים היא לא מטילה חובת סודיות על כל ידיעה שנודעה למתווך אגב התיווך. התובעים לא הביאו שום נימוק משכנע לביסוס פרשנותם המרחיבה לסעיף 11, ולא בכדי, שכן אין שום הגיון לאסור על מתווך למסור לאחד הקונים הפוטנציאליים כי קונה אחר השווה את הצעתו או שאותו קונה מתעתד להיפגש עם המוכר כדי לסכם את פרטי העסקה. ההיגיון היחיד שמצדיק פרשנות כזו הינו רצונם של התובעים לשמור בכל מחיר על "מעמדם" כמי שראו את הנכס ראשונים, והציעו בגינו ראשונים הצעת רכש, אשר באותו שלב לא השתכללה לכדי הסכם מחייב. אינטרס זה של התובעים אמנם מובן, אך הוא אינו ראוי להגנה משפטית. לאור כל זאת, הנתבעות לא הפרו את חובת הסודיות, כיוון שהידיעות הנ"ל, אשר לפי הטענה הן העבירו לטל, הן ידיעות שנודעו להן אגב התיווך, אבל הן לא ידיעות שהובאו לידיעתן על ידי הלקוח. 17. זאת ועוד, גם אם הייתי מקבל את טענת התובעים לפיה הופרה חובת הסודיות, לא היה בכך כדי לזכותם בפיצויים, משום שלא עלה בידי התובעים להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הסודיות לבין הנזק הנטען. התובעים מניחים כדבר מובן מאליו שאם הנתבעות לא היו מדווחות לטל על כך שהתובעים השוו את הצעתו, ועל כך שנקבעה בינם לבין המוכר פגישה, אזי עובדות אלו לא היו מתגלות לו, או שהוא לא היה מגיש את הצעתו המשופרת בסכום של 2,500,000 ₪. העיון בנ/2, שעל חשיבותו הראייתית כמסמך שנערך בזמן אמת כבר עמדתי לעיל, מלמד שאין יסוד להנחה זו. כאמור לעיל בחלק העובדתי של פסק הדין, מנ/2 אני למד כי כבר ביום שישי הציע טל לרכוש את הנכס במחיר גבוה מהמחיר שהציעו התובעים. בכך פתח טל ב"מרוץ הצעות", שאין לי ספק כי הוא היה נמשך בין אם הנתבעות היו מספרות לטל כי התובעים השוו את הצעתו ובין אם לאו. מנ/2 עולה בבירור שטל היה נחוש מאוד לרכוש את הנכס- "אנחנו מעוניינים מאוד בנכס" כתבו בני הזוג טל בנ/2- והצעתו לרכישת הנכס נבעה מאכזבתו על כך שלמרות שהוא הסכים לשלם את המחיר המלא שדרש המוכר, הוחלט למכור את הנכס לתובעים. זאת ועוד, לדעתי ניתן להניח בסבירות גבוהה כי גם אם הנתבעות לא היו אומרות לטל דבר, הוא היה יוצר קשר עם ב"כ של מוצ'ניק שהיה מדרבן אותו להגיש הצעה גבוהה יותר, כפי שמצופה מעורך דין אשר מייצג את המוכר. על כן, טענת התובעים בדבר הפרת חובת הסודיות נדחית. 18. טענתם השלישית של התובעים הינה שהנתבעות פעלו בניגוד עניינים בכך שהן: "ייצגו שני קונים פוטנציאליים המתחרים על אותו נכס ובעלי אינטרסים נוגדים" (סעיפים 4 ו-73-65 לסיכומים). בהקשר זה מלינים התובעים על השיטה הנהוגה אצל הנתבעת 1, לפיה המתווך ש"סוגר" את העסקה מקבל בגינה את העמלה, דבר אשר עלול לגרום לכך שכל מתווך יעודד את הלקוח שלו להציע הצעה כספית גבוהה יותר כדי לזכות בעסקה. טענות התובעים בהקשר זה מבוססות על הנחה שאיננה מקובלת עלי, והן לוקות, בכל הכבוד, בראייה חד ממדית של יחסי הצדדים השותפים לעסקת המכר והתיווך. הנחת היסוד של התובעים הינה שבמסגרת חובותיו או התחייבויותיו של המתווך נכללת החובה להשיג עבור הקונה את המחיר הזול ביותר, או להגן עליו מפני מציעים פוטנציאליים שעלולים לגרום לתחרות שתייקר את מחיר הנכס. חובה כזו אין, ולא ראוי שתהיה, כיוון שהיא חותרת תחת עיקרון התחרות החופשית, שהוא תנאי ליצירת עסקה יעילה מבחינה כלכלית, אשר תשקף אל נכון את כוחות השוק. למעשה, קבלת עמדת התובעים משרתת אך רק את האינטרס שלהם, כמי שראו את הנכס ראשונים, וכמי שהציעו בגינו את ההצעה הראשונה. היא בוודאי לא טובה למוכר שמעוניין לנהל משא ומתן עם מספר מציעים. היא גם לא תואמת את האינטרס של המציע השני שמעוניין להציע הצעה משופרת, והיא גם לא תואמת את האינטרס של המתווכים שמעוניינים בדמי תיווך, אינטרס אשר לכשעצמו איננו פסול . מכאן, אם כן, הערתי דלעיל, לפיה עמדת התובעים חד ממדית. מטענת התובעים עשויה להשתמע התיזה לפיה לעולם אסור למתווך לייצג שני קונים בנוגע לאותו נכס. תזה זו אינה מוצדקת מבחינה רעיונית, כפי שהסברתי לעיל, והיא גם לא מעשית, שכן מעשה של דבר יום ביומו הוא שמתווך אחד מציג נכס אחד לכמה רוכשים פוטנציאליים, ומחתים כל אחד מהם על הזמנת תיווך. אשר על כן, הטענה בדבר ניגוד עניינים נדחית. 19. התביעה העיקרית -מבט על לקראת סיום פסק הדין נרחיק מבטנו מפרטי פרטיו של האירוע, ונבחן אותו ממבט על. התובעים טוענים כי הם היו טרף קל למתווכי מקרקעין אשר למען האינטרסים הכלכליים שלהם גרמו לניפוח מחיר העסקה שבה אנו דנים. לדבריהם, המקרה שלפניי הוא המקרה המתאים לקביעת היקף חובותיו של מתווך כלפי לקוחותיו. נאמנים לשיטתם פרטו התובעים בהרחבה את הטיעון המשפטי, ברם הטיעון המשפטי פשוט לא תואם את עובדות המקרה שלפניי. בסופו של דבר לפניי מקרה פשוט בתכלית, שבו פלוני הציע הצעת רכש למוכר ובאותו יום בטרם התגבשה הצעתו לכלל חוזה או "טרום חוזה", נכנס לתמונה מציע אחר, שאמנם לא הצליח להפוך את הקערה על פיה, אך גרם להתייקרות העסקה. אלו הם דברים של יום ביומו בעולם הדינאמי של עסקאות המקרקעין. אל לו לבית המשפט לתת יד לפגיעה בדינאמיות זו על ידי הענקת "מונופול" על העסקה למי שהציע ראשון הצעה שנראתה סבירה בעיני המוכר בטרם נכנס לתמונה מציע נוסף. ונזכיר, במקרה שלפניי נכנס המציע הנוסף לתמונה יום אחד אחרי שהנתבעים ראו את הנכס, ובאותו יום בו הגיעו התובעים לסיכום כספי בלתי אכיף - אף לשיטתם הם - עם המוכר. אם כן, על אף שניתן להבין את אכזבתם של התובעים בשל התייקרות העסקה, אין באכזבה זו כדי להקים לתובעים, בנסיבות המקרה הקונקרטי, זכות משפטית לקבל את הסעד המבוקש. 20. התביעה שכנגד משעה שדחיתי את כל טענות התובעים פשיטא שדין התביעה שכנגד להתקבל, כיוון שהנתבעות היו הגורם היעיל שהביא לקשירת העסקה בין התובעים לבין המוכר, באשר הן אלו אשר הציגו את הנכס לתובעים והם אלו שקישרו בין התובעים לבין המוכר ובא כוחו. 21. סוף דבר אשר על כן, התביעה העיקרית נדחית ואילו התביעה שכנגד מתקבלת במלואה, ולפיכך אני פוסק כי על הנתבעים שכנגד לשלם לתובעים שכנגד סך של 37,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 05/08/09 (תאריך הוצאת החשבון), ועד ליום התשלום בפועל בצירוף מע"מ כחוק. כמו כן, התובעים והנתבעים שכנגד ישלמו לנתבעות ולתובעים שכנגד את הוצאות המשפט בסך של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪. תיווךלקוחות