לטענת התובע, קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל גוברות על קביעת המומחה הרפואי בתביעת הנפגעת; מדובר בתאונת עבודה ברכב שאינו רכב מעביד, ולכן התובע זכאי לשיפוי, שכן התובעת היתה עובדת עצמאית בעת התאונה ואילו הרכב שבו היא נהגה אינו בבעלותה, אלא בבעלות חברת הראל - הנתבעת; הרכב לא היה שכור על ידי הנפגעת. מנגד נטען על ידי הנתבעות כי, יש לראות בנתבעת כמעבידתה של הנפגעת בהתאם לסעיף 2 להסכם, שעל פי הגדרתו מעביד הינו גם: "מי שהמעביד אחראי למעשהו או לפי סעיף 13 לפקודה זו"; ולנוכח הפסיקה הנוהגת החלה על ההסכם בהיותו הסכם ארוך טווח. לחלופין, נטען על ידי הנתבעות, כי מדובר בתאונה שאירעה במהלך העבודה ותוך שימוש ברכב עובד ו/או רכב מעביד, ולכן לא עומדת לתובע זכות שיפוי. עוד נטען על ידי הנתבעות כי, הנכות שנקבעה על ידי המל"ל אינה קשורה סיבתית לתאונת הדרכים; התובע אינו זכאי לריבית הסכמית. דיון ומסקנות לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. סעיף 4 ג' להסכם קובע: "נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו - כנוהג או כנוסע - בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד, או עקב השימוש בו - כשלמעביד יש עניין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד - אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב- מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור". בסעיף 4 ד' להסכם נקבע: "בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל "רכב מעביד" או "ברכב מעבידו", או במבטחו, פירושו - רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור על ידי המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". מחומר הראיות עולה כי עד שנת 2000 עבדה הנפגעת אצל הנתבעת כעובדת שכירה ובמסגרת עבודתה החזיקה ברכב של הנתבעת; החל מחודש מאי 2000 עברה הנפגעת לעבוד כמפקחת עצמאית על סוכנים, תחת הסכם עבודה אישי, שעל פיו הנתבעת נשאה בעלויות הציוד המשרדי, לרבות מחשב, עלות חניה, תקשורת, מזכירה, עלויות הקמת משרד וכן עלויות רכב (ראו: סעיף 3 לתצהירו של מר אמיר שלו; סעיפים 2, 25, 50 לתצהירה של הנפגעת; כן ראו תצהירו של מר גיל לרר, סעיפים 8 ו-12). עוד עולה מחומר הראיות, שעל פי הסכם העבודה בין הנפגעת לבין הנתבעת, סוכם כי הרכב ישמש את הנפגעת עד לחודש דצמבר 2002 ובתום תקופה זו ניתנה לנפגעת אופציה לרכוש את הרכב במחיר מוסכם, או להשיבו לנתבעת (ראו: סעיף 6 לתצהירו של מר אמיר שלו). בנוסף, עולה מחומר הראיות כי הנתבעת ניכתה מס במקור בגין שווי הרכב שהיה בחזקת הנפגעת (ראו: סעיף 7 לתצהירו של מר אמיר שלו וכן ראו עדותו בבית המשפט, עמ' 17). נמצא, כי הרכב הועמד לרשותה ולשימושה של הנפגעת על ידי הנתבעת כהטבה, כחלק מתמורת עבודתה ושכרה של הנפגעת כמפקחת על סוכנים אצל הנתבעת, וזאת על פי הסדר ליסינג, או מעין ליסינג, שעל פיו, בסוף התקופה תעמוד לנפגעת הזכות לרכוש את הרכב תמורת סכום שיוסכם על הצדדים. על פי סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, שכירות הינה: "זכות שהוקנתה בתמורה (להלן- דמי שכירות) להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות". בענייננו, כאמור, נראה שאין ספק שהרכב נמסר לנפגעת על ידי הנתבעת לא לחינם, אלא כהטבה וכחלק מהתמורה ששולמה לנפגעת עבור עבודתה, ולכן מדובר בזכות שהוקנתה לנפגעת בתמורה, אשר נכנסת לגדר הגדרת השכירות הנ"ל (השוו: ת"א (י-ם) 9495/06 המל"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ; ת"א (י-ם) 8432/03 המל"ל נ' סהר ציון חברה לבטוח בע"מ; ת"א (שלום תל אביב) 55092/05 המל"ל נ' שמגד ואבנר; ת"א (שלום י-ם) 14683/08 המל"ל נ' כלל ואבנר; ע"א (ת"א) 3680/07 המל"ל נ' שמגד ואח'. מכאן גם שהמדובר בתאונת דרכים אשר נכנסת לגדר סעיף 4 ג' להסכם, שלא עומדת בגינה זכות שיבוב לתובע, שכן מדובר בתאונה שאירעה במהלך נסיעה לצרכי עבודה ברכב שבבעלות הנתבעת ושכור על ידי הנפגעת, וזאת בין אם הנפגעת תוגדר כעובדת, כטענת הנתבעות, ובין אם כמעבידה- עובדת עצמאית, כטענת התובע. לנוכח האמור, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪. מומחהרפואהמומחה רפואיועדה רפואית