לטענת הנתבע, גרם התובע לפקיעת פוליסת ביטוח החיים של הלווה, אשר היתה ערובה נוספת לחיוב לו ערב, ולפיכך מופטר הוא מתשלום מלוא סכום החוב, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן:"חוק הערבות"), או מכח הפרת חובת הזהירות וחובת תום הלב. אומר כבר עתה, כי החלטתי לקבל את הטענה. העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בטענה, אינן שנויות במחלוקת. אין חולק, כי בתאריך 30.6.2002 התקבל בסניף התובע בחיפה מכתבה של חברת הביטוח הדר הנושא תאריך 21.5.2002 (מוצג נ/2). באותו מכתב, הודיעה הדר לתובע, כי פוליסת ביטוח חיים מספר 239937014 על שם הלווה מחדייב אלדניז בוטלה, וכי אם התובע מעוניין לקבל את הבעלות על הפוליסה עליו להודיע לחברת הביטוח על כך, באמצעות חתימתו על השובר המופיע בתחתית העמוד, והחזרתו אל חברת הביטוח, בצירוף הרשאה לחיוב חשבונו. אין חולק, כי התובע לא השיב לחברת הביטוח את שובר קבלת הבעלות על הפוליסה, ובחר שלא להמשיך לשלם את דמי הביטוח. סעיף 6(ב) לחוק, מורה כדלקמן: "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך נזק לערב, מופטר הערב כדי סכום הנזק." התובע אינו חולק על כך שפוליסת ביטוח החיים ללווה היתה "ערובה", כמשמעה בסעיף 6(ב) לחוק, ואכן ברור כי כזו היתה, שכן נועדה לבטח את התובע מפני הסיכון שהלווה ילך לעולמו, בטרם יסיים להחזיר את ההלוואה. לטענת הנתבע, על פי הנחיות האוצר והמפקח על הבנקים מיום 17.4.90 הלוואות לדיור, לזכאים, מכספי תקציב, מותנות בביטוח חיים ללווים. לעניין חובתו של הבנק להתנות מתן הלוואת דיור לזכאים, מכספי התקציב, בעריכת פוליסת ביטוח חיים ראו: ה.פ (ת"א) 176534/00 שפיצר דוד נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ שם אבחן כב' השופט ורדי את פס"ד רוזנברג, וקבע כי לאחר הוצאת הנחיות משרד האוצר בנדון, ונוהלי המפקח על הבנקים, קמה חובה לבטח כל זכאי בביטוח חיים בגין החזרי הלוואה, ולפיכך אם לא יידע הבנק את הלווה באפשרות זו, הפר חובה חוזית ונזיקית החלה עליו כלפי הלווה וכלפי הלווה הנוסף. ראו גם: תא"מ (ת"א) 58280/05 עזבון רבייב מלך נ' בנק לאומי למשכנתאות (16.10.11) שם התקבלה תביעת יורשיו של לווה לפטור אותם מהחזר ההלוואה, מאחר שלא הובהר להם כי אין למנוח ביטוח חיים. הנחיות המפקח על הבנקים לא הוגשו כראיה, אך התובע אישר כי, במקרה הנדון, עריכת פוליסת ביטוח חיים ללווה ושעבודה לטובתו, היתה תנאי מבחינתו, למתן ההלוואה (ראו עדותו של העד זילבר בעמוד 17 לפרוטוקול שורה 11 ובעמוד 18 לפרוטוקול שורות 5-14). לטענת התובע, המבטחת היתה חברה חיצונית, ולפיכך לא היתה לו אפשרות לעקוב אחרי תשלומי הפוליסה ותוקפה. הטענה היתה ראויה להישמע, אילולא הוכח כי התובע קיבל הודעה מפורשת מחברת הביטוח על ביטול הפוליסה עקב אי תשלום דמי הביטוח, כאמור לעיל, ועמה הודעה על האפשרות להמשיך ולשלם את דמי הביטוח בעצמו. עוד טוען התובע, כי לא היה באפשרותו לפעול לשם קבלת הבעלות על הפוליסה בעצמו, ולא היתה עליו חובה לעשות כן, משכך, אין לראותו כמי שגרם לפקיעת הערובה. לטענתו, בדק את יכולתו לפעול בעניין, אך מאחר שמדובר בביטוח חיים ולא בביטוח נכס, לא יכול היה לקבל על עצמו את הפוליסה, מפאת הדרישה המהותית לחתימה על הצהרת בריאות מחודשת. אין בידי לקבל את הטענה. לא הוכח כי התובע בדק את יכולתו לפעול בעניין, כנטען. לא הוכח כי תנאי להעברת הבעלות בפוליסה על שם התובע היתה חתימה על הצהרת בריאות חדשה. למעשה, ההיפך הוא שהוכח, שכן מעיון במכתב נ/2 עולה בבירור כי חברת הביטוח לא ביקשה לקבל הצהרת בריאות חדשה. כל שהיה על התובע לעשות על מנת לקבל את הבעלות על הפוליסה, בהתאם לאותו מכתב, הוא לחתום על הספח המצורף, ולהחזירו לחברת הביטוח בצירוף הרשאה לחיוב חשבונו. טענה נוספת העלה התובע בסיכומיו. לטענתו, סעיף 45(ג) לחוק חוזה ביטוח, החל בענייננו, שונה מסעיף 45(ב) לחוק, העוסק במקרה שהמבוטח בחר לבטל את חוזה הביטוח, ורק במקרה כזה מוקנית למוטב הבלתי חוזר האפשרות לאמץ את חוזה הביטוח. לטענת התובע, במקרה של ביטול פוליסה מחמת אי תשלום דמי הביטוח, הזכות הזו אינה מוקנית למוטב. בנסיבות אלה, אין חשיבות לכך שחברת הביטוח הציעה לתובע לרכוש בעלות בפוליסה, שכן אין לחברת הביטוח סמכות להקנות חובות או זכויות מקום שהחוק שולל אותן. אין בידי לקבל אף טענה זו של התובע. את סעיף 45(ג) לחוק, יש לקרוא יחד עם סעיף 15(ב) לאותו חוק, המסדיר את נושא ביטול הפוליסה עקב פיגור בתשלום, ומורנו: "נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה היתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה." ניתן לראות, אם כן, כי ההסדר הקבוע בסעיף 45(ב) לחוק, ביחס למקרה של ביטול הפוליסה בשל רצון המבוטח, חל גם במקרה של ביטול מחמת פיגור בתשלום, אלא שההוראה בנדון מצויה בסעיף 15(ב) לחוק, ולא בסעיף 45(ג). הוכח, כי חברת הביטוח, מילאה את חובתה בהתאם לסעיפים 15(ב) ו- 45(ג) לחוק חוזה ביטוח, עת שלחה את המכתב אל התובע, ונתנה לו אפשרות להפוך לבעליה של הפוליסה. לטענת התובע, הגיע מכתבה של חברת הביטוח אליו רק ביום 30.6.02 היינו לאחר שחלפו 30 הימים שנקבעו בסעיף 45(ג) לחוק, עובדה שהיתה מונעת ממנו ממילא את אפשרות אימוץ הפוליסה. הטענה אינה נכונה, שכן לאור לשונו של סעיף 15(ב) הנ"ל אין המבטח רשאי לבטל את החוזה, אלא אם המוטב לא סילק את הפיגור בתשלום תוך 15 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה. בנוסף, אף אם בוטלה הפוליסה, כפי שהעיד העד מטעם חברת הביטוח אשר נשאל האם נכון כי בעת שהמכתב התקבל בבנק היתה הפוליסה מבוטלת כבר, וצריך היה לחדשה (בעמוד 29 לפרוטוקול), לא הוכח כי היתה מניעה כלשהי לחדשה, או כי נדרשה לשם כך הצהרת בריאות חדשה. יתרה מכך, אף אם הייתי מקבלת את הטענה, ומגיעה למסקנה, שלא היתה לתובע אפשרות לאמץ את פוליסת ביטוח החיים ולהמשיך לשלם את דמי הביטוח במקום הלווה, לכל היותר היה בכך כדי להוביל למסקנה שהתובע אינו אחראי לפקיעת הבטוחה, ולפיכך אין תחולה לסעיף 6(ב) לחוק הערבות. לא היה בכך כדי לשחרר את הבנק מחובתו להודיע לערב על ביטול הפוליסה. לטענת חברת הביטוח (צד ג') פוליסת הביטוח שבוטלה היתה פוליסת ביטוח חיים, ולא פוליסה שנועדה להגן על הערבים מסיכון הנשקף להם מצד הבנק. הפוליסה, כך נטען, היא פוליסה שנעשתה לטובת הבנק ולא לטובת הלווים. יש ממש בטענה, ככל שעסקינן במישור היחסים בין הנתבע לחברת הביטוח. אכן, אין כל יריבות בין הנתבע לחברת הביטוח. יחד עם זאת, העובדה שהפוליסה לא נעשתה לטובת הערבים, לא היה בה כדי לשחרר את התובע מהחובה להודיע לערבים על ביטולה. החובה להודיע לערב על ביטול הפוליסה מוטלת על הבנק, הן מכח חובת הזהירות שהוא חב כלפי הערב, והן מכח חובת האמון וחובת תום הלב. בתיקון תשנ"ד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 הובהר, עם הוספתו של סעיף 17א' לחוק, כי החוק חל גם על מי שערב ללקוח כלפי הבנק. חובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו, וערב בכלל זה, אינה שנויה עוד במחלוקת. לעניין היקפה, ראוי להפנות לדבריו של כב' הנשיא ברק בדנ"א 1740/92 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט פ"ד מז(5) 31: "בנק חב חובת זהירות ללקוחו. רמת הזהירות המוטלת עליו הינה לנקוט בכל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בהם בנסיבות העניין. אמצעי זהירות אלה משתנים על פי הנסיבות..." סעיף 6 לחוק הערבות, מהווה מקור נורמטיבי לקביעת רמת הזהירות הנדרשת מנושה כלפי ערב, ולחובת האמון כלפיו. יפים לעניין זה דברים שנכתבו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 39998-10-11 עלי חזבון נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (3.6.12): "הוראת סעיף 6 לחוק הערבות מהווה נקודת בסיס לרמת הזהירות הנדרשת מהנושה כלפי הערבים, ומכוחה נלמדים כללים לגיבושה של חובת הזהירות של הנושה. הנושה חייב לשמור על האינטרס והציפייה שיש לערב ביחס לאפשרות הפירעון מן הבטוחה, ומבחינה זו נתפס הנושה כנאמן של הערב בכל הנוגע לשמירת הבטוחה...חובה זו של הנושה "הרגיל" מתעצמת כאשר מדובר בבנק. במערכת היחסים המיוחדת, השוררת בין הבנק לבין הערב, יש להביא בחשבון כי הערב מצוי בעמדת נחיתות מול הבנק...בנוגע לשמירה על הבטוחות, מכאן שעל הבנק מוטלת חובת ההשגחה על השעבודים השונים. בכל הנוגע לשעבודים, חייב הבנק לשים לנגד עיניו לא רק את האינטרס שלו עצמו, אלא גם את הציפייה שיש לערבים ממנו. הבנק אינו יכול לאמץ לעצמו התנהלות פזיזה ביחס למשכונות שניתנו לו על ידי החייב מתוך הנחה שהערב יישא במחיר פזיזותו של הבנק" (בעמוד 11 לפסק הדין). לטענת התובע, לא מוטלת עליו חובה כלשהי לשלם פרמיות עבור חוזי ביטוח שאינם משולמים על ידי הלווים. לטענתו, לו היתה מוטלת עליו חובה שכזו, לא היו הלווים טורחים לשלם את הפרמיות, והעלות הנוספת היתה מוטלת על הבנקים. אמנם, אין מוטלת על הבנק חובה על פי דין לשלם פרמיות ביטוח חיים עבור הלווים ממנו, אך מרגע שהתנה הבנק את מתן ההלוואה בקבלת ערובה מסוג פוליסת ביטוח חיים ללווה, המשועבדת לטובתו, קמה החובה לשמור על אותה ערובה. החובה המוטלת על הבנק, כלפי הערב, לשמור על הערובה קמה מכח חובת הזהירות שיש לו כלפי הערב. ערב החותם על כתב ערבות, להלוואה המובטחת בין היתר בפוליסת ביטוח חיים, צופה, כאחד משיקוליו ביחס לסיכון אותו הוא לוקח, כי במקרה של פטירת הלווה, תסולק ההלוואה על ידי המבטחת. פוליסת הביטוח היא ערובה לכל דבר, שהרי הבנק התנה את מתן ההלוואה בעריכת פוליסת ביטוח. משכך, פקיעת פוליסת ביטוח חיים, המהווה ערובה לחיוב, פוגעת בציפייתו של הערב. ברור כי היה על הבנק לצפות כי נזק עלול להיגרם לערב במקרה של פטירת לווה שפוליסת ביטוח החיים שלו בוטלה. בנסיבות אלה, אף אם לא היתה מוטלת על הבנק חובה לקבל על עצמו את פוליסת ביטוח החיים, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי היתה מוטלת עליו חובה להודיע על ביטול הפוליסה לערב, ומשלא הודיע לערב על ביטולה, התרשל. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ד"ר אבניאלי, בדונה בחובת הזהירות של בנק כלפי ערב, בעת שחרור נכס משעבוד, בת.א (ת"א) 108259/01 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' שירותי קצבות מעולים 92 בע"מ: "בנק רשאי, במקרים מסוימים, לנהוג לפנים משורת הדין ולסטות מהנוהל הרגיל והמקובל. אך בעשותו כן, עליו לקחת על עצמו את האחריות למעשיו...אם הבנק ימצא עצמו ללא יכולת להיפרע מהשעבוד, אל לו לחפש את מקורות המימון אצל הערב, שהסכמתו להסרת השעבוד לא התבקשה מעולם. התנהגות מעין זו, לא רק שעולה היא כדי הפרת חובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו, אלא שיש בה גם משום חוסר תום לב."(בעמוד 8 לפסק הדין). איני רואה, בהקשר זה, כל הבדל בין נכס המשועבד לבנק כערובה לחיוב, לבין פוליסת ביטוח חיים המשועבדת לבנק. פוליסה כזו שאינה אלא זכות לקבלת כספים במקרה פטירה, הינה ערובה לכל דבר, אלא שהיא ניתנת למימוש בהתממש סיכון אחד בלבד - פטירת הלווה. לא ניתן להלום, כי לווה יחדל מתשלום דמי הביטוח לפוליסת ביטוח החיים שלו, והבנק יבחר לא להמשיך לשלמה, תוך שהוא מטיל את הסיכון של פטירת הלווה על הערב, ללא ידיעתו. טענת התובע לפיה אם ייטול על עצמו את תשלומי הפרמיה, אף לווה לא ישלמם בעצמו, נכונה כמובן, אך אותו רציונל פועל גם לרעתו במקרה זה, שהרי באותה מידה ניתן לטעון כי אם תאומץ מדיניות משפטית המאפשרת לבנק להטיל את הסיכון שבפטירת הלווה על הערב, שום בנק לא ישלם את פרמיית הביטוח של לווה סרבן - האם כמדיניות משפטית ראויה נכון יותר להטיל את הסיכון על הערב מאשר על הבנק? סבורתני שלא. על פי סעיף 6(ב) לחוק, מופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו, עקב פקיעת הערובה. במקרה הנדון, ברור כי הנזק הוא מלוא סכום התביעה, שכן אילולא היתה מבוטלת פוליסת ביטוח החיים, היה הסיכון של פטירת הלווה מכוסה על ידי פוליסת הביטוח. בחקירתו הנגדית, נשאל מר בן עזרא, העד מטעם חברת הביטוח, מה היה קורה לו היתה חברת הביטוח יודעת שהמנוח היה אלכוהוליסט. העד השיב כמובן כי העובדה שמבוטח הינו אלכוהוליסט הינה נתון חשוב בביטוח, וכי סביר להניח כי סיכון עקב אלכוהוליזם היה מוחרג מפוליסת הביטוח של אדם המצהיר על עצמו ככזה (בעמוד 29 לפרוטוקול). הטענה הכללית וההיפותטית עליה חזר התובע גם בסיכומיו, אינה ראויה להישמע, ומוטב היה אילולא הועלתה. לא הובאה כל ראיה לכך שהלווה המנוח היה אלכוהוליסט, או לכך שאלכוהוליזם היה הסיבה לפטירתו. משלא הוכח שהיה אלכוהוליסט, וודאי שלא ניתן לטעון כי מסר פרטים חסרים בטופס הצהרת הבריאות שלו. לטעמי, לא נדרש הנתבע להוכיח מה היה עולה בידיו לעשות לו היה התובע מודיע לו במועד ביטול הפוליסה על ביטולה. יתכן שהיה בוחר להמשיך לשלם את ביטוח החיים, ויתכן שהיה דואג לכך שהלווה ישלמו. הטענה כי לא ניתן היה לבטח את חייו של הלווה ללא הסכמתו, לא תועיל לתובע, שכן יש להניח כי הלווה לא היה מתנגד לכך שהתשלומים יבוצעו על ידי אחר. כאמור, החובה מוטלת על הבנק אף מכח חובת האמון החלה עליו כלפי הערב. סטנדרט ההתנהגות הנדרש מן הבנק במסגרת חובת האמון גבוה מזה הנדרש ממנו בהתאם לחובת הזהירות. בעוד שדיני הנזיקין מחייבים את הבנק לפעול כבנק סביר וזהיר בלבד, חובת האמון מחייבת אותו לפעול למען האינטרס של הלקוח ולהעדיפו על פני זה שלו. בנק הבוחר לאפשר את פקיעת פוליסת הביטוח של לווה, ולא מיידע על כך את הערב, תוך שהוא מטיל את הסיכון על הערב, מפר את חובת האמון שהוא חב לערב. לאור המסקנה אליה הגעתי, איני מוצאת צורך להמשיך ולדון בטענות ההגנה הנוספות של הנתבע. יחד עם זאת, למעלה מן הדרוש, אציין כי לא מצאתי ממש בטענה לפיה לא מוצו ההליכים נגד חברת הביטוח, משום לא נבדקה עד תום התנהלותה של חברת הביטוח בבטלה את הפוליסה. הוכח כי הפוליסה בוטלה כדין, לאחר שהודעות נשלחו אל הלווה ואל התובע, כמוטב. חברת הביטוח הציגה שני מכתבי התראה שנשלחו אל המנוח, טרם בוטלה הפוליסה, לכתובת אותה מסר, כתובת הדירה הממושכנת. בנסיבות אלה, מקים סעיף 57ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש) חזקה, כי ההתראות התקבלו על ידי המנוח, והנתבע לא הצליח לסתור חזקה זו. טענות ההגנה של הצד השלישי מקובלות עלי במלואן. לא היה מקום להגשת ההודעה לצד שלישי מלכתחילה. דין ההודעה להידחות מחמת העדר יריבות בין חברת הביטוח לבין הנתבע, אשר לא היתה לו מעולם כל זכות חוזית כלפי המבטחת. דין ההודעה לצד שלישי להידחות, ללא כל קשר לדחיית התביעה. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. ההודעה לצד שלישי נדחית אף היא. התובע ישלם לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך 9,000 ₪. הנתבע ישלם לצד השלישי שכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין. ערובהביטוח חייםערבים (ערבות)פוליסה