דוגמא לזכרון דברים בנושא תשלום חובות על הנכס 1. עילת התובענה בזיכרון דברים שנחתם ביום 25.9.2009 (להלן: "זיכרון הדברים") בין התובעת לנתבע, ותובענה שכנגד אשר עילתה בזיכרון הדברים ובהסכם מכר המאוחר לו, מיום 21.3.2010, אשר נחתם בין התובעת לבין הנתבע וחברה בשליטתו (להלן: "ההסכם" או "הסכם המכר"). רקע ותמצית העובדות הנדרשות: 2. זיכרון הדברים נחתם כאמור, ביום 25.9.2009 ועניינו במכר נכס מקרקעין בין התובעת היא המוכר, לבין הנתבע הוא הקונה, ובו הוסכם כדלקמן: "הואיל והצדדים הגיעו להסכמה באשר לנכס הממוקם בשכ' אמדר רח' הירדן פינת ברקת (להלן- "הנכס") המוכר: חברת נתיבי המדבר ח.פ. ע"י הנציג X ת"ז ... הקונה : X ת"ז ... ... הצדדים הסכימו כי בתמורה להעברת סכום של 5,750,000 ש"ח (חמישה מליון שבע מאות וחמישים אלף ש"ח) יועבר הנכס, זכויותיו וחובותיו לידי הקונה. הקונה חייב למוכר סך של 100,000 ש"ח עבור עבודות חשמל". 3. לאחר חתימת זיכרון הדברים, התקשרה הנתבעת בעסקה נוגדת עם צד ג' למכירת הנכס בתמורה בסך של 5.900,000 ₪. הנתבע הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ה.פ. 4117/09), ובפסק הדין מיום 12.1.2010 מצא בית המשפט בית המשפט המחוזי (כב' השופט א. ואגו) כי התנהלות מנהלי התובעת (הנתבעת) הגיעה עד כדי חוסר תום לב, התובעת הפרה את זיכרון, וסופם של דברים קבע, כי זיכרון הדברים תקף ומחייב. על רקע קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לתקפותו של זיכרון הדברים, ומשנתגלעו חלוקי דעות נוספים בין הצדדים באשר להמשך ביצוע עסקת המכר, הגישה התובעת תובענה בתיק זה לבית המשפט המחוזי בב"ש ובה עתרה לחייב את הנתבע לפעול בהתאם להסכמות בזיכרון הדברים, לשלם לה את מלא התמורה 5.850,0000 ₪ עבור הנכס, ובנוסף לשלם את כל חובות הנכס בסכום כולל של 909,079 ₪. במהלך בירור התביעה בבית המשפט המחוזי, נכרת בין התובעת לנתבע ביום 21.3.2010 הסכם המכר בקשר עם הנכס נשוא זיכרון הדברים. להסכם המכר צד נוסף כקונה, חברה בבעלות הנתבע/הקונה. בסעיף 11.1 להסכם המכר הוסכם כי כל צד שומר לעצמו את הזכות לתבוע מהצד האחר כספים המגיעים לו בגין הפרת זיכרון הדברים, ואין בחתימה על ההסכם, בתשלום התמורה או במסירת החזקה כדי למנוע ממי מהצדדים לתבוע כאמור. מוסכם על הצדדים (למרות טענות שונות שהועלו) כי התמורה עבור הנכס הינה 5,850,000 ₪ ולא 555.750,000 ₪, וסכום זה שולם על ידי הנתבע. התביעה העיקרית 4. התביעה העיקרית נותרה אם כן ביחס לסכום של 1,009,079 ש"ח אותו עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה. לטענתה, במעמד חתימת זיכרון הדברים, נאמר לנתבע ע"י מנהל התובעת, יוסי X כי קיימים חובות על הנכס בסך 600,000 ₪ וזאת טרם שידע X את סכומם הכולל של חובות הנכס. לפי זיכרון הדברים נקבע כי הנתבע לשלם לתובעת בתמורה לנכס סכום של 5.850,000 ₪ וכן לקבל עליו בין היתר את חובות הנכס וכמפורט: "הצדדים הסכימו כי בתמורה להעברת סכום של..... יועבר הנכס זכויותיו וחובותיו לידי הקונה". נכון למועד חתימת זיכרון הדברים החובות על הנכס (להלן: "חובות הנכס") עמדו על סך של 909,079 ש"ח והם כוללים: לשנת 2008 - חובות בגין הנהלת חשבונות, נסיעות ושכר עבודה של מנהלים; לשנת 2009 - חובות להנהלת חשבונות, למכון התקנים, שכר עבודה מנהלים, חובות בגין עבודות שונות (סגירת גג, בנייה, טיח, אינסטלציה, ספרינקלרים, אלומיניום, שרטוטים, וחומרי בניין), נסיעות וחובות לאדריכל ולמודד. בנוסף עתרה התובעת לחיובו של הנתבע לפצותה בסכום של 100,000 ש"ח בגין הפרה נטענת של זיכרון הדברים שעיקרה באי נטילת החיובים על הנכס, ובשל איחור בתשלום התמורה של זיכרון הדברים. 5. מנגד, טען הנתבע כי אין יסוד לטענת התובעת לפיה עליו לשלם לה כספים נוספים בהתאם לזיכרון הדברים. לטענתו, התמורה החוזית נקבעה בזיכרון הדברים והיא התמורה המלאה שנקבעה. הוסיף וטען כי כל שיש בתביעה נגדו, הוא ניסיון של התובעת לקבל כספים אותם כלל לא סברה ולא ציפתה לקבל. הנתבע הפנה בהרחבה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי וטען כי זה חזר וקבע כי תמורה הכוללת שנועדה להשתלם ע"פ זיכרון הדברים הייתה 5,850,000 ₪. כך למשל עמ' 6 לפסק הדין: "אין ספק שהתמורה הכוללת שנועדה לשלם על פי זכ"ד, בעבור הנכס, עמדה על 5,850,000 ₪ גם כאשר הסיבה המדויקת לגילום 100,000 ₪ בצורה כפי שנעשה, לא הובררה עד תום". עוד הפנה להמשך דברי בית המשפט בהתייחסו לטענות הנתבעים (התובעת כאן) באשר לביטוי "זכויותיו וחובותיו" ודחה טענותיהם ויש לראות בקביעותיו מעשה בית דין. עוד הוסיף הנתבע להגנתו וטען, כי בהסכם עליו חתמה התובעת עם צד ג', נקבעה התמורה עבור מכר הנכס בסכום של 5,900,000 ש"ח, דהיינו סכום כמעט זהה לתמורה שנקבעה בזיכרון הדברים שבינו לבין התובעת, ואילו סברה התובעת כי מגיע לה מהנתבע תמורה העולה על הסכום שבהסכם שנחתם עם הצד השלישי, הרי הדעת נותנת שלא הייתה חותמת על הסכם המכר, שכן מדובר בהפרש של כמעט מיליון ₪. הנתבע הוסיף וטען כי הגם אם לשון הדברים "יועבר הנכס זכויותיו וחובותיו לידי הקונה" שבזיכרון הדברים תפורש כמטילה עליו תשלום של חובות נוספים מעבר לתשלום התמורה, אזי לכל היותר מדובר בחובות הנוגעים לנכס עצמו כגון חובות לרשויות , ולא ניתן לפרש את האמור באופן שבו הוא יחויב לשלם חובות של התובעת עצמה, אותן לא טרחה לשלם. התביעה שכנגד 6. בתביעה שכנגד עותר הנתבע לחייב את הנתבעת שכנגד (היא התובעת) לשלם לו סכום של 700,000 ₪ בעילה של הפרה יסודית את זיכרון הדברים. התובע מבסס טענתו להפרה יסודית את זיכרון הדברים, על קביעת בית המשפט המחוזי ב ה.פ. 4117/09, ועל התנהלותה של הנתבעת אשר נמנעה במתכוון לחתום על הסכם המכר וגרמה לעיכוב בביצוע העסקה. נוכח האמור, יצרה חוסר בהירות וודאות אצל הנתבע באשר לעסקה וזה נכנס להתקשרויות עסקיות משפטיות אחרות מתוך חשש ואי ידיעה אם העסקה לפי זיכרון הדברים תתממש או לא. בשל התקשרויות אלה הפסיד כספים רבים. נוכח ההפרה, הוסיף, על הנתבעת שכנגד לפצותו בגין נזקיו, הוא זכאי לפיצויים מוסכמים ללא צורך בהוכחת נזקיו. 7. גובה הפיצויים המוסכמים נטען, צריך ויעמדו על סך של 585,000 ₪ שהם % 10 מסכום העסקה, כמקובל בעסקאות מעין אלו. לחילופין, כי גובה הפיצוי המוסכם צריך להיות בסך 450,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם המכר. לחילופי חילופין טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין נזקים ממשיים העומדים בהערכה זהירה על 250,000 ש"ח ובכל מקרה לא פחות מסך 100,000 ש"ח שהם גובה הפיצויים המוסכמים אותם תובעת הנתבעת שכנגד בתביעתה. 8. עוד טוען התובע שכנגד להפרה של הנתבעת את הסכם המכר. טענתו תומך, בהתנהגות הנתבעת שכנגד אשר בין היתר לא המציאה בזמן - התחייבות לרישום משכנתא, וסמוך לפני העברת הכספים כמוסכם, התברר כי היתרה לסילוק המשכנתא של התובעת שכנגד גבוהה ב- 18,000 ש"ח מיתרת התמורה המגיעה על פי ההסכם, הנתבעת שכנגד לא פעלה לסילוק היתרה האמורה, ועל מנת להקטין את נזקיו נאלץ התובע שכנגד לשלם את מלוא התמורה לרבות החלק העודף, וחלק עודף זה לא שולם לו למרות פניותיו, והדבר מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר. מכאן שהוא זכאי להשבה של הסכום העודף ששילם בסך 18,000 ש"ח ובנוסף את הפיצוי המוסכם בסך 450,000 ש"ח. הפרות נוספות של הנתבעת נטען, מצאו ביטוי בתכנית לשינוי תב"ע, התוכנית שהוגשה בקשר לנכס, ואשר לא אושרה בשל מחדלי הנתבעת שכנגד, אשר הוסיפה בהתנהלותה בכך שלא העבירה לידי התובע תכניות שונות ומפתחות למנעולים הנועלים חלקים שונים של הנכס. התובע העריך את נזקיו כתוצאה מהפרות הנ"ל בסכום של 250,000 ₪. משיקולי תשלום אגרה, העמיד התובע כך לטענתו, את סכום תביעתו על 700,000 ₪ בלבד. 9. בכתב הגנתה טענה הנתבעת שכנגד, כי התביעה נגדה נולדה רק על מנת להוות משקל נגד לתביעתה. התביעה שכנגד נסמכת על פיצויים מוסכמים שלא הוסכמו, על טענות שעניינן תכנון ובניה, למרות שהתובע שכנגד, הקונה, הצהיר כי בדק בכל מקום לרבות בוועדה, את כל המידע הרלוונטי ביחס לנכס. באשר להמצאת מסמכים כאלה ואחרים שנדרשו לקידום עסקת המכר, טענה כי נרתמה ועשתה ככל שניתן ומהר ככל האפשר להמצאתם הגם שבכל פעם נדרש מסמך חדש, היא, המציאה את המסמכים להם נדרשה. באשר לסכום של 18,000 ₪ נטען, כי התובע אישר כי איחר בתשלום התמורה, ומקורו של הסכום הוא בהפרשי ריבית שהם פועל יוצא של איחור התובע שכנגד לשלם את הסכומים כמוסכם. הסכום הוא חוב שנוצר עקב הפרת התובע שכנגד את ההסכם, בשל איחורו בתשלומים נוצר הפרש הנובע מריבית וזה חל עליו. דיון והכרעה 10. לאחר שנשקלו טענות הצדדים, נבחנו המסמכים והעדויות, באתי למסקנה כי דין שתי התובענות, זו העיקרית וזו התביעה שכנגד, להידחות, למעט סכום של 18,000 ש"ח אשר על הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד, בגין ההפרש בסכום לסילוק המשכנתא שלה, סכום אשר שולם על ידו מעבר לסכום התמורה. התביעה העיקרית 11. השאלה המרכזית שבמחלוקת קשורה למובנו ופרשנותו של האמור במשפט הבא מתוך זיכרון הדברים: .."יועבר הנכס זכויותיו וחובותיו לידי הקונה". הסכומים הנתבעים אינם בבחינת "חובות הנכס", אלא הם חובות של התובעת, מי שהייתה הבעלים של הנכס, לגורמים שונים. יתירה מכך, חלק מהחובות הנטענים כלל לא ברור הקשרם לנכס, כך למשל, חובות שכר עבודה למנהלים, להנהלת חשבונות, נסיעות, אדריכל, מודד, חומרי בניין ועוד. מכל מקום, אלה החובות הם חובות של התובעת עצמה, ואין מקום לפרשנות הנטענת של זיכרון הדברים ככולל חובה של הנתבע לשלם גם חובות אלו. אין מקום לפרשנות זיכרון הדברים ככולל גם חובות של התובעת כלפי הנהלת החשבונות שלה, שכר מנהליה או חובות לצדדי ג' בגין עבודות או חומרים הקשורים לנכס. 12. בתצהירו (סעיף 17) טוען מנהלה של התובעת, כי הנכס הוא הנכס היחידי של התובעת ולפיכך כל ההוצאות שהיו לתובעת הן רק בגין הנכס, ומכאן שהכוונה ב"חובותיו של הנכס" הייתה חובות שיש לתובעת בגין הנכס. פרשנות זו של התובעת בלתי סבירה בעיני. התובעת מנסה בפרשנותה הנטענת לחייב את הנתבע בחובותיה שלה, והרי אין התובעת בבחינת הנכס עצמו. הנכס אינו התובעת, והתובעת אינה הנכס. פרשנות סבירה הגיונית ל"חובותיו של הנכס" נמצא בטענת הנתבע, לכל היותר לחובות הרובצים על הנכס ולרשויות השונות. ואם כך נמצא, השאלה המתבקשת הינה, החל ממתי, והדעת נותנת כי ממועד מסירת הנכס לידיו של הנתבע. 13. בפרשנותה את זיכרון הדברים, בקשה התובעת להסתמך על האמור בסעיף 21 בתצהירו של הנתבע, בו הוא מציין, כי צירופי המילים "יועבר הנכס זכויותיו וחובותיו" לא באו אלא להבהיר: "שמרגע שמלוא הזכויות בנכס עוברות אלי, עוברים אלי גם כל החובות בגין הנכס (ארנונה, היטלים חדשים, אחריות נזיקית וכד') ואולי גם לרמז על האופציה שניתנה לי לרכוש את החברה התובעת על הפסדיה". לטעמי, האמור אינו מהווה תמיכה בפרשנות התובעת. אכן עולה כי הצדדים העלו אפשרות של אופציה של רכישת החברה (התובעת) על ידי הנתבע במהלך המו"מ בניהם, וראה לעניין זה גם סעיף 22 לתצהירו של הנתבע), ואולם אופציה זו לא מומשה. המדובר בעסקה לרכישת הנכס בלבד, זיכרון הדברים אינו מלמד דבר וחצי דבר על רכישת התובעת. אילו היה מדובר ברכישה של התובעת, אזי היה מקום לדון בשאלת חובותיה של התובעת, ואולם אין חולק כי הנכס הנמכר בעסקה שבין התובעת לנתבע הוא נכס מקרקעין בלבד. 14. התובעת הרחיבה בסיכומיה לפרט ולהפוך בחקירתו הנגדית של הנתבע, טענה לגרסאות שונות שעלו מכלל טענותיו ותוך שבקשה לקעקע מהימנותו. גרסתו של הנתבע מצאתי מהימנה, עומדת במבחן ההיגיון וניסיון החיים, ובכל מקרה איני סבורה כי יש בטענות התובעת כדי לשנות את המסקנה הפרשנית הפשוטה והברורה מלשון זיכרון הדברים, מטיבו, ומטיב החובות הנטענים, אשר התובעת מבקשת לחייב בהם את הנתבע. התובעת נמצא, התקשרה בעסקה נוגדת למכירת הנכס עם צד ג', לאחר חתימתה על זיכרון הדברים עם הנתבע. בהסכם שבין התובעת לצד ג' נמצא ואין חולק, כי תמורת הנכס לצד ג' הועמדה על סכום של 5.900,000 ₪. מחיר כמעט זהה למחיר אותו מכרה לנתבע וכנקוב בזיכרון הדברים שנחתם בניהם. ההסכם עם צד ג' קובע תמורה הגבוהה ב- 50,000 ש"ח בלבד, ואינו כולל תוספת של תשלומי החובות הנטענים, אשר סכומם הכולל הינו כמעט מיליון ש"ח. התובעת לא נתנה הסבר לפער המחירים בין ההסכמים ולעובדה שהייתה נכונה ל"הפסיד" כמעט מיליון שקלים. בהסכם שנחתם בין התובעת לצד ג', יש כדי לתמוך בפרשנות, לפיה זיכרון הדברים אינו מחייב את הנתבע בתשלום חובות התובעת בסך כמיליון ש"ח. שכן, כטענת הנתבע, אילו אכן התמורה לה טוענת התובעת ממנו כוללת סך של כמעט מיליון ₪ נוספים, מדוע זה והכיצד, התקשרה התובעת עם צד ג', בהסכם למכירת הנכס, כשתמורתו גבוהה בחמישים אלף ש"ח בלבד מההסכם עמו, ולא במיליון ש"ח. מהלך זה של התובעת אינו עומד במבחן ההיגיון וניסיון החיים של כל העוסקים בתחום ובכלל. בנסיבות העניין, הפרשנות אותה מבקשת התובעת לאמץ, על רקע ההסכם שלה עם צד ג' - היא בלתי סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת. 15. קבלת טענת התובעת משמעותה כי התמורה עבור הנכס אינה כתמורה הנקובה בזיכרון הדברים - סכום של 5,850,000 ש"ח, אלא גבוהה בכמעט מיליון ₪. סכום החובות הנטענים (כמיליון ₪), מעבר לתמורה הנקובה, מעלה שאלה ותמיהה, מדוע זה התובעת חותמת על הסכם שאינו כולל תשלום של מיליון ש"ח נוספים, או קרוב לכך, ומדוע לא פרטה מהותם של חובות הנכס וסכומם או קרוב לכך, הרי מדובר בסכום לא מבוטל? העובדה כי התובעת כן מצאה לפרט בזיכרון הדברים, בדבר חובתו של הנתבע בתשלום חוב עבור עבודות חשמל, לרבות שיעורו - "הקונה חייב למוכר סך של 100,000 ש"ח עבור עבודות חשמל" - במובחן ובנפרד מסכום התמורה הנקובה, מדברת בעד עצמה ומהווה ביסוס נוסף למסקנה שאין לקבל פרשנותה של התובעת לחובות הנכס. זאת ועוד, לא סביר בעיני כי הנתבע היה מתקשר בעסקה לרכישת נכס, כשמעבר לתמורה עליה התחייב, הוא מחויב בחובות הנכס, שאינם ידועים לו, אינם ידועים ממש גם לתובעת עצמה, ומהותם אף לא הוגדרה - כשתוצאת הדברים אף מביאה לאבסורד בבקשה לראות בשכר מנהלי התובעת כחלק מחובות הנכס. 16. נוסף לאמור, העיד מטעם התובעת, רואה החשבון אמיר נגרי, אשר מסר בעדותו, כי הוא אינו יודע על המשא ומתן אשר התנהל. העד נשאל "מה היה הממכר" והשיב: "קרקע ונכס" (פרו' עמ' 11 שו' 7-8). ועוד מוסיף וציין כי העסקה הינה עסקת "קרקע ונכס". 17. מנהל התובעת בעדותו אישר כי החובות הנתבעים הם חובות של החברה היא הנתבעת (פרו' עמ' 21 שו' 22-23). בהמשך (שו' 30) אישר, כי העסקה על פי זיכרון הדברים הינה למכירת נכס המקרקעין אולם הוסיף: "כן, אבל אנחנו דיברנו על מכירת החברה ועל מכירת החובות ובסוף עשינו זכ"ד". מנשאל האם לגרסתו בעסקה הנוכחית נרכשה החברה על ידי הנתבע, השיב, כי הנכס נמכר כולל הזכויות והחובות לפי הזכ"ד (פרו' עמ' 22 שו' 2-3). באמור אין תשובה ישירה לשאלה, אולם ממכלול התשובות לעיל עולה בבירור כי גם לגרסת התובעת לא נמכרה החברה, הנכס הוא הנמכר. מכל האמור עד כה, לא ניתן לחייב את קונה הנכס בחובות החברה בהסתמך על "יועבר הנכס זכויותיו וחובותיו לידי הקונה" כשמילים אלה מתייחסות לנכס עצמו ולא לחברה. כאמור בפתח הדברים, יכול ויתכן, שהצדדים שוחחו על האפשרות לפיה הנתבע ירכוש את החברה, אולם בסופו של דבר זו לא העסקה שיצאה תחת ידם. העסקה על פי זיכרון הדברים כמו גם על פי הסכם המכר שנחתם לאחר מכן - הינה עסקת מכר מקרקעין. משמדובר בעסקת מכר מקרקעין (הנכס) ולא מכר החברה או גם החברה, אין מקום לחיוב הנתבע, בחובות של החברה שהיא הבעלים של הנכס. 18. הפיצוי - יש לדחות גם את התביעה לפיצוי בסך 100,000 ש"ח - חלק זה בתביעה נסמך על הטענה כי היה על הנתבע ליטול על עצמו את החיובים האמורים. אולם כאמור לא היה על הנתבע ליטול על עצמו את החיובים האמורים, מכאן שאין מקום לפיצוי. הטענה לפיצוי נסמכת גם על הטענה לאי תשלום התמורה על פי זיכרון הדברים, ואולם לא ברור כיצד זה הנתבע ביצע הפרה באי התשלום מקום שהתובעת ערכה הסכם למכירת הנכס עם צד ג' אשר מאוחר יותר גם גרם לעיכובים בביצוע העסקה אצל גורמים שונים כמו מנהל מקרקעי ישראל. יש להוסיף, כי מעבר לכך שלא קמה לתובע עילה לפיצוי, גם אין מדובר בפיצוי מוסכם, שכן אין בזיכרון הדברים כל הסכמה על פיצוי מוסכם. גם אם הייתה עילה לפיצוי היה צורך להוכיח נזק, ונזק כאמור, לא הוכח. מכל הדברים האמורים, דין התביעה העיקרית להידחות על כל רכיביה. התביעה שכנגד 19. התובע שכנגד אינו יכול לטעון לפיצויים מוסכמים כלשהם בגין זיכרון הדברים, זיכרון הדברים אינו כולל סעיף הקובע פיצוי מוסכם. ולא ניתן להוסיף לו רכיב של פיצוי מוסכם מכוח נוהג נטען. כמו כן לא ניתן לטעון לפיצוי מוסכם בזיכרון הדברים מכוח סעיף פיצוי מוסכם בהסכם המכר המאוחר לו שהרי הפיצוי הנדרש הוא בגין הפרת זיכרון הדברים ולא בגין הפרת ההסכם. העובדה שהנתבעת שכנגד (התובעת) טענה לפיצוי אין כדי להקנות לתובע שכנגד זכות להעלות טענת נגד לפיצוי מוסכם, ואין כל מקום לתביעה בגין "פיצוי מוסכם" שכלל לא הוסכם. מכאן שכל הטענות שבסיסן הוא בפיצוי מוסכם בזיכרון הדברים - דינן להידחות. בהינתן האמור, פיצוי בעילה של הפרת זיכרון הדברים, יכול התובע לתבוע רק בתביעה לפיצוי ממשי, ובהוכחת הפרה ונזק. על פני הדברים לאור קביעת בית המשפט המחוזי ב- ה.פ. 4117/09), ולפיה זיכרון הדברים תקף ומחייב, הרי שהיה בעסקת המכר הנוגדת של הנתבעת שכנגד, כדי הפרתו, ואולם לא הוכח כל נזק. הטענות לנזקים ממשיים נטענו באופן כללי וללא כל תימוכין והוכחה. 20. באשר לטענות הפרה של הנתבעת שכנגד את הסכם המכר - לא הוכחה כל הפרה של ההסכם על ידי הנתבעת שכנגד. לא הוכח כי העיכובים הנטענים הם באשמת הנתבעת שכנגד, מה גם שלעיתים עיכובים הם חלק מהתהליכים לביצוע עסקה, ועיכובים נגרמו גם מצד התובע שכנגד. מכל מקום, לא הוכח נזק כתוצאה מהעיכובים הנטענים. 21. מכל האמור, דין התביעה שכנגד להידחות, למעט ביחס לרכיב התשלום הנוסף וביתר אותו שילם התובע שכנגד, כמפורט להלן. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע שכנגד שילם סכום של 18,000 ש"ח יותר מהתמורה הנקובה ונקבעה בזיכרון הדברים. הנתבעת שכנגד לא הוכיחה טענתה לפיה הסכום ששולם ביתר ובסך 18,000 ש"ח נוצר עקב ריבית הנובעת מעיכובי התובע שכנגד לשלם את התמורה. מכאן שטענתה כי על התובע שכנגד לשלם סכום זה, דינה להידחות. אומנם, התובע שכנגד זכאי להשבתו של התשלום יתר, אולם בעצם ביצוע תשלומו על ידי התובע אין כדי הפרת ההסכם מצד הנתבעת שכנגד. מדובר בתשלום אותו שילם התובע, ואשר להשבתו הוא זכאי. מכל האמור, דין התביעה שכנגד שסכומה הועמד על סכום של 700,000 ₪, להידחות על כל רכיביה, למעט רכיב תשלום היתר בסך 18,000 ש"ח. 22. הצדדים העלו טענות שונות לגבי משמעות פסק הדין של בית המשפט המחוזי לעניין התביעה והתביעה שכנגד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי עסק בשאלה מרכזית במסגרת התובענה שם, והיא תוקפו המחייב של זיכרון הדברים. פסק הדין לא קבע קביעות הקשורות במחלוקות הכספיות אשר בין הצדדים. לפיכך אין מקום ולא מצאתי להידרש לטענות הצדדים בעניין זה. זאת ועוד, לעמדות השונות של בעלי הדין ביחס להליך המשפטי של התובעת נגד חברת מתאג, אין משמעות פרשנית הצריכה לענייננו ולא מצאתי לפרט ולהידרש להן. בנוסף כל טענה של הנתבע שכנגד בקשר עם הסכומים שיפסקו בתיק אחר המתנהל בין התובעת לבין חברת מתאג - הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה ולא מצאתי להידרש להן. 23. סופם של דברים, נפסק כדלקמן: התביעה העיקרית - תביעת התובעת נגד הנתבע - נדחית. התביעה שכנגד - מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבעת שכנגד תשלם לתובע שכנגד סך של 18,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה שכנגד, 16.5.2010, ועד התשלום בפועל. הואיל ושתי התביעות נדחו, למעט 18,000 ₪ בתביעה שכנגד, אני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות ביחס לסכום האמור, מכאן שהנתבעת שכנגד תשלם לתובע שכנגד, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪. למעט האמור לעיל, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות למי מהצדדים במי מהתובענות, וכל צד יישא בכל הוצאותיו. זכות ערעור תוך 45 ימים. חוזהזכרון דבריםחוב