הסכם מתן שירותי הסעות על ידי התובע, לישובים פלמחים ומשמר הנגב התובע טוען, שתוקפו של ההסכם היה למשך שנה וכי הנתבע ביטל את ההסכם בעיצומה של אותה השנה, שלא כדין. מכאן, התובענה לתשלום חוב ופיצוי בגין מניעת רווח. טענות התובע להלן, בתמצית, טענות התובע כפי שבאו לידי ביטוי בכתב התביעה ובסיכומים: ההתחייבות בהסכם היא של הנתבע 1, באופן אישי והתובענה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2, לשם הזהירות, והואיל והנתבע טוען שההתקשרות הייתה עם הנתבעת 2, אשר שמה היה, בעבר, "ערבה רגב בע"מ". על פי ההסכם, על הנתבע היה לשלם לתובע סכום של 650 ₪, בתוספת מע"מ, בגין נסיעה יומית במסלול אשקלון פלמחים וסכום של 750 ₪, בתוספת מע"מ, בגין כל נסיעה, במסלול אשקלון משמר הנגב. ביום 4.2.07, שלחה הנתבעת לתובע מכתב ובו היא הודיעה לו שהחל מתאריך 15.2.07 ההסכם מבוטל, עקב ירידת מחירים. הודעת ביטול זו אינה כדין, שכן על פי האמור בהסכם, תוקפו עד סוף שנת 2007. הנתבעים סירבו לשלם לתובע סכום של 32,580 ₪, בגין נסיעות שבוצעו בפועל על ידו, בהתאם להסכמה דלעיל. חשבונית הזיכוי שהוציאו הנתבעים ביום 15.2.08 בסכום האמור, הוצאה שלא כדין. בעקבות הפרת ההסכם, הפסיד התובע רווח עתידי שאמור היה להפיק מהחוזה. יש לדחות את טענת הנתבעים, לפיה, באוקטובר 06 היה סיכום בין הצדדים, כי ישונו תעריפי הנסיעות. בעניין זה, נטל השכנוע מוטל על שכמם של הנתבעים והם לא עמדו בנטל זה. הנתבעים לא צרפו כל אסמכתא מטעם משרד הביטחון, עבורו בוצעו ההסעות, לפיה אכן הייתה הפחתת מחירים, למרות שהנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא קיבל אסמכתאות לכך מטעם משרד הביטחון. הנתבעים טוענים שהתובע הוסיף בכתב ידו על גבי ההסכם את הכיתוב: "כל השנה 07'". התובע טען בפני ביהמ"ש, כי יתכן והוא הוסיף זאת, אך המשפט הוסף במסגרת הפגישה שבה נכרת ההסכם. אין המדובר הוא בזיוף, כטענת הנתבעים, שכן התובע מעולם לא טען שכיתוב זה הוא בכתב ידו של הנתבע. התובע הפסיק עבודות שביצע עם המיניבוסים עוד בטרם ההתקשרות בין הצדדים וזאת בעקבות כריתת ההסכם. אין היגיון בטענת הנתבעים, כי הם היו רשאים לסיים את ההסכם בכל עת וללא התראה מוקדמת. הראיה לכך היא, שבעקבות הפסקת העבודה על ידי הנתבעים, נאלץ התובע למכור את רכביו, מאחר ולא מצא להם עבודה אחרת. הנתבעים לא הציגו את המכרז של משרד הביטחון, שבו, לטענתם, נרשם שמשרד הביטחון רשאי להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעים בכל עת. גם אם הייתה נכונה טענת הנתבעים כי הם רשאים היו להפסיק את ההסכם בכל עת, הרי הודעה מוקדמת של 11 יום, לאחר 5 חודשי עבודה, אינה סבירה בעליל. הודעה סבירה היא לתקופה של 6 חודשים לפחות. על הנתבעים לשלם לתובע את הסכום של 32,580 ₪, בגין הסעות שבוצעו לפי התעריף שסוכם בהסכם וכן סכום של 179,421 ₪ (בערכי קרן), בגין הרווח שנמנע מן התובע, לאחר הפחתת הוצאות, כאשר סכומים אלה צמודים ונושאים ריבית עד ליום הגשת התביעה. לחילופין, על הנתבעים לשלם לתובע עבור 6 חודשי הודעה מוקדמת. טענות הנתבעים להלן, בתמצית, טענות הנתבעים כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה ובסיכומים: ההתקשרות בהסכם הייתה בין התובע לנתבעת 2. הדבר עולה אף מטענותיו של התובע בכתב התביעה, כאשר במספר מקומות הוא מתייחס לנתבעים כמי שכרתו עמו הסכם וכמי שהפרו אותו. גם התובע עצמו ראה את הנתבעת כמי שהתקשרה עמו בחוזה. ההסכם נחתם ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, בביתו של התובע, בישוב ניצן, כאשר הנתבע היה בדרך ממקום עסקו בחדרה, לביתו במושב הודיה. מכאן, כי לא קדם להסכם מו"מ ארוך, אלא שהוא נעשה בלחץ של זמן לפני כניסת השבת, כאשר המטרה הייתה לסכם את מחיר קווי הנסיעה ולמסור לתובע את הויזות כדי שיתחיל לעבוד כבר ביום ראשון. לנתבע לא היה דף לוגו של החברה ולכן הוא רשם את שמו. התובע בעצמו רשם, בחשבוניות שהוציא, את שמה של הנתבעת (בשמה הקודם: "טיוליות אשקלון בע"מ). בכל מקרה, אם, כטענת התובע, לאחר שבוע עבודה נודע לו שהוא עומד מול הנתבעת, יכול היה למחות על כך במכתב או בדרך אחרת. התובע גם קיבל את השיקים מחשבונה של הנתבעת ובחתימתה. הנתבעים טענו מלכתחילה לזיוף המסמך על ידי הנתבע, בכך שהוסיף את המילים: "כל שנת 07'", כיתוב שלא היה במסמך המקורי ולא סוכם. למרות זאת, הנתבעים לא הגישו כתב תשובה. משלא עשו כך הנתבעים, רואים את הטענה בדבר זיוף ובדבר העדר חבות אישית, טענות המופיעות בכתב ההגנה, כטענות שאינן שנויות במחלוקת. טענות התובע, מפי עורך דינו בדיון ובסיכומים ובתצהיר התובע, הן הרחבת חזית וגם טענות עובדתיות חלופיות אסורות. טענותיו של התובע כי יתכן והוא הוסיף את התוספת האמורה או כי אם הוא הוסיף, הרי הוא עשה זאת במעמד עריכת ההסכם, או טענות דומות שטען התובע, לא נטענו בכתב תשובה ומהוות הרחבת חזית. בדיון שהתקיים, דרש הנתבע לקבל לידיו את העותק המקורי של ההסכם. התובע טען תחילה, שהמקור בידו וגם עורך הדין שלו אישר זאת והתחייב למסור את המסמך לבדיקתם של הנתבעים. ואולם, לאחר מכן, הודיע התובע לפתע שהמסמך אבד. בכך חדל התובע מלהגיש את הראיה הטובה ביותר. הדרישה לשלם הסכום של 32,580 ₪ היא חסרת בסיס. משרד הביטחון הודיע לנתבעת על שינוי תעריפים באוקטובר 06', והתמורה שקיבלה הנתבעת בגין כל נסיעה, הופחתה. בעקבות כך, הודיע הנתבע לתובע טלפונית, שהברירה בידו להמשיך בביצוע הסעות בתעריפים החדשים או להפסיק את העבודה. התובע בחר לנהל מו"מ עם הנתבעת, כדי למכור לה את האוטובוסים והתקיימה פגישה על כך במשרדו של עו"ד חיימסון. בינתיים, התובע הסכים לעבוד בתעריפים המופחתים. למרות זאת, התובע הגיש לנתבעת חשבוניות על פי התעריפים הגבוהים ואלו הומצאו רק בפברואר 07'. בעקבות זאת, נתבקש התובע להפסיק את העבודה באשר הוא הוציא חשבוניות שלא בהתאם למוסכם ולכן גם הוצאה חשבונית הזיכוי. יש לדחות את טענתו של התובע לתשלום פיצויי צפייה, שכן לא הייתה התחייבות לכל שנת 07'. בכל מקרה, אין מקום לפיצוי על מלוא התקופה, שכן יתכן שהיו קורות תקלות באוטובוסים או שהיו נעשים שינויים על ידי משרד הביטחון, או שהמצב הביטחוני לא היה מאפשר נסיעה וכיו"ב. כן דוחים הנתבעים, את חישוב הרווח וההוצאות של התובע. הפיצוי אינו כולל חיסכון בהוצאות בלאי, למשל. התחשיבים הם עניין שבמומחיות והיה על התובע להגיש חוו"ד מומחה. לתובע לא הייתה בעיה להעמיד באופן מידי שני מיניבוסים לעבודה, ומכאן שהתובע לא היה צריך להפסיק לבצע עבודה אחרת כדי לבצע את ההסעות עבור הנתבעת. הסעד החלופי שנתבקש על ידי התובע לעניין ההודעה המוקדמת של 6 חודשים, לא נתבקש בכתב התביעה. התובע לא גילה לביהמ"ש שהוא מכר את המיניבוסים ובכך הוא גדע את מקור ייצור ההכנסה. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים וטענותיהם, מצאתי שדין התובענה להתקבל באופן חלקי. אני מקבל את טענות הנתבעים באשר לזהותם של הצדדים לחוזה. ראשית, סבור אני, שההסכם מהווה התקשרות חוזית מחייבת, לכל דבר ועניין. גם אם נעדרים מן ההסכם פרטים כאלה או אחרים, הרי קיימים בו עיקרי ההתחייבויות שבין הצדדים: תאריך תחילתו של ההסכם, התחייבויות התובע (שני מסלולי נסיעה), שעות מדויקות של התחלה וסיום עבודה בכל יום ובכל קו, התחייבות התובע לנסיעות נוספות בכיוון, ללא תוספת מחיר והתמורה המדויקת שתשולם לתובע בגין ביצוע הסעות בכל אחד ואחד מן הקווים. למעשה, לא נותר כמעט דבר להשלים בהסכם, גם אם, למשל, לא מופיעה שם חתימתו של התובע, או שלא נקבעו מועדי תשלום. מועדי תשלום, למשל, הם תנאים אשר ניתנים להשלמה על ידי בית המשפט, באופן סביר, ועל פי דיני החוזים. על כן, יש לקבוע כי ההסכם מהווה התקשרות מחייבת בין הצדדים, על כל המשמע מכך. בסיפא של ההסכם נרשם: "על החתום רגב ערבה" ולאחר מילים אלו מופיעה חתימתו של הנתבע 1. מכאן אני מסיק, כי הנתבע 1 הוא זה שהתקשר, בתחילה ומלכתחילה, בהסכם עם התובע. אינני סבור שהעובדה שההסכם נחתם ביום שישי, לפני כניסת השבת, יש בה כדי להצדיק העדר התייחסות של הנתבע 1 לכך שההסכם נחתם עם חברה בע"מ, הנתבעת 2. גם אם לא היה בידיו של הנתבע 1 נייר עם כותרת הנושאת את שם החברה, בנקל יכול היה הנתבע 1 להוסיף את שם החברה בצד שמו או במקומו. הנימוק כי דבר ההתקשרות עם חברה בע"מ לא מצא ביטוי בהסכם בשל לחץ הזמן, אינו סביר בעיני. יתכן שהדבר נבע מחוסר תשומת לב מצדו של הנתבע 1. מכל מקום, מבחינתו של התובע, הרי בתחילה, ההתקשרות הייתה באופן אישי עם הנתבע 1 והתובע היה רשאי לראות את ההתקשרות, כהתקשרות אישית, כאמור. יחד עם זאת, מן הראיות שלפניי עולה, כי חל שינוי באופן ההתקשרות בין הצדדים, בכל מה שנוגע לזהותו של הצד אשר הזמין את שירותי ההסעה. כבר בתחילת ההתקשרות הודע לתובע כי בפועל, בן בריתו הוא חברה בע"מ - הנתבעת 2. התובע קיבל שיקים שנמשכו מחשבונה של "ערבה רגב בע"מ". התובע גם הוציא חשבוניות לנתבעת 2 ובשתיים מהן, אשר צורפו לכתב ההגנה (חשבוניות מס' 616 ו- 619) אף שונה השם מ"טיולית אשקלון בע"מ" ל"ערבה רגב בע"מ". התובע לא הציג כל מכתב מחאה בעקבות קבלת השיקים המשוכים על חשבון החברה או בעקבות הדרישה להוציא את החשבוניות על שם חברה. מכאן המסקנה כי גם אם מלכתחילה ההתקשרות הייתה בין התובע לנתבע 1, הרי בהסכמת הצדדים, נעשה שינוי במובן זה שהצד המתקשר מצד מזמין העבודה שונה והפך להיות הנתבעת 2. אשר על כן, אני קובע כי לעניין ההתחייבויות כלפי התובע ולעניין התובענה שלפניי, בעלת דינו של התובע היא הנתבעת 2 ולא הנתבע 1. לעניין זה, לא למותר לציין, כי לא קיימת בכתב התביעה כל טענה בדבר אחריות אישית של הנתבע 1, המבוססת על עילה אחרת, כגון עילה שבנזיקין, הרמת מסך, או כיו"ב. העילה היחידה היא עילה חוזית ומכאן קביעתי דלעיל. אני דוחה את טענתו של התובע, כי ההתקשרות בהסכם הייתה למשך שנה, עד סוף שנת 07'. טענת זיוף נטענה על ידי הנתבעים כבר בכתב ההגנה. בסעיף 17 הם טענו כי הכיתוב "כל השנה 07" אינו אלא זיוף שנעשה בכתב ידו של התובע ושהוסף על ידו במתכוון לצורך יצירת עילת תביעה יש מאין. באותו הסעיף הכחישו הנתבעים במפורש, שלא סוכם על ביצוע הסעות לכל שנת 07'. טענה עובדתית זאת, שהיא ללא ספק טענה מהותית כנגד תביעתו של התובע, לא מצא התובע לנכון להתייחס אליה, מן הבחינה העובדתית, בכתב תשובה. התייחסות כתובה ראשונה לטענה מוצאים אנו בתצהירו של התובע, כאשר הוא כותב בסעיף 10, כי: "טענת הנתבעים לפיה המסמך כביכול זויף הינה שקרית לחלוטין, שכן אף אם אני הוספתי את הכיתוב כל שנת 07'' הרי שזה נעשה במעמד החתימה על ההסכם ולא במועד אחר...". גם בתצהירו של התובע, ההתייחסות לעניין אותה התוספת אינה ברורה ברורה. התובע אינו אומר שהוא הוסיף את הכיתוב והוא אינו אומר שהוא לא הוסיף אותו. התובע בוחר להשאיר את העניין מעורפל, ובאופן תמוה הוא כותב בתצהירו מעין טענה חלופית, או שמא עליי לומר "מחצית טענה חלופית", באומרו שגם אם הוא הוסיף את הכיתוב האמור, הרי זה נעשה במעמד החתימה על ההסכם. התובע לא אומר אם הוא הוסיף את הכיתוב או לא. גם בישיבת בימ"ש מיום 13/10/10, לא קיבלנו מפי בא כוח התובע גרסה ברורה במחלוקת מהותית זו. בסעיף 13 לתצהירו, כותב התובע שזכור לו שבתום השיחה, הוא ביקש שתוסף להסכם התחייבות עד לסוף שנת 2007 וכי ייתכן שמי שהוסיף את המילים "עד סוף 07", הוא התובע, אולם בכל מקרה ההוספה נעשתה בנוכחות הנתבע ובמעמד החתימה על ההסכם. גם כאן איננו מקבלים גרסה ברורה. לא למותר להדגיש כי מצופה היה מן התובע שיתייחס לאותה התוספת כבר בכתב התביעה, שכן דבר המחלוקת בעניין זה היה כבר ידוע לו בטרם הוגשה התביעה על ידו. מכל מקום, טענת הנתבעים בדבר הרחבת החזית והעלאת טענה עובדתית, בנקודת המחלוקת העיקרית שבין הצדדים, לראשונה בתצהיר העדות הראשית ולא בכתב תשובה, בדין יסודה. די היה בכך כדי לקבל את טענת הנתבעים, מן הבחינה העובדתית, כי התוספת האמורה הוספה על ידי התובע, לאחר חתימת ההסכם, ושלא בהסכמת הנתבעים. גם בהתעלם מהרחבת החזית, יש מקום לקבל את טענת הנתבעים בעניין זה ולו רק בשל העובדה, שלעומת גרסה ברורה מטעם הנתבעים, אשר לא נסתרה בחקירה נגדית, בפנינו גרסה עובדתית מעורפלת, מגומגמת הייתי אומר, מצד התובע. לא זו אף זו- בדיון שהתקיים בפניי ביום 13/10/2010, ביקש בא כוח הנתבעים לקבל לידיו את המסמך המקורי על מנת להעבירו למומחה, לבדיקת טענת הזיוף. בא כוח התובע הצהיר, כי המסמך המקורי נמצא ברשות הלקוח שלו, בבית שלו ולקראת סוף הדיון, הוא התחייב להעביר את המסמך המקורי עליו מבוססת התביעה, כלשונו של בא כוח התובע (ראה עמ' 3 לפרו' הדיון מיום 13.10.10). למרות הדברים הברורים, הודיע התובע, שהוא לא הצליח לאתר את המסמך וכי הוא אבד (ראה עמ' 5 לפרו' הדיון מיום 16.1.11). נוכח קיומה של מחלוקת בדבר האותנטיות של הכיתוב אשר, למעשה, מקים את עילת התביעה העיקרית של התובע, קיימת חשיבות עליונה בהצגת מסמך המקור של ההסכם. משלא הוצג המסמך כאמור, על ידי התובע, הרי הדבר ייזקף לו לחובתו במובן זה שהתובע לא עמד, גם מסיבה זו, בנטל הראיה המוטל עליו, להוכיח במאזן ההסתברויות, כי הייתה התחייבות של הנתבעים לקבל שירותי הסעות עד סוף שנת 2007. אשר על כן, עליי לקבוע שהצדדים לא הסכימו על מועד סיום ההתקשרות ע"פ ההסכם ולכן, היה רשאי כל אחד מהם, להביא לסיומו של ההסכם במתן הודעה מראש, לתקופה סבירה. ראינו כי אחת מטענותיהם של הנתבעים היא, כי באוקטובר 2006, הפחית משרד הביטחון, עמו התקשרה הנתבעת 2, את התשלומים בגין ההסעות וכי בעקבות כך, ביקשה הנתבעת להפחית את התשלומים לתובע. עוד טענו הנתבעים, כי הדבר לא היה לרוחו של התובע והוא שקל למכור לנתבעת את כלי הרכב, וכי הוסכם שבתקופת הביניים, יקבל התובע את התשלום המופחת, בהתאם לזה שקיבלה הנתבעת ממשרד הביטחון. ברי, כי הנטל להוכיח את העובדות האמורות, דהיינו, כי הייתה הפחתת מחירים על ידי משרד הביטחון ובמיוחד כי הייתה הסכמה של התובע להמשיך לעבוד במחירים המופחתים ובניגוד למוסכם בהסכם, מוטל על שכמו של מי שטען את הטענות האמורות, דהיינו, על שכמם של הנתבעים. פרט להצהרה גרידא של הנתבע בעניין זה, לא הוצגו ראיות, למרות שבנקל היה בידי הנתבעים לתמוך טענות אלה, במסמכים ובעדויות. ראשית, לטענת הנתבעים, הדברים עלו בפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד חיימסון. היה ביכולת הנתבעים להעיד מי מעורכי הדין של המשרד או מי מעובדיו. כמו כן, יכלו הנתבעים להציג ראיות בדבר המחיר המופחת ואופן חישובו. בנסיבות העניין, ומשלא נעשה כן על ידי הנתבעים, אין לקבל את טענתם העובדתית האמורה בדבר הסכמה להפחתת מחיר מול התובע, על סמך עדותו היחידה של הנתבע 1. אשר על כן, מסקנתי היא, שהתובע לא נתן את הסכמתו להפחתת המחיר אשר נקבע בין הצדדים בהסכם. מכאן, כי כל עוד ביצע התובע את ההסעות ע"פ ההסכם וכן בתקופת ההודעה המוקדמת, זכאי היה לקבל את התמורה, בהתאם להסכם, דהיינו, 650 ₪ עבור נסיעות בקו אשקלון - פלמחים, ו-750 ₪ עבור נסיעות בקו אשקלון - משמר הנגב, והכל בתוספת מע"מ. מסקנה ישירה מקביעתי דלעיל היא, כי התובע זכאי לסכום של 32,580 ₪ וסכום זה, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מפברואר 2007 ועד היום, עומד על סך של 44,798 ₪. התובע קיבל ביום 4/2/07 הודעה מן הנתבעת שביום 15/2/07, יהיה ההסכם שבין הצדדים מבוטל. כאמור, רשאי היה כל צד להודיע לצד שכנגד על ביטול ההסכם אך התובע זכאי היה לקבל הודעה מוקדמת לתקופה סבירה, בהתחשב בכך, שההסכם בין הצדדים היה בתוקף כבר 5 חודשים, וכי לצורך ביצוע התחייבויותיו, היה על התובע לעשות שימוש בשני כלי רכב מסוג מיניבוס. בנסיבות העניין, אינני סבור, שהודעה מוקדמת בת 11 יום, היא הודעה סבירה. נכון הדבר שלא הוכח שהתובע השקיע ברכישת כלי רכב, רק לצורך ההתקשרות ע"פ ההסכם דנא. ההפך הוא הנכון, הוברר, כי כלי הרכב היו ברשותו של התובע לפני חתימת ההסכם וגם סביר להניח, כי לא הייתה לתובע התקשרות שדרשה לעשות שימוש באותם כלי רכב, עת נחתם ההסכם, שכן התובע הסכים להתחיל בביצוע ההתחייבויות, יומיים לאחר חתימת ההסכם. יחד עם זאת, סביר שבתקופה שבה היה ההסכם בתוקף, נמנע התובע מלחפש התקשרות אחרת שבה יוכל לעשות שימוש באותם שני מיניבוסים. סבור אני, כי הודעה מוקדמת בת חודש ימים, תהא מידתית וסבירה בנסיבות העניין. התשלום עבור התקופה המסתיימת ביום 15/2/07, כלול בסכום של 32,580 ₪, אשר נפסק לעיל. תקופת ההודעה המקודמת אמורה הייתה להסתיים ע"פ קביעתי דלעיל, ביום 4/3/07. מיום 15/2/07 ועד 4/2/07, היו 11 ימים אשר בהם אמור היה התובע לבצע הסעות עבור הנתבעת. התשלום היומי היה בסך 1,400 ₪ בתוספת מע"מ ועבור 11 ימים - 15,400 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית עד היום, עומד על סך של- 21,175 ₪ ובתוספת מע"מ: 24,986 ₪. מובן כי סכום זה, הינו לפני הוצאות והפחתות למיניהן. חישובי ההוצאות של התובע, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו, הינם על דרך של הערכה ואינם מבוססים כראוי, על חישוב חשבונאי מקצועי. בנוסף, הוברר שהתובע מכר את כלי הרכב בסמוך לאחר סיום תקופת ההסכם. לא רק זאת, אלא, שקיים צדק בטענת הנתבעת, לפיה לא הובאו בחשבון הפחתות נוספות, כדוגמת בלאי. בנסיבות אלה, תעשה ההפחתה בגין הוצאות וניכויים שונים, על דרך האומדנה, והיא תעמוד על סך של- 13,000 ₪ (כ-50%). על כן, הסכום הנוסף שייפסק בגין תקופת ההודעה המוקדמת הוא בסך 11,986 ₪. סוף דבר התובענה נגד הנתבע 1 נדחית. הנתבעת 2 תשלם לתובע סכום של 56,784 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה מורכב מהסכומים הבאים: 44,798 ₪ + 11,986 ₪. כן תשיב הנתבעת 2 לתובע, את החלק היחסי של אגרות המשפט (בהתאם ליחס בין הסכום שנפסק לעיל לבין סכום התביעה), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומי האגרות ועד היום. בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובע, שכ"ט עורך דין בסכום של- 13,400 ₪ (כולל מע"מ). כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. חוזההסכם למתן שירותשירותי הסעות