הפגיעה בתובע בתאונת הדרכים היתה מסוג צליפת שוט: רכב אשר נסע אחריו התנגש בו לאחר שהוא עצמו בלם בעקבות רכב שעצר לפניו - תיאור התאונה בנספח ב' לכתב התביעה - הודעה למוסד לביטוח לאומי על פגיעה בעבודה, מיום 5.2.03. הממצא הקליני בנספח ג' לכתב התביעה - תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, היה: "רגישות צווארית ובשכמות עם הגבלה בינונית בתנועה, ללא חוסר נוירולוגי ומתח שרירי בטפזיוס דו צדדי". האבחנה: Whiplash Cervicalgia-acute בנספח ג'1 לכתב התביעה מיום 14.2.03 היתה אבחנה רפואית נוספת: Contusion Back מר ענף לא עבד כ- 54 ימים בסך הכול בעקבות התאונה על פי האשורים הרפואיים, נספחים ג2-ג3, מיום 5.2.03 ועד ליום 31.3.03. לתובע נקבעו 5% נכות ע"י המל"ל ביום 13.7.2004. התובעת שהיא מעביד מורשה, שילמה למר ענף את מלוא שכרו לתקופה זו, כמפורט על ידה בסעיף 5 לכתב התביעה. נזק זה היא תובעת מהנתבעת. התובעת ציינה בסעיף זה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 11213/01/09, 11201/01/09, 11224/01/09, 2700/03/09 מיום 27.8.04, לעניין שיטת חישוב השכר, אשר הנחתה אותה בחישוב המגיע לה לדעתה מן הנתבעת. התובעת מציינת כי המוסד לביטוח לאומי החזיר לה את דמי הפגיעה שהגיעו לעובד על פי דין בסך 4,955 ₪, ומכאן שנזקיה הסתכמו ב- 25,974 ₪ (משוערך ליום ההחזר 17.7.03). התובעת חישבה ומצאה כי נזקיה נכון ליום הגשת התביעה, לאחר ניכוי התשלום החלקי אשר קיבלה מחברת הביטוח (ולא ציינה מהו) וניכוי 11%+מע"מ, אותו ראתה כשכ"ט הוא 29,223 ₪. סכום זה דורשת התובעת מן הנתבעת בהתאם לסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי ביחד עם סעיף 94(ב) לחוק ועל פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד-1964. התובעת טענה כי היות ושילמה למר ענף גם את דמי הפגיעה עבור תקופת הזכאות הראשונה, הרי היא זכאית לתובעה מהנתבעת, כאמור על פי סעיף 328(א) הנ"ל. הנתבעת, "מגדל" חב' לביטוח, הכחישה את כל טענותיה של התובעת ובכלל זה את העובדה כי אכן ביטחה את הרכב בו נסע מר ענף, התרחשות התאונה, ולמעט העובדה כי היא אכן חברת ביטוח, הוכחש כל סעיף ופרט בכתב התביעה, והיא סבורה כי אין עליה כל חבות או אחריות להשיב לתובעת כל סכום שהוא אותו שילמה התובעת למר ענף. יתר על כן, בסעיף 4 הקדימה הנתבעת וטענה כי "כתב תביעה זה להידחות ו/או להימחק על הסף, מפאת העדר עילה ו/או העדר יריבות ו/או העדר כיסוי ביטוחי מתאים ו/או מפאת התיישנות". התובעת השיבה לכתב ההגנה. מתברר מן התשובה כי הנתבעת שילמה לתובעת ביום 11.10.09 - 9,703 ₪ בגין התאונה והתביעה למעשה היא בשל ההפרשים, אותם עדיין הנתבעת חבה לתובעת לדעתה. התביעה כאן הוגשה ב- 2.2.10. התובעת מפנה את בית המשפט לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה (כתארו אז) השופט רבלין ברע"א 2591/10, הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' בית חולים מאיר, שהיא החלטה ברע"א על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 12622-04-09 וע"א 5766-05-09. בישיבה שהתקיימה ביום 29.12.12, אישרה ב"כ הנתבעת כי אין הכחשה לעניין החבות בגין התאונה, והמחלוקת היא לגבי שיטת חישוב הפיצויים. ב"כ הצדדים, לאחר התכתשות לא הולמת, הסכימו כי פסק הדין יינתן ללא צורך בשמיעת הוכחות ועדים, על סמך טעונים ומסמכים. בישיבה שהתקיימה ביום 2.9.12, אישרה ב"כ הנתבעת כי אין הכחשה לעניין החבות בגין התאונה, אלא לגבי שיטת חישוב הפיצויים. ב"כ הצדדים, לאחר התכתשות בלתי מובנת הסכימו כי פסק הדין יינתן ללא צורך בשמיעת הוכחות, על סמך טיעונים ומסמכים. טענות התובעת: התובעת חוזרת על טענותיה שהועלו בכתב התביעה ובדיונים ומפנה לפסיקה התומכת בטענותיה. התובעת טוענת בניגוד לטענות הנתבעת, כי תקופת אי הכושר של 54 ימים שהיא תקופת היעדרות אושרה במלואה, לפי סעיף 92ב לחוק הביטוח הלאומי. העיקרון המנחה הוא, כי התובעת שילמה לנפגע את כל שכרו, על כל מרכיביו, לא היה לו כל הפסד והוא כלל לא ניזוק ועל כן, מכיוון שבאותה תקופה היא לא קיבלה את השירותים, עבורם היא משלמת שכר על כל מרכיביו לנפגע, היא זכאית כמטיבה להיפרע מהמזיק, דהיינו במקרה זה מהנתבעת. כל החלטה אחרת לטענת התובעת, תהיה בבחינת עיוות ואי צדק, שכן הכספים המגיעים כדין לתובעת יישארו בידי הנתבעת שלא כדין. התובעת טוענת עוד כי לכספים המגיעים לה עפ"י חישובה, שנעשה בהתאם להנחיות בית משפט המחוזי כאן בערעורים השונים שהוזכרו בכתב התביעה, יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה שכן זה הכלל ורק במקרים יוצאי דופן יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית ממועד מאוחר יותר. התובעת מפנה לע"א 2196/93, מכבסת שלג חרמון בע"מ נ. סלע חברה לביטוח בע"מ וכן ע"א 2278/08 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי. התובעת מדגישה, כי עמדתה לפיה יש לחייב את המזיק בגין 25 ימי עבודה בחודש, הפרשות ותוספות למיניהן נכללות בשכר, לרבות תנאים סוציאליים ובתנאי שלכל אלה יש יסוד של קבע, התקבלה כאמור בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיקים המאוחדים הנ"ל וכן בתיקים מאוחדים בע"א 12622-04-09 וע"א 12622-04-09 וע"אובעת מוצאת לנכון, בכתב הסיכומים, לבקש מבית המשפט כי ייתן ביטוי להתנהלותה של הנתבעת, אשר ניהלה את ההליך בטענות סרק לשווא, במיוחד שהיא מגישה את עמדתה המנוגדת להחלטות בתי המשפט בהלכות כאשר ברור כי הנתבעת מודעת אליהן, וביודעין התנהלה וטענה בניגוד להלכות אלו. טענות הנתבעת: יש לדחות את התביעה מן הטעמים כדלקמן: א. התיישנות. התובעת הגישה את התביעה 3 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות ויש בכך שהוי רציני עד כדי לגרום דחיית התביעה ולחילופין להימנע מלפסוק ריבית. ב"כ הנתבעת מפנה לע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד נ"ז(5) 433 ולעניין אי פסיקת ריבית לת"א 63855/99, רחל ירום נ. אבי גולדבליט, פסק דין מיום 17.5.11. ב. אי כושר: לא הוכחה תקופת אי הכושר בסך 54 יום, מיום 6.2.03 ו- 31.3.03, שכן המל"ל אישר תקופת אי כושר של 23 יום בלבד, מיום 6.2.03 ועד 28.2.03 ורק בגין תקופה זו שולמו דמי פגיעה, ורק לגבי תקופה זו יכולה, אם בכלל להתגבש זכותה של התובעת להשבה והתמורה בגין 23 ימים אלו כבר שולמה על פי חישובה של הנתבעת אף ביתר. זכותה של התובעת אינה יכולה להיות מעבר לזכותו של הנפגע עצמו, והטענות שיש למזיק כנגד הניזוק עומדות לו גם כנגד המיטיב. תקופת אי כושר של 54 יום, איננה סבירה בנסיבות פציעתו של הנתבע, והתובעת לא הוכיחה את הקשר סיבתי הכפול, דהיינו כי נגרם לנפגע נזק גוף וכי ההטבה ניתנה לו בגין אותו נזק גוף. היה על התובעת להוכיח זאת ע"י חוות דעת מומחה של בית המשפט, מינוי אשר לא נתבקש. ג. אין הפסד לתובעת כמטיבה בגין "הטבה". לתובעת לא נגרם כל נזק. על פי תלושי השכר שהוצגו ע"י התובעת, שכרו שולם לו במלואו על חשבון בנק ימי המחלה אשר צבר, ולכן אין מדובר בהטבה, והתובעת אינה זכאית להשבה. ב"כ הנתבעת סבור כי התובעת תגרע את ימי המחלה, מבנק ימי המחלה של הנפגע, אותו הוא יכול לצבור ללא הגבלה, והיא לא תשלם לו את תמורתם במועד הפדיון, כך שאם תקבל זאת מהנתבעת היא תתעשר שלא כדין. יתר על כן טוען ב"כ הנתבעת, ממילא התובעת היתה אמורה לשלם לנפגע את פדיון ימי המחלה שלא ניצל. ד. שיעור דמי הפגיעה: נשכרו הרבע שנתי של התובע עמד על 45,066 ₪ לפי אישור המל"ל ולכן שכר הבסיס הוא 15,122 ברוטו וכאשר מפחיתים 25% ומחלקים ב- 30, עפ"י סעיף 97 לחוק הביטוח הלאומי, כפול 23 ימי אי כושר שאושרו, התוצאה היא שהתובעת הייתה זכאית לכל היותר ל- 8,671 ₪ כהטבה. מכיוון שהיא קיבלה מן הנתבעת כבר 9,703 ₪, הרי שאין היא זכאית ליותר מכך. תגובת התובעת לסיכומי הנתבעת: תגובת התובעת מתייחסת למספר נושאים: א. אין שחר לטענת השהוי. כבר ב- 2006 נשלחה דרישת תשלום לנתבעת. על דרישת תשלום מ- 19.3.08, השיבה הנתבעת בתשלום חלקי כעבור שנה ומחצה ב- 11.10.09. התובעת לא ויתרה על זכותה, אדרבא פעלה להשבת כספיה וניסתה לעשות זאת ללא צורך בהגשת התביעה. דווקא דברי כב' השופטת פרוקצה ברע"א 4928/92, אליו הפנתה ב"כ התובעת תומכים בעמדת התובעת. ב. התובעת מדגישה, כי טענותיה של הנתבעת נדחות בכל פסקות בית המשפט המחוזי בתביעות מוטיבים. היות והנתבעת מחזיקה כספים לא לה כבר כ- 10 שנים, יש לחייבה להשיבם בערכם היום, כפי שנפסק בע"א 2996/93, מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ פדי נ'(ד) 794. ג. תקופת אי הכושר: לאור ההסדר הדיוני מחד ולאור ההלכות של בית משפט העליון מאידך, לא היה זה ראוי כלל ועיקר להעלות את הטענה כי לא הוכחה תקופת אי הכושר הנטענת. האישורים לגבי הכושר הם מיום 5.2.03 ועד ליום 31.3.03, אשורים שהופקו ע"י הוועדות הרפואיות של המל"ל, ואין לכרוך זאת בתקופה של אישור דמי הפגיעה, תקופה הנקבעת על פי סעיף 105 לחוק המל"ל. לדעת התובעת טענותיה של הנתבעת לעניין זה, הן ניסיון להציג מצג שווא ולהטעות את בית המשפט. התובעת טוענת בהקשר זה כי הנתבעת נמנעה ביודעין מלקיים צווי בית המשפט ולגלות מסמכים וזאת בניסיון להטעות את בית המשפט ולהטות את דעתו. התובעת מפנה לדברים כדורבנות לדעתה, שאמר כב' השופט י. כהן בע"א 936/62+127/63 פ"מ מ"א עמ' 400 בעמ' 407. הודעת המל"ל על פגיעה בעבודה ואישורו על תשלום דמי פגיעה, מהווה רשומה מוסדית כפי שנקבע בע"א 830/76, 837/76, סעדה נ. חמדי פד"י לג(י) 589, ואם רצתה הנתבעת להוכיח אחרת לא היתה צריכה להסכים להסדר הדיוני. התובעת מפנה לדבריו של כב' השופט יאיד דלוגין בת"א 10531/08, רפא"ל נ' הפניקס. דברים ההולמים לדעתה, ומהווים תשובה לטענות הנתבעת. אין הפסד בגין ההטבה. אין שחר לטענה כביכול ימי מחלה וימי תאונה הם היינו הך. מדובר בתאונת עבודה ולא ניכו לעובד ימי מחלה בגין התאונה. וגם אם היו מנוכים, אין בכך להועיל לנתבעת שכן מר ענף לא פוצה בגין ראש נזק זה כלל ואין "סכנה" של תשלומי כפל. ברי, כי הנפגע לא ניזוק כלל ועיקר בנושא ההשתכרות וכל רכיבי השכר שולמו לו בתקופת אי הכושר. לא יתכן כי במשולש: מזיק-ניזוק-מיטיב, המעביד המיטיב הוא זה שיישאר בחסר, והכספים ששילם לעובד מבלי שקיבל את השירות עבורם, יישארו בידי המזיק-הנתבעת. ד. שיעור דמי הפגיעה: יש לדחות את ניסיון הנתבעת לעוות את החוק. הן לעניין ניכוי מס הכנסה בשיעור 25% לחוק הפלת"ד, כאשר במקרה זה המס החל על העובד מגיע כדי 24%. יתרה מכך, כאשר ישנם תלושי שכר המלמדים על היקף ההטבה במדויק, אין מקום להיזקק לחשבון הרבעוני של המל"ל, כפי שגם קבע כב' השופט סוקול בע"א 111201/01/09, הדר חב' לביטוח נ' ריבוע כחול. בסיכום התגובה חוזרת ב"כ התובעת על עמדתה: "המיטיב זכאי להשבת מלוא הסכום שהטיב מחליפת המזיק והיות והיא לא נשאה בהטבת נזק זו גם כלפי מר ענף יש לקבל את תביעת התובעת במלואה". תשובת הנתבעת לתגובת התובעת: הצדדים הסכימו כי תינתן לנתבעת אפשרות להגיב על תשובת התובעת לסיכומיה. בתשובתה טוענת הנתבעת כי התובעת צרפה לתשובתה שלה מסמכים, אשר לא צורפו קודם ועל כן יש להוציאם מן התיק. הנתבעת לא פרטה באילו מסמכים מדובר. לעניין השיהוי טענה הנתבעת כי העובדה שהתובעת פנתה אליה במכתב דרישה, אין בה משום להצדיק או לנמק את השיהוי ועפ"י הפסיקה - ע"א 3812/91 ברבארה ג'ריס נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3)441, הרי מועד ההתיישנות איננו אלא המועד האחרון להגשת דרישות למבטח והתובענה צריכה להיות מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות. המונח "תביעה" עפ"י פסק הדין הוא הגשת תביעה לבית המשפט או כאשר התביעה מופנית לגוף הממלא תפקיד מעין שיפוטי. דרישת התובעת בכתב נענתה, והנתבעת שילמה את מה שסברה כי היה עליה לשלם. התובעת השתהתה בהגשת התביעה לבית המשפט ללא צידוק. לשיהוי כזה יש מחיר במיוחד כאשר כידוע אין התובע יוצא ידי חובתו במשלוח מכתבי דרישה שאין בהם כדי לעצור את מרוץ הזמן. הנתבעת חזרה על הנימוקים, אותם כתבה בעניין זה בסיכומיה. כך גם חזרה הנתבעת על טענותיה לעניין הוכחת תקופת אי הכושר וטענה כי הפסיקה, אליה הפנתה התובעת בנושא זה איננה רלוונטית, היות ושם דובר על מקרים בהם אושרה תקופת אי הכושר וכאן אושרה לתובע תקופת אי כושר בת 23 ימים בלבד. יתרה מכך טוען ב"כ הנתבעת, התובעת עצמה צרפה בסיכומי התשובה פרוטוקול של המל"ל, ממנו נלמד כי דמי הפגיעה שאושרו הם לתקופה שמיום 6.2.03 ועד ליום 28.2.03 בלבד וכי לנפגע לא נקבעו תקופות נכויות זמניות וכבר ביום 1.3.03 נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 5%. עובדות אלו סותרות את טענותיה של התובעת. לעניין הפסד או אי הפסד בגין ההטבה, יש להוציא את נספח ו', דהיינו הודעת חברת החשמל לכל המעוניין כי לנפגע לא נוכו ימי מחלה בגין התקופה בה נעדר מהעבודה. מסמך זה הוכן ב- 4.11.12 לקראת המשפט והתובעת לא טרחה לגלותו או לצרפו לסיכומיה ויש להוציא אותו מתיק בית המשפט, משעה שאי אפשר לחקור את עורכו על נכונות הדברים. יתרה מכך, עפ"י התלוש של חודש אוגוסט 2003, התובעת ניכתה לנפגע 200 ימי מחלה ובכך יש סתירה למה שנאמר באותו נספח ו'. התנהלות התובעת איננה מתיישבת עם טענותיה, אי לכך ברי כי לתובעת לא נגרם כל נזק מההטבה הנטענת. שיעור דמי הפגיעה נקבע עפ"י החוק, דהיינו סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי ובו ההוראה לחשב את דמי הפגיעה בהתייחס לשכר הרבעוני ואין שייכות לתלושי השכר בשיטת החישוב. סיכומה של תשובת הנתבעת לתשובת התובעת הוא חזרה על טענותיה וכי עומדים לה ארבעה נימוקים לדחיית התביעה: השיהוי, תקופת אי כושר שהופרכה, לא נגרם כל נזק ותמורת תקופת אי הכושר כבר שולמה לתובעת. כך או אחרת, התובעת איננה זכאית לאור השיהוי להפרשי הצמדה וריבית. לאחר קבלת תשובה זו, ביקשה התובעת לצרף לתיק בית המשפט את פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט חדיד בת"א 25583-01-11, הדן בעניינה של התובעת באותו סוג תביעה כנגד חברת הפניקס. דיון והכרעה: נושא זה של תביעת מעבידים מטיבים בגין הטבות שהם משלמים לעובדיהם, אשר נפגעו בתאונות דרכים, הוא נושא שנתקבלו הכרעות בו, הן ע"י בתי משפט המחוזיים והן ע"י בית המשפט העליון. יש להצר על כך כי הנתבעת בחלק מטיעוניה התעלמה מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר חלקן אושרו ע"י בית המשפט העליון, כמתואר ע"י התובעת. כך למשל, לא ברור מדוע הנתבעת פה סבורה כי יש לערוך את החישוב היומי של ימי עבודה לפי 30 ימי עבודה בחודש, בשעה שהוחלט ואושר כי החישוב צריך להיות לפי 25 ימי עבודה בחודש, ואין ספק שהנתבעת מודעת להחלטות אלו. נושא נוסף שבו התעלם ב"כ הנתבעת הוא ההחלטה, כי כאשר ישנם נתונים ספציפיים להערכת שכר כמו תלושים, נכון הוא לחשב את ההטבה לפי תלושי השכר ולאו דווקא לפי השכר הרבעוני של המל"ל, ואף זאת עפ"י הפסיקה כפי שהפנתה התובעת. לא למותר לציין, כי הנתבעת לא התייחסה ולו במילה בסיכומיה לאף אחד מפסקי הדין, אשר דנו בנושא זה, אליהם הפנתה ב"כ התובעת והם: 1. ע"א 11201-01-09, 11213-01-09, 11224-01-09, 2700-03-09, פסק הדין מיום 27.8.09. 2. ע"א 12622-04-09, 5766-05-09, פסק הדין מיום 1.3.10. 3. רע"א 2591-10 (ערעור על פסקי הדין בסעיף 1 הנ"ל). פסק הדין מיום 31.1.11. ניתן היה לצפות כי לאחר מתן פסקי דין אלו, המחלוקת בין התובעת והנתבעת תיושב מחוץ לכותלי בית המשפט, עפ"י ההנחיות, הכללים ושיטת החישוב, שנפסקו בפסקי הדין. עם זאת יש לציין, כי בסיכומיו ב"כ הנתבעת לא חזר על חלק מהטענות אשר פורטו בכתב ההגנה או בעת הדיון ביום 25.10.12, כמו שוויתורו של הנפגע העובד, מחייב את המעבידה. לא למותר לציין, כי הנתבעת לא צרפה באף אחד מכתבי הטענות והסיכומים שלה את כתב הסילוק עליו חתם הנפגע ובכך אין לדעת ממה מורכב סכום הפיצוי אותו הוא קיבל בסך 28,000 ₪, עפ"י הטענה. טענות הנתבעת והדיון בהן: א. שיהוי. אינני מקבלת טענה זו. אכן, התביעה כאן הוגשה 3 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות. בכתב ההגנה לא גילתה הנתבעת את העובדה כי כבר ב- 2009 שילמה לתובעת את הסכום, אשר לדעתה אינו שנוי במחלוקת. כך גם לא גילתה כי הדרישה הופנתה אליה ב- 2008 ועברה שנה וחצי מאז שהופנתה הדרישה ועד מועד התשלום. מועד התשלום היה ב- 11.10.09, ואילו התביעה פה הוגשה ביום 2.1.10, דהיינו התובעת הגישה את תביעתה כ- 3.5 חודשים לאחר מועד התשלום. אין בכך לומר כי היה כאן שיהוי שהיה בו כדי להכביד על הנתבעת ומצדיק דחיית התביעה משום כך, עפ"י הכללים שנקבעו בפסיקה, אליה הפנתה ב"כ התובעת. יתר על כן, הנתבעת התעלמה מכך כי היו מגעים בינה לבין התובעת וכי אכן שילמה מה שלדעתה היה הסכום שאיננו שנוי במחלוקת. יתר על כן, עפ"י דברי הנתבעת, פסק הדין בעניינו של הנפגע ניתן בשנת 2004. הנתבעת היתה מודעת לכך כי היא צפויה לתביעה מאת התובעת, אשר שילמה לנפגע את כל שכרו. בהקשר זה יש לומר, כי כתב הגנה שהוגש ומכחיש כל פרט הקשור לתאונה ולקשר של הנתבעת אליו, תמוה ביותר וגובל בהתנהלות של חוסר תום לב בהליכי משפט. ב. תקופת אי הכושר: אינני מקבלת את הטענה כי התובעת היתה צריכה לדאוג למומחה רפואי. הדברים לעניין הוכחת תקופות אי כושר נכונים כאשר מדובר בתיק המתנהל על דרך שמיעת ראיות וכאשר הנפגע בעצמו הוא בעל דין בתיק. בענייננו, הגיעו הצדדים להסדר דיוני ואין כל מקום לטעון טענות בקשר לראיות שהובאו או לא הובאו. יתר על כן, בפני התובעת היו אישורים רפואיים אשר ניתנו במסגרת "תאונת העבודה" ולתובעת לא היתה כל סיבה לחשוב או לשלול את תקפותם של אישורים אלו. גם אם סבורה הנתבעת כי סוג פגיעתו של מר ענף בתאונה איננה מצדיקה תקופת אי כושר של 54 יום, אין בכך כדי לשנות. לא למותר לציין שוב, כי הנתבעת לא טרחה להציג את פסק הדין או הסכם הפשרה או כתב הסילוק ביחסים שבינה לבין מר ענף. אין קשר בין תקופת דמי הפגיעה אשר שולמו לנפגע לבין אישורי המחלה, לגבי התקופה שהוא לא יכול היה לעבוד ותמורת זה קיבל את שכרו מהתובעת. תלושי השכר של חודשים פברואר, מרץ ואוגוסט 2003, אין בהם כדי להועיל לאף אחד מהצדדים. התלוש של חודש אוגוסט, שרק דף אחד ממנו צורף לסיכומי התשובה מטעם התובעת (ולא ברור מדוע לא צורפו שני הדפים ואף לא צורפו לכתב התביעה או לסיכומים), איננו מלמד על כך כי התובעת ניכתה לנפגע 200 ימי מחלה. עיון בתלוש בדף הזה מלמד כי אין הוא תלוש חודשי, אלא ריכוז נתונים וקשה ללמוד ממנו האם וכמה ניכתה התובעת ימי תאונה/מחלה לנפגע. תלוש חודש פברואר 2003, גם הוא אינו מלמד דבר, שכן הוא בגין חודש ינואר 2003 ואילו בחודש מרץ אכן מצוין כי לתובע היו 16 ימי תאונה והתלוש מתייחס למעשה לחודש פברואר 2003. על מנת לדעת כמה ימי תאונה היו בחודש מרץ 2003, היה צריך להציג את התלוש של חודש אפריל, וזאת לא נעשה. ג. אי גרימת הפסד לתובעת בגין ההטבה: גם טענה זו אין בידי לקבל. אין קשר בין ההסכם הקיבוצי, אליו חתמה התובעת עם ההסתדרות, לעניין צבירת ימי מחלה האמורים להיפדות בזמן צאתו של העובד לגמלאות לבין העובדה כי התובעת שילמה את כל שכרו של הנפגע בתקופה של 54 יום, כולל כל הרכיבים שבו ובאותה תקופה לא קיבלה ממנו תמורה, בגינה בדר"כ משולם שכרו והיא זכאית לקבל את הפסדיה מהנתבעת. בישיבה שהתקיימה ביום 2.9.12, הודיעה גב' ג'ובראן כי היא תמציא את גרסת הנתבעת לעניין חישוב הפיצוי, היא לא עשתה כן. במקום זאת הודיעה הנתבעת בישיבה מיום 25.10.12, כי יש לדעתה לדחות את התביעה וכאשר כבר הגישה סיכומי טענותיה, הגישה חישוב שלא עפ"י הנחיות בית המשפט המחוזי, אשר אושרו ע"י בית המשפט העליון כמתואר לעיל. אי לכך, יש לפניי רק את חישובה של התובעת. על כן, הנני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 29,223 ₪, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. לא מצאתי כי זה המקרה ובמיוחד לאור ההתנהלות, בו יש שלא לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור כולל בסך 12,000 ₪. הערות לסיום: התעשרות התובעת בנושא ימי אי הכושר תתכן, אם אכן גם תקבל הטבה זו וגם לא תשלם לנפגע את פדיון ימים אלו בבוא היום. הנפגע, אם אכן תפגע זכותו בנושא זה, יהיה זכאי לפדיון אותם ימים. רכבתאונת דרכיםהתנגשותצליפת שוט (תאונת דרכים)