##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובעת: ______ בע"מ, ח.פ. _________, חברה העוסקת במתן שירותי הסעות, באמצעות מספר מיקרובוסים שבבעלותה. כתובתה למסירת כתבי בי-דין היא: _________, _________. 2. הנתבע: בנק ______ בע"מ, ח.פ. _________, תאגיד בנקאי המנהל סניפים ברחבי הארץ, לרבות סניף ב_________ (להלן: "הבנק"). כתובתו למסירת כתבי בי-דין היא: _________, _________. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלותו הרשלנית, חסרת תום הלב והבלתי חוקית, כמפורט בכתב תביעה זה, בסכום כולל של _________ ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וכן בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 1. התובעת פתחה חשבון בנק אצל הנתבע בשנת 1988, בעקבות שיווק אגרסיבי מצד סניף הבנק ב_________, שהיה הסניף היחיד ביישוב. 2. מנהל סניף הבנק דאז, מר _______, ביקר במשרדי התובעת, בחן את יכולותיה הכלכליות והבטיח לתובעת תנאים מועדפים, לרבות הנחה של 50% בעמלות ובמרכיבי הסיכון בריבית, וכן בניית מרכיבי אשראי וביטחון. הבטחות אלו חזרו ונשנו גם בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000. 3. למרות ההבטחות, הוצאות המימון של התובעת תפחו באופן בלתי סביר ביחס להיקף פעילותה, כפי שהתריע מנהל החשבונות של התובעת. פניות חוזרות ונשנות של מנהל התובעת למנהל הבנק נענו בטענה כי הגבייה נעשית בהתאם למוסכם. 4. במהלך המחצית השנייה של שנות התשעים, הופעלו על מנהל התובעת לחצים כבירים לפתוח תוכניות חיסכון, תוך רמיזות כי אי-היענות תתפרש כהפניית עורף לבנק ותוביל לצעדים חד-צדדיים. 5. בקשות התובעת להלוואות ארוכות טווח במקום מסגרת אשראי, וכן ניסיונותיה להעתיק את פעילותה לבנק אחר, נתקלו בסירוב או בתנאים בלתי סבירים מצד הנתבע. 6. בשנת 2001, לצורך רכישת אוטובוס, נטלה התובעת הלוואה בסך 650,000 ₪ מהבנק, ושעבדה לטובתו את האוטובוס וכן חוזה עם מועצה מקומית _________ בסך 500,000 ₪. 7. ברבעון האחרון של שנת 2001, החל הבנק לא לכבד חיובים של התובעת, כגון שיקים והוראות קבע, ובמקביל, עם גילוי פתיחת חשבון בנק נוסף על ידי התובעת בבנק ______ סניף _________, הכריז הבנק "מלחמה" על התובעת. 8. "מלחמה" זו כללה מימוש פקדונות, תפיסת רכבים באמצעות הליכי הוצאה לפועל ומינוי כונס נכסים. לאחר מימוש הפקדונות, נותרה התובעת חייבת סך של 390,000 ₪. 9. הצעות התובעת להסדרת החוב נדחו על ידי הבנק, ובמהלך משא ומתן, נתפס אחד ממיקרובוסיה. הבנק דרש תשלום מיידי של 435,000 ₪, כתנאי לשחרור הרכבים, וכן חתימה על מסמך ויתור תביעות. 10. ביום 9.1.2003, חתמה התובעת על הסכם ויתור תביעות תחת לחץ כבד, ושילמה סך של 200,000 ₪ במזומן, ואת היתרה בסך 235,000 ₪ בעשרה תשלומים, בתוספת ריבית. 11. למחרת חתימת ההסכם, מחה מנהל התובעת בפני מנהל הסניף על התנהלות הבנק והודיע על כוונת התובעת להגיש תביעה בגין הנזקים שנגרמו לה. 12. עילת התביעה נולדה עם התנהלותו הפסולה של הבנק, שהגיעה לשיאה במימוש הביטחונות, תפיסת הרכבים והכפייה לחתום על הסכם הויתור, וכן עם גילוי היקף הנזקים שנגרמו לתובעת. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 1. סכום התביעה, העולה על _________ ₪, מקנה סמכות עניינית לבית משפט נכבד זה. 2. מקום מושבו של הנתבע, וכן מקום התרחשות עיקר האירועים נשוא התביעה, מקנים סמכות מקומית לבית משפט נכבד זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## הפרת חובת תום הלב במשא ומתן ובניהול החשבון ## 13. הנתבע, באמצעות נציגיו, פעל בחוסר תום לב מובהק כבר בשלב פתיחת החשבון, כאשר הציג מצגי שווא והבטחות כוזבות בדבר תנאים מועדפים, הנחות בעמלות ובריביות, וזאת במטרה לפתות את התובעת להעביר את פעילותה העסקית אליו, תוך ניצול מעמדו כבנק היחיד ביישוב. 14. התנהלות הנתבע לאורך השנים, שכללה התעלמות מפניות התובעת בנוגע לתפיחת הוצאות המימון וטענותיה לאי-עמידה בהבטחות, מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב החלה על תאגיד בנקאי כלפי לקוחותיו, ובפרט כלפי לקוח עסקי התלוי בו. 15. הלחצים שהופעלו על מנהל התובעת לפתוח תוכניות חיסכון, תוך רמיזות לאיומים בנקיטת צעדים חד-צדדיים, מהווים התנהגות כוחנית ודורסנית, החורגת מכל נורמה סבירה של יחסי בנק-לקוח, ומהווה הפרה חמורה של חובת תום הלב. 16. סירוב הנתבע לבקשות התובעת להלוואות ארוכות טווח או לאפשר מעבר מדורג לבנק אחר, תוך דרישה לפרוע את מלוא החוב באופן מיידי, מעיד על ניצול ציני של מצבה הכלכלי של התובעת ועל חוסר תום לב קיצוני, שנועד לכבול אותה לבנק. 17. "מלחמת" הנתבע בתובעת, שכללה אי-כיבוד חיובים, מימוש פקדונות ותפיסת רכבים, מיד עם גילוי פתיחת חשבון בנק נוסף, מהווה פעולה נקמנית וחסרת תום לב, שנועדה להעניש את התובעת על ניסיונה למצוא חלופות בנקאיות, ובכך גרמה לה נזקים כבדים. ## כפייה ועושק בחתימה על הסכם הויתור ## 18. חתימת התובעת על הסכם הויתור ביום 9.1.2003 נעשתה תחת כפייה כלכלית ואיומים מפורשים ומשתמעים מצד הנתבע, אשר ניצל את מצוקתה הקשה של התובעת, כאשר "החרב הייתה מונחת על צווארה" ורכביה נתפסו בהליכי הוצאה לפועל. 19. הנתבע הציב בפני התובעת אולטימטום בלתי סביר – תשלום מיידי של סכום מופרז וחתימה על ויתור גורף על כל טענותיה, כתנאי לשחרור רכביה החיוניים לפעילותה העסקית, ובכך לא הותיר לה כל ברירה מעשית אלא להיכנע לדרישותיו. 20. תנאי ההסכם, שכללו תשלום מלוא החוב בתוספת הוצאות משפטיות וריביות, ללא כל תמורה ממשית או הקלה משמעותית לתובעת, מעידים על עושק מובהק, שכן הנתבע ניצל את חולשתה וחוסר ניסיונה של התובעת כדי להשיג יתרון בלתי הוגן. 21. העובדה כי הנתבע סירב לכל הצעות הפשרה שהועלו על ידי התובעת, והתעקש על תשלום מיידי ועל חתימה על כתב ויתור, מחזקת את הטענה כי פעל מתוך כוונה לנצל את מצוקתה של התובעת ולהכתיב לה תנאים דרקוניים. 22. חתימת התובעת על הסכם הויתור, כפי שהעיד מנהלה, נעשתה "כשסכין על צווארי ואקדח על רקתי", ביטוי הממחיש את עוצמת הלחץ והכפייה שהופעלו עליה, ואשר שוללים את רצונה החופשי והאמיתי להתקשר בהסכם זה. ## אי חוקיות ההסכם ותנאיו ## 23. הסכם הויתור, כפי שנכפה על התובעת, הינו בלתי חוקי ונוגד את תקנת הציבור, שכן הוא כולל תנאי ויתור גורף על זכויות תביעה עתידיות ועבר, ללא תמורה הולמת, ובכך חוסם את דרכה של התובעת לערכאות משפטיות. 24. דרישת הנתבע לחתום על כתב ויתור כתנאי לשחרור הרכבים, תוך ניצול מצוקתה של התובעת, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן הוא שולל מהתובעת את זכותה הבסיסית לפנות לבית המשפט ולדרוש את זכויותיה. 25. הנתבע, בהתנהלותו, ביצע לכאורה מעשים פליליים או קרובים לכך, כאשר ניצל את כוחו העודף ואת מצוקתה של התובעת כדי לכפות עליה הסכם בלתי הוגן, ובכך פעל בניגוד לאושיות היסוד של הסדר החברתי והמשפטי. 26. העובדה כי הנתבע דרש תשלום מלא של החוב, בתוספת הוצאות משפטיות, ובו בזמן דרש ויתור על כל טענות התובעת, מעידה על חוסר תמורה מוחלט עבור הויתור, ובכך הופכת את תנאי הויתור לבלתי חוקיים ובלתי סבירים. 27. הסכם הויתור, אשר נכפה על התובעת בנסיבות של מצוקה כלכלית קשה, תוך ניצול פערי הכוחות העצומים בין הצדדים, הינו הסכם בלתי חוקי ובטל מעיקרו, שכן הוא נוגד את עקרונות הצדק וההגינות הבסיסיים. ## רשלנות בניהול חשבון הבנק ## 28. הנתבע התרשל בניהול חשבון הבנק של התובעת, בכך שלא עמד בהבטחותיו המפורשות להעניק לה תנאים מועדפים בעמלות ובריביות, ובכך גרם לתפיחת הוצאות המימון של התובעת באופן בלתי סביר. 29. הנתבע לא פעל כבנקאי סביר וזהיר, כאשר התעלם מהתראות מנהל החשבונות של התובעת בנוגע לעלייה חדה בהוצאות המימון, ולא ביצע בדיקה יסודית של החיובים והתאמתם להבטחות שניתנו. 30. הנתבע התרשל בכך שלא סיפק לתובעת מידע מלא ושקוף אודות חיובים, עמלות וריביות, ובכך מנע ממנה את היכולת לפקח על חשבונה ולהבין את הסיבות לתפיחת הוצאות המימון. 31. הנתבע התרשל בכך שלא פעל למען טובת התובעת, לקוחה ותיקה ועסקית, כאשר סירב לבקשותיה להלוואות ארוכות טווח או לאפשר מעבר מדורג לבנק אחר, ובכך פגע ביכולתה לנהל את עסקיה באופן יעיל וחסכוני. 32. התנהלות הנתבע, שכללה אי-כיבוד חיובים ופעולות חד-צדדיות של מימוש בטחונות, מבלי שניתנה לתובעת התראה מספקת או אפשרות סבירה להסדיר את חובותיה, מהווה רשלנות חמורה בניהול חשבון הבנק ופגיעה באמון הלקוח. ## הפרת חובת הנאמנות והזהירות ## 33. הנתבע, כבנקאי, חב חובת נאמנות וזהירות מוגברת כלפי התובעת, ובכלל זה חובה לפעול לטובתה, לייעץ לה בנאמנות ולשמור על האינטרסים הכלכליים שלה, חובות שהופרו באופן בוטה במקרה דנן. 34. הנתבע הפר את חובת הנאמנות בכך שניצל את מעמדו וכוחו העודף כדי לכפות על התובעת תנאים בלתי הוגנים, לגבות ממנה עמלות וריביות מופרזות, ולדרוש ממנה ויתור על זכויותיה, כל זאת בניגוד לאינטרסים שלה. 35. הנתבע הפר את חובת הזהירות בכך שלא פעל למנוע את תפיחת הוצאות המימון של התובעת, ולא התריע בפניה על הסיכונים הכרוכים בהתנהלותה הפיננסית, אלא להפך, דחף אותה לתוכניות חיסכון מיותרות. 36. הנתבע הפר את חובת הנאמנות בכך שפעל באופן חד-צדדי ואגרסיבי נגד התובעת, מימש בטחונות ותפס רכבים, מבלי לנסות למצוא פתרונות הוגנים ומוסכמים להסדרת החוב, ובכך פגע קשות בעסקיה. 37. התנהלות הנתבע, שכללה איומים, לחצים וניצול מצוקה, מהווה הפרה יסודית של חובת הנאמנות והזהירות המוטלת עליו כבנקאי, ופוגעת בעקרונות היסוד של יחסי בנק-לקוח. ## נזקים כתוצאה מהתנהלות הבנק ## 38. כתוצאה מהתנהלותו הרשלנית וחסרת תום הלב של הנתבע, נגרמו לתובעת נזקים כספיים כבדים, הכוללים תשלום עמלות וריביות מופרזות, הפסדים כתוצאה ממימוש פקדונות ותפיסת רכבים, וכן הוצאות משפטיות מיותרות. 39. התובעת נאלצה לשלם סכום מופרז של 435,000 ₪, בתוספת ריבית, כתנאי לשחרור רכביה, סכום שאינו משקף את יתרת החוב האמיתית, ומהווה נזק ישיר שנגרם לה כתוצאה מהכפייה. 40. תפיסת הרכבים ואי-כיבוד החיובים גרמו לתובעת נזקים תפעוליים משמעותיים, לרבות אובדן הכנסות, פגיעה במוניטין ובקשריה עם לקוחותיה, ושיבוש מהותי בפעילותה העסקית. 41. התובעת נאלצה לשאת בהוצאות מימון גבוהות באופן בלתי סביר לאורך שנים, כתוצאה מאי-עמידת הנתבע בהבטחותיו להנחות בעמלות ובריביות, ובכך נגרמו לה הפסדים כספיים מצטברים. 42. הנזקים שנגרמו לתובעת כוללים גם עוגמת נפש רבה, טרחה, ופגיעה בבריאותו הנפשית של מנהל התובעת, שנאלץ להתמודד עם לחצים כבדים ואיומים מצד הנתבע. ## הפרת הסכם מפורש ומשתמע ## 43. הנתבע הפר את ההסכם המפורש והמשתמע שנכרת עם התובעת בעת פתיחת החשבון, לפיו תזכה להנחה של 50% בעמלות ובמרכיבי הסיכון בריבית, ובכך גרם לתובעת נזקים כספיים ניכרים. 44. ההבטחות שניתנו לתובעת על ידי מנהל הסניף, אשר חזרו ונשנו לאורך השנים, יצרו הסכם מחייב בין הצדדים, והפרתן על ידי הנתבע מהווה הפרת חוזה יסודית. 45. הנתבע הפר את ההסכם המשתמע לפעול כבנקאי סביר והוגן, ולנהל את חשבון התובעת בנאמנות ובזהירות, ובכך פגע באמון שנתנה בו התובעת. 46. סירוב הנתבע לכבד חיובים של התובעת, מימוש בטחונות ותפיסת רכבים, מהווים הפרה יסודית של ההסכם בין הצדדים, שכן פעולות אלו בוצעו באופן חד-צדדי וללא מתן הזדמנות סבירה לתובעת להסדיר את חובותיה. 47. דרישת הנתבע לחתום על הסכם ויתור תביעות, כתנאי לשחרור הרכבים, מהווה הפרה של ההסכם המקורי בין הצדדים, שכן היא נועדה לשלול מהתובעת את זכויותיה החוזיות והמשפטיות. ## עשיית עושר ולא במשפט ## 48. הנתבע התעשר שלא כדין על חשבון התובעת, בכך שגבה ממנה עמלות וריביות מופרזות, בניגוד להבטחותיו, ובכך צבר רווחים בלתי לגיטימיים על חשבונה. 49. הנתבע התעשר שלא כדין כאשר כפה על התובעת תשלום של 435,000 ₪, בתוספת ריבית, כתנאי לשחרור רכביה, סכום שאינו משקף את יתרת החוב האמיתית, ובכך קיבל לידיו כספים שלא כדין. 50. מימוש הפקדונות ותפיסת הרכבים על ידי הנתבע, בנסיבות בהן התובעת הייתה נתונה במצוקה, מהווה עשיית עושר ולא במשפט, שכן הנתבע ניצל את כוחו כדי להשיג יתרון כלכלי בלתי הוגן. 51. הנתבע התעשר שלא כדין כאשר דרש מהתובעת לחתום על הסכם ויתור תביעות, ללא תמורה הולמת, ובכך ניסה לחסום את דרכה לערכאות ולמנוע ממנה לדרוש את הכספים שנגבו ממנה שלא כדין. 52. כל הכספים שנגבו מהתובעת מעבר לסכומים שהובטחו לה, וכל הרווחים שהפיק הנתבע כתוצאה מהתנהלותו הפסולה, מהווים עשיית עושר ולא במשפט, ועל הנתבע להשיבם לתובעת. ## אחריות שילוחית של הבנק למעשי עובדיו ## 53. הנתבע אחראי באופן שילוחית למעשיהם ומחדליהם של עובדיו ונציגיו, לרבות מנהל הסניף, אשר פעלו במסגרת תפקידם וגרמו לתובעת נזקים, ובכלל זה הבטחות כוזבות, לחצים בלתי הוגנים ופעולות חד-צדדיות. 54. הנתבע לא פיקח כראוי על עובדיו ולא דאג להכשרתם בנוגע לחובותיהם כלפי לקוחות, ובכך אפשר את התנהלותם הפסולה שגרמה לתובעת נזקים כבדים. 55. הנתבע אישר וקיבל את פעולות עובדיו, לרבות מימוש בטחונות ותפיסת רכבים, ובכך נטל על עצמו את האחריות המלאה לנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מפעולות אלו. 56. הנתבע לא פעל למנוע את התנהלותם הפסולה של עובדיו, גם לאחר שהתובעת התלוננה בפני מנהל הסניף על הגבייה המופרזת והלחצים שהופעלו עליה, ובכך אישר את התנהלותם. 57. מעשי עובדי הנתבע, שכללו הבטחות כוזבות, לחצים בלתי הוגנים ופעולות חד-צדדיות, בוצעו במסגרת סמכותם ותפקידם, ולכן הנתבע נושא באחריות מלאה לכל הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מכך. ## התיישנות ## 58. טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע נדחתה על ידי כבוד השופטת _______, אשר קבעה כי הטענות דורשות ליבון עובדתי, וכי אין מקום לדחות את התביעה על הסף. 59. עילת התביעה בגין הכפייה והעושק נולדה רק עם הפסקת הכפייה, אשר נמשכה לכל הפחות עד לתשלום האחרון לפי ההסכם בשנת 2003, ולכן התביעה הוגשה במועד. 60. התביעה הוגשה ביום 10.3.2010, בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, שכן מועד היווצרות עילת התביעה, ובפרט עילת הכפייה, אינו חופף למועד חתימת ההסכם. 61. גם אם ייקבע כי הכפייה פסקה מוקדם יותר, הרי שהתובעת פעלה תוך זמן סביר לאחר מכן, כאשר מנהלה מחה בפני מנהל הסניף והודיע על כוונתה לתבוע, ובכך שמרה על זכותה. 62. בנסיבות המקרה, בהן התובעת הייתה נתונה במצוקה כלכלית קשה ותחת לחץ כבד מצד הבנק, יש לפרש את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות באופן מקל, ולאפשר לה לממש את זכותה לתבוע. ## ביטול הסכם הויתור ## 63. הסכם הויתור בטל מעיקרו עקב כפייה ועושק, כפי שפורט לעיל, ולכן אין לו כל תוקף משפטי, והתובעת אינה מחויבת לתנאיו. 64. הודעת מנהל התובעת למנהל הסניף, למחרת חתימת ההסכם, לפיה התובעת תתבע את נזקיה, מהווה הודעת ביטול כדין, או לכל הפחות, ביטוי לרצונה הברור והחד משמעי לבטל את ההסכם. 65. גם אם לא תיחשב הודעה זו כהודעת ביטול פורמלית, הרי שהגשת התביעה עצמה, בנסיבות המקרה, מהווה הודעת ביטול, והיא הוגשה תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפייה. 66. בנסיבות בהן הנתבע ניצל את מצוקתה של התובעת וכפה עליה הסכם בלתי הוגן, יש לפרש את דרישת "הזמן הסביר" באופן גמיש, ולאפשר לתובעת לבטל את ההסכם גם לאחר תקופה ארוכה יותר. 67. הסכם הויתור, אשר נכפה על התובעת ללא תמורה הולמת, ונועד לחסום את דרכה לערכאות, הינו הסכם בלוי וחסר תוקף, ועל בית המשפט להורות על ביטולו. ## חובת הגילוי והייעוץ של הבנק ## 68. הנתבע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו כבנקאי, בכך שלא סיפק לתובעת מידע מלא, שקוף וברור אודות תנאי החשבון, העמלות, הריביות והסיכונים הכרוכים בפעילותה הפיננסית. 69. הנתבע הפר את חובת הייעוץ המוטלת עליו, בכך שלא ייעץ לתובעת באופן אובייקטיבי ומהימן, ולא התריע בפניה על תפיחת הוצאות המימון או על חלופות טובות יותר לניהול עסקיה. 70. הנתבע, במקום לייעץ לתובעת לטובתה, דחף אותה לתוכניות חיסכון מיותרות והפעיל עליה לחצים בלתי הוגנים, ובכך פעל בניגוד מוחלט לחובת הייעוץ המוטלת עליו. 71. אי-גילוי מלא של תנאי החשבון והחיובים, ואי-מתן ייעוץ הולם, מנעו מהתובעת את היכולת לקבל החלטות מושכלות בנוגע לניהול עסקיה, וגרמו לה נזקים כספיים כבדים. 72. הנתבע, כגוף פיננסי מקצועי, היה מחויב לספק לתובעת, לקוחה עסקית, את כל המידע והייעוץ הנדרשים כדי להבטיח את ניהול חשבונה באופן מיטבי, חובה שהופרה באופן בוטה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##פסק דין## תביעה בגין טענות לנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מניהול חשבון בנק על ידי הבנק על פי הנטען בכתב התביעה התובעת פתחה חשבון בנק אצל הנתבעת בשנת 1988. עיסוקה של התובעת הוא במתן שירותי הסעות ובבעלותה מספר מיקרובוסים לצורך מימוש עיסוקה. עוד נטען בכתב התביעה כי פתיחת החשבון נעשתה בעקבות שיווק אגריסיבי מצד סניף הבנק בכפר חורפיש, אשר היה סניף הבנק היחידי בכפר. בשל מיקום משרדיה של התובעת היה נוח להעביר את פעילותה העסקית של התובעת לאותו סניף. לאחר שמנהל הסניף ביקר במשרדי התובעת ובחן את יכולותיה הכלכליות, הוסכם על בנית מרכיבי אשראי בטחון וכן הוסכם כי התובעת תזכה לחיוב מופחת בגין עמלות ובריביות. ביתר פירוט נטען כי הובטח לתובעת על ידי מנהל הסניף כי היא תזכה להנחה של 50% בעמלות ובמרכיבי הסיכון בריבית. נטען כי חזרה על הבטחה זו הובעה בפני מנהל התובעת בשנות ה- 90 וגם בשנים 2000 ו- 2001. עוד צוין בכתב התביעה כי מנהל התובע אינו בקיא אם הבטחות אלו מומשו אם כי מנהל החשבונות של התובעת התריע בפניו כי מרכיב הוצאות המימון של התובעת הולך ותופח לאורך השנים באופן בלתי סביר ביחס להיקף הפעילות, זאת בהשוואה לעסקים אחרים. למרות הפצרות של מנהל התובעת מול מנהל הבנק כי הגביה של העמלות אינה בהתאם למוסכם הוא נענה כי הגביה נעשית בהתאם למוסכם. עוד נטען כי במהלך המחצית השניה של שנות התשעים מצא עצמו מנהל התובעת נרדף על ידי פקידי הבנק בניסיונות שכנועים באשר ליתרונות שבפתיחת תוכניות חסכון, כל זאת על רקע הדיון בהארכת תוקף האשראים שניתנו לתובעת. עוד נטען כי ניסיונות השכנוע לפתוח תוכניות חסכון לוו בלחצים כבירים כאשר זאת בנוסף על רמיזות שמידה ופניות אלו לא יענו הדבר יתפרש כהפניית עורף לבנק, מה שיאלץ אותו לנקוט בצעדים חד - צדדיים. לכן מנהל התובעת נעתר לבסוף להפצרות הנ"ל. עוד טוענת התובעת כי פניה לקבלת הלוואות ארוכות טווח במקום הקצאת מסגרת אשראי, זאת בניסיון לחסוך בהוצאות המימון, נתקלה בסירוב על ידי הבנק. גם ניסיון להעתיק את הפעילות לבנק אחר נתקלה בהתנאה של הבנק לפרוע את מלוא יתרת החוב, והיה סירוב כי מעבר הפעילות יהיה מדורג כפי שדרשה התובעת. בשנת 2001 ביקשה התובעת לרכוש אוטובוס לעסקה. לצורך כך נטלה התובעת הלוואה מהבנק בסך של 650,000 ₪ והוסיפה מהונה העצמי סך של 250,000 ₪. האוטובוס שנרכש שועבד לטובת הבנק. בנוסף שעבדה התובעת לטובת הבנק חוזה שהיה לה אל מול מועצה מקומי חורפיש, אשר אף היא הייתה לקוחה של הבנק, בשים לב לעובדה כי המועצה נקלעה לקשיים ולא שילמה לתובעת את התמורה המוסכמת אם כי התובע ציינה כי חוב זה אמור להיות משולם. כנגד שיעבוד זה זכתה התובעת לקבל אשראי בסך של 500,000 ₪. ברבעון האחרון של שנת 2001 החל הבנק לא לכבד חיובים של התובעת כגון שיקים שנמשכו מהחשבון או הוראות קבע. במקביל התובעת פתחה חשבון בנק בבנק מרכנתיל דיסקונט סניף תרשיחא כאשר בחשבון זה לא ניתנה כל מסגרת אשראי אך ניתנה האפשרות לעבוד על שיקים. מאחר וחלק משיקים אלו ניתנו ללקוחות הבנק נטען כי הבנק גילה כי התובעת פתחה חשבון בסניף אחר ואז הוכרזה על פי הנטען "מלחמה" על ידי הבנק על התובעת. חלק ממלחמה זו כללה מימוש כל הפקדונות וכן תפיסת רכבים באמצעות הליכי הוצאה לפועל ע"י הגשת בקשה למימוש משכון ומינוי כונס נכסים. לאחר פרעון כל הפקדונות נותרה התובעת חייבת סך של 390,000 ₪. בעקבות כך פנה מנהל התובעת למנהל הבנק וניסה להציע מספר חלופות להסדרת החוב אשר לכולן סרב הבנק. בעודו מנהל משא ומתן נודע למנהל התובעת כי נתפס אחד המיקורבוסים שבבעלות התובעת. לאחר שפנה מנהל התובעת לבא כח הבנק נמסר לו שם כי עליו לשלם סך של 435,000 ₪ אשר כוללים כל ההוצאות שנגרמו לבנק. עוד באותו יום העבירה התובעת סך של 200,000 ₪ במזומן והיתרה בסך של 235,000 ₪ שולמה בעשרה תשלומים שווים ורצופים בתוספת ריבית. כשביקש מנהל התובעת לקבל לידיו שחרור לרכבים הדבר הותנה בהוראה מהבנק בחתימה על מסמך ויתור לפיו אין לו כל טענות לבנק. מנהל התובעת טען כי מאחר והחרב הייתה מונחת על צווארו חתם על אותו מסמך תחת מחאה. יחד עם זאת, למחרת פנה למנהל הסניף ומחה בפניו על התנהלות הבנק ומסר כי לאחר שהתובעת תאסוף את שבריה יש בכוונתה להגיש תביעה על הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלות הבנק. עד כאן הבאתי מטענות התובעת כפי שבאו לידי ביטוי בכתב התביעה. כתב הויתור כאמור לעיל ביום 9.1.2003 חתמה התובעת על הסכם אל מול הבנק באמצעות בא כוחו עו"ד פינגרר. במסגרת אותו הסכם הוסכם כי, התובעת תשלם סך של 436,405.83 ₪ כאשר מתוכם סך של 223,600 ₪ שולמו עד למועד חתימת ההסכם והיתרה בעשרה תשלומים שווים (להלן: "ההסכם"). בסעיף 4 להסכם הצהירה התובעת כדלקמן: "החייבת מאשרת בזה כי יתרת החוב בחשבון ו/או בחשבונות הבנק לרבות הוצאות המשפטיות ושכ"ט עו"ד הינן כמפורט בהסכם זה וכי יתרות אלו נבדקו על ידיה ונמצאו נכונות וכי אין לה לא תהיינה לה טענות כלשהן ביחס ליתרות הנ"ל ו/או ביחס לחיובים ולפעולות שבוצעו ע"י הבנק." ההליכים עד כה לאחר שהבנק התגונן בפני התביעה הוגשה על ידו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות וחתימה על הסכם ויתור. כבוד השופטת מישורי קבעה כי הטענות דורשות ליבון עובדתי ולכן אין מקום לדחות את התביעה על הסף. לאחר שהתיק נקבע להוכחות הוחל בשמיעת הראיות כאשר מטעם התובעת העיד אך ורק מנהל התובעת אשר נחקר על תצהירו. לאחר שהתובעת הכריזה אלו עדי הערתי לבא כח התובע כי מבלי להביע דעה באשר לטענות התובע להתנהלות הבנק הרי נראה לכאורה כי לא נשלחה הודעת ביטול לגבי ההסכם תוך זמן סביר דבר המקשה על תביעתו ונראה לכאורה כי ההסכם שריר וקיים. בעקבות כך ביקש בא כח התובעת להפסיק את בירור התובענה בשלב זה ולסכם אך ורק בנקודה זו על מנת לחסוך בהוצאות כאשר במידה וטענה תתקבל. ואכן ביום 31.10.2013 שמעתי את סיכומי הצדדים בעל פה בכל הקשור לסוגיית ביטול ההסכם ולהלן הכרעתי בנושא זה. ביטול הסכם מחמת פגם בהתקשרות במסגרת סיכומיו נמנע בא כח התובעת מלהזכיר כי טענותיו כנגד ההסכם מושתתים על עילה של פגם בהתקשרות וכוונתי לעילת הכפיה הקבועה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). יחד עם זאת, טענות מנהל התובעת כפי שעולות במסגרת תצהירו מזכירות את העילה של כפיה. כך בסעיף 36 לתצהיר טוען מנהל התובעת כדלקמן: "כשסכין על צווארי ואקדח על רקתי ובמצב עניינים של חוסר ברירה מובהק - נאלצתי לחתום על מכתב ויתור תביעות...." משכך טוענת למעשה התובעת לפגם ברצון עקב כפיה. סעיף 20 לחוק החוזים קובע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה." יתרה מכך סעיף 60 (א) לחוק החוזים קובע: "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובל בנסיבות העניין." ההלכה הפסוקה קבעה כי הודעת ביטול שניתנת לאחר חלוף זמן סביר אין לה תוקף והחוזה ישאר על כנו (ראה: ע"א 338/85 שפיגלמן נ. צ'פניק, פ"ד מא(4) 421, 425). הלכה פסוקה היא כי ביטול חוזה בין אם בהודעה מפורשת ובין על דרך ההתנהגות חייב להיות ברור וחד משמעי. עליו לבטא רצון ל"ביטול גמור וסופי ומוחלט של החוזה" (ראה: ע"א 604/79 ברמן נ. יאיר, פ"ד לה(2) 701, 709). בע"א 11/84 רבינוביץ נ. שלב, פ"ד מ(4) 533 נפסק כי יש לפרש את סעיף 20לחוק החוזים לאור מטרתו ­היינו הגנת הצד השני על-ידי העמדתו על מצבו המשפטי והיקף זכויותיו וחובותיו. מטרה זו מושגת גם על-ידי הגשת תביעה משפטית ובה דרישה לביטול החוזה - כל עוד עומד המבטל בתנאי השני של הסעיף - היינו, שהפעולה היוצרת את הביטול נעשית תוך זמן סביר. לאור מטרתו של סעיף 20לחוק, יש לבחון את הביטול על-פי השפעתו על הצד השני לחוזה; ואם לצד השני נודע על רצונו של הצד הנפגע לבטל את החוזה - די בכך (ראה שם עמ' 545). נשאלת השאלה האם דברי מנהל התובעת כפי שטען בתצהירו שהופנו למנהל הסניף, למחרת חתימת ההסכם, לפיהן לאחר שהתובעת תאסוף את השברים יש בדעתה לתבוע את נזקיה, משום לקיים את הדרישה הקבועה בסעיף 20 לחוק החוזים? לעניות דעתי התשובה על כך הינה בשלילה כפי שאפרט להלן. בטרם אפרט את נימוקי הנני מדגיש כי בשלב זה אינני רואה צורך להידרש לשאלה האם אני מאמין למנהל התובעת אם אמר דברים אלו אם לאו והכרעה בשאלה זו הייתי אמור להידרש לה אם הייתי שומע את כלל העדים או אם סברתי כי הדברים שנאמרו על ידי מנהל התובעת מהווים הודעת ביטול. בשלב זה אני מניח לצורך הדיון כי מנהל התובעת אמר את אותם דברים. הודעת מנהל התובעת לפיה התובעת תתבע בעתיד אינה מעמידה את הנתבעת באופן ודאי ומוחלט על העובדה כי התובעת סיימה את ההתקשרות החוזית. אם דברים אלו אכן נמסרו למנהל הסניף הרי זה האחרון יכל לשער כי ייתכן ותוגש תביעה וייתכן באותה מידה כי לא תוגש תביעה. לכן אין באמרה זו משום להוביל למסקנה כי מדובר בהודעה המבטאת רצון גמור ומוחלט לבטל את החוזה. להבדיל מכך, הגשת תביעה משפטית או מסירת הודעה מפורשת לפיה החוזה מבוטל יש בה להקים את ההבנה כי הצד השני ביטל את החוזה באופן חד משמעי. הראיה, לאחר אותה שיחה נטענת התובעת המשיכה לקיים את החיובים עליהם הוסכם במסגרת אותו הסכם, דהיינו תשלום בשיעורים למשך מספר חודשים. לכן אין לומר כי התובעת הבינה באופן ודאי וברור כי התובעת עומדת על ביטול החוזה. יתרה מכך, לא שוכנעתי שדברים שאמר מנהל התובעת לכאורה עונים אחרי דרישת סעיף 60 (א) לחוק החוזים. בהתקשרויות מן הסוג המונח לפני אל מול תאגיד בנקאי והכונס מטעמו מקובל כי הדברים נעשים בכתב ולא בעל פה. לדעתי על מנת שישתכלל הביטול הנטען צריך שתבוא הודעה בכתב. ההודעה אף אמורה להיות מופנית לכונס במקרה זה, אתו ביצעה התובעת את ההתקשרות בהסכם ולא עם מנהל הסניף. כונס הנכסים הוא שניהל את המגעים אל מול מנהל התובעת, הוא שכרת את ההסכם בשם הבנק ולכן מן הראוי שהודעת הביטול תהיה מופנית אליו. בשים לב לאמור לעיל אני קובע כי הדברים שאמר מנהל התובעת, אם אכן נאמרו, אינם מהווים הודעת ביטול כדין. ברי כי הגשת התביעה ביום 10.3.2010 על סף ההתיישנות (בכל הקשור לאותו הסכם) כשבע שנים ממועד כריתת הסכם אינה עומדת בכל קנה מידה בחובה לשגר את ההודעה תוך זמן סביר. לכן גם אם התובענה יכולה לענות מבחינת התוכן ולבוא במקום הודעת ביטול היא לא הוגשה תוך זמן סביר ממועד בו פסקה הכפיה הנטענת. בהקשר זה הנני סבור כי הכפיה, במידה והייתה, יכלה להימשך לכל היותר עד לתשלום הסכום האחרון לפי ההסכם, אשר מועדו נפל במהלך שנת 2003. הסכם בלתי חוקי התובעת טוענת בנוסף כי מדובר בהסכם בלתי חוקי ועל כן בטל בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים ואין צורך, בשים לב לכך, לשלוח הודעת ביטול. דא עקא, טענה זו מעולם לא נטענה בכתב התביעה. מימלא הטענה אף לא זכתה לפירוט כפי שהתקנות מחייבות. תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת: "הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה. תקנה 78 לתקנו קובעת: "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות." החובה לפרט טענות מסוג זה נועדה על מנת להעמיד את הנתבע בפני אלו טענות הוא אמור להתמודד. בע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455 נקבע כי הפירוט הנדרש על פי תקנה 78 לתקנות צריך להיות כזה שלא יותיר לנתבע ספק מפני מה עליו להתגונן. בענייננו המדובר בהרחבת חזית כאשר הטענה כלל לא נטענה בכתב התביעה ולראשונה מצאה התובעת לנכון לטעון את הטענה במסגרת תצהיר עדות ראשית מבלי לפרט מה האי חוקיות שדבק בהסכם. באי פירוט הטענה העמידה התובעת את הבנק במצב שאינו יכול להתמודד כדבעי אל מולה ולכן מהטעם הפרוצדוראלי אין לאפשר לתובעת לטעון טענות אלו בפירוט המתבקש לראשונה במסגרת הסיכומים. אולם גם לגופה של טענה דינה לדעתי להידחות. במהלך השמעת הסיכומים התבקש בא כח התובע להצביע לאיזה הוראת חוק הוא מכוון כשהוא טוען כי ההסכם בלתי חוקי. בא כח התובעת הדגיש מספר פעמים כי אי החוקיות נעוצה בכך שהתובעת נדרשה לחתם על ויתור ללא שניתנה לה תמורה ממשית, זאת בשים לב לכך כי, נדרשה לשלם את מלוא יתרת החוב כולל ההוצאות המשפטיות. התובעת טענה לראשונה במסגרת סיכומיה כי אינה טוענת לאי חוקיות אלא היא טוענת לאי חוקתיות ההסכם. אולם דומה כי הטענה שתנאי ההסכם גרועים כל כך מתנקזת לטענה של כפיה. בית משפט העליון דן בתוקפו של הסכם ויתור עקב הפעלת לחץ כלכלי בע"א 1569/93 מאיה נ. פונפורד (ישראל) בע"מ ואח' , פ"ד מח(5) 705. שם עסק בית משפט העליון סיטואציה בו אדם כרת הסכם לרכישת יהלומים ממספר יהלומנים ומסר תמורתם המחאות. כאשר הגיע מועד פירעון ההמחאה הראשונה הוא נמלט לחו"ל ושלח אדם מטעמו על מנת שינהל משא ומתן. במסגרת המשא ומתן, שנוהל עם כל אחד מהיהלומנים בנפרד, מסר להם השלוח כי הרוכש בחו"ל והציע כי תמורת החזרת חלק מהיהלומים ורכוש אחר תמחל לו יתרת החוב. לאחר חתימת כתב הויתור שלחו היהלומנים הודעה על ביטול הסכם הויתור מחמת כפיה. נקבע שם עוד כי בעת רכישת היהלומנים הרוכש כבר ידע שאין בכוונתו לפרוע את תמורתם. באותו ענין נחלקו דעות שלושת שופטי הערעור. על דבר אחד הסכימו השופטים כי לחץ כלכלי יכול להקים את עילת העושק. השופט חשין סבר כי מתקיימות עילת הכפיה לביטול הסכם הויתור ומאחר והודעת ביטול נשלחה לאחר מספר ימים בוטל הסכם הויתור כדין. הנשיא שמגר סבר כי לא מתקיימת עילת העושק מאחר ולא הוכח כי ליהלומנים לא עמדה אפשרות סבירה או מעשית לפעולה אחרת זולת החתימה על הסכם הויתור. יחד עם זאת סבר כי כריתת ההסכם נגועה באי חוקיות ולכן הוא בטל. השופט גולדברג סבר כי לא מתקיימת אף אחת מהעילות של כפיה או אי חוקיות. בהתייחס הנשיא שמגר לנושא האי חוקיות נקבע על ידו בעמ' 742: "ניתן לומר כי כריתת חוזה היא בלתי חוקית, לא רק כאשר עצן הכריתה מהווה הפרה של איסור, אלא גם מהלך הכריתה , הוא עצמו, נעשה במסגרת התנהגות פלילית - עבריינית וכתוצאה ממנה. ודוק: לא כל הפרה טכנית של הוראה פלילית תוביל לסיווג חוזה כבלתי חוקי. עוסקים אנו רק במקרים של התנהגות עבריינית ברורה, חד משמעית ומובהקת. מכל מקום, בטלות החוזה נובעת, בראש ובראשונה, מהעובדה שכריתתו מנוגדת ל'אושיות היסוד של הסדר החברתי'..." באותו מקרה נקבע עוד (עמ' 741): "הייתה כאן התנהגות אנטי חברתית מובהקת, שהגיעה אף לכדי עבירה לכאורה. לשון אחר, לפנינו התנהגות אשר נעשתה מתוך מודעות מלאה ליסודותיה. לכאורה, סוף מעשה (הודעות הוויתור) במחשבה תחילה (צבירת יהלומים לבריחה לחו"ל)." בענייננו ובבואי ליישם את קביעתו בית משפט העליון בעניין מאיה לא שוכנעתי כי התלווה לכריתת ההסכם מעשה עברייני מובהק על מנת שנגיע למסקנה כי ההסכם בטל מחמת אי חוקיות. לא שוכנעתי כי ההסכם היה חד צדדי באופן מוחלט כפי שהתובעת טוענת. במסגרת ההסכם נפרס חלק מהתשלום לשיעורים. הטענה כי התווסף לשיעורים אלו הפרשי ריבית אמנם נכונה אולם הנתבעת לא הייתה מחויבת על פי דין לפרוס את הסכום שנותר. יתרה מכך הרכבים שנתפסו הוחזרו לתובעת כבר עם התשלום הראשון ולא עד לסיום הסדר התשלומים. עוד הוסכם כי השיעבוד על אחד הרכבים יוסר. דרישת הנתבעת כי ייחתם בנסיבות העניין כתב ויתור היתה דרישה לגיטימית, סבירה והוגנת. צד החייב כספים ומבקש כי סכום החוב ייפרס אך לגיטמי הוא שהנושה ידרוש שבהסדר זה יגיעו כל מחלוקות העבר לסיומן ואין לראות בדרישה זו כמנותקת מההסדר עצמו. אך לגיטמי הוא שהנושה אשר מתבקש לבוא לקראת החייב ולפרוס את החוב יראה בכך כסוף פסוק ולא כתחילת או מבוא להתדיינות. לכן אינני רואה בהצבת תנאי זה כהתנאה בלתי חוקית או בלתי חוקתית או כהתנאה בלתי הוגנת. בית משפט העליון התייחס לסיטואציה של חתימה על כתב וויתור עם בנק בהקשר של הסדרת חוב בע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769. שם נקבע כי הכנסת תנאי ויתור לגבי תביעות וטענות עבר, שקדמו להסדר הינה לגיטימית כל עוד החייב מקבל תמורה בעד ויתורו. וכך נקבע בעמ' 789: "נראה כי במועד כריתת ההסדר הייתה ש.א.פ. נתונה במצב של תלות מוחלטת בבנק, אך בקיומה של תלות בלבד אין כדי להוביל לביטול חוזה מחמת כפייה כלכלית. הכרה בצדקת הביטול מותנית בקביעה שבדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור דבק פסול חמור, והכרעה בדבר קיומו של פסול כאמור מחייבת בחינת תנאי ההסדר החוזי שבגדרו נערך ונמסר. גם לסברת בית-המשפט המחוזי שלבנק לא היה אינטרס לגיטימי לקבל כתב ויתור, שייעודו היחיד הוא להקנות "ביטחון משפטי" מפני הגשת התביעות, אני מתקשה להסכים. ככלל, אמנם, מוצדק להסתייג מן ההכרה בתוקפו של תנאי בחוזה שלפיו מוותר אחד הצדדים על זכות תביעה הנתונה לו, ותנאי החוסם את דרכו של מתקשר לערכאות עשוי להיפסל מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור. הלוא "תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל לדון ולהכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם... [ו]אין זה מתיישב עם תקנת הציבור שחוזה יעניק זכות ובו בזמן ימנע את מימוש הזכות..." (דברי השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין [10], בעמ' 874). על-כן תנאי בחוזה המונע מצד פנייה לערכאות בגין הפרה עתידית של החוזה על-ידי הצד האחר, אינו יכול להיחשב כלגיטימי, ודינו, ככלל, להיפסל (השוו: סעיפים 4(8) ו-5 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 ורע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון [11], בעמ' 773). לא כן ויתור על זכות תביעה בגין הפרה מן העבר. ויתור כזה עשוי להיות חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים. כן עשוי הוא להיות תנאי כשר במסגרת הסדר מוסכם, שמטרתו לאפשר פתיחת מערכת יחסים חדשה המבטיחה לצד המוותר טובת הנאה המפצה אותו על הוויתור." (ההדגשה שלי - א.כ.) בשים לב לכך אני דוחה את הטענה כי ההסכם בלתי חוקי או בלתי חוקתי. התוצאה בשים לב לכך דין התביעה להידחות. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 7000 ₪. כתב תביעהמסמכיםבנקחשבון בנקניהול חשבון