לפי עדות התובעת, היא פונתה מזירת תאונת הדרכים על ידי אחיה. מיד לאחר התאונה לא הרגישה כאבים אולם מאוחר יותר הופיעו כאבי גב, עורף וצוואר. כמו כן, היא חשה כי חל שינוי לרעה במצבה הנפשי. בין היתר, היא התקשתה להירדם, סבלה מחלומות בלהה וחששה לנהוג. בעקבות זאת, יומיים לאחר התאונה, ביום 11.6.08 היא פנתה לטיפול במסגרת קופת חולים. התובעת הופנתה לנוירולוג, ליחידת הטראומה וכן לביצוע צילומי עמוד שדרה צווארי ומתני. ביום 17.6.08 פנתה התובעת שוב לקופת חולים. היא הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה ולמרפאה פוסט טראומטית בבית חולים הדסה. במסגרת טיפולי פיזיותרפיה ביצעה התובעת סדרת טיפולים בת 12 פגישות. ביום 16.7.08 החלה התובעת בסדרת טיפולים במרכז הישראלי לפסיכו טראומה. התובעת ביצעה 20 מפגשים במסגרת זו במשך קרוב לשמונה חודשים. הנכות הרפואית לבדיקת התובעת מונה מטעם בית המשפט הפסיכיאטר ד"ר יואב כהן (להלן: המומחה). המומחה קבע כי התובעת סבלה מנכות פסיכיאטרית בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, למשך חצי שנה. לאחר מכן ירד שיעור הנכות לכדי 0% לצמיתות לפי סעיף 34א' לתקנות. המומחה קבע כי במצבה של התובעת לא צפויה לחול החמרה הקשורה לתאונה והיא אינה זקוקה לטיפול נוסף. כמו כן, המומחה קבע כי במצבה של התובעת אין ולא היה משום אי כושר עבודה. מאחר והצדדים לא עמדו על חקירת המומחה, הרי שיש לקבוע כי לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות בתחום הנפשי כתוצאה מהתאונה. הנזק כאב וסבל בעקבות התאונה, נזקקה התובעת לסדרת טיפולי פיזיותרפיה. כמו כן, משך חצי שנה היא סבלה מנכות פסיכיאטרית בשיעור 10% אשר גרמה לה סבל רב והיא עברה טיפולים בשל כך כמפורט לעיל. לטענת התובעת, היא אף נותרה עם מגבלה מסוימת בנוגע לנסיעות מחוץ לעיר, טענה שהמומחה קבע כי היא סבירה. בשים לב לשיקולים הנ"ל, מכוח סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאנו נזק ממון), תשל"ז-1976 אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 12,000 ₪ (תשלום זה כולל ריבית מיום התאונה עד היום). כושר ההשתכרות של התובעת, הפסדי השתכרות בעבר וגריעה מכושר השתכרות בעתיד התובעת מנהלת מחלקה במוסד לביטוח לאומי. מטופסי 106 ומתלושי השכר שהוגשו על ידה עולה כי פרט לירידה מסוימת, לא משמעותית, בהשתכרותה של התובעת בשנת 2009, לא נצפית כל ירידה בשכרה לאחר התאונה, ובמהלך השנים מאז התאונה שכרה אף השביח. הדבר עולה בקנה אחד עם קביעתו של מומחה לפיה למצבה הנפשי אין ולא היתה השלכה על כושר השתכרותה. התובעת אינה מתכחשת לכך שלא נצפית ירידה בשכרה, אולם טענתה היא, כי אלמלא התאונה היתה משתכרת שכר גבוה יותר. זאת, שכן עקב התאונה חלה ירידה ברכיבי משכורתה בגין "החזר הוצאות ושכר שעות נוספות ומאמץ מיוחד". ירידה זו נובעת, לטענתה, מכך שהיא הפחיתה משמעותית את נסיעותיה מחוץ לירושלים. לפני התאונה, היא היתה מרבה לצאת לפגישות עבודה מחוץ לעיר, בכל חלקי הארץ. עקב מצבה הנפשי, בעקבות התאונה, היא המעיטה בנסיעותיה אלה וחלף זאת הזמינה אנשים לפגישות עבודה בתל אביב ובירושלים. לפי הנטען, שינוי זה של דפוסי עבודתה השפיע הן על התשלום עבור תגמול של שעות נוספות הן על התשלום עבור רכיבים נוספים כגון הוצאות רכב. ב"כ התובעת מפנה בעניין זה לטופסי 106 לשנים שקדמו לתאונה ולאחריה, אשר מראים על ירידה בשכרה ברכיבים אלה. לפי הנטען, כל אלו הסבו לתובעת, הפסדי שכר בעבר ועתידים לגרום לגריעה מכושר השתכרותה בעתיד. אומר תחילה כי מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת לפיה יש להבחין בין רכיב של "החזר הוצאות" לרכיב של "שכר שעות נוספות ומאמץ מיוחד". החזר הוצאות, מעצם טיבו, הוא תשלום הניתן עבור הוצאות שהוצאו בפועל. כך, לדוגמא, אם משתמש עובד ברכבו הפרטי על מנת להגיע לישיבות עבודה מחוץ לעיר, ניתן לו פיצוי בגין צריכת הדלק ואולי אף בגין הבלאי שנגרם לרכב. ברי כי ככול שנחסכות לעובד הוצאות כאמור, בשל ירידה בנסיעותיו, כך בהתאמה הוא יקבל החזר נמוך יותר. בכך לא נגרם לו כל נזק, אלא אם כן בהחזר גלומה הטבה מעבר להחזר המגיע לו בגין ההוצאה שהוציא, טענה שלא נטענה בענייננו. התובעת העידה שכאשר היא נוסעת לפגישת עבודה ברכב של העבודה, היא לא מקבלת החזר, וכאשר היא נוסעת ברכבה הפרטי היא מקבלת החזר עבור סך הקילומטרים בהתאם לאורך הנסיעה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם המסקנה שלא נגרם לה כל הפסד בפועל בגין ההפחתה שחלה ברכיב זה. בנוגע לרכיב "שעות נוספות ומאמץ מיוחד", מהנתונים העולים מטופסי 106 עולה כי יחסית לשנת 2007, קיימת ירידה מסוימת ברכיב זה בשנים שלאחר מכן, פרט לשנת 2010. ברם מדובר בתנודות קלות בלבד ובעניין זה יש ממש בטענת הנתבעת כי לא בוסס לאשורו הקשר הסיבתי בין הירידה ברכיב זה בשנים הנ"ל לבין הפחתת נסיעותיה של התובעת מחוץ לירושלים. לפיכך, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הירידה הנטענת ברכיב זה. עוד טוענת התובעת כי נגרם לה הפסד בגין ניצול ימי מחלה. לפי הנטען, וזו טענתה היחידה של התובעת בהקשר זה, היא ניצלה 35 ימי מחלה עקב התאונה ובמידה ותידרש לנצל ימי מחלה בעתיד, לא יעמדו כאלה לרשותה. ברם לא הונחה לפני תשתית ראייתית המבססת את טענת התובעת. לצורך כך היה על התובעת להראות כמה ימי מחלה צבורים נותרה לה לעומת שנות עבודתה עד יציאתה לגמלאות, ולא רק כמה ימי מחלה נוצלו על ידה ומה שוויו של יום עבודה. יצוין, כי נוכח גילה של התובעת ושנות העבודה המועטות שעדיין עומדות לפניה, אין יסוד סביר להניח כי היא תינזק בעתיד עקב ניצול ימי מחלה עקב התאונה. נוכח המפורט לעיל בנוגע להשתכרותה של התובעת בשנים שלאחר התאונה, ובשים לב לכך שלא נותרה לתובעת נכות המשפיעה על כושר השתכרותה, ולשנים המעטות שנותרו לפני פרישתה לגמלאות, אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין גריעה מכושר השתכרות בעתיד. עזרה לטענת התובעת, לאחר התאונה, עקב המגבלות הגופניות והנפשיות מהן סבלה, היא הכפילה את העזרה שקיבלה בביתה מפעם בשבוע לפעמיים בשבוע, וזאת לתקופה של כחמישה חודשים לאחר התאונה. בשים לב לכך שהתובעת סבלה בסמוך לאחר התאונה גם מפגיעה אורתופדית אשר בגינה קיבלה טיפולי פיזיותרפיה וכן בהתחשב במצבה הנפשי בתקופה זו, אני פוסקת לתובעת בגין התקופה הסמוכה לאחר התאונה, על דרך האומדן, סך של 2,000 ₪ עבור עזרת צד ג'. הוצאות התובעת קיבלה סידרה של 20 טיפולים במרכז הישראלי לפסיכו טראומה (להלן: המכון) ושילמה על כך סך של 5,400 ₪. לטענת התובעת, על הנתבעת לשפותה בגין הוצאה זו בתוספת נסיעות. לטענת הנתבעת, אין מקום לחייבה בתשלום סכום זה שכן לא הוכח שלא ניתן היה לספק לתובעת את הטיפול הדרוש במסגרת הציבורית מבחינת איכות הטיפול או זמינותו. כידוע, הכלל הוא שאין המזיק חייב לפצות את הניזוק בגין הוצאות שהוציא עבור טיפול פרטי שניתן היה לזכות לדומה לו באמצעות פנייה לרפואה הציבורית הממומנת על ידי קופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. פיצוי מעין זה אינו עולה בקנה אחד עם הכלל בדבר הקטנת הנזק. אף יש בו כדי להטיל דופי בשירותי הרפואה הכללים בישראל. האמור אינו חל לגבי טיפולים אשר הניזוק אינו זכאי לקבל מקופת חולים או שהוא יכול לקבלם רק נגד תשלום. כמו כן, אין הוא חל במקרים בהם אין באפשרות קופת חולים לספק טיפול רפואי בעל אופי ואיכות מסוימים או בזמינות הנדרשת, שאז המזיק עלול להיות מחויב בהם. אך תנאי לכך הוא, שהתובע פעל בסבירות לקבל את הטיפול לו הוא זכאי, וכשזה לא ניתן לו, יוכל הוא לדרוש פיצוי מהמזיק (ראו: ע"א 5557195 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד כא(2) 724 (30.4.1997). במקרה דנן, הטיפולים נתנו לתובעת בטרם נכנס לתוקפו חוק התייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010), תשס"ט-2009, במסגרתו תוקן חוק הפיצויים (סעיף 2(ב1)(1) לחוק). לפי חוק זה, חברות ביטוח אינן נושאות עוד באופן ישיר בעלות הטיפולים הרפואיים שמקבל נפגע לפי חוק ביטוח בריאות. לפני התיקון הנ"ל לחוק הפיצויים, נשאו חברות הביטוח בנטל לפצות נפגעי תאונת דרכים בגין הוצאות רפואיות. בהתאם לכך, הנטל להוכיח שאת הטיפולים הדרושים לו יכול הניזוק לקבל מקופת חולים היה מוטל על המזיק (הנתבע). כאמור, התובעת הופנתה על ידי האורתופד שטיפל בה במסגרת קופת חולים למרפאה ציבורית לפוסט טראומה בבית חולים הדסה. לא עלה בידי התובעת להסביר מדוע לא פנתה למרפאה זו, פרט לטענתה כי בא כוחה הפנה אותה לקבל טיפול במכון. מכאן עולה כי היתה פתוחה לפני התובעת האפשרות לקבל טיפול מתאים במסגרת הרפואה הציבורית. חרף האמור, בנסיבות העניין המיוחדות, אני סבורה שיש מקום שהנתבעת תפצה את התובעת, ולו באופן חלקי, בגין הוצאותיה. זאת מהטעם שהנתבעת לא הוכיחה כי הטיפול במסגרת המרפאה לפוסט טראומה היה במימון מלא של קופת חולים. אין מקום להניח, אפריורית ומבלי שהוצגו נתונים בעניין זה, כי התובעת לא הייתה נדרשת לממן חלק מהטיפול, אם כדמי השתתפות אם בשל הצורך לממן טיפולים מעבר לאלה הממומנים על ידי קופת חולים. נוכח האמור, אני פוסקת לתובעת בגין הטיפול הנפשי וכן בגין נסיעותיה לטיפולים הרפואיים הוצאות בסכום כולל של 3,000 ₪ (הסכום נכון להיום). על סמך כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 17,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ וכן תשלם אגרת משפט והחזר חלקה של התובעת בעלות חוות דעת המומחה בתוספת הצמדה וריבית ממועד כל תשלום. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. תאונת דרכים