תביעת מנהל מקרקעי ישראל ליתן כנגד הנתבע צו מניעה קבוע וצוי עשה בשלושה אלה (ס' 16 לכתב התביעה): א. צו האוסר על הנתבע לבצע שימוש בלתי חקלאי במקרקעין; ב. צו עשה המורה לנתבע להחזיר לשימוש חקלאי את המבנה שהושכר על ידו לצד שלישי ואשר משמש בפועל כמחסן לחומרי ניקוי; ג. צו עשה המורה לנתבע להחזיר מבנה מגורים למצבו כיחידת דיור אחת, טרם שפוצל לשתי יחידות דיור נפרדות. הסעדים מתייחס למקרקעין שבבעלות המדינה הידועים כמשק 14 במושב חגור, גוש 7524 חלקה 26 (ר' נסח מרשם המקרקעין, נספח א' לכתב התביעה) . 2. בין המנהל לבין "חגור מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ" נכרת חוזה שכירות המתחדש מעת לעת ("הסכם משבצת"), לפיו המקרקעין הושכרו לאגודה (ר' ההסכם מיום 1.3.2006 והסכם מיום 24.1.2011, נספחים ב'-ג' לתצהירה של איריס גלעד מטעם המנהל). אין חולק כי הנתבע הוא חבר באגודה, מחזיק במקרקעין ברשות האגודה, והוא בעל הזכויות במשק הנ"ל מראשית שנות השבעים (ס' 3 לתצהיר הנתבע; ר' גם ס' 5 לכתב התביעה). 3. במשק קיימים שני מבני מגורים שנבנו בהיתר ובהסכמת המנהל: בית מגורים בו מתגורר הנתבע (עם אשתו), ובית מגורים שני המיועד ל"בן ממשיך". אין חולק כי הבית השני פוצל לשתי יחידות דיור ללא הסכמת התובע, וכיום מתגוררים בו שני בנים של הנתבע. בנוסף, קיימים במשק מבנים שהוקמו בהיתר ובהסכמת התובע לצרכי חקלאות; אין חולק כי אחד המבנים הוסב לשימוש כמחסן לחומרי נקיון ללא הסכמת התובע, והוא מושכר לצד שלישי. תביעת התובע מתייחסת לשני ענינים אלה: פיצול הבית השני לשתי יחידות דיור, והשכרת מבנה לצד שלישי. 4. התובע טוען כי הנתבע פועל בשני הענינים הנ"ל בניגוד למגבלות שהוטלו על המקרקעין, ואשר מעוגנים בשלושה מוקדים שונים (ס' 10 לסיכומיו): (א) הסכם המשבצת הנ"ל; (ב) החלטות מועצת מקרקעי ישראל אשר "בבסיסן עומד כוחו של בעל קרקע לקבוע מתוקף זכותו הקניינית מה ייעשה ומה לא ייעשה במקרקעיו"; (ג) חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967. וביתר פירוט נטען: א. בהסכם המשבצת נקבע כי "מטרת השכירות" היא, בין השאר, "ניצול השטח העליון של הקרקע לצרכי חקלאות", וכן "הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד" (ר' ס' 3(א) וס' 3(ב) בשני ההסכמים הנ"ל). בנוסף, ס' 19 להסכם המשבצת קובע כי "(א) אסור לחבר האגודה לבנות במשבצת מבנה כלשהו ו/או להוסיף תוספת למבנה קיים, ללא קבלת הסכמת המשכיר... (ב) אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר...". ב. אשר להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, נטען כי לפי החלטה 1265 ניתן לאשר פעילות לא חקלאית (פל"ח) בתחום 2.5 הדונם המיועדים למגורים, בשטח שלא יעלה על 500 מ"ר ובאישור מראש של התובע, המותנה בתשלום דמש"ר (ס' 13 לסיכומי התובע). ואולם השכרה לצד שלישי אסורה בכל מקרה, בין אם לצרכי פל"ח ובין אם לצרכים אחרים (ס' 16 לסיכומי התובע). אפשרות ההשכרה - שהיתה קיימת בעבר מכח סעיף 5 להחלטה קודמת (החלטה 1101) - בוטלה ע"י מועצת מקרקעי ישראל בהחלטה 1265, וזאת בהתאם לפסיקת בג"צ בפרשת פורום הערים העצמאיות (בג"צ 1027/04 ואח', פורום הערים העצמאיות ואח' נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח', מיום 9.6.2011). ג. אשר לחוק ההתיישבות, נטען כי ההשכרה מהווה "שימוש חורג" בקרקע חקלאית (ס' 15 לסיכומי התובע). ואולם אין חולק כי ניתן להכשיר שימוש חורג בהיתר מאת שר החקלאות (סעיף 2 לחוק). 5. הנתבע השיב כי התובע פועל כלפיו בשרירות ומבלי לתת משקל כלשהו למצבו האישי, הכלכלי והבריאותי. בפן הכלכלי, נטען כי התובע עבד במשק דנא כחקלאי במשך עשרות שנים, ובתוך כך בגידול ירקות, חליבת פרות, עצי פרי, פיטום אווזים וגידול כבשים. הנתבע טען כי פיטום אווזים נאסר בארץ בשנת 2006, ולאחר מכן בוטלו מכסות מים (שנדרשו לגידול צמחים הנדרשים להאכלת כבשים), ובכך נסתתמה יכולתו להמשיך ולעסוק בחקלאות. בפן הבריאותי, מדובר ביליד 1950 שעבר ארועים מוחיים, נקבעה לו במל"ל נכות לצמיתות בשיעור 91% בתחום הנוירולוגי, והוא סיעודי. נטען כי מחמת מצבו הבריאותי, והקשיים הכלליים בענף החקלאות, אין הוא יכול עוד להתפרנס מחקלאות או לעבוד בכלל. הנתבע הגיש את חוות דעת של השמאי יומיק שמר, המציעה כי כדי להפיק פרנסה מחקלאות יש צורך בשטח של 93 דונם, בה בעת שהנתבע מחזיק ב- 24.4 דונם בלבד, מהם 10 דונם צמודים לבית המגורים. בנתונים אלה, "אין כל סיכוי שיצליח להתקיים מחקלאות" (בע' 14 לחווה"ד). 6. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר המפקח עמיר גילת ועובדת המחלקה החקלאית גב' איריס גלעד, והוגשה חוות דעתו של המודד שגיא לוין. מטעם הנתבע הצהירו הוא עצמו ובנו מר תומר אשכנזי, והוגשה חוות דעתו של השמאי יומיק שמר. כל העדים נחקרו. להלן אבחן את טענות הצדדים כסדרן. השכרת המחסן טענות הצדדים 7. המנהל נסמך, בראש ובראשונה, על "הסכם המשבצת", שקובע בסעיף 3 כדלקמן: "מטרת השכירות היא: ניצול השטח העליון של הקרקע לצרכי חקלאות בלבד; הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד; הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן; הקמת מבני ציבור ושימוש בהם". הוראות אלה תואמות את התב"ע הרלבנטית, המייעדת את המקרקעין לשימוש חקלאי (ר' עדותו של השמאי שמר, פ' ע' 27 ש' 30 עד ע' 28 ש' 5). 8. הסכם המשבצת והתב"ע לא מנעו, בעבר, מלהכיר בהשכרת מבנה בנחלה לצד שלישי, לשימוש שאינו חקלאי. סעיף 5 להחלטה 1101 מועצת מקרקעי ישראל מיום 27.3.2007, שענינה "שימוש לתעסוקה לא חקלאית בחלקת המגורים של הנחלה", הכיר בהשכרה לפל"ח, וכדלקמן: "השכרה בעל זכויות אשר ביצע עסקה לתעסוקה לא חקלאית ל-49 שנה על פי תכנית בתוקף, ושילם בגינה דמי חכירה מהוונים בהתאם לאמור בסעיף 3 לעיל, יהיה רשאי להשכיר, בשכירות בלתי מוגנת, את השטח הבנוי/המוסב המשמש בפועל לתעסוקה לא חקלאית, אך לא יהיה רשאי למכרו ו/או לפצלו מתוך הנחלה". 9. סעיף 5 הנ"ל בוטל בהחלטה 1265 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 29.10.2012. המנהל הסביר כי הביטול נעשה בהתאם לפסק-דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, מיום 9.6.2011. בפסק-הדין נבחנה סבירותו של ס' 5 להחלטה 1101. נפסק כי "ההחלטה [של המנהל] בשאלת ההשכרה לא נסמכה על תשתית מוצקה במידה מספקת שרשות סבירה היתה מסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה הנדונה... בכל הנוגע לאפשרות להשכיר מבנים לתעסוקה לא חקלאית, יש לעשות את הצו על תנאי שהוצא לצו מוחלט ולבטל את סעיף 5 להחלטה 1101 המתיר השכרה של מבנים לתעסוקה לא חקלאית בנחלה" (ס' 106 סיפא וס' 107 לפסק-דינה של כב' הש' ארבל). נציגי המנהל הסבירו, כי בעקבות פסק-הדין, המנהל אוסר על השכרה לצדדים שלישיים (ס' 9 לתצהיר גילת; ס' 10 לתצהיר גלעד). לשיטת המנהל, קביעת בג"צ הנ"ל "לא הותירה כל מקום להכרה בחריגים כאלה ואחרים ולא העניקה לתובע סמכות כלשהי, או מרחב כלשהו, לקבוע כי ישנם מקרים בהם השכרה לצדדים שלישיים תחשב לסבירה" (ס' 31 לסיכומי התובע). 10. מנגד, הנתבע העיד שרכש את הזכויות במשק בתחילת שנות השבעים (ס' 3 לתצהירו), וכי במהלך השנים עסק בחקלאות, "בעיקר בגידול/פיטום של אווזים, גידול פרחים, גידול כבשים וכן בגידול עצי פרי, תירס וסוגי תבואה שונים ששימשו בין היתר להאכלת בעלי החיים שגידלתי" (ס' 7 לתצהירו). "העבודה בתחומים אלו לא הייתה קלה במיוחד ואולם כל עוד מצבי הרפואי אפשר זאת, התעקשתי לשמר את פרנסתי בחקלאות גם בגלל אהבתי את החקלאות וגם בגלל שלא ידעתי להתפרנס ממשהו אחר. אני זכיתי בתעודות חקלאי מצטיין ולאור הצטיינותי והבנתי את תחום פיטום האווזים, אף הדרכתי חקלאים אחרים בתחום זה" (ס' 8 וכן תעודת חקלאי מצטיין - נספח א' לתצהיר). התובע נאלץ להפסיק את פיטום האווזים בשנת 2006, "עת נאסרה והוצאה אל מחוץ לחוק פעילות זאת" (ס' 10 לתצהירו). לאחר מכן "ניסיתי לגדל עצי פרי, ואולם אז המדינה ביטלה לנו את מכסות המים ולפיכך לא יכולתי להתפרנס גם מתחום זה וגם לא מגידול כבשים שניסיתי לגדל (לאחר שקניתי 70 כבשים), היות ולא יכולתי לגדל את האוכל לכבשים (תלתן וכד'), כך שזה לא היה כלכלי לגדל אותם" (ס' 11 לתצהירו). 11. התובע תיאר את מצבו הבריאותי: "בשנת 2008 עברתי מספר אירועים מוחיים חמורים (שבץ מוחי)... כיום לאור גילי ולאור העובדה שהנני אדם מבוגר, הסובל מבעיות בריאותיות (לרבות בעיות זיכרון לטווח קצר, בעיות בדיבור, דיכאון וקשיי התמצאות בזמן) ואף עברתי, כאמור, אירועים מוחיים, אני מנוע מלהמשיך ולעסוק בענף חקלאי חדש. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור אי הכדאיות הכלכלית לעסוק בחקלאות בשטח המשק בלבד וזאת בשל מדיניות הממשלות לדורותיהם שביטלו מכסות לבשר, ביצים וחלב במרכז הארץ ובשל ביטול הסובסידיות לחקלאים וביטול מכסות המים החקלאיות..." (ס' 14-13 לתצהירו). 12. השמאי שמר הגיש חוות דעת בשאלת "יכולת ההתפרנסות מהמשק החקלאי" (חוו"ד מיום 30.11.2012). השמאי הצביע על תופעות שאינן שנויות במחלוקת: (א) מרבית בעלי הנחלות במושבים שבמרכז הארץ אינם עוסקים בחקלאות באופן פעיל; (ב) בכל מושב ישנו חקלאי או מס' חקלאים בודדים (ס' 7.1 לחווה"ד). המומחה היפנה לעבודה שנערכה במחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת בר-אילן בשנת 2004 (המחברים: לביאה אפלבום ומיכאל סופר), המלמדת כי "להקטנת הרווחיות וההכנסה הנובעת מן התעסוקה בחקלאות הייתה השפעה מכרעת על הרצון ועל היכולת של חקלאים עצמיים להמשיך לעסוק בחקלאות. מספר המועסקים העצמאיים בחקלאות יורד בהתמדה מאז שנות ה-60... בין השנים 1980-2000 הוא קטן כדי מחצית" (בס' 7.2 לחווה"ד). 13. המומחה שמר היפנה גם למחקר משנת 2008 שהוגש לקרן המדען הראשי (מאת משה בן שחר, ד"ר לירון אמדור, ד"ר חיים צבר ופרופ' צבי לרמן), לפיו גודלו הממוצע של משק חקלאי פעיל בישראל הוא כ- 93 דונם (ס' 7.3 לחווה"ד). הוא בחן את אפשרות ההשקעה בהדרים, וציין כי בהתאם לנתוני משרד החקלאות, עלות ההשקעה בשטח של כ- 20 דונם היא 177,720 ₪; בשנים 3-1 לא צפויה הכנסה ורק בשנה השישית צפוי איזון בין רווח להפסד, תוך שמירה על רווחיות לתקופת זמן מוגבלת (ס' 7.5 לחווה"ד). נבחנה גם השקעה במטעים, והוברר כי האיזון בין רווח להפסד כאן צפוי בשנה ה- 12 בלבד (בע' 12 לחווה"ד). 14. על הרקע הזה, ונוכח מצב בריאותו של הנתבע, השמאי שמר הציע ש"לא קיימת בידו האפשרות להתחיל להתמחות בענף חקלאי חדש אשר ניתן יהיה להתפרנס ממנו בכבוד" (ס' 8ב' לחווה"ד). צוין גם כי גודלו של המשק דנא (24.4 דונם בלבד, מהם כ- 10 דונם צמודים לחלקת המגורים) - הוא קטן בהשוואה להיקפו הממוצע של משק חקלאי פעיל - 93 דונמים (בע' 14 לחווהה"ד). מר שמר סיכם (שם): "... ניתן לקבוע כי במצבו האישי בריאותי של מר אשכנזי, מיקום וגודל הנחלה החקלאית שברשותו, אין כל סיכוי שיצליח להתקיים מחקלאות". 15. על רקע טענות הצדדים עולה השאלה, אם יש לקבל את דרישת המנהל ולאסור על הנתבע להשכיר את המחסן נשוא הסכסוך לצדדים שלישיים. דיון 16. מנהל מקרקעי ישראל, המופקד על ניהול מקרקעי המדינה (ס' 1א(1) לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960), הוא זרוע שלטונית המחויבת לפעול על פי כללי המנהל הציבורי (ר', למשל: רע"א 5817/95 ד"ר נועה רוזנברג נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נ(1) 221 בע' 230). אין הוא כבעל דין פרטי הרשאי להעמיד לנגד עיניו אינטרס חד-צדדי. קשת השיקולים המדריכה את המנהל היא רחבה, ומתחשבת באינטרס הציבורי לצד האינטרס של הפרט העומד מולו. כמובן, על המנהל לפעול להגנת האינטרס הציבורי בשמירה ובניצול מיטבי של קרקעות המדינה. יחד עם זאת, עליו לראות גם את היחיד ולהתחשב בצרכיו. ככל בעל זכות קנינית, גם על המנהל לפעול בתום-לב; אך חובתו זו היא מוגברת, בהיותו רשות שלטונית (ור' למשל: בג"צ 4422/92 שלמה עפרן נ' מנהל מקרקעי ישראל, מיום 12.8.1993 בס' 12 לפסק דינה של כב' הש' דורנר). 17. בבג"צ פורום הערים העצמאיות נבחנה סבירותו של סעיף 5 להחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל, שאיפשר לבעל זכויות בנחלה להשכיר שטח לתעסוקה לא חקלאית. נפסק, כי "ההחלטה להתיר השכרת השטחים המיועדים לתעסוקה לא חקלאית לבעלי הזכויות בנחלה אינה מעניקה משקל ראוי לשיקולים השונים ואינה מאזנת כהלכה ביניהם, ומשכך חורגת היא ממתחם הסבירות" (ס' 98 סיפא לפסק-דינה של כב' הש' ארבל). נמצא כי המנהל החמיץ שיקולים רלבנטיים, ובראש ובראשונה ה"חשש המוגבר המלווה את אפשרות התרת ההשכרה מפני תופעה של פרבור" (בס' 101-100 לפסק-הדין). 18. ואולם אין למצוא בפסק-הדין פסילה מוחלטת של עצם מהלך ההשכרה - לנצח ובכל מצב. להיפך, בג"צ הכיר בכך שקיימים "שיקולים טובים... לתמיכה בהסדר המתיר השכרת מבנים לתעסוקה לא חקלאית", ובתוכם עצם סבירות ההחלטה המאפשרת שימוש לא חקלאי בנחלה, לצד המציאות המלמדת על שחיקת אופיה החקלאי של ההתיישבות (בס' 99 לפסה"ד). סעיף 5 להחלטה 1101 הנ"ל לא יכול היה לעמוד בתוקפו, משום שהיה גורף והתיר השכרה לצדדים שלישיים ללא דיון ממצה וללא מתן משקל מספק לשיקולים נגדיים. אך פסק-הדין לא חסם דיון מחודש ועניני באפשרות של השכרה במקרים מתאימים, תוך מתן משקלות לשיקולים הנחוצים, וקביעת גבולות ומגבלות שיבטיחו את האיזון הראוי. בית המשפט הגבוה לצדק הינחה את המנהל בדבר מערכת השיקולים שעליו להתחשב בה (בס' 106): "... בטרם קיבלה את החלטתה, לא עמדה הוועדה על שאלות כגון: מהו היקף שטחי התעסוקה והמסחר שיתווספו בעקבות התרת ההשכרה בכל מחוז; מהו היקף הבנייה הבלתי חוקית הקיימת עתה...; מה תהיה ההשפעה של צעד מעין זה על שטחי התעסוקה והמסחר המתוכננים בכל מחוז, מבחינה תכנונית, כלכלית וחברתית וכיוצא באלה. בכך נפל פגם בכל אחד מהשלבים שנקבעו בענין יורונט: הרשות... נמנעה מלאסוף את הנתונים הדרושים, ענין המונח לפתחה ומצוי באחריותה; לא בחנה מהם הנתונים הרלבנטיים לשם קבלת ההחלטה, וביססה את החלטתה על יסוד תשתית בלתי מספקת" (ההדגשה הוספה). 19. נראה כי המפתח להחלטה ראויה ומאוזנת נמצא בבירור הנתונים הקונקרטיים ומציאת האיזון המתאים בין השיקולים הנוגדים. בתוך כך, בית המשפט הכיר באינטרס לדאוג לפרנסתו של בעל הזכויות בנחלה ולבטחונו הסוציאלי, כשיקול רלבנטי שיש להתחשב בו במצרף השיקולים הכולל. "אכן, אפשר שגילם או מצב בריאותם של חלק מן החוכרים מכתיב מצב שבו השכרת המבנים היא הדרך היחידה עבורם לממש את זכותם להקים תעסוקה לא חקלאית בנחלה. אין להתעלם מקושי זה, אך שקילתו צריך שתיעשה נוכח יתר השיקולים האמורים, ותוך איזון ביניהם" (ההדגשה הוספה; בס' 105). 20. הנה כי כן, בית המשפט הגבוה לצדק פסל את סעיף 5 להחלטה 1101 משום שסעיף זה התיר השכרה באופן גורף וללא יצירת איזון בין שיקולים רלבנטיים. בית המשפט לא פסל את עצם האפשרות להתיר השכרה לפל"ח, היה וזו תימצא מוצדקת וראויה במקרים מתאימים, ולאחר שיישקלו מלוא השיקולים הראויים וייערך האיזון ביניהם. בית המשפט אף מנה שיקולים רלבנטיים שיש לשקול: השחיקה הכללית באופיה החקלאי של ההתיישבות; הצורך להבטיח את פרנסתו ובטחונו הסוציאלי של בעל הנחלה; תופעת הפרבור וחסרונותיה ביעד המדובר; היקף שטחי התעסוקה הלא חקלאית במחוז הרלבנטי; כמו גם היקף הבניה הבלתי חוקית במחוז, וההשלכות הכלכליות והחברתיות הצפויות ממתן היתר. 21. במקרה דנא, דומה כי המנהל חטא כלפי הנתבע בכך שלא דן בענינו כלל ועיקר. המנהל דחה על הסף את עצם אפשרות ההשכרה, מבלי שבחן כל שיקול. המנהל אסר על עצם ההשכרה, וזאת חלף דיון עניני במכלול השיקולים וקביעת קריטריונים שיאזנו ביניהם. גב' גלעד העידה: "קודם כל השיקול היחיד שבא במסגרת השיקולים שלנו על כל אחד שמגיש בקשה מהסוג הזה למנהל זה האם הוא עומד בקריטריונים של החלטת המועצה. אם עומד בקריטריונים אז נכנס בדלת ואם לא, לא נכנס בדלת. זה לא התפקיד שלי לבחון [את] המצב הרפואי שלו ולא שום דבר אחר במצב האישי שלו. זה לא תפקידי. אין לי שום סמכות לקבעו אחרת מהחלטות המועצה" (פ' ע' 25 ש' 24-21). 22. הנה כי כן, התובע הפעיל כלפי הנתבע איסור גורף ועיוור, מבלי שבחן את המקרה המונח לפניו. התובע לא עיין בשיקולים הקשורים בנתבע ובנתוניו המיוחדים. לא הובאו בחשבון שיקולים אישיים, כגון גיל ותוחלת חיים; מצב בריאות ומצב משפחתי; עבר תעסוקתי ויכולות פרנסה. ממילא גם לא הובאו בחשבון שיקולים כלליים הנוגעים למושב חגור, כמו היקף הפעילות הלא-חקלאית במושב, לצד תופעת הפרבור במחוז המדובר. 23. הנתבע הניח בפני בית המשפט שיקולים אישיים מיוחדים, הראויים להתחשבות: הנתבע, יליד 1950, סובל מנכות בשיעור 91% בתחום הנוירולוגי, נוטל תרופות באופן קבוע, והוא סיעודי (ר' ס' 14-13 לתצהירו ועדותו בפ' ע' 31 ש' 3-2; מסמך רפואי של ד"ר איליה גורביץ' מיום 7.10.2011 ותיעוד רפואי נספח ה' לתצהירו; הודעת מל"ל מיום 20.1.2011 נספח ה'1 לתצהיר התובע; וכן ס' 7 לתצהיר הבן תומר אשכנזי ועדותו בפ' ע' 32 ש' 25-24). למרבה הצער, אשתו ככל הנראה חולה אף היא (ס' 25 לסיכומי הנתבע). במצב בריאותי קשה זה, אין לצפות שהנתבע יוכל להתפרנס מחקלאות, או לעבוד בכלל. אין חולק כי לנתבע אין פנסיה (ס' 9 לתצהיר תומר אשכנזי). בני הנתבע אינם עוסקים בחקלאות ונראה כי בשלב זה אין הממון בידם כדי לפרנסו. הבן תומר העיד על נסיונו להשתלב בעבר בעבודה חקלאית לצד אביו (פ' ע' 33 ש' 5-12): "ש. אמרת קודם שהיה לו המשק הכי יפה בארץ. ת. 4000-3000 ראש פיתום אווזים. עבדנו בחקלאות. חשבנו שזה העתיד. לקראת הסוף ראינו שיש ארגוני זכויות של בעלי חיים, וטוב שכך, וניסינו קצת וקנינו המון כבשים וניסינו לגדל כבשים, כשאבא שלי היה מומחה לאווזים ופחות טוב בכבשים ולא הצלחנו עם הכבשים. הפסדנו כסף. גם לא יכולנו להשקות את הפרדסים עם התילתן בגלל ההגבלות במכסות המים. מחירי המים היו ממש גבוהים. אבא שלי החליט בשבילי שהגיע הזמן ואני אצא ללימודים. למדתי הנדסאי בנין במשך שנתיים, במקביל לעבודתי איתו במשק. אך שסיימתי את הלימודים ומצאתי עבודה ועכשיו מוכנים שאלמד על חשבון המעסיק ואני בשנה שנייה ללימודיי בהנדסה אזרחית". הנתבע עבד בחקלאות במשך כל שנות עבודתו, והוכתר כחקלאי מצטיין (ר' תעודה נספח א' לתצהירו). במשך השנים פנה לענפי חקלאות שונים, בנסיון להתמודד עם קשיי השעה. כך עסק בגידול פרות ופרחים; בפיטום אווזים - עד שנאסר בשנת 2006; בגידול כבשים - שנכשל, לדבריו משום בעית מים והקושי להשקות את הצמחים הנדרשים להאכלתם; הוא אף ניסה כוחו במשחטה (ר' ס' 12-7 לתצהירו). נראה כי אין מדובר בבעל נחלה המבקש להפוך את המקרקעין ל"נדל"ן מניב" (בלשון ב"כ התובע בפ' ע' 6 ש' 9-8), אלא בחקלאי המבקש בערוב ימיו לפרנס את עצמו בכבוד. מחוות דעתו של השמאי שמר עולה, כי מיקום הנחלה החקלאית וגודלה אינו מאפשר לקיים בה היום פעילות חקלאית רווחית. כאמור, השמאי סקר את ספרות רלבנטית והציג נתונים שפרסם משרד החקלאות להשקעה בהדרים ובמטעים. נמצא כי היה והנתבע ינסה ולהתפרנס מחקלאות, "יהא עליו לרכז יחידת משק חקלאי של כ- 93 דונם מהם ניתן יהיה להתפרנס בכבוד, כאמור לאחר השקעת הון רב ותקופת התמחות בענף חקלאי חדש" (בע' 14 לחוות הדעת). ואולם גודלה של הנחלה החקלאית דנא הוא כ- 24.4 דונם מהם כ- 10 דונם הצמודים לבית המגורים, והיתרה בגוש חלקות ב' של המושב (שם). לנתונים אלה מצטרף המצב האישי של הנתבע: "למותר לציין כי אין כל סיכוי למר אשכנזי במצבו להתמחות בגידולים כדוגמת מטעים, ירקות בחממה או פרחים בהם ההשקעה הראשונית הנדרשת מסתכמת לכל הפחות באלפי שקלים לכל דונם" (בע' 14 לחווה"ד). התובע לא הגיש חוות דעת נגדית, וחוות דעתו של השמאי שמר לא נסתרה. לצד אלה יש להתחשב בתועלת הכלכלית ההדדית הצומחת מהשכרת המחסן. היה ולא יושכר, ניתן להניח כי יעמוד בשממונו, בה בעת שהנתבע מחוסר ההכנסה ייאלץ להעזר בקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. לעומת זאת, השכרתו מניבה הכנסות המפרנסות את הנתבע, והמנהל עשוי אף הוא להנות מהן באמצעות גביית דמש"ר. 24. אין חולק כי המנהל לא התחשב באף אחד מהשיקולים הנ"ל, משום שראה עצמו אנוס לסרב על הסף לכל מהלך של השכרה (ס' 31 לסיכומיו). בעיניי, מסקנה זו אינה מתבקשת מכח פסק-הדין בענין פורום הערים העצמאיות. המנהל אמנם רשאי להחליט שלא להתיר מהלך של השכרה, ואולם החלטה כזו צריכה להעשות מתוך התייחסות קונקרטית ולאחר עיון במלוא השיקולים הרלבנטיים שנפרשו בפסק-הדין הנ"ל, הכלליים והפרטיים. המנהל אינו רשאי שלא לדון בכך בכלל, שכן בכך הוא מאמץ מדיניות קיצונית נגדית, שגם היא מתעלמת משיקולים ראויים. 25. בנסיבות אלה, לא קמה לתובע הזכאות לדרוש את צווי העשה המבוקשים בס' 16(א) ו- 16(ב) לתביעה, והתביעה בראשים אלה - נדחית. למען הסדר הטוב יודגש כי אין לראות בהחלטה זו משום היתר להשכרה או לשימוש חורג, שהרי בית המשפט אינו מוסמך לתיתו. יוער בהקשר זה כי התובע לא ביסס את תביעתו על חריגה מחוק התו"ב, מן הסתם משום שאין זה בלתי אפשרי להכשיר שימוש חורג במקרים מתאימים. בהקשר זה ניתן לעיין בהחלטת הוועדה המקומית לתו"ב דרום השרון מיום 17.9.2002, אשר בזמנו אישרה לנתבע שימוש לפל"ח - אחסנת כלי בית (ר' נספח ה' לתצהיר גלעד). פיצול יחידת המגורים 26. אין חולק כי בית המגורים השני בנחלה (שנבנה בהיתר) פוצל ללא אישור לשתי יחידות מגורים (ר' למשל ס' 24 לתצהיר הנתבע). בכל אחת מיחידות אלה גר בן של הנתבע (עדות הנתבע, פ' ע' 29 ש' 24-23 וע' 30 ש' 27-26). 27. המנהל הודיע כי לפי החלטה 1155 ניתן לאפשר קיום בית שלישי בנחלה אף בהעדר רצף בין-דורי (בעל נחלה - בן/בת ממשיך - בן/בת של הבן הממשיך); ואולם החלטה זו אינה מיושמת עדיין (ס' 42 לסיכומי התובע). למרות זאת, התובע הודיע כדלקמן (בס' 43 לסיכומיו): "על אף האמור לעיל, אילו היה הנתבע פונה ומבקש להכשיר קיומה של יחידה שלישית בנחלה ללא קיומו של רצף בין-דורי (דבר אותו לא עשה עד לעצם היום הזה), אזי אם וככל שהיה מתברר כי בקשתו עומדת בתנאי-הסף של החלטה 1155, היה התובע שוקל בחיוב אפשרות שלא לעמוד כבר עתה על מימוש הסעד של החזרת המצב לקדמותו והפיכת בית המגורים השני ליחידת דיור אחת, כל זאת בכפוף להסדרתן מראש של סוגיית תשלום דמי שימוש ומתן התחייבות, המגובה בערבות מתאימה, להסדרת הבית השלישי בהתאם לתנאי החלטה 1155 לכשהדבר יתאפשר, לרבות התחייבות לתשלום מלוא התשלומים המתחייבים על פי תנאי ההחלטה ולהוצאת היתר בניה כדין, כמתחייב". 28. בנסיבות אלה, אני מורה כדלקמן: ניתן בזאת צו עשה המורה לנתבע להחזיר את בית המגורים השני בנחלה למצבו הקודם כיחידת דיור אחת. ביצועו של צו העשה יידחה לעוד שישה (6) חודשים מהיום, לצרכי התארגנות וכדי לאפשר לנתבע (ולבניו) לעתור בבקשה מתאימה למנהל לצורך הכשרתה של יחידת המגורים הנוספת. הבקשה תוגש בתוך 30 ימים ממועד פסק הדין. לא תוגש במועד - יראו את הנתבע כמוותר עליה. 29. לסיכום: התביעה מתקבלת בחלקה וכמפורט לעיל. בנסיבות הענין, כל צד יישא בהוצאותיו. קרקעותמקרקעיןצוויםצו מניעהמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל