תובענה לפינוי וסילוק יד שהגישו התובעים, הטוענים כי הינם הבעלים של נכס בגודל 2 מ"ר המשמש כמחסן והמצוי בבניין ברח' מנדלסון 2 בת"א (להלן: "הנכס" ו/או "המחסן" ו/או "היחידה"). מנגד, טוענת הנתבעת כי המחסן בבעלותה ובחזקתה בפועל מאז רכשה את דירתה בבניין. 2. התובעים הינם הבעלים של דירת מגורים בבניין ברח' מנדלסון 2 בת"א, הידועה כתת חלקה 1 בחלקה 425 בגוש 6215. לטענתם, המחסן צמוד לדירתם, כך נרכש הנכס בהסכם המכר וכך נרשם בצו רישום בתים משותפים. הנתבעת הינה בעל זכות בעלות בדירה המצויה באותו בניין בקומת קרקע, דירתה רשומה כתת חלקה 4 באותה חלקה ובאותו הגוש. לגרסת הנתבעת, היא רכשה את דירתה יחד עם יחידת המחסן, קיבלה מפתח למחסן מהמוכר ועשתה בו שימוש בעלים מיום כניסתה לדירה. 3. יוער, כי התובעים לא ביקשו סעד הצהרתי המבקש להצהיר על זכות הבעלות (מפאת חוסר סמכות עניינית), אלא ביקשו סעד של פינוי, וכשאלה שבגררא בימ"ש יבדוק את זכות הבעלות של התובעים בנכס. לו היה הנכס רשום בנסח הטאבו, מן הסתם לא היתה מחלוקת עניינית בין הצדדים. הנכס הוצמד לדירת התובעים בצו רישום בתים משותפים אך לא בנסח הטאבו. 4. לפניי העידו התובע מס' 1 והנתבעת. זכות הבעלות נבדקה בכמה מישורים, העובדתי והחוזי והן מהפן הרישומי. מהפן החוזי, אף לא אחד מחוזי המכר מציין מפורשות ב"רחל בתך הקטנה" כי הנכס הוצמד לדירה זו או אחרת. הסכם המכר בין התובעים לבעלי דירתם מציין "בהואיל" א' כדלקמן: "...של דירה ברח' מנדלסון 2 תל-אביב הידועה כתת חלקה 1 חלקה 425 גוש 6215 ובחלקים הצמודים אליה, והכל כמפורט בנסח רישום המקרקעין רצ"ב ומסומן א' (להלן: "הדירה")"... (הדגשה שלי א.מ.ג). כמובן, אין כל ביאור בהגדרת הדירה מהם החלקים הצמודים? האם זהו המחסן השנוי במחלוקת? האם אלה חלקי הרכוש המשותף? נסח הטאבו לא מבאר גם הוא מאומה לעניין "החלקים הצמודים" אלא צו רישום בתים משותפים כפי שיפורט בהמשך. 5. אף הסכם המכר של הנתבעת לא מציין מאומה לגבי הנכס שבמחלוקת, יתרה מכך, אף לא מאזכר כי קיימים חלקים צמודים כלשהם, הסכם המכר בין הנתבעת לבעלי דירתה מציין בהואיל הראשון כדלקמן: "...של דירת מגורים המכילה חדר שינה, חדר מגורים, מטבח, חדר אמבטיה ושירותים, המצויה ברחוב....הכל כמפורט בנסח מלשכת רישום המקרקעין"... 6. עיננו הרואות, כי מהפן החוזי לא תצמח הישועה. לנתבעת אין כל זיקה בהסכם המכר לנכס שבמחלוקת. אף בעדותה הנתבעת לא מסרה תשובה מניחה את הדעת באשר להעדר ציון הנכס. לשאלת ב"כ התובע ולשאלת ביהמ"ש, מדוע ציון העובדה כי הדירה כוללת גם את המחסן לא מופיעה בהסכם, השיבה הנתבעת: "אני אמרתי לך, שאני מתוך חוסר ידע מוחלט הייתי עם עוה"ד ויצאתי מתוך נקודת הנחה שכל מה שצריך להיות יהיה כתוב, אני לא מבינה בזה"... (עמ' 18 לפרו' ש' 11-12). תשובה זו אכן לא מניחה את הדעת, שהרי לא בכל יום אדם רוכש נכס מקרקעין. הנתבעת עוד העידה כי נאמר לה טרם הרכישה ע"י המתווך כי הדירה כוללת מחסן, ולשאלת ביהמ"ש השיבה: "זה היה נחמד לי, יכול להיות שאם המחסן לא שלי, הייתי מנסה להוריד לו את המחיר". (עמ' 19 לפרו' ש' 31). אם כך, יש להניח שחלק מהתמורה עליה סיכמה הנתבעת היה בדעתה גם המחסן, ובעת חתימתה ידעה שהיא רוכשת גם את המחסן, הכיצד אם כן עובדה זו לא באה לידי ביטוי באף מסמך ממסמכי הרכישה? 7. צודק ב"כ התובעים כי הנתבעת לא עשתה ככל שביכולתה לתמוך בטענתה כי הנכס בבעלותה, היא לא הזמינה את המתווך לעדות, אותו מתווך שהבטיח לה כי הרכישה כוללת את המחסן, לא זימנה את עוה"ד שטיפלה בעסקה להבהיר מדוע המחסן לא מצוין בהסכם המכר? או מאזכר כי לדירה חלק מוצמד? הנתבעת אף לא עשתה מאמץ לזמן לעדות את בנו של המוכר שמסר לה את מפתחות המחסן. 8. הנתבעת הבינה ממכלול הנסיבות כי הנכס בבעלותה, החשמל למחסן חובר לביתה והמפתחות היו בידי בנו של בעל הדירה, הנכס עצמו ממוקם פיזית קרוב יותר לדירת הנתבעת מאשר לדירת התובעים, וכך מעידה הנתבעת: "ש. למה את חושבת שזה שייך לך? ת. כי קיבלתי מפתחות על המקום הזה שהיה נעול הרבה שנים. זה היה ב- 2007. אני מניחה שבעל הבית נפטר שנתיים לפני זה. אני לא יודעת מדויק. כשאני באתי לשם זה היה נעול, החשמל היה מחובר לדירה שלי, זה מה שאמרו לי שהמחסן היה של הבעל שלי, כשמכרו לי את הנכס. כשמישהו נותן לך מפתח של הדירה, אתה חושב שזה של מישהו אחר? אני 33 שנה לא חייתי פה, הבן של בעל הבית אמר לי, שהמחסן הזה היה של אביו. החשמל היה מחובר לדירה שלי". (עמ' 19 לפרו' שורות 19-27). 9. גם הסכם המכר של התובע עצמו לוט בערפל, אמנם מופיעים צמד המילים "החלקים הצמודים אליה", ולא ברור מהם אותם חלקים. לטענת התובע, היה ברור לו שמדובר באותו מחסן שנוי במחלוקת, שהרי אין הצמדות אחרות. וכך מעיד הנתבע בעמ' 9 לפרו' מול שורות 10-19 כדלקמן: "ש. הזכויות הרשומות החלק ברכוש המשותף מעבר לזה אין לך כלום ותו לא? ת. הנסח זה לא הכל, הנסח הוא חלק קטן. אני טוען שהזכויות שלי רשומות בתשריט. ש. האם ראית תשריט בזמן הרכישה? ת. לפני כן ראינו את הכל, בטח, של הבית המשותף. העו"ד שלי כנראה הוציא את התשריט, אני לא הייתי, העו"ד ייצג אותי. ש. למה לא הבאת את העו"ד? ת. היה הסכם כל הזכויות והזכויות רשומות, והעו"ד אמר לי שיש שירותים ששייכים לדירה. ש. איפה ציינת את השירותים? ת. רשום שכל החלקים הצמודים אליה, לא צריך לרשום כל דבר." 10. התובע קיבל את החזקה בדירתו ב- 2004, ולא זכור לו אם קיבל באותו מועד חזקה על המחסן. הדירה היתה מושכרת כל אותם שנים. התובע שיפץ את דירתו והשכיר אותה, הוא לא שיפץ את המחסן ואף לא נעל אותו, לא היו לו מפתחות למחסן, ולמיטב זיכרונו המחסן היה פתוח לגמרי (ראה עדותו בעמ' 10 לפרו' מול שורה 5 ואילך). לשאלת ביהמ"ש, איזה מנהג בעלות נקט בנכס כדי שיידעו כולם שזה שלו, והשיב: "ת. כי זה חדר קטן של 2 מטר ולא התעסקתי בזה יותר מדי, יש לי הרבה נכסים. לא נתתי תשומת לב שבאמת במקום הזה מישהו יפלוש לשם, ידעתי שזה שלי וזהו, לא יותר מדי. לא השקעתי בזה יותר מדי תשומת לב, לא מדובר בדירה של 40 מ"ר." 11. אכן מדובר בנכס של 2 מ"ר, אך אף לא אחד מהצדדים דאג שזכויותיו בנכס זה יירשמו בהסכם המכר, או במקום אחר. כל שנותר לבדוק הוא את הפן הרישומי. סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין יהווה ראיה חותכת לתוכנו. מדובר ברישום בעל פן קונסטיטוטיבי המצביע על זכות קניינית. 12. אין מחלוקת עובדתית ולא יכולה להיות, כי בנסח העדכני מהטאבו הנכס של 2 מ"ר לא רשום כמוצמד לאף דירה מהדירות בבניין, ואף לא ברור אם הוא נרשם כרכוש משותף. השטח אף לא סומן על גבי התשריט האחרון בטאבו. לעומת זאת, בצו רישום בתים משותפים מ-1956 מופיעה דירת התובע ומתוארת בקומת מרתף בשטח של 38 מ"ר. בסעיף ו (1) קיימת התייחסות ספציפית בפעם ראשונה ויחידה לנכס נשוא התביעה, ושם נכתב מפורשות כי הנכס מוצמד לדירת התובע. מפאת חשיבותו של נוסח הדברים בצו, אביאם כלשונם כדלקמן: "ו. הרכוש המשותף יקבל מספר משנה 425/12. בהתאם לבקשה לא נכלל ברכוש המשותף: (1) בית שמוש המסומן בתשריט באות א' והמוקף בקו כחול ושטחו 2 ממ"ר ויהיה צמוד לדירה מס' משנה 425/1. בדף רישום של הרכוש המשותף ושל כל דירה ודירה בעמודה "הערות רושם הקרקעות", יש לרשום כי החלקים המפורטים בסעיף ו (1) לא נכללים ברכוש המשותף ויהיו צמודים כמפורט לעיל." 13. לטענת ב"כ הנתבעת, נסח הטאבו המקורי שקרוי "תמצית רשום מקרקעין" לא הצמיד בפועל את המחסן לדירת התובע על אף צו הרישום, לפיכך טוען ב"כ הנתבעת כי כבר בזמן אמת לא התייחסו להוראה המופיעה בסעיף ו (1) לצו רישום בית משותף. מעיון בנסח מיום 9.10.56, עולה כי לדירת התובע לא נרשמו חלקים מוצמדים על אף צו הרישום מיום 6.9.55, לא ברורה הסיבה. לעומת זאת, שטח הדירה שנרשם 38 מ"ר, שונה ברישום מאוחר יותר ל- 40 מ"ר. 14. פניית בימ"ש אל טאבו ת"א, הובילה להמצאת תעודת עובד ציבור מיום 20.5.12, שנערכה ע"י עו"ד שרון לייבי-פלג מפרקליטות ת"א. מבדיקה שנערכה על ידה, נטען כי אכן עפ"י צו הרישום משנת 1955, הנכס שהוגדר כ- "בית שימוש" וסומן א' בתשריט הבית המשותף הוצמד לדירת התובע. ביום 5.10.56, הוגשה בקשה לתקן את צו רישום הבית המשותף (החותמת שעל גבי הצו הינה מיום 6.11.56), בתיק התיקון לא נרשמה ההצמדה של "בית השימוש" כאמור, ושטח דירת התובע תוקן מ- 38 מ"ר ל- 40 מ"ר. בתשריט החדש שצורף לצו התיקון לא סומן הנכס ולא סומנה כל הצמדה לדירת התובע. מסקנתה של עו"ד שרון לייב- פלג בסעיף 5 למכתבה, הינה כי קיימת סתירה בין מסמכי הרישום לבין המסמכים בתיק התיקון המאוחר לו, ולפיכך נדרשת הכרעת בימ"ש בשאלת הבעלות. 15. מאחר ובפניי לא הוגשה כל בקשה ו/או תובענה לסעד הצהרתי, ואף לא צורפו לתובענה כל בעלי הזכויות בנכס (דיירים אחרים), לא ניתן לקבוע גם לא בסמכות שבגררא כי הנכס הינו בבעלות התובע. לשם כך, על התובעים להגיש תובענה נפרדת לשינוי הרישום בטאבו, כל שנתבקש ביהמ"ש בתובענה הנוכחית היא להורות על סילוק ידה של הנתבעת מהנכס. 16. ממכלול הראיות, עולה בוודאות כי לנתבעת אין כל זיקה לנכס במסמכי הרישום בטאבו, לעומת התובע אשר לו קיימת זיקה כבר בצו הרישום ההיסטורי משנת 1956, שם באופן ברור הוצמד הנכס לדירתו. ייתכן וסברת התובע כי הרישום של הדירה והנכס אוחד - היא נכונה, ולפיכך שונה השטח מ-38 מ"ר ל- 40 מ"ר (38 מ"ר הדירה ו- 2 מ"ר המחסן). סברה זו של התובע, מקבלת חיזוק ממסמך כתוב בכתב יד ואשר צורף לתעודת עובד ציבור, מסמך זה הוגש לטאבו ביום 16.6.56, בשורה השנייה שם מאוזכר הנכס כ"בית שימוש" בשטח של 2 מ"ר, מחוק ע"י משיכת קו, ושטח דירת המרתף שונה ל-40 מ"ר. שתי השורות הראשונות, שורה ראשונה המיוחסת לדירה והשנייה המיוחסת למחסן, חוברו ע"י מאן דהוא בסימן סוגריים בצידו השמאלי עם כתובית מחוקה בה נכתב "בעלים אחד, מצורפים". אין לדעת משמעות כיתוב זה, אך לכאורה מסמך זה תומך בגרסת התובע, כי רישום הנכס נטמע ברישום הדירה, ולכן שונה שטחה מ- 38 מ"ר ל- 40 מ"ר. אין כל אזכור אחר לנכס לא בתשריט האחרון ואף לא בנסח האחרון. סוף דבר: 17. אינני יכולה לתת סעד הצהרתי לפיו הנכס בבעלות התובע, וזאת מהנימוקים המפורטים בסעיף 15 לפסק הדין. יחד עם זאת, מרבית הזיקות מצביעות על שייכות הנכס לדירת התובע, אין לנתבעת כל אזכור במסמכי הרישום ו/או בהסכם המכר, לעומת התובע לו קיימת זיקה כלשהי בהסכם המכר המציין הצמדות לדירה, וקיימת זיקה משמעותית בצו רישום בתים משותפים. נוכח תוצאה זו, אני מורה לנתבעת לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום מקבלת פסק הדין. מאחר והתובע הוכיח זיקה לנכס ולא בעלות בנכס, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת בשכ"ד ראוי של 300 ₪ לחודש, שיעור שלא נתמך בכל חוו"ד. 18. אני מורה לנתבעת לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום מקבלת פסק הדין. הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בסכום כולל של 5,000 ₪. פינוי מקרקעיןפינוי