התובע טוען כי הוזמן ממנו ע"י המועצה מופע ליום העצמאות. את המופע היה הוא אמור לכתוב ולביים ולהופיע כאמור יחד עם רעייתו. התמורה נקבעה בשיעור 95,000 ₪ ומע"מ. היה זה לאחר שהתקיימה ישיבה בנוכחות התובע והגזבר. באותה ישיבה התבקש התובע ואף הסכים, לתן הנחה משמעותית במחיר המופע (עמוד 9 למטה, 10 למעלה). ב. לדבריו, על ההסכם המודפס שהוכן ע"י המועצה, ביצע גזבר המועצה הקודם מר זוהר כהן מספר תיקונים ומחיקות בכתב ידו. אציין כי המסמך המתוקן בכתב יד הוצג לפני מר זוהר כהן שהעיד והאחרון אישר שאכן מדובר בתיקונים שלו (נספח א' לתצהיר התובע). עוד אציין כי בחקירתו באר התובע כי בזמן אמת לא ראה את המסמך המתוקן בכתב יד. מסמך זה נשלח אליו בדיעבד לבקשתו ולאחר שאבד החוזה החתום (ראה להלן). ג. לאחר מכן נשלח אל התובע בפקס ההסכם המתוקן שבו הוכנסו בדפוס תיקוני מר זוהר וכאשר אותו הסכם חתום ע"י ראש המועצה הקודם מר אריה זיתוני. לדבריו היה זה בין שלושה לארבעה חודשים בטרם יום העצמאות (עמוד 9 למעלה). ד. התובע השיב בפקס את ההסכם למועצה כשהוא חתום על ידו. הוא תייק אצלו במקום כלשהו עותק חתום בידי שני הצדדים בטרם שלח ההסכם בפקס למועצה. עם זאת אותו עותק מתויק אבד לו לתובע. ה. כחודש לערך לפני יום העצמאות הודיע מר אריה זיתוני לתובע בשיחה טלפונית שהמועצה נאלצת לבטל את המופע בשל מחסור תקציבי. בשלב זה, כבר היה מאוחר מדי מבחינת התובע למצוא מזמין חלופי להופעה ביום העצמאות; זאת מאחר והרשויות המקומיות "סוגרות" המופעים על הבמות השונות חודשים רבים לפני יום החג ולעיתים אף עד שנה. ו. התובע טוען כי הביטול גרם לו הן לנזק כספי בגין ביטול המופע עצמו והן לעוגמת נפש ופגיעה במוניטין. בכל הכבוד, פגיעה במוניטין מעבר לטענות שבהבל פה, לא הוכחה כזית. עוגמת נפש מסוימת ככל שמתקבלת גרסת התובע (המוכחשת ע"י המועצה) אכן סביר שנגרמה, אולם לא ברמה שמצדיקה פיצוי עצמאי בראש נזק זה (ולביהמ"ש שיקול דעת רחב אם לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני). הנזק העיקרי הוא כמובן הנזק הכספי בשל ביטול המופע, בהודעה מאוחרת שלא אפשרה למצוא חלופה, בדמות הופעה במקום אחר. יצוין כי התובע נשאל בחקירתו האם לא היו הוצאות בהן היה אמור לשאת מכיסו ביחס למופע. שכן ברור שהוצאות אלה מן הדין היה לגרוע מסך התמורה הנתבעת. תשובתו של התובע היתה מהוססת. בתחילה טען כי הוא נושא בעלות המוזיקאים ולאחר מכן חזר בו בציינו שלמעשה מדובר בהופעה על במה של המועצה שהיא שאמורה ממילא לספק ולממן "העזרים" השונים למופע. בתשובתו המתוקנת טען שזה לא מופיע במפרט (אותו נספח א' לתצהירו) וכי הוא לא מטפל בלהקות של בנימינה, ואם צריך 10 נגנים לצורך המופע זה לא נופל עליו אלא על המועצה. ז. בהנחה שגרסתו הבסיסית של התובע נכונה (וכפי שיבואר היא מקובלת עלי) הרי עיון בנספח א' מעלה שככל הנראה אכן לא היה על התובע לשאת מכיסו בעלויות הנגנים, אך כן בעלויות אחרות: בנספח א' לתצהיר התובע ועוד במקור בטרם התיקונים בכתב יד של הגזבר, מופיע סעיף "להלן פירוט הנקודות שהן באחריות ביצועית ותקציבית של מר מוטי גלעדי: יצירת מסגרת שתכיל בתוכה מופע של קבוצות מקומיות (ג'אז, דודאים, ריקודים סלוניים, שצף קצב) והופעה של אוסנת וישינסקי ומוטי גלעדי; פרודיות, חיקויים, פיזמונים ושיר מיוחד חדש המוקדש לבנימינה; במופע ישולבו כשלושה שירים בשיתוף הקהל; משך המופע 75 דקות; ביצוע חזרות וחזרות גנרליות, לפחות 12 מפגשים; הגברה ותאורה ממוחשבים המיועדים לקהל של 3,000 איש, כולל תפעול המערכת בלפחות 1-2 חזרות גנרליות; ברקו או מקרן שיקופיות עם מסך להקרנת מילות השירים; ציוד שמע לתקשורת בין שולחן הפעלת ההגברה לעוזרים מאחורי הקלעים; רעיון וסקיצה לתפאורה". בהמשך מופיע סעיף "פירוט הנקודות שהן באחריות תקציבית וביצועית של המועצה המקומית בנימינה: תיאום חזרות, ליווי החזרות; סיוע בהפעלת המופע בפועל; תשלום למדריכי הקבוצות עבור שעות נוספות, פרסום ותיעוד המופע תמונות ווידיאו; ביצוע תפאורה וחדר תלבושות". התמורה נקובה עוד בטיוטה המודפסת בטרם התיקונים עמדה כאמור על 95,000 ₪ לא כולל מע"מ וצוין (תיקון של מר כהן) כי התשלום יתבצע למחרת ההופעה, בקיזוז חובות. זו נקודה משמעותית שכן ראשית תנאי התשלום המקוריים כללו תשלום בתוך 10 יום מיום חתימת ההסכם, ומר כהן העיד שאכן כדבר שבשגרה ואף כאן, לא נהג לאשר תשלום לפני שקיבל תמורה היינו לפני קיום המופע; ושנית התברר שלתובע היה אכן חוב למועצה המקומית שלדבריו עמד במקור על כ- 40,000 ₪ וברבות השנים צמח בעוד 100,000 ₪ בשל הריביות עד ששילם אותו לבסוף. כך משעה שראה שהמועצה אינה עומדת בדיבורה ואינה מפצה אותו על ביטול המופע (ראה להלן). אם כן היות וממילא היה המופע אמור לשלב קבוצות מקומיות סביר להניח שממילא מדובר בנגנים של אותן קבוצות או של המועצה. לכן צודק התובע שלא היה אמור לשאת בעלות של נגנים. ואולם הוא כן היה אמור לשאת בעלות מערכת הגברה ותאורה ממוחשבת לרבות מי שיתפעל את המערכת וכן בציוד שמע לתקשורת בין שולחן הפעלת ההגברה לעוזרים מאחורי הקלעים. יצוין כי הצדדים לא טענו בענין זה בסיכומיהם אולם הנושא עלה כאמור בחקירה, ולא ניתן להתעלם ממנו לצורך אומדן הפיצוי. התובע מצדו לא הציב כל נתון (ועליו הנטל להמחיש ההפסד שנגרם ולהוכיח תביעתו ביחס לעלות של פריטים אלה אלמלא בוטלה הופעתו; ייאמר כאן שגם אם מדובר באינטרס של הנתבעת להפחית מגובה התביעה, הרי הנתונים אמורים להימצא בשליטתו של התובע כאומן מופיע, שיכול להמחיש עלות של פרטים כאלה בהופעות). מדובר כאמור באותו זיכרון דברים במופע המיועד לקהל בן 3,000 איש היינו מדובר במתחם מצומצם יחסית מבחינת מערכות הגברה. סבורני שלא אקפח הנתבעת אם אביא בחשבון אומדן לחומרא מבחינת התובע של סכום שהיה משתלם על ידו לגורם מקצועי שתפקידו לטפל בהגברה ותקשורת בסך של 15,000 ₪ ומע"מ. יש להפחית אפוא סך זה מסך התמורה ולהעמיד אפוא הנזק כאן על 80,000 ₪ ומע"מ. ח. התובע טוען כי עד שהודיע לו זיתוני על ביטול המופע כבר סיים לכתוב כמעט במלואה את תוכנית המופע וכבר קיים מספר פגישות עבודה עם חלק מן הלהקות המקומיות, ולא זו בלבד אלא שלאור "הסגירה" מול הנתבעת הפסיד אפשרות חליפית להופיע בלוס אנג'לס. לדבריו כאשר הביע בפני מר זיתוני את מורת רוחו, הבטיח לו האחרון כי יקבל פיצוי כספי בשווי מלוא התמורה שהיה עליו לקבל עבור ההופעה. זאת בדרך של קיזוז חובות שלו למועצה (אגרות והיטלים בגין קרקעות שלו בתחומי המועצה). לדברי התובע לא זו בלבד שמר זיתוני לא עמד בדיבורו אלא שב- 2007 שוב פנתה אליו הנתבעת בבקשה שיכין הופעה לרגל חגיגות 85 שנה לבנימינה ושוב בוטלה ההופעה. איני מרחיב כאן שכן הדברים אינם נחוצים לשם הכרעה. בסופו של יום השאלה הנצרכת להכרעה הנה האם אכן נכרת הסכם והאם מחייב הוא לפי שאינו נושא חתימת גזבר המועצה (היינו לא מתקיים תנאי התוקף הצורני שבסע' 193 לצו המועצות המקומיות (חלק א')) . אם התשובה לשתי השאלות חיובית, הרי שאז עסקינן בהפרה חוזית של הנתבעת, המזכה בפיצוי מלא או חלקי, שכן חוזה הזמנה מעין זה, אין עניינו בחיובי השתדלות של המועצה אלא בהזמנה מחייבת; כאשר אז יש לפצות התובע בגין הנזק שהסבה לו ההפרה החוזית, כפי גובה הנזק בפועל. מכל מקום, ביוני 2008, בחלוף 5 שנים, פנה שוב התובע לראש המועצה זיתוני, הפעם בכתב, בניסיון להסדיר את הסוגיות הכספיות שנגעו גם לנשוא התביעה, גם לחובותיו של התובע למועצה וגם למופע נוסף שנערך בסוכות 2005. לתמיהה שהוצבה בפניו ע"י ב"כ הנתבעת הכיצד המתין 5 שנים עם נשוא התביעה (והרי כל אותן שנים הוסיף מר זיתוני וכיהן בתפקידו כראש המועצה) השיב כי מפאת היחסים הטובים לא חפץ לתבוע בבית המשפט את המועצה, עד שהתרשם שלמעשה אין ברירה וכי ראש המועצה החדש מתכחש להתחייבויות קודמו. ט. לשאלה שנשאל מה מערכת יחסיו עם מר זיתוני השיב שמדובר במערכת יחסים קורקטית. ב"כ הנתבעת הגיש כתבת אינטרנט ממקומון בשם "הגפן" המתעד חגיגת יום הולדת 70 של מר זיתוני, בהשתתפותו של התובע המתועד בצילומים כשהוא מחבק את מר זיתוני כחלק מן המופע במהלך ביצוע שיר (בכתבה מופיע שמדובר בביצוע באידיש אליו הצטרף גם מר זיתוני). גם בסיכומיה שבה הנתבעת על ענין זה. היכרות בין זייתוני לתובע - קיימת. אך ככל שחפץ ב"כ הנתבעת ללמוד מאותה כתבה על יחסים קרובים במיוחד בין מר זיתוני לתובע החורגים מגדר יחסי רעות רגילה או יחסים קורקטיים, הרי שאני דוחה מסקנה זו. ביום הולדתו של אדם ובמסגרת מופע לכבודו יכולה להיווצר תחושת אחווה ושמחה טבעית שתתבטא גם בחיבוק של מופיע יחד עם "חתן השמחה" במהלך ההופעה, גם אם אינם קרובים במיוחד ואף כחלק מן הניסיון של האומן לייצר אווירת שמחה בהופעתו; מחיבוק כזה ומעצם ההשתתפות במופע (שגם לא הוצגו נתונים נוספים לגביה - האם בוצעה בתמורה או בהתנדבות) לא הייתי מסיק מסקנות מרחיקות לכת. ניתן לקבל שהיתה לתובע מערכת יחסים טובה עם מר זיתוני, ולו מעצם העובדה שלא חפץ לתבוע המועצה כל עוד זה כיהן בתפקידו ועד שהבין שלא יזכה לראות את התמורה. ניתן גם להבין שהגיונית, התובע כאומן ינסה להגיע לפתרון סכסוך בדרכי שלום ולא בערכאות, ולו מטעם שענין לו ביחסים טובים נמשכים עם הרשות המקומית כמזמינת עבודה פוטנציאלית אף לשנים הבאות. מכאן כאמור אין עדיין להסיק מסקנות בדבר מערכת יחסים אישית קרובה במיוחד, החורגת ממערכת יחסים טובה. זו היתה גם ההתרשמות מחקירת מר זייתוני שהתרעם על השאלה, ומחקירתו ניתן היה להסיק שיש לו יחסים טובים עם התובע אך כאלה שאינם חורגים מיחסיו עם אנשים אחרים. ביחס להופעתו של התובע ביום הולדתו ציין זיתוני כי אשתו היא שביקשה מן התובע לעלות לבמה, וכי לא ידע מראש על הזמנתו (בתשובה לשאלה שנשאל בענין זה), שכן מדובר היה במסיבת הפתעה עם 500 מוזמנים. גם בכתבה שהגיש ב"כ הנתבעת אגב, מצוין שמדובר במסיבת הפתעה. עוד אישר מר זיתוני בתשובה לשאלה, כי התובע כעס עליו משעה שחויב מחד בחיוב מוניציפאלי ואת התמורה להופעה שבוטלה - לא קיבל. אלא שלא ראה רבותא בדבר. י. מאותו מכתב ששלח התובע למר זיתוני ב- 7/08 ניתן ללמוד כי ב- 7/06 סוכם בפגישה בלשכתו, יחד עם הגזבר החדש, כי השניים ימציאו לו את החוזה החתום נשוא התביעה, חוזה שכאמור אבד לתובע. עניין זה עולה בקנה אחד עם גרסתו של התובע שאכן לא ראה במקור את נספח א' לתצהירו וכי פנה לקבל חוזה החתום. לדבריו נמסר לו שהגזבר עמית שהחליף את מר זוהר כהן מסר לו שישלח לו את החוזה החתום (צילום שלו); ובסופו של דבר מסר לו רק את נספח א' לתצהירו, שהוא כאמור הטיוטה הראשונית עליה נוספו בכתב יד תיקוניו של מר זוהר כהן (עמוד 10 באמצע). 3. כתימוכין לגרסתו הגיש התובע שני תצהירים מטעמו, האחד כאמור של מר אריה זיתוני והשני של עובד המועצה הנתבעת מר שמעון בן שמואל. האחרון הינו מנהל עבודה ואירועים במועצה, והעיד כי, בסמוך לשנת 2003, נפגש 3 או 4 פעמים עם מר מוטי גלעדי בהקשר של הכנת חגיגות יום העצמאות. פגישה ראשונה היתה במשרדו של ראש המועצה דאז מר זיתוני בנוכחות ראש המועצה, התובע והעד. הפגישות הנוספות נערכו בשטח האירוע המתוכנן על הבמה באמפי יד לבנים בבנימינה. העד התבקש לבנות את הבמה עפ"י מפרט שנדרש ממנו ע"י התובע וכלל תיאור של מבנה הבמה, מיקום הקוליסות, חדר הלבשה לאומנים ועוד. הציוד להקמת הבמה היה כבר קיים, אך כחודש לפני יום העצמאות הודיע לעד מר זיתוני כי האירוע המתוכנן מבוטל מסיבות שלא היו זכורות לעד. 4. מר זיתוני בתצהירו אישר את גרסתו של התובע בציינו שמר כהן הגזבר ערך מספר תיקונים על ההסכם, ומסר את ההסכם המתוקן לתובע כשהוא חתום ע"י מר זיתוני. הוא אישר שנספח א' לתצהיר התובע הינו אותו הסכם עם תיקוניו של מר כהן, הוא אישר כי התובע פעל בפועל להעלאת מופע, וכי התגייס כולו למען האירוע מהלך שבועות וכי אכן כחודש לפני מועד ההופעה נודע לו כי תקציבים שהובטחו ממשרד הפנים עבור בנימינה לא יגיעו למועצה, ובנסיבות אלה הודיע לתובע כי הוא נאלץ לבטל הופעתו והבטיח לו כי יפוצה בעתיד לעילא ולעילא. יש לציין כי יש שוני מסוים בין גרסת התובע לגבי התחייבות מפורשת של העד כביכול שהמועצה תשלם לו את תמורת ההופעה המוסכמת, לבין גרסת העד לפיה לאחר הביטול הבטיח שיפצה את התובע בעתיד לעילא ולעילא. אני קובע שאכן, לאחר הביטול לא ניתנה התחייבות קונקרטית של העד לתשלום התמורה המובטחת. שכן גם במכתבו של התובע מ- 12.3.10 צוין שזיתוני , כאשר הודיע לו טלפונית על ביטול המופע, הבטיח לפצות אותו פי עשר. ביטוי מעין זה הינו ביטוי כללי שברור שאין בו התחייבות קונקרטית להשבת התמורה הכספית של המופע שבוטל אלא מעין הצהרה של רצון טוב, שכוונתה היא כנראה שהתובע יוזמן לבצע מופעים אחרים באותו סדר גודל עבור המועצה. ועם זאת השאלה אינה האם הבטיח מר זיתוני בע"פ להשיב לתובע את תמורת המופע שהובטחה, וזאת לאחר הביטול, אלא כאמור האם נכרת בין התובע למועצה הסכם מחייב שעניינו בהזמנת מופע בתמורה; ואם כן האם מן הדין לחייב המועצה בגין הפרת התחייבותה (ביטול המופע). מר זיתוני הוסיף, וחזר על כך בחקירה, כי ניסה מספר פעמים לעמוד בהבטחתו לפצות התובע, אך מסיבות שונות לא הסתייע הדבר. למגינת לבו לא נבחר שוב לכהן כראש המועצה ונבצר ממנו לקיים הבטחתו ולעמוד בהסכם. 5.א. מר זוהר כהן אישר כאמור שנספח א' לתצהיר התובע הינו אותה טיוטת הסכם מודפסת עם תיקוניו בכתב ידו. הוא אישר שמספר הפקס המופיע בשורת השגר בתחתית המסמך הינו זה של מתנ"ס המועצה. אותה שורת שיגור נושאת תאריך 16.3.03 אך מקובל עליי שלא ניתן ללמוד ממנה שההסכם נולד רק אז, בשונה מגרסת התובע שטוען שההסכם חתום ע"י זיתוני נשלח אליו כאמור בסוף דצמבר או בינואר 2003. זאת מאחר ואותה טיוטה יכולה היתה להיות משוגרת גם בהמשך ולא ברור מי שיגר אותה, למי ובאיזה נסיבות. מדובר ב"שיגור פנימי" מן המתנ"ס למועצה. העד אישר כי נהג לחתום כגזבר על חוזים מול אומנים, וכי במקרה זה לא חתם על מסמך התקשרות עם מוטי גלעדי. ב. הוא ציין כי בהתקשרויות בסדר גודל כספי כזה הנזכר בהסכם, נהגה המועצה להסתפק במסמך מעין זה ולאחר שהיה המסמך נבדק על ידו ועובר תיקוניו, היה חותם. יש תמיהה מסוימת הנוגעת לכך שהעד אישר כאמור שמסמכים מעין אלו היו נהוגים במועצה לשם התקשרות עם אומנים או בחוזים בסדרי גודל של כמה עשרות אלפי שקלים; שכן העד גם אישר שעוד לפני שהיה בכלל טורח להתעסק עם טיוטה כזו ולהעיר עליה את הערותיו היה מוודא שיש כיסוי תקציבי (עמוד 18 שורה 10). הדברים תומכים בגרסת התובע בדבר הישיבה שקיים מול הגזבר כהן ומר זיתוני ובה נסגר סכום התמורה בסכום מופחת של 95,000 ₪ ומע"מ; ויש להסיק אפוא כי הדברים נסגרו לפני שהעיר מר כהן את הערותיו על המסמך נספח א'. אם כך פני הדברים לא מובן הכיצד אותו מסמך מודפס, שהוכן במועצה דוגמת טיוטות רבות נוספות מודפסות, אינו כולל מקום לחתימת הגזבר. מופיעים בו שדות מודפסים המיועדים לחתימת התובע ולחתימת ראש המועצה אך אין מקום לחתימת הגזבר. והרי יש להניח כי יש גם טיוטות לא מעטות שבהן לא היה לגזבר מה לתקן ואז היה פשוט צריך להוסיף חתימתו ולברך על המוגמר. מדובר בטיוטה שהוכנה כאמור במועצה ולכן לא ברור כלל, אם אכן נהגה המועצה להקפיד על חתימת הגזבר (כפי שאכן נדרש משעה שעסקינן בהתחייבות כספית - סעיף 193 א' לצו המועצות המקומיות) מדוע בטיוטה שגרתית מעין זו, שהמועצה מכינה לאחר שכבר קוימה פגישה עם הגזבר וראש המועצה וסוכם על סכום, ונסגרו הדברים, לא מופיע מקום בטיוטה מודפסת סטנדרטית לחתימת הגזבר. ג. תמיהה זו מצאה תשובה "מבין השיטין" בחקירתו של מר זיתוני שהודה כי לעתים הסתפקה המועצה בחתימת ראש המועצה לבדו או הגזבר לבדו (עמ' 20 לפר'). מר זיתוני לא יכול היה לזכור, האם כאשר חתם על ההסכם כבר התנוססה עליו חתימת התובע, אך זכר שחתם לאחר תיקוני הגזבר, והשיב לגזבר על מנת שישלח ההסכם לתובע, וכך נעשה. הוא אישר כי אכן משרד הפנים אינו מתקצב אירועי יום העצמאות היינו שהדבר מתוקצב מתקציביהן הקיימים של הרשויות. אלא שמה שאירע הנו שפנה למשרד הפנים בנסיון להשיג תקציב במסגרת אירועי 70 שנה לבנימינה שניתן יהא להוציאו במסגרת אירועי יום העצמאות. ניתן לו להבין "שיש על מה לדבר", ובהתאם הזמין מן התובע את ההופעה, לאחר שחתם על ההסכם (ואת זאת זכר בוודאות). כלומר הוא עשה כן בשעה שהניח שיש כיסוי תקציבי , אלא שלאחר מכן כחודש לפני האירוע המתוכנן, נסע לפגישה עם מנכ"ל משרד הפנים ונענה בסירוב, כשלא ניתן לאשר אפילו פרוטה אחת. 6. המכלול מטה הכף למסקנה שעדיפה גרסת התובע (שעדותו אף הותירה רושם מהימן) וראש המועצה הקודם, כי אכן היה הסכם חתום סופי ומוגמר מול התובע להזמנת המופע ליום העצמאות. לפיכך אף הכין המופע בפועל, כפי שעלה כאמור מעדות בן שמואל. אלא שאותו הסכם לא נשמר בחלוף השנים. יש לדחות עמדת המועצה בסיכומיה כי לכל היותר מדובר על זיכרון דברים שלא השתכלל לכלל הסכם מחייב, ולא היה אלא חלק משלב המו"מ. הסכם מחייב ומוגמר ואף חתום בידי ראש המועצה - היה. שאלת תוקפו לאור אי חתימת הגזבר בנוסף הנה שאלה נפרדת (ראה בהמשך). יכול שמר זוהר כהן אינו זוכר כיום, בחלוף השנים, כי הוסיף את חתימתו להסכם כנ"ל. כפי שאישר הוא עצמו יותר מפעם אחת עברו מאז הרבה שנים, ומה שזכר אישר ומה שלא יכול היה לזכור לא התיימר להעיד עליו (עמוד 18 שורה 9, עמוד 16 שורות 8-9). אלא שסביר יותר, בשים לב לכך שבהסכם המודפס ששימש את המועצה להתקשרויות ביותר ממקרה אחד, לא מצוי כלל מקום המיועד לחתימת הגזבר, הסתפקה המועצה גם הפעם בחתימת ראש המועצה ולא טרחה להוסיף חתימת מר כהן, למרות שהדבר נדרש בחוק; אלא שלחה לתובע את ההסכם הסופי רק בחתימת ראש המועצה זיתוני. גם במקרה אחרון זה, המקרה שבפני אינו ממין המקרים המקיים הרציונאלים בגינם נחקק תנאי התוקף הצורני של הוספת חתימת הגזבר (סעיף 203 לפקודת העיריות ותאומו סעיף 193 א' לצו המועצות המקומיות). כאמור הוכח קיום הפגישה, הוכח שהגזבר לא היה נותן ברכתו ולא טורח להתעסק עם תיקונים למסמך שלא ידע קודם שיש לו גיבוי תקציבי, ולכן ברור שאף אם אניח לטובת הנתבעת שלא הוספה חתימת הגזבר, הרי שלו היה ההסכם מועבר לחתימתו טרם שנשלח לתובע בחתימת זיתוני - היה הגזבר מוסיף חתימתו. הנחת העבודה עת נחתם ההסכם היתה שיש אכן גיבוי תקציבי, למרות שאותה הנחה התבדתה בדיעבד ויכול שהיתה כאן התנהלות שחטאה באופטימיות יתר אם לא בהתרשלות מצד המועצה. אך ניסיון להעדפת מקורבים או פיזור לא מבוקר של כספי ציבור מכל מקום - לא היה כאן. בנסיבות אלה, לא מן הצדק שהתובע הוא שישא בתוצאות מחדלה של המועצה. 7.א. במקרה המתאים שעה שמחד לא התקיים תנאי התוקף הצורני כקבוע בסעיף 203 ובסעיף 193א' הנ"ל אך מאידך אין המקרה מעורר חשש של ניסיון "להערים" על שיקולי בקרה תקציבית ופיקוח נאות על כספי ציבור, אלא מדובר על מצוקה תקציבית כשתקציב עודף מיוחד שהיה צפי סביר להשיגו לא ניתן לבסוף - ניתן לטעמי עקרונית לעשות שימוש בדיני עשיית עושר כדי למנוע מצב של איון התחייבויות חוזיות באופן שפוגע בצורה לא מוצדקת במי שהסתמך על התחייבויות אלה. ראה רע"א 3910/08 מועצה מקומית כפר קרע נ' מגן דוד אדום. ב. עם זאת בענייננו קיים קושי אינהרנטי לקבל התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; שכן לא ברור איזה עושר עשתה המועצה בשל פועלו של התובע, בהינתן שהמופע כלל לא התקיים בהעדר תקציב; תקציב שההנחה האופטימית היתה שאכן יגיע, אולם בסופו של דבר לא הגיע. נכון יותר יהא לבחון הסוגיה בפריזמה שהוצבה בהלכת בית הרכב (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (מאגר נבו; וראה גם רע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל (המועצה המקומית עוספיה) נ' עו"ד זכי כמאל ) . הלכה זו מאפשרת למעשה "סקאלה" רחבה של אפשרויות כאשר לא התקיים אותו תנאי תוקף צורני להסכם המחייב הרשות המקומית בהתחייבות כספית: ההלכה קבעה שכאשר לא התקיים תנאי התוקף הצורני קרי חתימה כפולה של הגזבר וראש הרשות, יחד עם חותמת הרשות המקומית - הרי שאז מדובר בחוזה מנהלי בלתי חוקי עליו חל סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי). אלא שבאותה נשימה חל גם סע' 31 לאותו חוק הקובע שבמצב דברים זה נשמר שיקול דעתו של בית המשפט לחייב צד בקיום חיוביו שעל פי ההסכם, באופן חלקי או מלא, חרף היותו בטל. כך משעה שהצד האחר קיים חיוביו על פי ההסכם. גם לענין ההשבה שומר הסע' על גמישות שיקול הדעת המסור לביהמ"ש, ומאפשר לו לפטור צד מחובת ההשבה באופן חלקי או מלא. מנעד האפשרויות נע אפוא ממתן נפקות מלאה לסעיף 193א' הנ"ל (כלומר, משעה שלא נוספה חתימת הגזבר לא יינתן שום תוקף להתחייבות הרשות המקומית); ועד לקצה השני של הסקאלה והוא מתן תוקף מלא לאותה התחייבות כך שמי שהסתמך עליה בתום לב לא ייפגע. וכן מצב ביניים של בטלות יחסית המאפשרת לאכוף חלק מן הסיכומים בין הצדדים, ולתן נפקות חלקית להתחייבות. כך גם בתביעת אכיפה כספית דוגמת התביעה שבענייננו. ואכן אכיפה חלקית של חיובה הכספי של המועצה, באופן שבפועל יחלקו הצדדים בנזק שנגרם, הנה אכן התוצאה הצודקת בענייננו. שכן המועצה מחד לא זכתה ליהנות מפועלו של התובע, בשל אי מימוש הצפי האופטימי לתקציב שיוזרם לה; ומאידך התובע אכן הסתמך בתום לב על התחייבות חוזית ועל מצג שהוצג לו בפגישה עם גורמי המועצה, שכללו הן את ראש המועצה והן את הגזבר שהם הגורמים המוסמכים מבחינת תנאי התוקף הצורני לחתום בשם המועצה על התחייבות חוזית הכרוכה בהתחייבויות כספיות. התובע ניזוק בשל אותה הסתמכות, ולא היה אמור לדעת שלמועצה אין כיסוי תקציבי להסכם שנקשר מולו. מסקנתי אפוא הינה שיש לחלק הנזק בין הצדדים. ג. יכול גם שניתן להשקיף על הסיטואציה ככזו עליה חלים דיני הטעות המשותפת, מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). גדר הספקות נוגע לשאלה אם אכן בטעות עסקינן מבחינת הסיווג, שכן מדובר בצפי לזמינות תקציב עתידי שאכן יאפשר מימון המופע; ולא בוודאות מוגמרת שהיתה קנויה לעת ההתקשרות בהסכם. כלומר השאלה היא האם מדובר בטעות לגבי מצב הדברים לאשורו לעת ההתקשרות. אך ככל שבטעות עסקינן מבחינת הסיווג המשפטי, הרי שמדובר בטעות משותפת, ואבהיר: הסיטואציה שהוכחה היא שהגזבר וראש המועצה גרסו שיהא "גיבוי תקציבי" להרמת המופע. הם טעו בהנחה זו שהינה ביסודה הנחה עובדתית. ברור שאלמלא אותה טעות עובדתית לא היה ראש המועצה מתקשר בחוזה בשם המועצה. לתובע נשלח חוזה בחתימת ראש המועצה ויכול שאף בחתימת הגזבר (אם כי הסבירות לאפשרות אחרונה זו נמוכה כאמור, הואיל וגם התובע טען כל העת שההסכם שהגיע אליו היה חתום רק בידי ראש המועצה זיתוני ולא גם בידי הגזבר). גם בהנחה הסבירה, המקובלת עלי כמאזן ההסתברויות, שהגזבר לא חתם, ניתן כאמור להתגבר על הפגם הצורני בנסיבות בהן הצדק מורה שיש לעשות כן; משעה שאין חשש שנעשה ניסיון להערים על המועצה ולגזול כספי ציבור שלא כדין (לטעמי גם לא חשש לרשלנות בוטה של המועצה בהתקשרות כספית, לכל היותר התרשלות). התובע מצידו לא ידע ולא היה עליו לדעת על טעותה של המועצה במה שקשור לתקציבים שהיו אמורים להגיע אליה ולא הגיעו. במצב עניינים זה רשאי בית המשפט מחד לבטל את החוזה; ואולם בעשותו כן רשאי הוא, כפי קביעת סע' 14(ב) הנ"ל, לחייב את הצד שטעה בפיצוי בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. אותו נזק הנו אי חיפוש ואי התקשרות בהופעה על במה אחרת, בישוב אחר. במקרה זה בפועל יש חפיפה בין פיצויי קיום לפיצויי הסתמכות, כפי שיארע לעתים. אמנם במקרה זה לא המציא התובע נתונים אודות שווי התמורה בחוזה אלטרנטיבי. אלא שברי שלא מדובר על מחדל ראייתי. הרי לא ידוע היכן היה התובע מופיע בסופו של דבר ביום העצמאות אלמלא הסתמך על החוזה עם הנתבעת. לכן לא ניתן להמציא נתונים כאלה לגבי חוזה-הופעה היפותיטי ברשות מקומית לא ידועה. במצב זה , כאשר אין נתונים אך נזק ברור שנגרם, ולא ניתן להמחישו, ולא מחמת מחדל ראייתי, יש להתייחס לתמורה המובטחת בחוזה הקיים מול הנתבעת ככזו שמשקפת הגיונית סדר הגודל המקובל והסביר לאותה תקופה לאומן; עבור הופעה בידורית ביום העצמאות מן הסוג שמספק התובע. ובמשטר הקבוע בסעיפים 30 - 31 לחוק החוזים (חלק כללי): ניתן להורות על בטלות החוזה, מחמת אי חוקיות שיסודה באי קיום תנאי התוקף הצורני של חתימת הגזבר; אך כאמור בהתאמה, לפי הלכת בית הרכב, מקום שבו צד אחד (התובע) ביצע את חיובו לפי החוזה - ניתן לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד כולו או מקצתו. אין מדובר בתוצאה מחויבת במקרה שכזה, אלא בשיקול דעת שיפוטי רחב הנובע בסופו של יום מאיזון בין שיקולי צדק לבין שיקולי פיקוח על הרשות וכספי ציבור, כשאין תוצאה חד ערכית קבועה מראש להתנגשות מעין זו, והיא תלוית נסיבות, כאמור. פעם תגבר ידו של שיקול אחד ופעם של מתחרהו, כשתתכן גם תוצאת ביניים כאמור, שאכן יפה היא למקרה שבפני. במקרה שלנו לא יכול היה התובע לבצע החיוב - המופע - בעטיה של המועצה. כאשר ממילא כלל חיובו גם הכנה מדוקדקת של המופע, וחלק זה ביצע התובע בחלקו הארי, כעולה מעדותו שבענין זה נתמכה כאמור גם בעדות מר בן שמואל. רק החלק הסופי של ההופעה נותר להכנה. התובע הסתמך באופן מלא על המצג וההתחייבות החוזית החתומה שניתנו לו, במובן זה שלא חיפש מופע אחר, וסיים כמעט להכין המופע הספציפי שהוזמן ממנו, תוך השקעת זמן ומאמץ לא מבוטלים. לסיכום: חל הרציונאל של הלכת בית הרכב מכוח סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) והתוצאה ניתנת לעיגון גם אם חלים דיני הטעות, בסעיף 14(ב) לחוק האמור. אני מורה שהמועצה תפצה התובע באופן חלקי בגין מחצית הנזק שהוסב לו עקב הסתמכותו האמורה. 8. לאחר הפחתה באומדן של 15000 ₪ כאמור, נותר סכום קרן של 80,000 ₪. יש לחייב הנתבעת כאמור במחצית מסכום זה היינו 40,000 ₪ עליו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מן המועד בו היה התשלום אמור להתקבל - 8.5.03: החישוב מניב סך של 64822 ₪. 9. אתייחס בקצרה לטענת ההתיישנות והשיהוי שהעלתה המועצה. על המועצה הנטל להמחיש טענת ההתיישנות שלה, ובנטל זה לא עמדה. התביעה הוגשה ביום 28.3.10 . לשיטת המועצה נולדה עילת התביעה במועד בו הפרה המועצה התחייבותה וביטלה המופע, כחודש לפני יום העצמאות. אלא שמועד זה מביא לתאריך של 6.4.03, בקירוב, היינו שגם אז אין התיישנות. כך, גם אם אתייחס לתחילת מירוץ ההתיישנות כשיטת המועצה, בתורת המועד בו נודע על ביטול המופע. אם אתייחס למועד תחילת המרוץ בתור המועד בו הופרה החובה לשלם, יטה החישוב ביתר לרעת עמדת המועצה, שכן כעולה מנספח א' לתצהיר התובע, המועד לתשלום הנו למחרת המופע. התביעה במהות הנה תביעת אכיפה חוזית של החיוב הכספי שהופר ובחלופה זו יש לבחון מתי קמה החובה לשלם, גם אם ההודעה בדבר ביטול המופע ניתנה לתובע חודש קודם. החובה לשלם לא הקדימה מועדה בשל מתן הודעת הביטול לתובע חודש קודם, גם אם נמצא שהמועצה הפרה חוזה מחייב. אלא שגם לשיטת הנתבעת כאמור, לא הומחשה התיישנות. ביחס לשיהוי: הפסיקה צמצמה מוסד השיהוי בדין האזרחי, ככזה שכוחו עמו לחסום עילת תביעה תקפה כשלעצמה, אשר הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. עיין בע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי (הישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים) נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נ"ז (5) 433. גם בענייננו לא מצאתי שחלים שיקולים המצדיקים התוצאה מרחיקת הלכת של דחית התביעה, משעה שנמצא שיש בה ממש, מטעמו של שיהוי. עם זאת לעתים שלובה טענת השיהוי בטענה של נזק ראייתי, ואז אכן עשוי להיות בה ממש. אלא שגם אז הטוען לשיהוי (וגם הטוען לנזק ראייתי) - צריך להמחיש טענתו. להבדיל מטענה, לא המחישה הנתבעת שנגרם לה בפועל נזק ראייתי. לאשורה ניתן היה להגיע לקביעות עובדתיות על בסיס מכלול העדויות והנתונים שבפני, ולא נגרם לה לנתבעת נזק ראייתי; קביעתי אף היתה, כשיטת הנתבעת, שסבירה יותר התזה שהגזבר לא חתם על החוזה. אלא שמסקנותי שונות מאלו של הנתבעת לגבי הנפקות הנודעת לדבר, בנתוני המקרה. 10. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר: 64822 ומע"מ עליו. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 11000 ₪. החזר מחצית האגרה ששלם התובע כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמה (מחצית בלבד - לאור הפער בין הסכום שנפסק לזה שנתבע). הפרת חוזהחוזה