התובע והנתבע הם אחים אשר בעניין סכסוך שהתגלע ביניהם התנהלו הליכי בוררות בפני עו"ד יוסף תוסיה כהן. ביום 5.7.06 חתם עו"ד תוסיה כהן על מסמך שהוכתב בכותרת: "פסק דין חלקי מס' 1" (להלן- פסק הבורר). פסק דין זה, אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 30.4.02 (ה"פ 730/01, כב' השופט צמח). המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן יישום הוראה בפסק הבורר וממילא גם לפרשנותו. טענות התובע בתביעה: בפסק הבורר נקבע כי התובע זכאי לתשלום דמי שכירות ראויים מידי הנתבע עבור מגרש מס' 5 במבשרת, כאשר גובה דמי השכירות ייקבע על ידי שמאי מוסכם. נקבע כי: "גובה דמי השכירות ייקבע על ידי שמאי מוסכם ליום 1.1.2001. תשלום דמי השכירות העתידיים יוצמד למדד המחירים לצרכן כפי שיפורסם מפעם לפעם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בחלוף חמש שנים ממועד ההערכה תהא לכל צד זכות לדרוש עריכת שמאות חדשה על ידי שמאי מוסכם. נעשתה שמאות כאמור לפי דרישת צד מהצדדים שוב תהא בתוקף לחמש שנים. לא תיערך שמאות תמשיך החברה לשלם דמי השכירות הצמודים כפי שנקבעו בשמאות האחרונה בצירוף הצמדה כאמור." בהמשך אותה פסקה, נקבעו הוראות לגבי תשלום דמי השכירות בגין העבר. מכוח פסק הבורר נערכה חוו"ד שמאית על ידי השמאי חיים יהושע. אין מחלוקת כי דמי השכירות הועמדו מכוחה על 2,150 דולר. בכתב התביעה נטען כי חוות דעת זו נערכה בשנת 2001 (ראה סעיף 4 לכתב התביעה, להלן- "השומה המקורית"). בכתב ההגנה נאמר כי אותה חוות דעת ניתנה ביום 2.2.02 (ראה סעיף 4 לכתב ההגנה). אקדים את המאוחר ואציין כי למרות האמור בכתב ההגנה, טען ב"כ הנתבע לבסוף בסיכומיו, כי אותה חוות דעת מקורית לא הייתה מיום 2.2.02, אלא מיום 1.2.01 והוא אף הציג חוות דעת מאותו מועד. התובע טוען כי חוות הדעת המקורית הייתה אמורה להתעדכן כעבור חמש שנים, אך רק לאחר פניות רבות מצדו, הגיעו הצדדים להסכמה כי אותו שמאי מקורי יערוך גם את העדכון. חוות הדעת המעודכנת ניתנה לבסוף רק בפברואר 2007 (להלן- "השומה הראשונה") ובה הועמדו דמי השכירות על סך של 6,500 דולר. התובע מוסיף כי מכוח בקשה של הנתבע, ערך אומנם אותו שמאי, שומה נוספת באוקטובר 2007 (להלן- השומה השנייה), אך לטעמו אותה שומה ניתנה ללא סמכות ויש להתעלם ממנה. בשומה השנייה, העמיד לבסוף השמאי את דמי השכירות על סך של 5,650 דולר. התובע טוען כי יש להחיל את התעריף של השומה הראשונה, מיום 1.1.06, כלומר בחלוף חמש שנים מהמועד שציין הבורר (1.1.01). מאחר והנתבע החל לשלם את התעריף של 6,500 דולר, רק מיום 1.3.07, טוען התובע כי עליו להשלים ולשלם לו סך של 60,900 דולר המהווים את ההפרש בין 6,500 דולר לבין 2,150 דולר ששולמו, למשך 14 חודשים. נטען כי יש להעמידם על שער הדולר ביום 1.3.07 (4.218) ולפיכך להעמיד את הסכום לתשלום על סכום של 251,395 ₪ (כך בתביעה). לסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה מיום 1.3.07 ועד ליום הגשת התביעה. מטעם זה הועמד סכום התביעה על סך של 304,472 ₪. לחלופין - טען התובע כי יש להורות על השלמת ההפרש שבין 2,150 דולר לבין התעריף שנקבע בשומה השנייה, 5,650 דולר. במקרה זה הוא טוען כי יש להעמיד את הסכום המצטבר על 49,000 דולר ועל בסיס שער הדולר ביום 1.3.07 (206,682 ₪), בתוספת ריבית והצמדה, הועמד הסכום החלופי על סך של 250,090 ₪. טענות הנתבע בהגנה: הנתבע בהגנתו מפנה לנוסח של פסק הבוררות, לאורו לא מדובר בעדכון אוטומטי של דמי השכירות, אלא ניתנה רק זכות לדרוש שמאות חדשה. לעמדת הנתבע, יש חשיבות למועד ההערכה המקורית, רק ביחס למועד ממנו ניתן לדרוש עריכת שומה חדשה. כלומר, בחלוף חמש שנים מאותו מועד. לדידו, המועד ממנו יש להתחיל למנות חמש שנים, כדי לבקש עריכת שומה חדשה, הוא מועד מתן חוות הדעת המקורית, כלומר 2.2.02 ולא 1.1.01. לפיכך, נטען כי לא נפל פסול בכך שהחל לשלם התעריף החדש שנקבע החל מיום 1.3.07 (ר' סעיף 6 לכתב ההגנה). כפי שצוין כבר לעיל, בסופו של יום, במסגרת הסיכומים, טען הנתבע כי חוות הדעת המקורית ניתנה ביום 1.2.01 וזאת בשונה מטענותיו בכתב ההגנה. ממילא, לפי הטיעון המקורי שבכתב ההגנה, היה צריך לעדכן התשלום, לפי טיעון זה, החל מיום 1.3.06. הנתבע טוען עוד בהגנה - כי מכל מקום, אין להחיל רטרואקטיבית שומות חדשות וכי דמי שכירות חדשים, צריכים לחול רק מהמועד בו ניתנה לבסוף חוות הדעת המעדכנת. הנתבע מדגיש עוד כי התובע אומנם ביקש בשנת 2006 לערוך שומה חדשה, אך לאחר שהצדדים פנו לשמאי, היה זה דווקא התובע שהתנגד להשלים את עריכתה. התובע טען אז כי לאור החלטות כלשהן של בית משפט, במסגרת תביעת פינוי שהגיש, התייתר הצורך בהכנת השומה. נטען כי אין מקום שהתובע ייבנה מהעובדה שהוא עצמו ביקש שלא לערוך שומה חדשה וכתוצאה מכך התעכבה אותה שומה. באשר להוצאת שתי שומות ותיקון הראשונה באמצעות השנייה - נטען כי בשומה הראשונה דובר בטיוטה בלבד. על אף האמור, כדי למנוע טענות מצד התובע, החל הנתבע להעביר את הסכום שנקבע בה - תחת מחאה, החל ממרץ 2007 והמשיך בכך עד נובמבר 2007. נטען כי הטיוטה הועברה תחילה לידי ב"כ התובע בלבד. רק לאחר שעל בסיס אותה טיוטה, נשלחה דרישת תשלום מהתובע לנתבע - למד עליה הנתבע, פנה אל השמאי וקיבל את העתקה. מאחר ולנתבע היו טענות בנוגע לטיוטה והוא טען שהייתה פגיעה בזכויותיו - הוא הפנה את השמאי לנושאים הרלוונטיים ולטעויות שיש בקביעותיו. בכלל זה, העביר לשמאי שאלות הבהרה וכן שמאות נוספת שנערכה לבקשתו. הנתבע טוען כי ב"כ התובע לא התנגד למשלוח שאלות ההבהרה. אכן, בהמשך לאותה פניה, הוציא השמאי המוסכם תיקון לטיוטה והעמיד את דמי השכירות כאמור על 5,650 דולר. מאחר והשומה השנייה ניתנה באוקטובר 2007, הרי שמנובמבר 2007 הועברו דמי השכירות בהתאמה אליה. הנתבע טען כי למעשה הוא זכאי להחזר הפרשים שבין 6,500 דולר שנקבעו בשומה הראשונה לבין 5,650 דולר שנקבעו בשומה השנייה וזאת בגין התקופה שממרץ 2007 ועד סוף אוקטובר 2007 (850 דולרX8 חודשים= 6,800 דולר). הנתבע טען כי התובע מנוע מלהעלות טענות כנגד השומה השנייה וזאת מאחר שידע על הפניה של הנתבע אל השמאי ולא התנגד לכך. השהיית בירור התביעה: על אף שהתביעה דנן הוגשה עוד באפריל 2010, היא לא התקדמה תקופה ממושכת, לנוכח הליכים אחרים שהתקיימו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3021/09 (כב' השופטת אורית אפעל-גבאי). הצדדים סברו שמכוח הסכמה אשר אליה הגיעו באותו תיק, לא יהיה צורך להשלים הבירור בתיק זה. בסופו של יום, לא הסתייע הדבר ואז הוגשה פניה לחדש הליכים בתיק דנן. מבחינה דיונית הוסכם כי כל צד יגיש קובץ מסמכים, אשר נדרשים לטיעוניו. מעבר לכך, ייחקר רק השמאי חיים יהושע ועל בסיס חומר זה, יעלו הצדדים טענותיהם. חקירת השמאי חיים יהושוע: השמאי חיים יהושע נחקר ביום 20.11.13. בחקירת ב"כ התובע, הופנה השמאי לכך שבשתי השומות הראשונה והשנייה, נרשם מועד השומה: "1 בינואר 2006". השמאי אמר שהשומה נכונה לאותו מועד. בתשובה לשאלה למה בחר במועד זה, השיב: "התבקשתי על ידי שני הצדדים לערוך שומה מוסכמת למועד 1.1.06 וכך עשיתי" (ר' עמ' 2, ש' 14). השמאי הוסיף ביחס לשאלה למה הצדדים ביקשו זאת ואמר - "כי כל חמש שנים צריך להראות עדכון שומה על פי הפסיקה של הבורר תוסיה כהן, אני ערכתי את השומה הקודמת" (ר' עמ' 2, ש' 17-16). בחקירת ב"כ הנתבע הוצגה פניה ראשונה לשמאי מיום 29.3.06 ובזו לא הייתה התייחסות לתאריך השומה (ר' המסמך שסומן א'). עוד הוצג מכתב שהוציא השמאי ביום 15.4.06 ואשר בו הוגדרה מטרת העבודה. עלה כי גם באותו מכתב, לא צוין אותו מועד (ר' מסמך שסומן ב'). בתשובה לשאלה האם קיים מסמך שבו מצוין המועד 1.1.06, השיב השמאי: "לא כל הערה אני מבצע לפי מסמכים אלא לפי שיחות ובקשות הצדדים בע"פ" (ר' עמ' 5 ש' 11). באשר לשאלה האם אכן הוא זוכר שיחה שכזו, השיב בהגינות שאין הוא זוכר אותה, אך עלה כי למעשה הוא מניח שכך ביקשו ממנו הצדדים. בהקשר זה היה שינוי בדבריו כאשר מצד אחד אמר: "כנראה" שכך ביקשו הצדדים ומנגד אמר ש:"בביטחון מלא" הצדדים ביקשו כך (ר' עמ' 5 ש' 16-13). השמאי הופנה לכך שכאשר הנתבע שלח אליו שאלות הבהרה, בשנת 2007, הוא טען, בין השאר, שלא הייתה הסכמה לעריכת חוות הדעת לתאריך מוקדם יותר והוא התבקש לתקן את מועד חוות הדעת לחודש דצמבר 2006 (בעניין זה ר' עמ' 3 לחוות הדעת השנייה, בסעיף 6 שם). השמאי נשאל מדוע בתגובה לכך אמר שהשומה נכונה לשני המועדים (ר' עמ' 9, סעיף 6 לאותה חוות דעת) ולא אמר, כפי שהוא טוען כעת בעדותו, שהייתה הסכמה למועד אחר. על אף שלא הייתה תשובה בפי השמאי, הוא עמד בנחרצות על כך שזאת הייתה הסכמה ("ללא ספק", ר' עמ' 5 ש' 22). באשר לשינוי שבין שתי השומות, השמאי טען ששני הצדדים ביקשו הבהרות נוספות, לאחר השומה הראשונה. השמאי אכן הפנה לכך שבשומה השנייה, בחלק התחתון של עמ' 13, יש התייחסות גם לטענות שהעלה התובע. השמאי טען כי שני הצדדים לא היו מרוצים מהשומה הראשונה ופנו אליו לבדוק את הנתונים. לדבריו: "אמרתי שאני יכול לבדוק שוב את הנתונים אם שני הצדדים מסכימים ומקבלים שאני אערוך שומה נוספת" (ר' עמ' 3 ש' 18-17). עלה כי בסופו של יום, הנתון המהותי, אשר בעטיו חל שינוי בשומה - היה חוזה שכירות שהציג הנתבע עם רמי לוי. השמאי אמר עם זאת באופן ברור שגם התובע נפגש אתו שוב ושטח טענותיו באשר לשומה הראשונה. עלה אפוא כי שני הצדדים העלו טענות, אך בסופו של יום, הוא העדיף את טענות הנתבע. השמאי נחקר על ידי ב"כ הנתבע באשר לקשר שהיה לו כביכול עם התובע, תוך רמיזה שהוא תודרך לקראת דיון ההוכחות. בכלל זה, נשאלו שאלות לגבי אירוע משפחתי בו נכחו שני הצדדים וכן השמאי, אשר הוא קרוב משפחה של שניהם. השמאי הכחיש שמי מטעם התובע דיבר אתו על תוכן החקירה ולא מצאתי כי דברים אלה הופרכו. במהלך החקירה של השמאי הוצג מכתב שנשלח אליו מטעם התובע ביום 21.5.06 ואשר בו נמסר לו שאין צורך בהכנת השומה (ר' מסמך שסומן ג'). השמאי אישר שלאחר מכן, שמע שוב מהצדדים, רק בדצמבר 2006. בהקשר זה הוצג המכתב מיום 19.11.06, בו ביקש התובע את חידוש הליך עריכת השומה (סומן ד'). השמאי אישר שהוא לא נפגש עם הצדדים ביחד, אלא לנוכח הסכסוך, נפגש עם כל אחד בנפרד. הוא אישר עוד, שלא הייתה כל ישיבה משותפת, לא הייתה ישיבת סיכום ולא הייתה ישיבה שבה נקבעו סדרי העבודה. גם לאחר שקיבל חומר מהצדדים, לא היו ישיבות המשך משותפות. על אף שעולה לכאורה מתכתובת שהוצגה (ר' מסמכים שסומנו ה' ו- ו') - כי השומה הראשונה נשלחה רק לתובע, לא הסכים לכך השמאי. השמאי אמר כי הוא בטוח ששלח את אותה שומה, גם לנתבע. הוא תמך הנחה זאת בכך שאם לא היה פועל כן, לא היה מקבל חצי משכר הטרחה שאותו צריך לשלם הנתבע. לדבריו, ייתכן שהנתבע איבד את השומה או שמטעם אחר הוא לא קיבל אותה (ר' עמ' 7 ש' 9). השמאי הסכים שהליך של שאלות הבהרה, הוא הליך סטנדרטי, כאשר רק לאחר הבדיקה הנוספת, מוציאים את חוות הדעת הסופית. הוא הסכים שאם נמצא ממש בשאלות שמופנות לשמאי, הוא עורך תיקון בטיוטה הראשונה. בהקשר זה הוצגו שני מכתבים (27.3.07 ו- 15.4.07, הנ"ל סומנו ז' ו- ח') - בהם אכן הייתה פנייה מטעם הנתבע אל השמאי, בנוגע לשאלות הבהרה והצורך לתקן את השומה. השמאי אישר שבעקבות הפניות של הנתבע, הוא פנה גם אל התובע, על מנת שגם הוא יעביר את שאלותיו. עוד אישר כי את השומה השנייה, הוציא רק לאחר שנפגש עם שני הצדדים וקיבל מהם את הטיעונים שרצו להגיש. במהלך החקירה הוצגה לשמאי שומה מיום 2.2.02 אשר בה מצוין מועד ביקור בינואר 2007. השמאי התבקש להבהיר דבר זה, אך הוא לא זכר מה עומד ביסוד הדבר. על בסיס זה, טען כאמור לבסוף ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי השומה המקורית לא הייתה מיום 2.2.02 (כפי שסבר עת הוגשה ההגנה), אלא זו נערכה ביום 1.2.01. עוד עלה במהלך החקירה, כי מאז הוגשה התביעה דנן, נערכה שומה שלישית ונוספת, הפעם על ידי השמאי יעקב ביר. שומה זו נושאת את התאריך 24.8.11 והיא מעריכה את השווי ליום 1.1.11 וזאת "בהתאם להנחיית באי כוח הצדדים" (חוות דעת זו הוגשה במהלך החקירה וסומנה ט'). כאמור עוד עובר לחקירת השמאי הגיש כל צד קובץ של מסמכים. למסמכים הנדרשים לענייננו, התייחס להלן אגב ההכרעה. הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ בתום חקירת השמאי ולטענותיהם ראה החל מעמ' 9 לפרוטוקול. הכרעה: אפתח דווקא בסוגיה השנייה והיא השאלה האם נפל פסול בהוצאת השומה השנייה ואיזה משתי השומות צריכה לחייב; אף מבלי שאדרש לטענת ב"כ הנתבעת, כי למעשה בכתב התביעה לא התבקש סעד אופרטיבי להורות על ביטול השומה השנייה וכי מכל מקום, הדבר גם אינו בסמכות בית המשפט - אני מוצאת לקבוע שהשומה השנייה ניתנה כדין ומחייבת את הצדדים. כאמור לעיל, עלה מחקירת השמאי באופן ברור שהתובע היה מודע לכך שהנתבע אינו מקבל את השומה הראשונה ואף הפנה חומר לשמאי על מנת שישוב ויבחן את קביעותיו. לא רק שהתובע לא מצא לפנות מידית לשמאי ולהודיע כי הוא מתנגד לכך, אלא הוא אף הפנה השגות מטעמו במקביל (בעניין זה ר' במיוחד המפורט בחלק התחתון של עמ' 13 לחוות הדעת השנייה). בנסיבות אלה, אף אם חוות דעת שניתנה לבסוף, אינה לטעמו, ברור כי הוא מנוע מלטעון שהיא ניתנה שלא כדין. הדברים יפים עוד עת שהשמאי אישר כי הפרוצדורה בה נקט מקובלת ולא חריגה. ממילא התעריף הרלוונטי לתשלום הוא 5,650 דולר לחודש ולא 6,500 דולר לחודש - כפי שנקבע בשומה הראשונה. לא נסתרה מעיני פניית ב"כ התובע, בכתב, כי אין בסמכות השמאי לשנות את השומה הראשונה. עם זאת, אותה פניה הייתה רק ביום 18.11.07, כלומר לאחר שכבר ניתנה אותה חוות דעת מתוקנת. הטענה שהועלתה באותו מכתב, כאילו השומה ניתנה ללא סמכות וללא הרשאה, אינה מתיישבת עם התנהגות התובע, עובר למכתב; לא עם בחירת התובע להעביר לשמאי גם השגות מטעמו ולא עם בחירתו שלא לפנות ולמחות, על בקשת הצד שמנגד, לבחון שוב הקביעות, על אף שידע עליה ושיתף פעולה עם המהלך. הכול כפי שהעיד השמאי. באשר לשאלה הנוספת והיא המועד ממנו יחול התעריף שנקבע בשומה השנייה, אני מקבלת את עמדת התובע; אכן קביעת הבורר היא שלא בהכרח ייערך עדכון לשומה ויש צורך בפנייה שאם לא כן, תחול השומה הקודמת. אך השאלה האם השומה בכלל תתעדכן והשאלה מה המועד המחייב לשומה החדשה, מקום בו היה עדכון - הן שתי שאלות נפרדות ושונות. אין מחלוקת כי הפנייה מטעם התובע לעריכת עדכון לחוות הדעת, הייתה כבר בנובמבר 2005, כלומר עוד בטרם חלפו חמש שנים, ממועד השומה שקבע הבורר (1.1.01). ממילא ברי כי הפונה ביקש שעד למועד הראשון בו ניתן לשנות השומה, יקבע כבר התעריף החדש. ייתכן ולו הייתה מתבקשת עריכת שומה מעודכנת, במועד מרוחק יותר (כגון בשנת 2009, או בכל מועד אחר, לאחר שחלפו כבר יותר מחמש שנים מאז היה מועד ההערכה המקורית) - אזי היה מקום לתהות, על בסיס איזה תעריף יבוצע התשלום, בין המועד בו תמו חמש השנים הראשונות ועד למועד בו הייתה הפניה לעדכון השמאות (או עד למועד בו התקבלה חוות הדעת המעודכנת). אך כאמור, המקרה דנן אינו בכלל זה; כאן טרח התובע ופנה מבעוד מועד, בכך העיד כי הוא התכוון שהתעריף המתוקן, יחל מידית בתום חמש השנים. ככל שתאמר שהדבר לא ברור כשלעצמו, מעצם הפניה המוקדמת, הרי שהתובע נתן לדבר גם ביטוי מפורש, עת נכתב בפניה הראשונה מטעמו, לב"כ הנתבע, מיום 30.11.05 - כי הוא מבקש שיוסכם על מינוי שמאי, לשום את שווי המגרש: "על מנת שניתן יהא לקבוע את דמי השימוש שיגיעו למרשי מתחילת חודש ינואר 2006" (ההדגשה שלי - ע.ז.). אותו מכתב זכה למענה רק ביחס לשמות השמאים שהוצעו ולא נכללה בתשובה - כל התנגדות לאותו מועד. כן לא נאמר בתגובה כי לעמדת הנתבע יש להחיל את השינוי בתעריף, רק מהיום בו תינתן חוות הדעת או כל מועד אחר. מקבלת אני את עמדת ב"כ התובע כי מקום בו פנה התובע מבעוד מועד, הרי שבאופן עקרוני אין מקום שיינזק, אם חל עיכוב במועד מתן השומה לבסוף. כפי שהדגים ב"כ התובע בסיכומיו, ברי כי לו היה יוצא השמאי לדוגמא לתקופת מילואים ממושכת והדבר היה גורם למתן השומה במועד רחוק יותר, אין כל סיבה שהתובע יינזק מכך. הדברים יפים במיוחד, מקום בו מדובר בשני אחים, אשר הסכסוכים ביניהם כבר הולידו מספר פניות לערכאות שיפוטיות ומטבע הדברים האחד חושד ברעהו כי זה עושה מניפולציות וגורם באופן מכוון להשהיות אלה ואחרות, המשרתות את מטרותיו. במקרה ממין זה, ראוי אכן כי המועד יהיה מוחלט. כל עוד הפניה הייתה מבעוד מועד, הרי משניתנה השומה המעדכנת, מין הדין שזו תחול מהיום בו הסתיימו חמש השנים הקודמות, בהן נהג התעריף הישן. אין מקום שצד שפנה במועד - יינזק אם חל עיכוב במתן השומה, בין מחמת מעשה מכוון של אחד הצדדים, בין מחמת דברים התלויים בשמאי עצמו ובין שלא באשמת מי מהצדדים. פרשנות זו לא רק שתמנע סכסוכים מיותרים, אלא גם תמנע ממי מהצדדים מלמשוך את ההליכים באופן מכוון מלכתחילה. איני מוצאת שניסוח הבורר אינו עולה בקנה אחד עם פרשנות הגיונית זו. אכן, הבורר יכול היה לכתוב דברים בצורה מפורשת יותר - אך אין בניסוח בו נקט, המתיישב כאמור עם ההיגיון הבריא, דבר המונע מלקבלו. גם אם אקבל את טענת ב"כ הנתבע כי פסק הבורר לא ניתן ביום 5.7.01, משום שעוד לפני כן יצאה טיוטה כבר בנובמבר 2000 (טענה אותה העלה ב"כ הנתבע לראשונה במועד הסיכומים) וגם אם אקבל את הטענה שביחס לנובמבר 2000 הבורר קבע מלכתחילה, מועד עתידי ולא רטרואקטיבי - עדיין יש לזכור כי על אף שהבורר חתם לבסוף על הפסק רק ביום 5.7.01, הוא לא מצא לשנות את המועד שקבע מראש (על אף שהצדדים הסכימו שכן הוכנסו שינויים בין שני המועדים). מכך ניתן ללמוד שהבורר, לא ראה פסול בביצוע תשלום רטרואקטיבי, עת שחל עיכוב זה או אחר. כשם שלא היה פסול בכך אז, גם אין פסול בכך היום, שתבוצע השלמה רטרואקטיבית של ההפרש שבין התעריפים, מקום בו התעכבה הוצאת השומה השנייה. איני רואה ממש בטענת ב"כ הנתבע כי השכל הישר אינו יכול לקבל תשלום רטרואקטיבי - עת עסקינן בשומה, אשר מטבע הדברים נדרש זמן לעריכתה והיא נמצאת בתהליך טבעי של התהוות. אם תתקבל עמדת הנתבע, יוכל מטבע הדברים, צד החושש מהשומה המעודכנת, לגרום לכך שזו תינתן באיחור רב ככל האפשר, על מנת שיוכל להמשיך ולקבל תעריף העולה עם רצונו למשך תקופת זמן נוספת (ואולי באותו פרק זמן, גם יחול שינוי לטובתו בתעריף הרלוונטי). עמדה זו לא יכולה להתקבל, מקום בו התובע פעל כאמור כדין, פנה מבעוד מועד וכחודשיים לפני שתמה תקופת חמש השנים הראשונות. עלה מהחקירה כי השמאי בעצמו, ראה באופן טבעי, את יום 1.1.06 - כמועד הקובע. בהקשר זה, יש לתת משקל לכך שהשמאי חיים יהושע, היה גם השמאי שנתן את השומה המקורית והיה מעורה באותם הליכים בפני עו"ד תוסיה כהן. אפילו אם אתעלם מעדות השמאי כי התייחס למועד זה, מאחר וכך ביקשו ממנו הצדדים, עדיין יש מקום ליתן משקל להבנתו הטבעית את שהתבקש ממנו. אותה הבנה טבעית שלו, מתיישבת היטב גם עם עמדתי, באשר לאופן בו יש לקרוא את האמור בפסק הבורר. עוד יש ליתן את הדעת לסוגיה אליה התייחסו שני הצדדים והיא פרק הזמן שבין 21.5.06 ועד ליום 19.11.06; אין מחלוקת שבפרק זמן זה, לא קודמה השמאות המעודכנת, לנוכח פנייה מטעם התובע אשר סבר כי לאור החלטה של כב' השופטת מלכה אביב מיום 17.5.06 :"מתייתר הצורך לדידנו בעריכת חוות דעת שמאית". רק ביום 19.11.06 שוב פנה ב"כ התובע, לב"כ הנתבע והודיע כי מאחר ולא ידוע מתי תתקבל ההחלטה הסופית, באשר לזכויות הצדדים באותו הליך, בכוונתו לשוב לשמאי על מנת שיבצע את השמאות. ממילא עולה כי בפרק זמן של כחצי שנה, התעכבה חוות הדעת, על בסיס בקשת התובע. לו היה הנתבע משיב לאחר אותו מכתב מיום 19.11.06 ומבהיר כי בנסיבות אלו הוא רואה בכך פניה חדשה לעריכת שומה, ייתכן שהיה ניתן לבחון בחיוב מועד מאוחר יותר לתחולת השומה המעדכנת. כך ייתכן והיה ניתן להתייחס ליום 19.11.06, כמועד הראשון בו התבקשה בחינה חוזרת של השומה המקורית. עם זאת, נראה כי שני הצדדים התייחסו באופן טבעי למגעים עם השמאי, כהמשך רציף של הפניה המקורית. התרשמותי מהתכתובת היא שהצדדים לא התייחסו לפניה לשמאי בנובמבר 2006, כפניה ראשונה או חדשה, אלא כהמשך רציף ומשלים של הפנייה הקודמת. על אף שכאמור התובע ציין עוד בפניה מיום 30.11.05 כי הוא מבקש שמאי כדי לקבוע את דמי השימוש שיגיעו למרשו מתחילת ינואר 2006 - לא מצא ב"כ הנתבע להעלות את עמדתו הנגדית, באשר למועד הרלוונטי לתחילת השומה המעודכנת וזאת בכל התכתובת שהייתה בין הצדדים עד למתן השומה הראשונה. לא הועלתה התנגדות, לאחר הפניה מיום 30.11.05 וגם לא לאחר חידוש הפניה ביום 19.11.06. רק לאחר שניתנה השומה הראשונה (אשר יוזכר שהמועד שצוין בה כמועד לפיו נערכה השומה הוא 1.1.06), פנה ב"כ הנתבע במכתב מיום 15.3.07, לב"כ התובע ואמר לראשונה: "בעניין דרישת תוספות שכר לעבר, אבקש להבהיר כי חוות הדעת אינה מחייבת בגין תקופות עבר, באותה מידה לא היה נדרש שולחך להחזיר תשלומים ככל שמחיר השכירות הופחת" (ר' סעיף 4 באותו מכתב שהוגש עם מסמכי הנתבע). נראה כי לעמדה זו היה צריך ליתן ביטוי לפני קבלת השומה המעודכנת ולא רק לאחר שלמד הנתבע כי זו מעלה את התעריף החודשי שעליו לשלם. הנתבע לא העלה אפוא במועד טענתו כי המועד שיחייב, יהא רק המועד בו תתקבל לראשונה השומה המעדכנת (בהתעלם ממועד הפניה לקבלה). הנתבע גם לא טען לאחר חידוש המגעים עם השמאי כי הוא רואה בחידושם כפניה חדשה אשר מועדה יחייב. טענות ממין זה עלו באיחור רב ורק לאחר שהתברר כי התעריף החודשי עלה משמעותית. בהערת אגב אני מוצאת להפנות לכך שבמסגרת ההשגות בין השומה הראשונה והשנייה, חזר ב"כ הנתבע, על הטענה שהעלה לראשונה במכתב מיום 15.3.07 (ר' לעיל). בהשגות הנתבע נטען - כי המועד הקובע לחוות הדעת צריך להיות דצמבר 2006 ולא ינואר 2006. נטען כי דצמבר 2006 צריך להיות המחייב לנוכח מועד חידוש הפניה (ר' עמ' 3 סעיף 6 לחוות הדעת השנייה). כאמור - טיעון זה הועלה באיחור, עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך שהוא שומט את הטענה העיקרית שהעלה ב"כ הנתבע בהליך בפניי, כאילו לא ניתן להורות על תשלום רטרואקטיבי. מקום בו טען הנתבע בפני השמאי כי יש להחיל חוות דעת מפברואר 2007 החל מדצמבר 2006 - ממילא נראה כי אין מקום שיעלה כעת טענה שאין מקום לתשלום רטרואקטיביים, ממין זה. נראה כי טענות הנתבע התפתחו במהלך הדברים וזאת בהתאם לנוחיותו ורק לאחר שלמד שחלה העלאה משמעותית, בתעריף הנדרש ממנו. (אפנה עוד לכך שלעמדת השמאי מבחינת התעריף עצמו, אין הבדל בין ינואר 2006 לבין דצמבר 2006, בעניין זה ר' עמ' 9 סעיף 6 לשומה שניה). הצדדים הרחיבו עוד באשר להתנהגות הנתבע וכל שניתן ללמוד ממנה; התובע טען כי מכך שהנתבע הסכים, בהמשך לפניית התובע מנובמבר 2010, לעריכת שומה שלישית ליום 1.1.11 (אין מחלוקת ששומה זו הפחיתה התעריף ובכך הקלה עם הנתבע), ומכך שזו ניתנה רק באוגוסט 2011 - ניתן ללמוד כי כאשר הדבר נוח לו, נוהג הנתבע בהתאמה לטענות התובע. מנגד הנתבע טען כי לא הפחית התשלום העודף, באשר לפער שבין ינואר 2011 ועד אוגוסט 2011 וזאת בהיותו נאמן לדרכו כי המועד המחייב הוא המועד בו ניתנה לבסוף חוות הדעת. אין בידי כלים להידרש לטענות אלה. מהדיון הקצר שהתקיים בפניי, עלה כי בין הצדדים הליכים רבים והתחשבנות ממושכת. כך עלה כי לאחרונה חדל בכלל הנתבע מלשלם לתובע את דמי השכירות, לנוכח טענתו לחוב בגין הוצאות שנפסקו בהליך אחר. לא ניתן בנסיבות אלה לדעת - האם אכן לא נשלחה הודעת "התחשבנות" לגבי העבר, מחמת טענה כי התעריף המקל עם הנתבע יחול רק מאוגוסט, או שזו לא נשלחה מאחר וממילא לא מבוצעים כעת כל תשלומים ויש עדיין צורך לערוך התחשבנות כוללת. כך גם לא ניתן לדעת, האם אכן לא נמסרה הודעה על התחשבנות לגבי העבר מאחר והייתה ונותרה עמדה שלא ניתן לטעון להשבה רטרואקטיבית (עמדה שראינו לעיל, בסעיף 21, שבעבר כבר חרג ממנה הנתבע), או שטרם הייתה כלל התייחסות לכך, מחמת העובדה שהיה ידוע כי ממילא תיק זה פתוח והכרעתו תקרין גם על חוות הדעת המאוחרת ומועד תחולתה. בנסיבות אלה, לא נתתי אפוא משקל לטענות ההדדיות והמנוגדות שהעלו הצדדים בעניין זה. עוד יוער, עובר לחיתום, כי בין אם חוות הדעת המקורית ניתנה ביום 2.2.02 כפי שטען בתחילה הנתבע בהגנתו ובין אם ניתנה ביום 1.2.01 כפי שנטען בסיכומים - אין מחלוקת כי תשלומים לפי אותה חוות דעת בוצעו החל מיום 1.1.01 - ובכך העידו שני הצדדים על עצמם כי לא ראו בעייתיות בתשלום רטרואקטיבי. ממילא אין פסול גם בעדכון תעריף רטרואקטיבי. מי מהצדדים לא העלה טענות באשר לסמכות להידרש בהליך ממין זה (תביעה כספית), לפרשנות פסק הבורר ולהיות הליך זה הדרך המתאימה לכך. כן לא הפנו לכל פסיקה או תמיכה חיצונית אחרת בטענותיהם, מעבר למסמכים והעולה מהחקירה. משבחרו בדרך זו- הלכתי בדרכם. העולה מן המקובץ; התעריף הקובע הוא 5,650$. בהתאם לתעריף זה היה צורך לשלם במקום התעריף המקורי של 2,150$ וזאת כבר החל מיום 1.1.06. לפיכך בגין התקופה שבין 1.1.06 ועד 1.3.07 יש להשלים הפער שבין שני התעריפים כאשר זה עומד על 3,500$ X 14 ח' = 49,000$. מנגד - הנתבע שילם בין יום 1.3.07 ועד ליום 1.11.07 - סך של 6,500$ במקום 5,650$. ממילא שילם בעודף כאן במשך 8 חודשים את ההפרש של 850$ ובסך הכול עודף של 6,800$. ממילא לאחר הפחתת הסכום ששילם בעודף מייתרת חובו - על הנתבע לשלם עוד 42,200$. הנתבע לא חלק בהגנתו על תחשיב התובע לפיו החוב יומר בהתאם לשער הדולר ביום 1.3.07 (4.218 - אשר יוער כי הוא נמוך יותר מהשער ביום 1.1.06) ולפיכך יועמד על סך מעוגל של 178,000 ₪. בהתאם למבוקש, על הנתבע אפוא לשלם לתובע סכום זה, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.3.07 עד ליום התשלום. עוד יחזיר הנתבע לתובע אגרת בית משפט ששילם והעלות בה נשא משכ"ט השמאי - שניהם בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום. כן ישלם בגין שכ"ט ב"כ התובע סך כולל של 21,000 ₪. יישוב סכסוכיםסכסוך משפחתיבוררותסכסוך