התובע נפגע בכף רגלו הימנית בתאונת אופנוע: ביום 16.9.09. אין מחלוקת בשאלת חבותה של הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונה. המחלוקת נוגעת לשאלת הנזק וגובה הפיצוי לו זכאי התובע. הנכות הרפואית בהסכמת הצדדים מונה ד"ר עמוס פייזר כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה. המומחה בדק את התובע, עיין במסמכים הרפואיים וכך קבע בפרק הסיכום והמסקנות בחוות הדעת: "מדובר בגבר בן 37 שהיה מעורב ב-16.9.09 בתאונת דרכים כרוכב אופנוע כשהאופנוע עליו רכב נפל על כף רגלו הימנית. הוא פונה לבית חולים הדסה הר הצופים. בבדיקה ניכרה נפיחות בכף הרגל אולם צילומי רנטגן פוענחו כתקינים. כף רגלו הימנית גובסה והוא שוחרר לביתו. בהמשך במסגרת מעקב וטיפול מרפאתי, בוצע סי טי של כף הרגל הימנית שהדגים שברים בעצמות טרזליות ומטטרזליות ללא תזוזה. לאחר תקופת הגבס טופל בפיזיותרפיה. כיום סובל מכאבים והגבלה בתנועות המידפוט בכף רגל ימין וכאבים והגבלה בתנועות האצבע הראשונה. נכותו בעקבות התאונה הנדונה היא כדלקמן: 10% לפי סעיף 49(2)(1) מחצית בעקבות הגבלה חלקית בתנועות טרזליות מלווה כאב לאחר שברים בעצמות התרזליות ובסיסי מטטרזים. 5% לפי סעיף 50(ד) ( מחצית) בגין הגבלה חלקית בתנועות מפרק מטטרזי פלנגיאלי ראשון מלווה כאב". התובע טען בסיכומיו כי נכותו המשוקללת אינה 14.5% (שקלול הנכויות בגובה 10% ו-5%), אלא סכום שני סעיפי הנכות שקבע המומחה, קרי 15%, שכן "לא מדובר במספר פגימות אלא פגימה אחת שהותאמה לחיבור של שני סעיפי ליקוי וחלוקתה לשניים" (עמ' 39 לפרוטוקול, שו' 15-14). לא ברור על מה נסמכת טענתו זו של התובע. מחוות הדעת של המומחה עולה כי נקבעה נכות בשיעור 10% בגין הגבלה חלקית בתנועת המידפוט בכף הרגל ונכות בשיעור 5% בגין הגבלה חלקית בתנועות האצבע הראשונה בכף הרגל. במצב דברים זה, כאשר מדובר בשתי פגימות שונות, אליהן מצא המומחה לנכון להתייחס בנפרד, איני רואה מקום לחרוג מן הכלל הקובע את דרך חישוב הנכות המשוקללת (במאמר מוסגר אציין, כי איני רואה כל משמעות לפער בין החישובים, ואף אם קביעתי לעניין אופן חישוב הנכות היתה אחרת, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנותי בהמשך). נכותו המשוקללת של התובע עקב התאונה היא, אם כן, בגובה 14.5%. בסיס השכר הצדדים נחלקו לעניין בסיס השכר של התובע ובאשר להשלכות שיש לפגיעתו בתאונה על כושרו להשתכר. בטרם אדון בהשלכות הפגיעה על תפקודו ועיסוקו של התובע, אתייחס לטענות הצדדים לעניין גובה שכרו של התובע עובר לתאונה ולאחריה. התובע, עו"ד במקצועו, העיד כי עם קבלת רישיון עריכת הדין בשנת 2001 החל לעסוק במקצוע כעצמאי. לטענתו, בשנים הראשונות לפועלו לא הראה העסק רווחים משמעותיים, אך עם השנים התבסס המשרד ובשנת התאונה החל להראות רווחים נאים. התובע טען כי בשנת 2009, שנת התאונה, הכנסותיו היו "על סף שילוש השכר הממוצע במשק" וגם בשנת 2010 היו לו "הכנסות יפות", אף שחלק נכבד משנה זו הקדיש לטענתו לשיקום הרגל מהתאונה (סעיף 15 לתצהיר מיום 18.9.11). התובע טען עוד, כי ניתן להיווכח שהכנסותיו במגמת גידול ומאז שנת 2011 עולה ההכנסה החודשית על שילוש השכר הממוצע במשק. מטעם התובע הוגש תצהיר רואה החשבון שלו, מר עובד בן דוד, אשר טען כי משרדו של התובע מצוי בתהליך צמיחה, כאשר במהלך השנים ניכר גידול מתמיד בהכנסות. עוד נטען, כי חרף הגידול בהכנסות, בשנים 2007 ו-2008 חלה ירידה ברווחיו של התובע, וזאת בשל גידול משמעותי בהוצאות בכלל וברכיבי השקעה בפרט. לטענת רואה החשבון, מאז שנת 2009 חלה עליה תלולה ברווחים, אשר הביאו אותו להמליץ לתובע להתאגד כחברה משיקולי מס, ומאז אוגוסט 2011 התובע מנהל את עסקו כחברה פרטית שהוא בעליה היחיד. הנתבעת טענה, מנגד, כי מהמסמכים שהוגשו עולה כי בין השנים 2002 ל-2008, בתקופה של 7 שנים קודם לתאונה, השתכר התובע כ-3,000 ₪ בממוצע חודשי, כאשר בשנים 2009 (שנת התאונה) ו-2010 עמד שכרו החודשי על כ-11,000 ₪ ברוטו בממוצע. כן נטען, כי הכנסות החברה אליהן התייחסו התובע ורואה החשבון כוללות גם הכנסות משכירויות ומכל מקום החברה היא אישיות נפרדת ואם ירצה התובע למשוך כספים מהחברה יהיה עליו להצהיר על כך ולשלם מס בהתאם, אלא שהתובע בעדותו לא סיפק תשובות לשאלות שנשאל לגבי משיכת כספי החברה והיכן הם מצויים. בקביעת שכרו של עצמאי וכושר השתכרותו הפוטנציאלי קיים קושי טבוע, ולקושי הקיים ממילא מצטרפת בענייננו העובדה כי בשלב מסויים לאחר התאונה החל התובע לפעול באמצעות חברה ובפני בית המשפט לא נפרשו כל הנתונים המאפשרים לראות את התמונה במלואה. בחינת הכנסותיו של התובע קודם לתאונה מלמדת על תנודתיות מסויימת, הכנסות נמוכות יחסית בצד מגמה כללית של עליה במחזור העסקי. על פי תקצירי השומה שהגיש התובע (נ/1) הכנסתו החודשית הממוצעת (ברוטו) של התובע בשנים שקדמו לתאונה היא כמפורט להלן: בשנת 2003 - 2,943 ₪; בשנת 2004 - 6,398 ₪; בשנת 2005 - 0 ₪; בשנת 2006 - 5,823 ₪; בשנת 2007 - 0 ₪; בשנת 2008 - 270 ₪. בשנת 2009, שנת התאונה, עמדה הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע ע"ס 13,391 ₪ ברוטו (ובניכוי מ"ה כ-11,911 ₪). בשנת 2010, השנה שלאחר התאונה עמדה הכנסתו החודשית הממוצעת ע"ס 9,734 ₪ ברוטו (ובניכוי מ"ה כ-9,000 ₪). כאמור, בהתאם להמלצת רואה החשבון ומשיקולי מס באוגוסט 2011 החל התובע מנהל את עסקו באמצעות חברה שהוא בעליה. בחקירתו נתבקש רואה החשבון להתייחס להכנסות התובע בשנים 2012-2011 ועל פי דבריו בשנת 2011 היו סך ההכנסות כ-400,000 ₪ ברוטו (261,583 ₪ רווחי החברה, 74,840 ₪ הכנסה ממשכורת ועוד כ-60,000 ₪ הכנסה כעצמאי בחלק מהשנה) ובשנת 2012 היה סך ההכנסות כ-277,000 ₪ ברוטו (כ-150,000 ₪ הכנסות ממשכורת וכ-127,000 ₪ רווחי החברה). קרי, לשיטתו של רואה החשבון הכנסות התובע בשנת 2011 עמדו על 33,000 ₪ ברוטו בממוצע חודשי ובשנת 2012 על כ-23,000 ₪ ברוטו (ובניכוי מס הכנסה, כ-18,500 ₪). הסכומים אליהם התייחס רואה החשבון כוללים, כאמור, את רווחי החברה, אלא שבכל הנוגע לרווחים אלה לא הובהרו הדברים עד תום. המסמכים החשבונאיים הרבים שצורפו והעדויות, הן של התובע והן של רואה החשבון שלו, לאו דווקא שפכו אור על עניין זה. רואה החשבון הסביר בחקירתו, בין היתר, כי החברה מחזיקה בנכס מקרקעין (בו ממוקם משרד התובע) ומשכירה חדרים למשרדי עורכי-דין, אך לא ניתנו על ידו תשובות מספקות בכל הנוגע לרווחי החברה המועברים לתובע, אם בכלל. גם התובע בחקירתו לא תרם להבהרת העניין. התובע אישר כי חלק מהכנסות החברה שבבעלותו, כ-72,000 ₪ ברוטו בשנה, הן מהשכרת נכס, וכאשר נשאל מה נעשה ברווחי החברה, ענה כי הם מועברים לטובת החזר הלוואה שנלקחה לצורך רכישת הנכס (החזר שאינו מופיע בדוחות כהוצאה - ר' עדות רואה החשבון בעמ' 30, שו' 26). כאשר נשאל התובע באופן ספציפי באשר לגובה הכספים המועברים אליו מתוך רווחי החברה, לא נתן תשובה מספקת (עמ' 17, שו' 18 - עמ' 18, שו' 19). בכל הנוגע להכנסות הנטענות לשנת 2011 טענה עוד הנתבעת, כי ההכנסות בשנה זו אינן מייצגות את הכנסות התובע בדרך כלל, שכן בשנה זו היתה הכנסה אחת בסכום של כ-338,000 ₪ (כולל מע"מ) מתיק אחד בלבד, הכנסה חריגה ויחידה בסדר גודל כזה בכל שנות עבודתו של התובע. התובע אישר בחקירתו כי מדובר בהכנסה מתיק אחד שהטיפול בו החל בשנת 2006 ולא עלה בידו להצביע על תיק נוסף בסדר גודל כזה שטופל על ידו בכל שנות עבודתו. נראה, אם כן, כי יש בסיס לטענה כי הכנסתו של התובע בשנת 2011 יוצאת דופן ואינה משקפת את הכנסותיו בדרך כלל. מהמקובץ עולה, כי במשך שנים קודם לתאונה היו הכנסותיו של התובע נמוכות מהשכר הממוצע במשק ולרוב נמוכות משכר מינימום. במהלך השנים ניכרת מגמה כללית של גידול בהכנסות, שהיא ככל הנראה תוצר של התפתחות טבעית והתבססות במקצוע, כאשר בשנת התאונה עמדה הכנסתו על כ-12,000 ₪ (ולא "על סף שילוש השכר הממוצע במשק", כטענת התובע) ובשנת 2010 על סך כ-9,000 ₪. משנת 2011 טוען התובע להכנסות גבוהות בהרבה, הכוללות משכורת שהוא מושך מהחברה ורווחי החברה. כאמור, אין לקחת את השכר לשנת 2011 כמייצג את בסיס השכר של התובע וזאת במנותק מכל מה שקדם לשנה זו ובא אחריה, ובכל הנוגע לרווחי החברה לא הובהרו הדברים עד תום, אך בכל מקרה ידוע הוא כי ההכנסות הנטענות לשנים 2011 ו-2012 כוללות בתוכן גם הכנסות שמקורן בהשכרת נכס (לדברי התובע, כ-75,000 ₪ ברוטו בשנה), הכנסות שאינן מושפעות כלל מהפגיעה בתאונה. הפסד השתכרות וגריעה מכושר השתכרות בצד המחלוקת בנוגע לבסיס השכר, נחלקו הצדדים גם באשר להשלכות שיש לפגיעתו של התובע על כושרו להשתכר. בעוד שהתובע טען כי הכאבים מהם הוא סובל פוגמים בכושר הריכוז שלו וביכולתו לעבוד לאורך שעות, טענה הנתבעת כי התובע עובד כיום באופן מלא ללא מגבלות ואין לו כל הפסדים. לנכותו המזערית בכף הרגל, כך טענה הנתבעת, אין כל השלכה על עיסוקו כעורך דין או על הכנסותיו. מהראיות שבאו לפני עולה כי לפגיעתו של התובע בתאונה השלכה שולית, אם בכלל, על עיסוקו ועל כושרו להשתכר. התובע אישר כי לעולם לא ידחה לקוח חדש שירצה להיפגש עמו (עמ' 16, שו' 7-6), אך לדבריו "זה משפיע באותו פסיק שזה משפיע גם על שיחת טלפון עם לקוח אם במקרה אני אחרי יום שעמדתי בבית המשפט ואני בשיחה עם לקוח, בין אם זה לקוח קיים או חדש, יש לי פחות סבלנות כי אני מתרכז בכאב. לא אזרוק אותו, אייצג אותו, אבל זה פוגע באותה מינוריות שזה פוגע" (עמ' 16, שו' 13-9). התובע טען עוד כי הוא מסיים כיום את עבודתו בשעה מוקדמת יותר מבעבר. הגם שסייג ואמר שאין הוא מבקש להשליך את הכל על התאונה, טען עדיין כי בסוף יום עבודה הוא מותש יותר ובעוד שבעבר היה נשאר במשרד עד השעה 20:00-19:00, כיום במקרים רבים הוא לא נשאר לאחר השעה 16:00 או 17:00. בניגוד לטענה זו, העידה אשתו של התובע, גב' שלומית שניידשר, כי אין הבדל בשעות עבודתו בשנים האחרונות. כאשר נשאלה האם כיום לתובע יותר עבודה או פחות בהשוואה ל-5 או 6 שנים קודם לכן, ענתה כי אינה יודעת וכל שהיא יודעת "שהוא יוצא בשעה איקס בבוקר וחוזר באותה שעה בערב" (עמ' 11, שו' 27). כלומר, אשת התובע העידה כי שעות עבודתו של התובע לא השתנו בשנים שלאחר התאונה, וגם אם תאמר כי זמן נסיעתו היום התארך במעט (שכן, לדבריו, כיום הוא נוסע במכונית ולא באופנוע), עדיין אין בכך להלום את טענות התובע בנוגע לקיצור שעות עבודתו. גם טענתו של התובע כי הוא הולך כיום "בצליעה באיטיות ובזהירות רבה" (עמ' 4 לתצהיר) וכי רק "לעיתים נדירות מאוד... פעם במס' חודשים במקרה הטוב" כוללים אימוני הכושר שלו הליכות (עמ' 14, שו' 16), עמדה בסתירה לטענת אשתו שהשיבה בחקירתה כי אימוני הכושר של התובע הם מעטים מפאת חוסר זמן וכי הם כוללים בעיקר הליכה אחת לשבועיים (עמ' 11, שו' 4-3). בהתחשב בטיב פגיעתו של התובע ובאופי עבודתו, שאינה עבודה פיסית, ועל רקע הנתונים שהציג התובע באשר להכנסותיו לאחר התאונה, יש מקום לקביעה לפיה נכותו של התובע לא גרמה לפגיעה בשכרו ובהכנסותיו מהחברה בשנים שלאחר התאונה. בכתב התביעה לא טען התובע להפסדי שכר בעבר, אך בתצהירו טען כי לאחר התאונה נעדר מהעבודה והיה מגיע כל מספר ימים רק כדי "להשלים פערים" ולבצע את המטלות הדחופות וכאשר חזר לעבודה "פחות או יותר מלאה" החל להעסיק עורכת דין במשרה חלקית על מנת שתסייע לו לעמוד בנטל העבודה. אין בידי לקשור בין פגיעתו של התובע בתאונה לבין העסקת העובדת הנוספת. מהראיות שבאו לפני עולה כי התובע החל להעסיק את עורכת הדין השכירה כחצי שנה לאחר התאונה, בעת שמצבו הרפואי התייצב, והיא מועסקת עד היום. עורכת הדין לא הובאה לעדות והדבר פועל לחובתו של התובע בנקודה זו. בנסיבות אלה, סביר יותר להניח כי הגידול הכללי בהיקף העבודה, המתבטא גם בהכנסות התובע באותן שנים כפי שפורט לעיל, הביא להעסקת עורכת דין שכירה. מכל מקום, משהתובע עצמו לא טען זאת בכתב התביעה ולא תבע הפסדים לעבר, אין לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר. כאמור, לנכותו של התובע השלכה שולית, אם בכלל, על כושרו להשתכר. ניתן להיווכח כי הכנסותיו של התובע עלו במידה ניכרת לאחר התאונה (גם אם לא בשיעור לו טען התובע). מצב זה, הנמשך שנים לאחר התאונה, משליך גם על קביעת גובה הפיצוי לעתיד. בקביעתו של זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את אופי עבודתו של התובע, שאינה כוללת רכיב פיסי, את יכולתו לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה, את כושר הסתגלותו למצבו החדש וגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). בהתחשב בכל אלה ובשכרו של התובע קודם לתאונה, בשנת התאונה ובשנים שלאחר מכן, הגעתי למסקנה כי יש לפצותו בסכום גלובלי של 250,000 ₪, בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. פיצוי זה לוקח בחשבון את כל הנתונים והנעלמים והוא מהווה כ-40% מהחישוב האקטוארי שהיה מתקבל על בסיס שכר של 18,500 ₪, וזאת עד הגיע התובע לגיל 70. השכר על בסיסו נעשה החישוב הוא השכר החודשי הממוצע לשנת 2012 (השכר האחרון הידוע), כאשר הובאו בחשבון כל השיקולים שנסקרו בהרחבה לעיל, בהם העובדה שהשכר לשנת 2012 כולל גם את רווחי החברה, בהם הכנסות הוניות, ובצד זה נלקח בחשבון פוטנציאל ההשתכרות של התובע על רקע הגידול הכללי בהכנסות. הסכום האמור לוקח בחשבון גם הפסדי פנסיה, שיש ליתן להם משקל קטן בנסיבות העניין, כאשר אין כל הוכחה להפסדי שכר בפועל אלא ההיפך. נזק לא ממוני בגין הנזק הלא ממוני יש לפסוק לתובע פיצוי על פי התקנות ובהתאם לנכות בשיעור 14.5%, ובסה"כ 25,300 ₪ במעוגל. עזרת הזולת בתצהירו טען התובע, כי לאחר התאונה היה מושבת למשך כ-8 שבועות, בהן רגלו היתה נתונה בגבס. בתקופה זו, כך נטען, היה מוגבל בהליכה, בעמידה ובנהיגה וכל עול ניהול משק הבית והטיפול בילדים נפל על אשתו. התובע טען עוד, כי אשתו ובני משפחה אחרים אף סייעו רבות בהסעתו ממקום למקום, לרבות ממקום מגוריו למשרדו בירושלים. לטענת התובע, כיום הוא עושה פחות במסגרת הבית משעשה בעבר. כך, למשל, בכל הנוגע לפעילות עם ילדיו בשעות הפנאי, עבודות אחזקת הבית והגינה, קניות גדולות, ובגין כל אלה נעזר יותר באנשי מקצוע בתשלום. הנתבעת טענה, כי העזרה שניתנה לתובע לא חרגה מעזרת בני משפחה רגילה והתובע לא טען לעזרה בשכר. לגבי העתיד טענה הנתבעת, כי טענותיו של התובע בעניין זה לא נתמכו בראיות כלשהן והוכח שאין כל צורך בעזרה. התובע לא צרף קבלות כלשהן על תשלום לבעלי מקצוע וספק אם נכותו, בהתחשב באופייה ושיעורה, מצדיקה פיצוי בגין עזרה בשכר בביצוע פעולות היום-יום או בעבודות אחזקת הבית. בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לפסוק לתובע סכום של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד. סכום זה לוקח בחשבון את עזרת קרוביו בעבר, בעיקר בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה, וכן פיצוי לעתיד, מתוך מחשבה שהתובע עשוי להיזקק בעתיד לעזרה כלשהי בגין הפגיעה ברגלו. הוצאות רפואיות התובע טען, כי כתוצאה מפגיעתו בתאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות וצרף קבלות בסכום העומד לטענתו על כ-9,000 ₪ בגין טיפולי רפלקסולוגיה, דיקור, מדרסים, כדורי מגה-גלופלקס שנרכשו לטענתו על פי המלצת הרופא המטפל, וכיו"ב. הנתבעת טענה, כי כל ההוצאות הרפואיות מכוסות בסל הבריאות ולא הוכח הצורך בטיפולים נוספים. כן נטען, כי בעת בדיקתו אצל המומחה הצהיר התובע כי אינו מטופל, ואילו לקראת מועד ההוכחות הוגשו קבלות נוספות ללא רצף טיפולי שקדם לכך. בין המסמכים הנוספים שצרף התובע לקראת דיון הוכחות מצוי מסמך רפואי מקופת חולים שנרשם על ידי "רופא ממיין" ביום 9.8.11, בו ניתנה הפניה לטיפולי רפלקסולוגיה ואקופנטורה. התובע צרף מסמך נוסף המעיד על ביצוע שני טיפולי אקופונטורה וטיפול רפלקסולוגיה אחד בקופת החולים במהלך חודש דצמבר 2011, בגינם שילם 235 ₪ בסה"כ, ואילו יתר הקבלות שצורפו, כעולה מהן, הינן בגין טיפולים אליהם פנה התובע באופן פרטי כשנה לאחר מכן, בעיקר בחודשים דצמבר 2012 וינואר 2013. הקבלות שצורפו מלמדות כי במהלך חודש דצמבר 2012 לבדו שולם סך של 1,710 עבור 6 טיפולי רפלקסולוגיה ו-3 טיפולי כירופרקטיקה. בחודש ינואר 2013 שולם 1,000 ₪ בעבור דיקור ובחודש מרץ 2013 סך של 3,360 ₪ בעבור 10 טיפולים בדיקור. המדובר בסכומים מופרזים שהוצאו בפרק זמן קצר בגין טיפולים רבים אליהם פנה התובע באופן פרטי, כאשר בחוות הדעת אין כל תימוכין לצורך בטיפולים נוספים כלשהם והתובע לא פנה למומחה בשאלות הבהרה לעניין זה. ככל שהתובע נזקק במהלך החודשים הנ"ל לטיפול אינטנסיבי, כעולה ממועדי הקבלות, לאחר תקופה ארוכה במהלכה לא קיבל כל טיפול, יש להניח כי היה ניתן לכך ביטוי במסמכים הרפואיים, אך כזה אין מוצאים. כמו כן לא הובהר מדוע לא ניתן היה לקבל את אותם טיפולים דרך קופת החולים, כפי שנעשה בשנת 2011, ולפיכך איני מוצאת הצדקה לחייב את הנתבעת לשלם את מלוא עלותם של כל הטיפולים. בהתחשב בשיקולים שפורטו לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי עבור חלק מהוצאותיו הרפואיות וכן בגין הוצאות הנסיעות לטיפולים, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 7,000 ₪ נכון להיום. ניידות התובע עתר לפיצוי בסכום נכבד בגין הוצאות ניידות בטענה כי עקב הפגיעה ברגלו אינו יכול לרכוב עוד על אופנוע, וביקש לפצותו בהפרש בין עלות אחזקת אופנוע לעלות אחזקת רכב. התובע הגיש מטעמו חוות דעת של כלכלן, מר משה קצין, בה נערך תחשיב למציאת ההפרש בין עלות אחזקת מכונית טיפוסית 1,600 סמ"ק לבין עלות אחזקת אופנוע 400 סמ"ק, מהסוג שהתובע החזיק. המומחה מר קצין קבע בחוות דעתו כי ההפרש בין העלויות הוא 1,371.93 ₪ לחודש (2,796 ₪ לעומת 1,425 ₪). חישוביו התייחסו להיקף נסיעות של כ-1,000 ק"מ בחודש, מחציתם בעיר ומחציתם מחוץ לעיר, והם כללו את עלויות הרכבים (בהנחה כי הרכב הפרטי מוחלף כל 4 שנים), תיקונים, ביטוחים, דלק ועוד. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת של מר בעז מוגילבקין, שמאי בוחן וקצין בטיחות מורשה. המומחה התייחס בחוות דעתו לכשירותו של התובע לנהוג בקטנוע מנהלים סוזוקי בורגמן בנפח 400 סמ"ק וכן לעלות רכישת רכב פרטי משומש המתאים לתובע, אחזקתו והחלפתו, תוך השוואה לעלות אחזקת הקטנוע שהיה לו. המומחה קבע בחוות הדעת כי התובע יכול גם כיום לנהוג בנוחות ובבטיחות בקטנוע כאמור, דוגמת זה שהיה לו, שכן תפעולו נעשה באמצעות הידיים בלבד בלי שום צורך בפעולה של הרגליים ואף ייצובו, בעת עמידה ברמזור, למשל, הוא באמצעות הורדת רגל שמאל לכביש. המומחה הגיע בחוות דעתו למסקנה כי ההפרש בין עלות אחזקת אופנוע סוזוקי בורגמן 400 סמ"ק לאחזקת מכונית פרטית משומשת עומד על 11 ₪ בחודש (1,748 ₪ לעומת 1,737 ₪). התובע טען ארוכות לעניין הפרש העלויות בין הרכבים, הגיש חוות דעת כלכלית לעניין זה (דבר שהצריך את הנתבעת להגיש חוות דעת נגדית) והמומחים אף נחקרו על חוות דעתם, אלא שכל טענותיו של התובע בעניין זה הן בבחינת "בית הבנוי על חול", שכן התובע לא הניח את היסודות לטענותיו אלה, והרי כלל לא הוכח שמצבו הרפואי של התובע אינו מאפשר לו לרכוב על אופנוע. התובע אישר כי לא שללו לו את הרישיון לאופנוע וכי לא פנה לרשויות להודיע כי מצבו הרפואי השתנה באופן המחייב שלילת רישיון זה (עמ' 15, שו' 4-1). כמו כן, ואף שהתובע טען כי האורטופד שלו אמר לו "שלא לעלות על אופנוע", לא הוצגה קביעה רפואית כזו. קביעה מעין זו גם אינה עולה מחוות דעתו של המומחה. המומחה לא זומן לחקירה והתובע אף בחר, מסיבותיו, שלא לשלוח למומחה שאלות הבהרה בעניין זה. יתר על כן, מהמסמכים החשבונאיים שהוגשו עולה כי התובע המשיך והחזיק באופנוע עד שנת 2011. אף שהתובע טען בתצהירו כי מאז התאונה אינו יכול לרכוב על אופנוע ועקב כך העמיד את האופנוע למכירה, עולה מהמסמכים החשבונאיים (נ/5) כי התובע החזיק באופנוע עד שנת 2011, ובשנת 2010, השנה שלאחר התאונה, נעשה באופנוע שימוש מלא, בדומה לשנה שקדמה לתאונה, כפי שניתן לראות מהדיווח על הוצאות ביטוח, דלק ותיקונים. הנה כי כן, טענת התובע על היעדר יכולתו לרכוב על אופנוע עקב פגיעתו לא זו בלבד שלא הוכחה אלא אף נסתרה מתוך המסמכים. בהקשר זה יצויין עוד, כי מהמסמכים החשבונאיים עולה שבמהלך השנים עשה התובע שימוש נרחב ברכב פרטי לצרכי עבודה, הרבה יותר מהנטען על ידו ועל ידי אשתו (או לפחות כך הצהיר לרשויות המס), וגם מטעם זה אין מקום לטענות התובע בעניין ולתביעתו להשית על הנתבעת את מלוא ההפרש בין עלויות אחזקת אופנוע לאחזקת רכב. אציין, כי ניתן להבין את חששו של התובע מפני רכיבה על אופנוע, על כל הסיכונים הכרוכים בכך והחשש מפני פגיעה חוזרת, אך אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק חיוב הנתבעת בפיצוי התובע בגובה הפרש העלויות בין אחזקת אופנוע לאחזקת רכב. יחד עם זאת, ובהנחה כי עקב פגיעתו של התובע בכף הרגל יכול ויתקשה לעתים בהליכה ממושכת ובשל האפשרות כי יזדקק לעתים לנסיעה במונית מקום בו היה יכול לולא הפגיעה ללכת ברגל, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך 25,000 ₪. תאונת עבודה - האם? הנתבעת טענה כי תאונת הדרכים היתה במהלך יום העבודה של התובע וביקשה לנכות מענק רעיוני. הנתבעת נסמכה בטענתה על גיליון חדר המיון מיום התאונה, בו נרשם כי התובע היה בדרך מעבודתו. התובע טען כי התאונה אינה תאונת עבודה. לטענתו, ביום התאונה לא עבד כלל, אלא היה בדרכו להביא תרופה לסבו שהתגורר בגבעה הצרפתית ומשם היה צריך לחזור הביתה לאסוף את אחד מילדיו מבית הספר. אמנם, בתעודת חדר המיון נרשם כי התובע היה בדרך מעבודתו, ואולם לא ידוע על סמך מה נרשמו הדברים ובנסיבות העניין אני מעדיפה את עדותו של התובע, שהיתה מהימנה עלי, ולא די ברישום בתעודה כדי לסתור את עדותו. אשר על כן, אני קובעת כי אין המדובר בתאונת עבודה ואין לנכות מענק רעיוני. סוף דבר בהתאם לכל המפורט לעיל, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: נזק לא ממוני - 25,300 ₪; הפסד שכר ואבדן כושר השתכרות - 250,000 ₪; עזרת הזולת - 15,000 ₪; הוצאות - 7,000 ₪; ניידות - 25,000 ₪; סה"כ 322,300 בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 49,440 ₪ וכן באגרת המשפט. נוכח האמור בסעיף 28 לעיל, לפיו לא הונח כל בסיס לטענה שמצבו הרפואי של התובע עקב התאונה אינו מאפשר לו לרכוב על אופנוע, איני מוצאת מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות המומחה בתחום הכלכלה, מר קצין, וכל צד ישא בהוצאות המומחה מטעמו. אופנועתאונת דרכיםתאונת אופנוערגליים