תביעה לתשלום של עסקאות אשראי טלפוניות, אשר בוצעו ע"י רוכשים כלשהם מחו"ל, באמצעות כרטיסי אשראי שנסלקו על ידי הנתבעות. התביעה הוגשה לאחר שזיכוי התובעת בסכום העסקאות בוטל על ידי הנתבעות, נוכח טענת בעלי הכרטיסים לשימוש לרעה בכרטיסיהם. השאלה המרכזית בהליך זה הינה, על מי מהצדדים לשאת בסיכון הכרוך בביצוע עסקה טלפונית, כאשר בעליו של כרטיס האשראי התכחש לעסקה וטען לשימוש לרעה בכרטיסו - בית העסק או חברת כרטיסי האשראי ? תמצית העובדות התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק מוצרי תקשורת, לרבות טלפונים לוויניים. הנתבעות הינן חברות בבעלות קבוצת תשלובת ישראכרט, הפועלת בתחום אמצעי התשלום. בסוף שנת 2004, התקשרה התובעת עם כל אחת מהנתבעות בהסכמי ספק ("הסכם ספק - הסדר כרטיסי ישראכרט" ו-"הסכם ספק - הסדר כרטיסי יורופיי") (להלן, יחד: "הסכם הספק"). במספר מועדים במהלך החודשים אוגוסט - ספטמבר 2007, התקשרה התובעת בעסקאות נשוא התביעה. מדובר בארבע עסקאות טלפוניות שונות, למכירת טלפונים לוויניים לשני מזמינים מסינגפור (להלן: "העסקאות"). התשלום בגין העסקאות נעשה באמצעות מספר כרטיסי אשראי שנסלקו על ידי הנתבעות (להלן: "כרטיסי האשראי" או "הכרטיסים"). זאת, לאחר שיחה עם נציג שירות של הנתבעות, ולאחר בדיקת צילום כרטיסי האשראי ותעודות הזהות שהעבירו המזמינים לתובעת והחתמת המזמינים על ספחי תשלום שהנפיקו הנתבעות בגין כל עסקה. בכל אחת מהעסקאות נרכשו מספר מכשירי טלפון לוויניים. סכומן הכולל של העסקאות הינו 31,750 $. (יצוין, כי בתביעה נטען לחמש עסקאות, ביו החודשים אוגוסט-ספטמבר 2007, בסכום כולל של 44,600 $, אך בסיכומי התובעת הצטמצם הטיעון לארבע העסקאות הנ"ל, לאחר שהתברר כי העסקה החמישית לא בוצעה). התובעת סיפקה למזמינים, בסינגפור, את המוצרים נשוא העסקאות, באמצעות ספק באנגליה בשם HDL וחשבונה אף זוכה על ידי הנתבעות בסכומי העסקאות, בפרוצדורה הרגילה. לאחר אספקת הסחורה, הודיעו בעליהם של כרטיסי האשראי לנתבעות על שימוש לרעה שנעשה בכרטיסי האשראי הנדונים. עקב כך, בוטלו על ידי חברות האשראי חיוביהם של בעלי הכרטיסים בסכומי העסקאות והנתבעות פנו אל התובעת בדרישה ל"החזר חיוב". בפועל, ביטלו הנתבעות את הזיכוי בחשבון התובעת בגין עסקאות אלו, כך ש"החזר החיוב" אכן בוצע. מכאן, ההליך שלפני. טענות הצדדים ג1. תמצית טענות התובעת עובר להתקשרותה בעסקאות, ובהתאם להנחיית נציג השירות של הנתבעות, בדקה התובעת צילום של כרטיסי האשראי ושל תעודת הזהות של הלקוחות ודוגמת חתימה על הכרטיסים. כן החתימה את הלקוחות על ספחי התשלום בגין העסקאות, אשר הונפקו ממכשיר הנתבעות המצוי בבית העסק של התובעת ווידאה התאמת החתימות לאלו המופיעות על גב כרטיסי האשראי עצמם. הנתבעות אישרו את תקינות העסקאות וזאת, הן בעצם הנפקת ספחי התשלום והן בשיחה שהתקיימה עם נציג שירות הלקוחות שלהן, בה נאמר כי בעסקאות מהסוג הנדון כל שנדרש הוא חתימה על ספח התשלום, בדיקת צילום תעודת זהות וצילום כרטיסי האשראי, פעולות שכאמור לעיל, בוצעו על ידי התובעת. מכאן, שעובר להתקשרותה בעסקאות ואספקת הסחורה, התובעת קיימה את מלוא התחייבויותיה הן על פי הסכמי הספק (ובפרט פרק ד' בהם) והן על פי הנחיות נציג השירות של הנתבעות, עליהן אף הסתמכה. לפיכך, בהתאם להסכמי הספק, הנתבעות מחויבות לשלם לתובעת את תמורת העסקאות והן אינן זכאיות לגלגלה על התובעת, למרות טענות הלקוחות לשימוש לרעה בכרטיסי האשראי. בנוסף לזכויותיה מול הנתבעות במישור החוזי, עומדת לתובעת בנסיבות המקרה אף עילת תביעה נזיקית מכוח עוולת הרשלנות, וזאת נוכח המצגים הרשלניים המטעים של נציגי השירות של הנתבעות עובר להתקשרות בעסקאות, לפיהם העסקאות תקינות ומאושרות. כן נטען להתקיימות יסודותיה של עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה, הנובעת מיחסי נאמנות בין הצדדים. לטעמה של התובעת אף קיים ספק האם הודעת המחזיקים בכרטיסי האשראי על שימוש לרעה שנעשה כביכול בכרטיסים, הינה הודעת אמת. לטענת התובעת אין לקבל את טענת ההגנה המרכזית שהציגו הנתבעות, שהסתמכו על סעיף 52 לנספח האחריות בהסכם הספק, לפיו התובעת, כספק, נטלה על עצמה את מלוא הסיכון לגבי השתבשות עסקאות טלפוניות. בהקשר זה טענה, כי יש להקנות עדיפות להוראותיו המפורטות של פרק ד' להסכם הספק, המסדירות את אופן ביצוען של עסקאות טלפוניות על ידי בית העסק, על פני נוסחו הכללי והגורף של סעיף 52 להסכם זה. זאת, בהיות הוראות פרק זה משום הסדר ספציפי אשר אין לרוקנו מתוכן, וכן נוכח הכללים בדבר פרשנות כנגד מנסח ההסכם ובדבר חובת עמידה על זכויות חוזיות בתום לב. בעניין זה טענה התובעת עוד, כי עמידה בתנאי פרק ד' להסכמי הספק לעניין אופן ביצוען של עסקאות טלפוניות מקנה לה "מעין ביטוח" לתשלום תמורת העסקאות וכי כל תוצאה אחרת תפגע ביחסי האמון והביטחון בין הספק לבין חברות האשראי, הנדרשות לחיי מסחר תקינים ויעילים. יצוין, כי תביעתה המקורית של התובעת בגדר הליך זה כללה אף טענות מתחום דיני החוזים האחידים, ובכללן הטענה כי הסכמי הספק הינם חוזים אחידים וכי התניות בהסכמי הספק לפיהן מלוא הסיכון והאחריות לעסקאות טלפוניות עם כרטיסים שהונפקו בחו"ל מהוות תנאי מקפח בחוזה אחיד. ואולם, לאור פסיקת בית המשפט העליון בנושא זה, לאחר הגשת התביעה דנן, הודיעה התובעת, כי היא מוותרת על טענותיה אלו (פרוטוקול מיום 1.11.10, עמ' 1 ש' 11-12). ג2. טענות הנתבעות הנתבעות הבהירו, כי הכרטיסים באמצעותם בוצעו העסקאות לא הונפקו על ידן אלא הינם כרטיסים שהונפקו על ידי חברות אשראי בחו"ל וכי במקרה דנן, ובהתאם לנתונים שבידיהן, אין כל סיבה לפקפק בכנות הודעות השימוש לרעה שמסרו מחזיקיהם החוקיים של הכרטיסים, באשר אין ולא הוכח כל קשר בין מחזיקים חוקיים אלו לבין הגורמים שביצעו את העסקאות מול התובעת וקיבלו לידיהם את המוצרים. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעות הינה, כי על פי הסכמי הספק אחריות התובעת לעסקאות טלפוניות הינה אחריות מלאה ומוחלטת. זאת, הואיל ובהסכמי הספק בין הצדדים, בגדרו של סעיף 52 להם, קיימת התייחסות ספציפית ומפורשת בנוגע לעסקאות טלפוניות, לפיה הצדדים הסכימו כי מלוא הסיכון במכירות אלו יוטל, באופן מוחלט, על בית העסק הספק - היינו, על התובעת. לטענת הנתבעות, אין בבדיקות שבוצעו, על ידי התובעת והנתבעות, עובר להתקשרות בעסקאות כדי לשנות את תנאי ההסכם על פיהם לתובעת אחריותה מוחלטת לכישלון העסקאות. ספחי התשלום לא הונפקו על ידי הנתבעות אלא על ידי התובעת, באמצעות מכשיר ה- P.O.S שברשותה, אין בהם כדי לשקף הסכמה או אישור כלשהם מצד הנתבעות לעסקאות הנדונות ובוודאי שאינם מלמדים על נטילת אחריות כלשהי מצד הנתבעות ביחס לעסקאות אלו או על צמצום אחריותה החוזית של התובעת בעניין זה. אין בחתימת המזמינים על שוברי התשלום בחו"ל כדי להוציא העסקאות מגדר עסקה טלפונית במסמך חסר, על כל המשתמע מכך, באשר ברור הוא, כי מדובר בהזמנה טלפונית וכי הכרטיסים המקוריים עצמם (להבדיל מצילומם) לא הוצגו לתובעת. אישורם הטלפוני של נציגי הנתבעות לתובעת עובר לביצוע העסקאות ניתן בהתייחס לשני היבטים בלבד - אישור על קיומו של הכרטיס הנדון ככרטיס במערכת אשר אינו מנוע שימוש, ואישור על קיומה של מסגרת אשראי מתאימה לביצוע העסקה. אין באישור כאמור כדי לאשר לבית העסק כי העסקה מתבצעת על ידי מחזיקו החוקי של הכרטיס. לפיכך, לנתבעות עמדה זכות, חוקית וחוזית, לחייב את חשבון התובעת באם המחזיקים החוקיים של כרטיסי האשראי התכחשו לעסקאות ודיווחו על שימוש לרעה, כפי שאירע במקרה דנן. דיון ד1. התכחשות בעלי הכרטיסים לעסקאות התובעת הציגה כאמור, בין שאר טענותיה, סימן שאלה בנוגע למידת האותנטיות אשר בהודעות בעליהם החוקיים של כרטיסי האשראי על שימוש לרעה בכרטיסיהם ועל התכחשותם לעסקאות נשוא ההליך. בין היתר הצביעה על חוסר התאמה בין החתימות על תצהירי בעלי הכרטיסים במסגרת הודעתם על שימוש לרעה לבין החתימות על ספחי התשלום וכרטיסי האשראי עצמם. הנתבעות, מנגד, הציגו, כבר בכתב ההגנה, את פרטיהם המלאים של בעלי כרטיסי האשראי הנדונים והבהירו, כי קיבלו מכל אחד מהם הודעת התכחשות לעסקאות, בפרוצדורה הרגילה (הודעות שהוגשו לתיק), וכי נוכח הודעות אלו, לא חויבו בעלי הכרטיסים בתמורת העסקאות. אין בידי לקבל את טענת התובעת בהקשר זה. חוסר ההתאמה הנ"ל בחתימות בוודאי שלא די בו כדי ללמד, בהכרח, על קיומה של בעיה בגרסת בעלי הכרטיסים החוקיים אשר התכחשו לעסקאות וטענו לשימוש לרעה. שהרי, לטענתם של בעלי הכרטיסים, נעשה שימוש לרעה בפרטי כרטיסיהם ולא הם, אלא גורמים אחרים כלשהם, היו מי שהתקשרו עם התובעת בעסקאות. חוסר התאמה בחתימות כאמור לכאורה תומך, ובוודאי שאינו מחליש בהכרח, את טענתם זו של בעלי הכרטיסים. יודגש, כי לא הוצגה לפני ראיה ממשית אחרת כלשהי, אשר יש בה כדי לתמוך בסימני השאלה שהציגה התובעת בעניין זה. כמובן, שלא די בהצגת טענה אפשרית בעלמא בעניין זה. לפיכך, נדחית טענת התובעת בעניין הספק באשר לאמיתות הודעת בעלי הכרטיסים אודות שימוש לרעה. ממילא נדחות טענות התובעת לרשלנות מצד הנתבעות בהקשר לאי חיובם של אותם בעלי כרטיסים במחיר העסקאות. ד2. האם עומדת לתובעת עילת תביעה חוזית או נזיקית במקרה דנן ? בפרק ד' לנספח האחריות בהסכם הספק מוסדר נושא ביצוען של מכירות על ידי בית העסק/הספק באמצעות הזמנות בטלפון ובדואר. הסעיפים הרלבנטיים לענייננו בפרק זה הינם סעיף 48 וסעיף 52 להסכם הספק. (שאר הסעיפים בפרק זה להסכם הספק, סעיפים 49-51 וסעיפים 53-54, מסדירים היבטים אחרים הנוגעים לעסקאות טלפוניות והזמנות בדואר, כגון חובת מסירת השוברים וההזמנות של עסקאות אלו לחברת האשראי, נושא ביטול עסקאות מסוג זה על ידי הלקוח, וכן זכותה של חברת האשראי להגביל את סוגי המצרכים לגביהם ניתן לבצע עסקאות טלפוניות או הזמנות בדואר. עניינים אלו אינם טעונים הכרעה בגדר הליך זה ואזכורם כאן נעשה לשם שלמות התמונה ולשם הצגת ההקשר הכללי בו נתונות הוראות ההסכם הנוגעות לענייננו - הוראת סעיף 48 וסעיף 52). בסעיף 48 לפרק ד' מפורטות חובותיו של הספק בכל הנוגע לאופן קבלת הזמנה באמצעות הטלפון, תוך ציון הפרטים אשר עליו לקבל מהלקוח בעסקה מסוג זה (שם, מספר כרטיס, מועד תום תוקפו של הכרטיס, מספר תעודת זהות/דרכון) וכן פרטים טכניים נוספים הנוגעים לאופן ביצוע ההזמנה, לרבות קבלת אישור חברת האשראי לגבי כל הזמנה טלפונית. בסעיף 52 לפרק ד' מוסדר נושא האחריות והשיפוי בנוגע לעסקאות טלפוניות והזמנות בדואר. לפי סעיף זה, מלוא הסיכון והאחריות בעסקאות מסוג זה, מוטל על כתפי הספק בלבד. וזו לשון הסעיף: "הספק נוטל על עצמו את מלוא הסיכון לגבי עסקאות שנעשו על פי תנאים אלה. הספק ישפה את ישראכרט מייד עם דרישה מאת ישראכרט בכל סכום שישראכרט תידרש לשלם ללקוח עקב כל מחלוקת העלולה להתעורר בין ישראכרט ובין הלקוח בקשר לחיובו של הלקוח בגין רכישת מצרך מהספק בדרך של הזמנה באמצעות הטלפון או הדואר. בלי לפגוע בכלליות האמור בפרק זה ובהסכם, ישראכרט תהיה רשאית לחייב בכל עת את חשבונו של הספק ו/או לקזז מסכומים כלשהם שהגיעו לספק מישראכרט את הסכומים עפ"י התחייבותו של הספק בסעיף זה". עינינו הרואות, ההסדר הספציפי החוזי בין הצדדים, דן במפורש, באופן צלול וברור, אשר אינו טעון פרשנות כלשהי, בסוגיית נטילת הסיכון במקרה של עסקאות טלפוניות שישתבשו, ובמסגרתו, הוטלה אחריות מלאה באותם מקרים על כתפי בית העסק הספק, היינו, בענייננו - על כתפי התובעת. נוכח נוסחו הברור של הסעיף, ממילא אין מקום וצורך, להידרש לטענת התובעת בעניין הכלל בדבר פרשנות כנגד מנסחות ההסכם - הנתבעות. ודוק: הסדר זה אשר בסעיף 52 מתייחס לעסקאות טלפוניות אשר נעשו "על פי תנאים אלה", היינו האחריות המלאה המוטלת במסגרתו על כתפי בית העסק במקרה של שיבוש בעסקה הינה בהנחה שהעסקה אכן בוצעה בהתאם להתחייבויותיו החוזיות של בית העסק על פי הסכם הספק ואיננה מצומצמת לאותם מקרים בהם הספק היפר את התחייבויותיו החוזיות לעניין אופן ביצוען של עסקאות טלפוניות. בעניין זה איני מקבלת את טענת התובעת בדבר עדיפות התניות בפרק ד' העוסקות באופן ביצוע עסקאות טלפוניות על פני סעיף 52 הממוקם אף הוא בפרק זה. מדובר בתניות חוזיות שונות, המסדירות היבטים שונים זה מזה של תחום העסקאות הטלפוניות, כאשר התניה הקבועה בסעיף 52 הינה זו אשר דנה, באופן מפורש וספציפי, בסוגיית האחריות והסיכון במקרים של שיבוש בעסקאות אלו. אף הסתמכותה של התובעת על סעיף 23(א) וסעיף 23(ג) סיפא להסכם הספק, אינה מועילה לתובעת על מנת להתגבר על ההסדר הספציפי ביחס לעסקאות טלפוניות אשר בסעיף 52 הנ"ל. כאמור, סעיף 52 הסדיר באופן ספציפי וברור את סוגיית נטילת הסיכון במקרה של השתבשות עסקה טלפונית, ואין בכוחם של סעיפים כלליים אלו כדי לרוקן או כדי לשנות את תוכנו של ההסדר הספציפי. הסדר זה אשר בסעיף 52 אף מתיישב, לטעמי, עם הגיונם של דברים ועם הקצאת סיכונים סבירה. שהרי, לתובעת, כבית העסק, שהינו מי שבא בדברים עם רוכשים המבקשים לבצע עסקאות טלפוניות, כלים טובים יותר לאמוד את תקינות ההזמנה. אכן, גם הכלים העומדים לרשות הספק, אינם מושלמים ואין בהם כדי להקנות בטחון מלא לתקינות העסקה הטלפונית. ואולם, לחברת האשראי בוודאי שאין כלים עודפים או אפשרות ממשית כלשהי לבדוק את תקינות העסקה הטלפונית, מבחינת זהות הגורם הנמצא מעבר לקו והאם הוא אכן בעליו החוקיים של כרטיס האשראי בו נעשה שימוש. יכולתה מוגבלת, בעיקרה, לבדיקת תוקפו של כרטיס האשראי בנקודת זמן נתונה ובדיקת קיומה של מסגרת אשראי מתאימה לביצוע העסקה בסכומה המבוקש. זאת ועוד: בית העסק אף חופשי, כמובן, להימנע מלהתקשר בעסקאות טלפוניות, בין בכלל, בין ביחס ללקוחות שאינם מוכרים לו מעסקאות קודמות בעבר, ובין מכל סיבה אחרת שהיא. הוא אינו מחויב לספק שירות זה של ביצוע עסקה טלפונית ללקוח כזה או אחר ואף אינו מחויב בגישה אחידה וקבועה בעניין זה. שהרי, בעסקאות מסוג זה יש סיכון מובנה מוגבר לעומת עסקה רגילה בה הלקוח ניצב מול הספק בבית העסק (אם כי גם בעסקאות כרטיס אשראי שאינן טלפוניות קיים, כידוע, לא אחת, סיכון מבחינת בית העסק). אף איני מקבלת טענת התובעת, כי משמלאה את דרישות ההסכם באשר לאופן ביצוען של עסקאות טלפוניות, קמה לה זכות, וודאית ומוחלטת, לתשלום תמורתן של אותן עסקאות. הצדדים אכן הסדירו ביניהם בהסכם הספק את הפרוצדורה לביצוע עסקאות טלפוניות וקבעו שורה של פעולות בדיקה ואישור אשר הספק נדרש לבצע עובר להתקשרותו בהזמנה טלפונית. ואולם, לצד זה קבעו הצדדים, בסעיף 52 הנ"ל, כי באותם מקרים בהם למרות שהספק פעל "על פי תנאים אלו", התכחש הלקוח לעסקה, מכל סיבה שהיא, ודרש מהנתבעות את ביטול החיוב בכרטיסו, יחול הסיכון על הספק, והוא יהיה מחויב לשפות את חברת האשראי ולהשיב את תמורת העסקה לידיה. לכן, אף לא מועילה לתובעת גרסתה, כי בשיחת הטלפון עם נציגי הנתבעות, אישרו האחרונים, כי כל שנדרש בביצוע עסקאות טלפוניות מאת התובעת, כבית עסק, הינו קיום פעולות הבדיקה המנויות בהסכם הספק. שהרי, אין חולק, כי פעולות בדיקה אלו הינן היחידות הנדרשות במישור החוזי בין הצדדים. ואולם, אין בכך כדי להכריע את שאלת זהותו של הגורם האחראי לסיכון במקרים בהם אותן עסקאות נכשלו, למרות ביצוע פעולות הבדיקה והאישור בהתאם לנדרש בהסכם הספק. בעניין זה, לא השתכנעתי, כי לתובעת, או למי מאנשיה שקיימו את אותן שיחות טלפון עם אנשי הנתבעות עובר לביצוע העסקאות, עם עובדים זוטרים כאלו או אחרים שנתנו מענה טלפוני לפניית בית העסק, היה יסוד להניח כי באותן שיחות שונה ההסדר בשאלת האחריות לעסקאות טלפוניות לעומת ההסדר החוזי. מכל מקום, אף אם רושם זה נוצר אצל התובעת, והיות והדברים אינם עולים בקנה אחד עם ההסדר החוזי, היה עליה להבהיר את הדברים במפורש מול הגורמים בדרג המתאים אצל הנתבעות, בטרם ביצעה את העסקאות הטלפוניות הנדונות, ולא להשאיר עניין זה עמום ופתוח לצד ההסדר החוזי הקיים. ודוק: בניגוד לעמדת התובעת, אין משמעות הדבר, לטעמי, ריקון מתוכן של התניות הנ"ל בהסכם המסדירות את פרוצדורת ביצוען של עסקאות טלפוניות. פעולות הבדיקה הנדרשות, מקדמות את בדיקת זהותו של הלקוח ותוקפו של כרטיס האשראי, והן בוודאי מצמצמות את הסיכון הגלום בעסקאות הטלפוניות, אך אין בהן, מטבע הדברים, משום הקניית תעודת ביטוח, ואף לא מעין ביטוח כטענת התובעת, לבית העסק, כי לא יארע שימוש לרעה בכרטיסים בהם מבוצעת, או כי כל ניסיון לשימוש לרעה יסוכל, בהכרח, באותן בדיקות. בעניין זה, ובמישור עובדותיו של המקרה דנן, אף מקובלת עלי טענת הנתבעות, שלא נסתרה, כי האישור שניתן לתובעת עובר לביצוע העסקאות, נסב אך ורק על כך שאותן עסקאות בוצעו באמצעות כרטיסי אשראי תקפים, היינו שאינם פיקטיביים, חסומים או מבוטלים וכי העסקאות בוצעו בגבולות מסגרת האשראי של הכרטיסים הנדונים ובפרוצדורה הנדרשת בהסכם. לפיכך, אף לא מועילה לתובעת העובדה, כי עדת ההגנה, גב' בק, אישרה את גרסת התובעת, לפיה התובעת עמדה בכל התנאים המנויים בפרק ד' להסכם הספק (עמ' 17 ש' 10-14 לפרוטוקול). שכן, כאמור, עמידה בתנאים אלו, לא די בה, במקרה של כשלון עסקה טלפונית וביטול החיוב בכרטיס הלקוח. אף איני מקבלת הטענה, כי עמידתן של הנתבעות על זכותן מכוח סעיף 52 הינה בגדר שימוש חסר תום לב בזכות חוזית המנוגד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. התובעת נטלה על עצמה בסעיף 52 זה סיכון מודע ומחושב לעריכת עסקאות טלפוניות. למרות סיכון זה היא בחרה, מטעמיה, ליטול סיכון זה על עצמה ולהתקשר בעסקאות טלפוניות, על מרכיב הרווח הטמון בהן מבחינתה. בעשותה כן, היא צפתה, מן הסתם, ומכל מקום היה עליה לצפות, כי יתכן ובמקרים מסוימים הסיכון המובנה הטמון בעסקאות אלו, אכן יתממש. משכך, אין לקבל גישתה הנוכחית, לפיה כאשר הסיכון אכן התממש, באשר אירעו מספר מקרים של שימוש לרעה בכרטיסי האשראי באותן עסקאות נשוא הליך זה, הרי שיש לפטור אותה מאחריותה החוזית לנטילתו ולגלגל את האחריות אל כתפי הנתבעות מטעמים של חוסר תום לב מצידן של הנתבעות. כן איני מקבלת טענת התובעת, כי קבלת עמדת הנתבעות משמעותה שיבוש של חיי מסחר תקינים ויעילים. חיי המסחר באמצעות כרטיסי אשראי אינם נקיים מסיכונים, וסבורני, כי דווקא הטלת הסיכון במקרה של כשלון עסקה טלפונית על כתפי בית העסק, מעבר להיותה תואמת את ההסדר החוזי בין הצדדים, יש בה משום הגנה על חיי המסחר התקינים, באשר "מונע הנזק הזול" במקרים אלו, הינו דווקא בית העסק, אשר באפשרותו לצמצם את הסיכון הכרוך בביצוע עסקאות במסמך חסר. לו ידעו בתי העסק, כי התשלום בגין עסקאות במסמך חסר הינו עניין מובטח, כל עוד עמדו בדרישות ההסכם לעניין אופן ביצוען של עסקאות אלו, הרי שערנותם וזהירותם בקבלת ההחלטה לאישורה של עסקה טלפונית כזו או אחרת, צפויות להיפגע. אני סבורה, כי דווקא בכך, צפויים חיי מסחר תקינים והגונים להיפגע. בנוגע לטעמים השונים לעיל, ראה: רע"א 8501/04 ישדר המרהט חיפה בע"מ נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, וכן ע"א (ת-א) ברותים שיווק (1984) בע"מ נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, פורסמו במאגרים המשפטיים). מכאן קביעתי, כי על פי ההסדר החוזי בין הצדדים, הסיכון במקרה של כשלון עסקה טלפונית, חל על הספק, היינו, במקרה דנן - על התובעת. נוכח קביעותי לעיל, הרי שאף טענת הרשלנות שהציגה התובעת, בהסתמך על שיחות הטלפון אשר התקיימו עם נציגי הנתבעות עובר לביצוע העסקאות, אינה יכולה לעמוד. זאת, באשר נוכח הקביעות לעיל, בעיקר בדבר תוכנם ומשמעותם המוגבלים של אישורי הנתבעות באותן שיחות טלפון, אין בסיס לטענות בדבר מצגי שווא רשלניים או אי גילוי מצד הנתבעות. אף אין בידי לקבל את טענת התובעת, בסעיף 45 לסיכומיה, בדבר רשלנות הנתבעות, נוכח קבלתן את החזרי החיוב מבעלי הכרטיסים לאחר חלוף 30 הימים הנקובים בסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986. ראשית, עילת תביעה זו והטיעון העובדתי הניצב בבסיסה לא נכללו בכתב התביעה ואף תצהיריהם של עדי התביעה לא כללו טיעון בדבר הסתמכותם על הוראת חוק זו. מכאן, שמדובר בהרחבת חזית אסורה. שנית, מדובר בהוראת חוק צרכנית, הרלבנטית למערכת היחסים בין מנפיק הכרטיס לבעלי הכרטיסים בלבד, הקובעת דרישת מינימום מבחינת מתן אפשרות לבעלי הכרטיס לבטל עסקאות שבוצעו תוך שימוש לרעה בכרטיסיהם. משכך, ובנסיבות המקרה, איני סבורה כי יש לייחס לנתבעות רשלנות כלפי התובעת, עקב הסכמתן להארכת פרק זמן זה במידה מסוימת, במקרי הונאה מהסוג דנן. סיכום נוכח מכלול הטעמים אשר פורטו לעיל, תוצאת ההליך הינה דחיית התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט ב"כ בגין ההליך, בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. אשראי