שאלת חיובו של אדם בתשלום מיסים עירוניים נעשית על פי סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תוך בחינת שאלת היותו של המחזיק בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. בתי המשפט קבעו לא אחת מהם הפרמטרים הנדרשים לצורך קביעת היותו של אדם בעל הזיקה הקרובה ביותר, ואולם דומה כי בכל מקרה ומקרה נדרשת בחינה פרטנית תוך מתן הדעת לכלל העובדות הנוגעות לעניין. בתיק שבפני התבררו העובדות הבאות: המנוחה התגוררה בנכס עשרות שנים עד שעברה בשנת 2008 לערך לבית אבות ובהמשך ולמרבית הצער, נפטרה. הנתבעים מתגוררים בנכס משנת 1994 לכל המאוחר (בעניין זה ראה עמוד 14 שורה 22 לפרוטוקול). הנתבעים התגוררו במקום עם חמשת ילדיהם בעוד המנוחה התגוררה בגפה (ראה עמוד 14 שורות 23 - 29 לפרוטוקול). המנוחה הייתה כבת 80 שעה שהנתבעים עברו להתגורר במקום (עמוד 15 שורה 3 לפרוטוקול). ברוב שטח הנכס נעשה שימוש על ידי הנתבעים וילדיהם ולא על ידי המנוחה (ראה עמוד 15 שורה 6 לפרוטוקול). זה גם המקום לציין כי היו אלו הנתבעים אשר בנו בפועל את תוספת הבנייה בה התגוררו והיו מודעים לנתונים הפיזיים של השטח. עם רכישת הזכויות בנכס שולם חוב ארנונה שהיה למנוחה ברשות המקומית, ככל הנראה לצורך העברת הזכויות ושעה שהנתבעים מודעים לכך שקיים חוב לתובעת כמו גם לרשויות אחרות (ראה עמוד 16 שורה 19 לפרוטוקול). לטענת הנתבעים עתרה המנוחה לקבלת הנחה בתשלומים העירוניים (סעיף 25 לתצהיר העדות של הנתבע). מתצהיר העדות של הנתבע ומחקירתו הנגדית עלה כי המנוחה והנתבעים הגיעו לכאורה לכלל הסכמה על פיה, יסעד הנתבע 1 את אמו המנוחה ויטפל בענייניה, לרבות ענייניה הכספיים (ראה סעיף 14 לתצהיר הנתבע). הזכויות בנכס הועברו על שם הנתבע בשנת 1992, במתנה. (ראה עמוד 15 שורות 16-17 לפרוטוקול). התובעת טענה כי החל ממועד העברת הזכויות בשנת 1991, החל להצטבר החוב. הנתבע לא התייחס לטענה זו במסגרת תצהיר עדותו הראשי. בחקירתו הנגדית טען בתחילה כי שילם הכל, בהמשך טען כי אינו מתפקד משנת 1992 ועל כן אינו משלם. (ראה בעניין זה עמוד 17 שורות 7-9 לפרוטוקול). ממכלול הנתונים שפורטו לעיל כמו גם מעדות הנתבע בפני עולה כי הנתבע הוא אכן בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. מדובר במי שהוא ומשפחתו עשו שימוש עיקרי במשך שנים ארוכות, בעוד המנוחה, אישה מבוגרת, עושה שימוש בחלק קטן יותר של המקרקעין. איני סבורה כי ניתן לראות במנוחה כמי שהינה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס, זאת מול שימוש שעשו שבעת בני משפחת הנתבעים באותו מקום. העובדה כי ברישומי התובעת נותרה המנוחה רשומה כמחזיקה, היא דקלרטיבית בלבד ונסמכת על הצהרותיה כתושב. גם העובדה כי יכול והנתבעים הגיעו לכלל הסכמות חוזיות, כאלו ואחרות, עם המנוחה, אין בהן כדי לשנות מן המסקנה לעניין הזיקה הקרובה ביותר לנכס. באותה מידה יכולים היו הנתבעים לקבוע ביניהם כי מי מילדי הנתבעים ירשם כמחזיק, וככל שהכספים היו משולמים לרשות, לא הייתה ממילא מתעוררת כל מחלוקת. מכוח מסקנתי דלעיל, יש גם להסיק כי על הנתבעים לשאת בחוב שהצטבר ביחס לנכס 100, בגין שבע השנים שחלפו. נכס 300 הנתבעים חזרו והעלו טענות קשות ביחס לעצם קיומו של חוב בגין נכס 300, דרך מימוש החוב ושאלת היקף זיכוי הנתבעים בגין מימוש נכס 300 וביחס לנכס נשוא פסק דיני זה. אקדים ואומר כי איני מהווה ערכאת ערעור אחר החלטות שהתקבלו במסגרת הליכי מימוש בהוצל"פ. ככל שהיו לנתבעים או מי מהם טענות הנוגעות להליכי הכינוס, הרי המקום להעלותן היה באותו הליך. כפי שהבהרתי לעיל, הגם שהתובעת, במסגרת כתב התביעה התייחסה לשני הנכסים גם יחד, היא מצאה לנכון בהמשך ההליך לזנוח את תביעתה ככל שהיא נוגעת לנכס 300. (ראה לדוגמא סעיף 5 לתצהירו של מר בוסקילה, מנהל מחלקת הגבייה בתובעת). אשר על כן, איני נדרשת ואיני מוצאת מקום לדון בשאלות הנוגעות לקיומו של החוב, דרך הפדיון, גובה הזיכוי או שכרו של הכונס. השאלה היחידה הרלוונטית להליך שבפני, הינה שאלת גובה הזיכוי המתייחס לנכס נשוא פסק דיני זה והשפעתו על יתרת חובם של הנתבעים. לעניין שיעור החוב, וגובהו, ראה התייחסותי להלן. שיעור החוב מקום בו עותרת התובעת כי ביהמ"ש יורה לנתבעים להוסיף לשלם לידיה יתרת חוב זו או אחרת, מוטל עליה להוכיח הן דבר קיומו של חוב והן את שיעורו של אותו חוב. בעניין זה כשלה התובעת, מהותית. במסגרת תצהירו של מנהל אגף ארנונה בתובעת, התייחס המצהיר לסוגיית החוב וגובהו בסעיף 5 לתצהיר. לסעיף זה נלווה נספח 1 הכולל פירוט של החוב. בפירוט זה, רב הנעלם על הנגלה. התביעה הוגשה בחודש אפריל 2010. נכון למועד הגשת התביעה, טענה התובעת לקיומו של חוב בהיקף של 374,851 ₪. חוב זה כלל, באותו מועד, הן את נכס 100 והן את נכס 300. בהמשך, הודיעה התובעת כי היא מושכת תביעתה ביחס לנכס 300, שעה שזה נמכר במסגרת הליכי כינוס. נתונים באשר לשיעור הפחתת החוב הכולל, עקב החזרה מהתביעה בעניין נכס 300, לא נמסרו עד היום. בסעיף 5 לתצהיר העדות הראשית, נטען לקיומו של חוב בהיקף של 320,000 ₪. עם זאת, מהנספח שצורף לסעיף 5, לא ניתן ללמוד, ביחס לאיזו תקופה עוסק אותו תדפיס וכיצד בוצע החישוב. שאלת התקופה רלוונטית משני כיוונים נפרדים: האחד, נוכח החלטתי באשר להתיישנות אותו חלק מהחוב , אשר קדם לשנת 2003, יש צורך לזהות, איזה חלק מן החוב נותר בגדר התביעה, ואיזה חוב התיישן. נציג התובעת נשאל במסגרת חקירתו הנגדית ביחס לכך : " ש. הסכום שציינת בתצהירך 320 א' ₪, עבור כמה שנים אחורה? ת. זה מעל 7 שנים, לא יודע לומר ממתי. וודאי שזה הרבה שנים" (ראה עמוד 12 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון). חמור מכך, התביעה הוגשה כאמור בגין חוב אשר התגבש עד למועד הגשת התביעה, דהיינו אפריל 2010. עם זאת, בחקירתו הנגדית של המצהיר מטעם התובעת, התברר כי בנספח א' לתצהיר, הוא חישוב החוב, נכללו חיובים ממועד היווצרות החוב ועד לחודש ינואר ופברואר 2012, דהיינו כשנתיים לאחר מועד הגשת התביעה. ויודגש, אין עסקינן בריבית והצמדה בגין החוב נשוא התביעה, אלא גם בצירופם של חיובים שוטפים. נציג התובעת נשאל, במסגרת חקירת הנגדית ביחס לכך והשיב מפורשות: "ש. 320 א' ₪ כולל גם דוחות עכשיווים שלא נתבעו בכתב התביעה לאחר 2010 ת. כתוב בכתב יד שזה עד 2012. " (ראה עמוד 12 שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון). שמורה לתובעת הזכות לעתור לתשלום כל חיוב שהיא סבורה כי הנתבעים חבים בו. עם זאת, שעה שבעל דין, כל בעל דין, מבקש להוכיח תביעתו ביחס לחוב בתקופה מסוימת, עליו להציג בפני בית המשפט ראיות ביחס לאותה תקופה וזאת בלבד. מכאן, כי גם אילולא סוגיית ההתיישנות, לא ניתן היה להיעתר לתביעת התובעת, בהעדר ראיות המתייחסות לשיעור החוב, נכון למועד הגשת התביעה. התובעת מודעת, מתחילתו של ההליך, לקיומן של מחלוקות באשר להתיישנות, גובה החוב, ודרך חישובו. נוכח כך, מצאתי גם להדגיש בפני התובעת, במסגרת הדיון מיום 26.12.11, כי ראוי שתשקול הגשת תצהיריה, תוך פירוט נפרד של החוב, ביחס לכל שנה (ראה סעיף ב' להחלטתי בדיון). ואולם, מגוף נספחי תצהיר התובעת, לא ניתן להסיק או לדלות דבר, ביחס לשנים אליהן מתייחס הדו"ח, שאלת היקפו של החוב הנומינאלי, או כל נתון רלוונטי אחר. בנוסף, והגם שהתובעת טענה כי החוב בגין נכס 100 הוקטן לאחר שנעשה זיכוי מיתרת הכספים שנותרה עקב מימוש נכס 300, לא הוצגו על ידי התובעת ראיות כלשהן, המצביעות על הפחתה כזו. המצהיר מטעם התובעת נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית וטען כי הדבר מצוי בגוף החשבון, הגם שאינו בא לידי ביטוי במסגרת התדפיס שצורף לעיוני (נספח א') (בעניין זה ראה עמוד 12 שורה 22 לפרוטוקול הדיון ). לא ברור מדוע אין נישום יכול לדעת, במפורש, באיזה סכום הופחת חובו, מתי ועל חשבון איזה חלק מן החוב, נעשתה אותה הפחתה. ויודגש, אין עסקינן בדרישה לחישובים מפורטים או מיצוי נתונים שאינם בידי הרשות. המצהיר מטעם התובעת התייחס ליכולותיה של הרשות המקומית להפקת דוחות הכוללים פירוט שנתי (הגם בהתייחס לנכס 300) והשיב: "אפשר לקבל תדפיס עירוני לקראות את התגלגלות החוב, מה המקור, כמה הצמדה כמה ריבית שנתית, בעירייה הריבית גבוהה וזה מתנפח. יש תדפיסים שיכולים לענות לשאלתך" (בעניין זה ראה עמוד 10 שורות 18-20 לפרוטוקול). עוד אציין כי במסגרת ההליכים המקדמיים, ונוכח הניסיון להגיע להסדר, הוגשה טבלה כלשהי על ידי התובעת, המתייחסת לחלוקה לפי שנים. עם זאת, אותה טבלה לא נתמכה בתצהיר, והיא לא צורפה לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת. מהותית במסגרת ראיות התובעת, לא הייתה כל התייחסות מפורטת בסוגית התגבשותו של החוב והיקפו. הנתבע בתצהירו הכחיש את אותה טבלה שצורפה במהלך ההליכים המקדמיים, ולא נשאל ביחס לכך במהלך חקירתו הנגדית. רק במסגרת הסיכומים מצאה התובעת לטעון, לחילופי חילופין, כי יש לעשות שימוש בהודעה זו, לצורך קביעת שיעור חובם של הנתבעים. לא ניתן לעשות כן. שעה שבעל דין מעונין כי מסמך זה או אחר יהווה חלק ממסכת ראיותיו, עליו לכלול אותו במסגרת תצהירי העדות הראשית. לא זו אף זו, עורך הדין אשר חתום על ההודעה, לא העיד וממילא לא נחקר ביחס לתוכנה. גם זהות עורך הטבלה המצורפת אינה ידועה, שעה שלמעט ציון העובדה כי מדובר ב"עובד התובעת", לא נאמר דבר. אני מודעת למשמעות החלטתי על פיה , על אף שהנתבעים חבים בחוב כלפי התובעת, וחוב זה אינו מבוטל, תיוותר הרשות ללא יכולת לקבל את הכספים ביחס לשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. עם זאת, הוראות הדין ברורות מאוד, ועומדת מאחוריהן מטרה ברורה אף יותר. ראיות בתיק , כל תיק, צריך שיוגשו בדרך מוגדרת ומסוימת. משלא פעלה התובעת בדרך זו, והנתבע הכחיש את האמור באותו מסמך, ולא נחקר ביחס לכך, לא ניתן לקבל את טענות התובעת, מתוך סיכומיה, ולחייב את הנתבעים בגובה החוב המופיע באותו מסמך. משלא הוגשו ראיות המאפשרות קביעת שיעור החוב, ועל אף היות הנתבעים בעלי הזיקה הקרובה לנכס, לא ניתן לחייבם בדמי הארנונה. סוף דבר, התביעה נדחית. איני מוצאת לעשות צו להוצאות. עירייהמיסיםפקודת העיריות