עורכי הדין כולם משמשים כ-""officer of the court ידועה ומוכרת המחלוקת האם האצילות מחייבת את הסניגוריה הציבורית לחובות אתיות מוגברות מאלו של הסניגורים הפרטיים? (ראה מאמרו של ד"ר יואב ספיר, "מה מחייבת האצילות? ייצוג פרטי וייצוג ציבורי בפלילים, אתיקה מקצועית וטובת הלקוח", ספר דיויד וינר - על משפט פלילי ואתיקה, תשס"ט, עמ' 131-166). בניגוד לסניגוריה שפועלת במסגרת החוק והדין, כדי שהלקוח יזוכה, לנציגי התביעה לא אמור להיות אינטרס שהנאשם יורשע דווקא, אלא שהצדק יצא לאור (ראו שם, עמ' 145). זהו האינטרס הציבורי שהתביעה אמורה לייצגו ומכאן נגזרו חובות המוטלות על תובע מקצועי, שצריך להיות הוא בעל יושרה, היודע לבוא לממונה עליו ולהצביע על פגמים בחומר הראיות או בהליכים שקדמו להעמדה לדין או בניהול התיק (ראה למשל בג"צ 4267/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל). פרופ' מרדכי קרמיצר עומד על תפקידו הקשה והמורכב של התובע, כוחו העצום ורב החשיבות וההשלכות של תפיסת תפקידו (במאמרו "תפקידו של התובע בהליך הפלילי", פלילים ה (2), ספטמבר 1996, עמ' 187-173). במאמרו הנזכר, מביא הוא למשל הדוגמא, שאם נותרו בחומר החקירה לאחר פרשת ההגנה, ראיות שהן לטובת הנאשם שלא הובאו לידיעת בית המשפט על ידי מי מהצדדים, על התביעה להביא עובדה זו לידיעת בית המשפט. אם אין עושים כן עלול להיווצר אי צדק (שם, בעמוד 182). הנה כי כן הדברים יפים שבעתיים לענייננו, שעה שהסניגור מלכתחילה, טוען שידו של הנאשם לא היתה במה שיוחס לו, המתלונן הוא אשר פגע בעצמו והעליל עלילה על הנאשם. במקרה דנן, החזיק הסניגור בחוות דעת מטעם מומחה מטעמו בעניין זה. המאשימה מודעת היתה לדבר ואף ביקשה לצורך כך זמן ניכר לבדיקתה. דברי הנאשם אומתו בסופו של יום על ידי מומחה מטעם התביעה. משכך, אם זה לא המקרה שהמאשימה תקום ותבקש היא עצמה זיכויו של הנאשם, אינני יודע מה הוא המקרה היפה לכך (ראה ביקורת חריפה שמתחו שופטי בית המשפט העליון על התנהגותה של התביעה כללית שהתעלמה מקיומו של המומחה המשטרתי ומחוות דעתו ולא הביאה אותם לידיעתו של בית המשפט בע"פ 492/78 בואדסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3), 834, וכן הדוגמא שהובאה גם על ידי ד"ר לימור זר גוטמן במאמרה "חובת עורך הדין לא להטעות את בית המשפט", עיוני משפט כ"ד (2), דצמבר 2000, בעמ' 441, בהקשר של הטעיה על דרך מחדל). נסיים סוגיה זו בדברים שנשאה השופטת מרים נאור לזכרו של הפרקליט עוזי חסון שהועלו על הכתב (ראה מרים נאור, "הפרקליט בשרות המדינה", ­משפטים כד, תשנ"ה, עמ' 417). עמדה שם על החובות המוטלות על פרקליט, כמו גם התובנה שמטרתו איננה לזכות במשפט ויהי מה. ציינה שם גם את פסיקת בית המשפט העליון בעניינים פליליים, שהטילה על פרקליטי המדינה נטל כבד במיוחד בהצגת הראיות בפני בית המשפט והפנתה בעניין זה לע"פ 277/81 הלוי ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 369. סיכומם של דברים, ההגינות והאצילות היתה מחייבת שלא להגיש הבקשה לביטול הכרעת הדין המזכה, אלא לבקש בעצמם לזכות הנאשם זאת לאור חוות הדעת של המומחה מטעם המאשימה שאישר את חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה, שהמדובר בפגיעה עצמית של המתלונן בגופו ושלא היה זה מעשה הנאשם. סוף דבר הכל נשמע והכל נכתב, הכרעת הדין שניתנה היתה מחויבת המציאות בהתחשב בכל השתלשלות הדיונים בתיק זה. אפילו המתלונן בחקירתו הנגדית ע"י הסניגור, כאשר האחרון שאלו מה יאמר על חוות הדעת מטעם ההגנה שהחתכים על גופו מתאימים לפגיעה עצמית, השיב "תשאל אותו הוא המומחה" (עמ' 10, שורה 33). הנה גם המתלונן מודה בפה מלא כי המומחה הוא המומחה אפילו לשיטתו, ואיננו יכול להתמודד עימו לגופם של דברים ולאופיין של השריטות. לשלוח הדברים לב"כ הצדדים. הסניגור יודיעם לנאשם. בנסיבות הענין גם מצאתי לנכון לבקש מהמזכירות לשלוח עותק הדברים לד"ר יואב ספיר, הסניגור הציבורי הארצי, לידיעתו, שמקרה זה יוכיח מה חשיבות נודעת לסנגוריה הציבורית הארצית שבזכות ייצוגה הנאמן את הנאשם כאן, בכך שלא חסכה ממנו דבר, גם לא במימון חוות דעת מומחה מטעמו, עזרה לבית המשפט לעשות משפט צדק וחסכה הרשעה בפלילים של נאשם חף מפשע שזעק את חפותו, אך זעקתו זו, משום מה, לא מצאה אזנים כרויות אצל המאשימה. עורך דיןלשכת עורכי הדין