התובע הוסיף כי נחבל חבלה חמורה, ולא היה באפשרותו לראות. אחיו הגיע לפנותו מבית הספר לבית החולים שערי צדק, שם אושפז למשך 4 ימים. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהאירוע הראשון אירע על השביל שבין בית הספר לבין המגרש. התגרה בין שני הילדים הייתה בדרך למגרש. למיטב זכרונו התלמיד שהשליך את האבן היה שחור עור, ואולם הוא לא ידע את שמותיהם של הילדים הניצים, אף שלא הוציא מכלל אפשרות שבעבר ידע אותם. התובע לא ידע להעריך כמה זמן ארכה התגרה, והאם פסקה לאחר שהאבן פגעה בו. התובע לא ידע להשיב מדוע בתשובה לשאלון שניתנה על ידי הוריו תוך כדי בירור התביעה הקודמת, וכן בתצהירו, לא הוזכרה כל תגרה שקדמה כביכול להשלכת האבן. התובע השיב שבן דודו היה עד לאירוע הראשון ואולם הוא סירב לבוא ולהעיד. עדות התובע לגבי האירוע השני בתצהיר עדות ראשית פירט התובע כי האירוע השני אירע בהפסקה שבה שהה בכיתה ביחד עם תלמידים נוספים. הימים היו ימי חגיגות פורים וילדים רבים הגיעו לבית הספר מצוידים באביזרים ובכלים מסוכנים, מבלי שאיש מנע את הכנסת האביזרים המסוכנים לתחום בית הספר, ומבלי שאיש מנע את השימוש בהם. חברו של התובע, י.ב. הביא עמו תרסיס שיער שנועד לצבוע את השיער לצורך התחפושת. השניים יצאו מתחום בית הספר כדי לצבוע את השיער, מבלי שאיש עצר מבעדם לעשות כן. במהלך הצביעה השפריץ חברו של התובע בטעות את הספריי לתוך עינו של התובע. העין נפגעה באופן קשה. בעקבות זאת נעדר התובע מבית הספר למשך 3 ימים. כעבור כחודש התפתחה דלקת והוא אושפז למשך 3 ימים לקבלת אנטיביוטיקה. (כפי שציינתי קודם לכן, בסיכומיו טען בא כוחו של התובע כי מדובר בטעות סופר ברישום תאריך האירוע, וכי למעשה לא חלף חודש ימים מיום האירוע השני עד האשפוז, אלא חלפו 3 ימים בלבד). התובע הדגיש כי לא היה מורה בחצר, אף לא שומר בשער, ואיש לא מנע ממנו ומחברו, שהיו באותה עת בני 9.5 שנים, לצאת משער בית הספר. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא חושב שהאירוע אירע מחוץ לבית הספר במהלך שעות הלימודים. האירוע אירע במרחק שבין 5 לבין 6 מטר משער בית הספר. לאחר שהאירוע אירע חזר התובע לתוך בית הספר וסיפר עליו לבת השירות. לאחר מכן המשיך ללמוד כרגיל. הוא לא ידע להשיב מדוע לא סיפר על כך למורה. התובע ציין כי לא סיפר לבת השירות על הספריי ועל הפגיעה בעינו, אלא על כך ששהה מחוץ לבית הספר, וזאת כיון שבאותו רגע לא הרגיש כל נזק בעינו, והזיהום התפתח מספר ימים לאחר מכן. עדות גב' חנה סאלם מטעם הנתבעת העידה גב' חנה סאלם, מורה בבת הספר הממ"ד- תורני ע"ש ברנדט, נווה יעקוב בירושלים שבו אירעו שני האירועים. על פי האמור בתצהירה, שימשה העדה במועד האירוע הראשון כמורה בבית הספר. העדה הסבירה כי האירוע אינו זכור לה, ואולם בשנת 2006 היא שוחחה אודותיו עם חוקר מטעם משרד החינוך, ומסרה לו את הידוע לה אודותיו. באותה עת זכרה את פרטי האירוע, וכל שמסרה לחוקר היה אמת. לאחר ששמעה את קלטת החקירה ועיינה בתמליל, למדה העדה כי במועד האירוע הראשון היא הייתה התורנית בחצר האחורית במהלך ההפסקה, והשגיחה על התלמידים ששהו שם, יחד עם איש צוות נוסף של בית הספר. העדה הצהירה כי לא ראתה את האירוע הראשון, והעריכה שלא ראתה אותו כיון שהיה מדובר בהשלכת אבן אחת, אך מיד לאחר האירוע הובא התובע אליה, וכמורה לחינוך גופני העניקה לו טיפול ראשוני ושלחה אותו למשרדי ההנהלה, מלווה באיש צוות. במהלך חקירתה הנגדית השיבה העדה כי לא ראתה את האבן שפגעה בתובע. היא השגיחה על התלמידים במקום ביחד עם בת שירות. עדות מר פרחי אברהם עד נוסף מטעם הנתבעת היה מר פרחי אברהם. על פי האמור בתצהירו, שימש העד בעת האירוע הראשון כמנהל בית הספר. כיום הוא משמש כמנהל בבית ספר אחר. בתצהירו פירט העד כי האירוע זכור לו מאחר שעוד באותו היום, לאחר שדיווח אודות האירוע, ערך בירור אודות נסיבותיו, בין היתר עם המורה שהייתה תורנית בחצר האחורית, ואשר השגיחה על התלמידים בהפסקה שבה אירע. כמו כן ערך בירור גם עם בת השירות אשר סייעה למורה בהשגחה על התלמידים בחצר האחורית. מהבירור שערך עלה על פי האמור בתצהיר, באופן חד משמעי, כי לא קדמה לאירוע הראשון כל קטטה, ריב או השלכת אבנים בין התלמידים. תלמיד אחד השליך אבן אחת לעבר העצים שבחורשה שבחצר, מבלי שהתכוון לפגוע במטרה ספציפי כלשהי. הושלכה אבן אחת בלבד, באופן חד פעמי, פתאומי ובלתי צפוי, וללא כל מטרה. מיד לאחר האירוע הובא התובע להנהלת בית הספר על ידי בת השירות, שם דאגו לכך שהוא יקבל טיפול. כמו כן, הודיעו להוריו של התובע. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד כי היה מנהל בית הספר שבו אירע האירוע כ- 7 שנים לא רצופות. בתיקי בית הספר מתויק תיעוד של כל תאונה שמתרחשת בשטח בית הספר, בהתאם לנהלים. בתקופת השלוש השנים שבה ניהל את בית הספר ושבמהלכה אירע האירוע הראשון אירעו להערכתו כ- 20 תאונות. האירוע הראשון זכור לו, הוא אף ביקר את התובע בבית החולים. העד העיד תוך הסתמכות על דוח שמילא סמוך לאירוע. בחקירתו השיב שלמעשה הוא נזכר באירוע רק לאחר שעיין בדוח. לבת השירות באותה עת קראו גליה, והעד השיב שהוא זוכר את פניה. על פי עדותו חצר בית הספר היא בשטח של כ- 300 מטרים. במהלך ההפסקה מפטרלת במקום מורה, ובת שירות מסייעת לה. מדובר בשני מגרשים שאחד מהם גבוה מהשני, ואולם מאזור אחד ניתן לראות את כלל האזור. לאחר האירוע הראשון נערך על ידו בירור, ואולם העד לא רשם את הדברים שנאמרו במהלך הבירור, אף לא את המסקנות, ובמועד עדותו לא זכר את ממצאי התחקיר שערך. עדות גב' לזרוביץ' זהבה מטעם משרד החינוך הוגש גם תצהירה של גב' זהבה לזרוביץ'. על פי האמור בתצהירה, שימשה כמנהלת בית הספר בתקופת האירוע השני. כיום היא משמשת כממונה פיתוח והערכת תכניות לימודים במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. העדה הצהירה כי אינה זוכרת את האירוע השני, ובירור שערכה בעבר העלה כי היא לא מילאה כל דוח אודות התאונה. העדה הדגישה כי כמנהלת בית ספר הקפידה מאוד למלא טפסי דיווח על כל תאונה שאירעה בבית הספר, קלה כחמורה, והעובדה שלא מילאה טופס שכזה מעידה על כי האירוע המתואר לא התרחש בשטח בית הספר או במהלך שעות הלימודים. העדה הדגישה כי אסור היה להביא לשטח בית הספר תרסיסי שלג או תרסיס שיער, ובית הספר הקפיד להזכיר זאת לתלמידים ולהורים, במיוחד לקראת חג הפורים. העדה ציינה כי חל איסור מוחלט על התלמידים לצאת משטח בית הספר בשעות הלימודים או בהפסקות, אלא לאחר קבלת אישור בכתב מההנהלה ומההורים. בכל שעות הלימודים היה שער בית הספר נעול, וניצבה בו שומרת, שבין תפקידיה היה למנוע את היציאה הלא מאושרת של התלמידים משטח בית הספר. העדה הוסיפה כי תלמידים רבים גרו בסמיכות לבית הספר, ואין זה מן הנמנע שהתלמיד שעל פי הנטען ריסס תרסיס לעינו של התובע התגורר בסמוך, ובתום יום הלימודים הצטייד בתרסיס בביתו. מסקנתה של העדה הייתה שככל שהאירוע התרחש, אירע האירוע מחוץ לשטח בית הספר, לאחר סיום שעות הלימודים, והוא אינו קשור לבית הספר. במהלך חקירתה הנגדית השיבה העדה כי לא זכרה את מקרה האירוע ואולם מספר ימים לאחר שאירע שמעה עליו. האירוע לא אירע בשעות הלימודים. למיטב זיכרונה של העדה, ניגשה אליה סגנית המנהל וסיפרה לה שהמשפחה מספרת על האירוע. לאחר פניית עורך הדין בקשר עם התביעה התקשרה לסגנית ואולם זו לא זכרה דבר. הסגנית הייתה ותיקה בבית הספר והיה למשפחתו של התובע קשר ארוך שנים עמה, ובאופן טבעי הם סיפרו לה אודות האירוע. העדה השיבה שאינה זוכרת בדיוק מה נאמר לה, ואולם הדבר היה "קשור לריסוס. צבע של פורים". העדה הוסיפה כי בבית הספר מאוד הקפידו והיו נוקשים בעניין זה, כדי שפורים יעבור בשלום. העדה השיבה שבית הספר נמצא בתוך אזור המגורים, ולמעשה הילדים משחקים בו גם בשעות אחר הצהרים. לשאלה האם אפשר היה למנוע הבאת ספריי לבית הספר השיבה: "לא בדקנו את התלמידים כמו שבדקו אותי פה בכניסה, חיטטו לי בתיק והעבירו אותי במכונה. זה לא אמצעים שיש ברשותנו. במסגרת האמצעים הפרמטיבים שהיו לנו, כשראינו לקחנו. מה שיכולנו עשינו. הזהרנו, והשתדלנו לעמוד בכניסה ולראות ולאתר, אם יש חפצים שלא ראויים, מסוכנים, להחרים" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 20 עד 23). העדה השיבה שהיו מקרים שבהם ילדים "הבריזו" מבית הספר, אף שבית הספר היה תמיד נעול וסגור. לשאלה האם יתכן שהתובע וחברו הצליחו לצאת מבית הספר כדי לא לרסס מול המורים, השיבה בחיוב. לדבריה לא הייתה לבית הספר מערכת אלקטרונית עם טלוויזיה מסביב. אף שהשער היה סגור הגדר לא הייתה מחושמלת, ולכן התלמידים בהחלט יכלו "להתפלח" למרות השמירה. אף שהייתה לדבריה הקפדה גדולה על תורנות בהפסקות, היו מקרים של התחמקות תלמידים החוצה. השומרת לדבריה עבדה במקום שנים. תמיד עמד שומר בשער, ולא יתכן שהתלמידים יצאו דרך השער. לשאלה האם יתכן מצב שבו עזב השומר את השער ולא נעלו, השיבה שהיא מנסה לדמיין מצב שכזה, אולי כאשר מישהו הכניס סחורה והשער היה פתוח, ואולם ככלל בית הספר היה נעול ובשער עמדה שומרת. האחריות האירוע הראשון אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על קיומה של חובת זהירות מושגית מוגברת המוטלת על בית הספר ועל המורים, אותה משווה הפסיקה לחובת הורה זהיר כלפי ילדו. חובה זו אמנם אינה יוצרת אחריות מוחלטת, ואולם היא מחייבת השגחה על התלמיד לא רק מפני פגיעת גורם חיצוני אלא גם מפני פגיעה שלו בעצמו. בגדרה של חובה זו מוטל על בית הספר לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת פגיעה כאמור בתלמיד (ר' לעניין זה למשל ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 811 ). הנתבעת הפנתה לשורה ארוכה של פסקי דין אשר עסקו בתאונה בנסיבות של חבלה בעקבות פגיעת אבן שהושלכה על ידי תלמיד אחד לעברו של תלמיד אחר. ניתן ללמוד מההלכה הפסוקה כי אין להטיל אחריות על בית ספר בגין אירוע פתאומי שלא ניתן היה למנוע אותו. בפסיקה נקבע "מבחן ההשגחה", שלפיו די בהימצאות של מורה כדי לעמוד בחובת הזהירות המוטלת על בית הספר ועל מוריו (ראו ע"א 335/59 ריחני נ' צדקי, פ"ד טו 159 (1961; ע"א 41/57 עידה נ' ששון, פ"ד יא 1100 (1957); ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד לה (2) 764, 772; וראו גם פסק דינו של כב' השופט ר' וינוגרד בתא (שלום י-ם) יצחק נ' משרד החינוך- מדינת ישראל (מיום 24.2.08) והפסיקה שהוזכרה שם, והערעור על פסק הדין האמור בע"א (מחוזי י-ם) יצחק נ' משרד החינוך (מיום 15.7.08). באשר למבחן ההשגחה, כי כפי שנקבע למשל בדנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי (מיום 12.6.96): מריבות וקטטות בין ילדים, גם בגילאי כיתות ח', אינן תופעה בלתי מוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פיקוח סבירים למניעת סיכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך. יותר מורכבת היא השאלה: אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים - כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של "איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני"... עיקרו של דבר הוא שבקביעת מידת ההשגחה הנדרשת יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון: סוג הפעילות בה מועסקים הילדים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות, או שמפניו יש יסוד לחשוש, גיל הילדים הנוגעים בדבר ושיקולים נוספים כיוצא באלה...". באותו פסק דין נקבע כי בנסיבות 'רגילות' הפיקוח הנדרש מתבטא בנוכחות קרובה למקום הפעילות: "אכן גם בנסיבות שניתן להגדירן כ"רגילות" - היינו כשהמדובר אינו בקטני-קטנים שסכנת היפגעותם גדולה במיוחד, וכשהפעילות בה עסוקים התלמידים אינה כרוכה בסיכונים אופייניים מיוחדים - נדרשים המורים למידה מסוימת של השגחה. אלא שבנסיבות רגילות אין מתעורר צורך בפיקוח צמוד ודי בפיקוח המתבטא בנוכחות קרובה למקום הפעילות. טול, למשל, מצב שכיח של הפסקה רגילה בחצר בית הספר. הפיקוח הנדרש על תלמידים בעת משחקיהם בהפסקה, בדרך כלל, אינו מצריך יותר מנוכחות של מורה בחצר בית הספר." ומין הכלל אל הפרט. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שבמהלך האירוע הראשון, אשר אירע בשטח בית הספר ובמהלך ההפסקה, נפגע התובע בעינו מאבן שהשליך תלמיד אחר. המחלוקת הינה בשאלה האם הושלכה האבן במהלכה של תגרה, כפי שטען התובע, או שמא הייתה השלכת האבן בגדר אירוע פתאומי ובלתי צפוי, שלא ניתן למנעו, כפי שטענה הנתבעת. לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש להעדיף את גרסת התובע באשר לאירוע הראשון. התובע העיד כאמור שהאבן הושלכה במהלך תגרה בין שני ילדים מבוגרים ממנו, אשר התלקחה בשביל שבין בית הספר למגרשים. על פי תיאורו, לא מדובר באירוע פתאומי, כי אם בהתרחשות ממושכת, שהחלה במכות ובבעיטות, ואשר התפתחה להשלכת אבנים. מנהל בית הספר והמורה המשגיחה לא נכחו באירוע ולא היו עדים לו. אמנם המנהל הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי מהבירור שערך עלה חד משמעית כי לא קדמה להשלכת האבן כל קטטה, ריב או השלכת אבנים בין התלמידים, וכי היה מדובר בהשלכת אבן אחת אל עבר העצים שבחורשה שבחצר, מבלי שמשליך האבן התכוון לפגוע במטרה ספציפי כלשהי, וכי היה זה מעשה חד פעמי, פתאומי ובלתי צפוי, וללא כל מטרה. ואולם במהלך חקירתו הנגדית של המנהל התברר שאין לו זיכרון ישיר של האירוע, וכי עדותו התבססה על הרשום בהודעה לחברת הביטוח אודות התאונה (הודעה שלא הוגשה לבית המשפט ועל כן לא ברור מה בדיוק כתוב בה). המנהל חזר והשיב שמיד לאחר התאונה הוא ערך תחקיר אודות נסיבותיה, ואולם תוצאות התחקיר לא תועדו, ולמעשה במהלך עדותו הוא לא זכר כלל את שאירע. ככלל קיימת חשיבות רבה לעריכת תחקיר בעקבות תאונה, אך גם לתיעודו, בין אם מדובר בתאונה שאירעה במהלך העבודה, בין אם מדובר בתאונה של תלמיד בבית ספרו (ובין אם מדובר בנסיבות אחרות). חשיבותו הרבה של התחקיר ושל תיעודו בולטת במיוחד בענייננו שכן גילו של התובע במועד התאונה היה כ- 7 שנים בלבד, וקשה לצפות שילד רך בשנים ישים לבו לפרטי הפרטים של האירוע, אף יזכור אותם בחלוף השנים. על פי הוראות החוק רשאי התובע להגיש תביעה לאחר שהיה לבגיר, ועל כן לא מצאתי יסוד לטענת השיהוי שהועלתה בענייננו, שכן התובע הגיש כאמור את תביעתו בתוך התקופה המותרת לו על פי החוק. לעומת זאת, העדרו של תיעוד התחקיר הוא בבחינת נזק ראייתי המקשה על בירור העובדות, ויש לזקוף אותו לחובתה של הנתבעת. (ראו לעניין אי עריכת התחקיר את קביעתו של כב' השופט מ' דרורי לעניין אי עריכת התחקיר בע"א (מחוזי י-ם) 2191/08 יצחק נ' משרד החינוך הנ"ל, בעמ' 10 לפסק הדין). גם המורה המשגיחה לא הייתה כאמור עדה לאירוע והיא לא זכרה אותו ולא ידעה מה היו נסיבותיו. העדה הסתמכה על תמליל מקוטע שנערך לפני מספר שנים, כנראה בהקשר התביעה הראשונה שהוגשה. טענותיהם של המנהל והמורה באשר לאירוע פתאומי לא הוכחו, ובהעדר תיעוד אודות התחקיר אין אפשרות להפריך את גרסתו של התובע, ואין להוציא מכלל אפשרות שהתחקיר דווקא היה תומך בגרסתו. כפי שציינה הנתבעת נפלו מספר קשיים בעדותו של התובע. בראש ובראשונה יש לציין כי בתצהירו של התובע, כמו גם בתשובות לשאלון שהשיב בתביעה המקורית, לא ציין התובע את התגרה שקדמה להשלכת האבן. כמו כן, אף שבן דודו של התובע היה עד לאירוע הראשון, הוא נמנע מלהתייצב לעדות. אף הוריו של התובע לא הגיעו למסור עדות אודות המידע שקיבלו באשר לנסיבות התאונה. יחד עם זאת, התרשמתי מעדותו של התובע שהאירוע בכללותו נחרט בזיכרונו בשל תוצאותיו. התובע, בניגוד למנהל ולמורה, היה נוכח באירוע, ואיבד בעטיו את הראייה (אף שהיה זה לתקופה זמנית). בשל כל אלו מצאתי שיש להעדיף כאמור את גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבעת. מעבר לדרוש אציין שלא שוכנעתי שהנתבעת עמדה בענייננו בדרישות מבחן ההשגחה. עולה מהראיות שבחצר נכחה מורה אחת וכן בת שירות, ואמנם בשורה ארוכה של פסקי דין הכירו בתי המשפט בכך שלא ניתן לשלוט בכל פינה בחצר, וכי הימצאותו של מורה אמורה לשמש גורם מרתיע, אך לא לספק השגחה צמודה שאינה אפשרית. ואולם עצם קיומה של מורה משגיחה בהפסקה, המתוגברת בבת שירות, כפי שהיה בענייננו, אינו מעיד על כך שדי בהשגחה האמורה, בוודאי בשעה שלא הוכח שמדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי, ולא בתגרה מתמשכת אשר ארכה מספר דקות. ראוי לציין שבפרשת יצחק הנ"ל, שאליה הפנתה הנתבעת, דובר בתלמיד שנפגע בעקבות אירוע פתאומי, תוך כדי שיעור ספורט, תחת עינו הצופה של המורה ששהה במקום. לא כך בענייננו. לא הובאו בפני כל ראיות מצד הנתבעת לכך שבנסיבות המסוימות של תיק זה די היה בהשגחה האמורה. אין להוציא מכלל אפשרות שבשל הימצאותה של המורה באזור המגרשים, לא הייתה נוכחות מספקת בדרך הגישה למגרשים, ששם התפתחה התגרה אשר נסיבותיה נעלמו מעיני המורה המשגיחה. לסיכום נקודה זו, מצאתי שיש להעדיף את גרסתו של התובע שלפיה הושלכה האבן לעברו במהלך תגרה. לא שוכנעתי שהיקף ההשגחה במקום היה מספיק כדי למנוע פגיעה בעינו של התובע, ולפיכך מצאתי שיש לקבל את התביעה ככל שהיא מתייחסת לאירוע הראשון. האירוע השני אשר לאירוע השני, מצאתי שאחריותה של הנתבעת לא הוכחה כנדרש. התובע עצמו, שהיה בן 9.5 שנים במועד האירוע, טען שהאירוע אירע מחוץ לגבולות בית הספר. הנתבעת הכחישה את האירוע וטענה שככל שהוא התרחש, היה זה לא רק מחוף לכותלי בית הספר אלא גם לאחר שעות הפעילות של בית הספר. אף שבמהלך החקירה הנגדית של מנהלת בית הספר התברר לפתע כי המנהלת שמעה אודות האירוע בשעתו מסגניתה, בניגוד לאמור בתצהירה, מצאתי שיש לקבל את עמדתה שלפיה אירע האירוע לאחר שעות הלימודים. המנהלת העידה שהיא הקפידה למלא דוחות אודות כל אירוע שאירע בבית הספר, ובענייננו לא מצאה כל עדות להתרחשותו של האירוע. אמנם היא זכרה ששמעה דבר מה מסגניתה, ואולם סביר להניח שאילו היו ההורים טוענים בפני הסגנית שהאירוע אירע דווקא בשעות הפעילות, היו הגורמים הרלוונטיים בבית הספר מבצעים תחקיר אודות נסיבות פציעתו של ילד המאושפז בבית החולים בעקבות פציעתו במהלך שעות הלימודים. לתובע היה זיכרון קלוש מהאירוע. כפי שהעיד, בתחילה לא הרגיש כל פגיעה בעינו והזיהום התפתח רק כעבור מספר ימים. עדותו הייתה מבולבלת, בתחילה העיד על כך שבעת האירוע הוא שהה בכיתה, לאחר מכן העיד שהאירוע אירע מחוץ לכותלי בית הספר. המועד השגוי שנמסר, ובעקבותיו גם העדות המבולבלת באשר לכך שאשפוזי היה כחודש לאחר האירוע, כל אלו מחזקים את ההתרשמות שהתובע לא זכר את נסיבות האירוע, ואין להוציא מכלל אפשרות שהאירוע אכן אירע לאחר שעות הלימודים ומחוץ לכותלי בית הספר. יצוין שההורים נמנעו מלהגיע לעדות. בשעתו הם אף מחקו את התביעה שהגישו וביקשו שהיא תוגש על ידי בנם, לאחר שיהיה לבגיר. לא היה כל הסבר להימנעותם של ההורים להגיע לעדות ולשפוך אור על נסיבות האירוע. אין להימנע מהרושם שאילו היו מתייצבים לעדות לא היה בה כדי לתמוך בגרסתו של התובע. יצוין שהן התובע והן הנתבעת זימנו את הנער הפוגע לעדות. בשל חוסר הבנה לא היה ידוע לבא כוחה של הנתבעת על כך שהעד זומן גם על ידי בא כוחו של* התובע. כפי שפירט במהלך הדיון לאחר ששוחח עמו, שמע ממנו שאין הוא זוכר את נסיבות האירוע, ועל כן שחרר אותו. אפשרתי לב"כ התובע לנסות ולהזעיקו לעדות מטעמו, ואולם הוא ויתר על עדותו. ניתן להניח שאכן האירועים לא היו זכורים לנער ועל כן לא היה באפשרותו להעיד אודות נסיבות התאונה. מצאתי שיש לקבל את טענות הנתבעת, אשר נתמכו בעדות מנהלת בית הספר בעת האירוע שלפיה נקט בית הספר בכל האמצעים למניעת יציאתם של התלמידים משערי בית הספר, באמצעות נעילת השער והצבת שומר. המנהלת השיבה בכנות, וניסתה לשער מצב שהשער יישאר פתוח ללא שמירה, ואולם היא התקשתה לדמיין מצב כזה. אמנם היא לא הוציאה מכלל אפשרות שהתובע וחברו טיפסו על הגדרות על מנת לצאת החוצה, ואולם ניתן היה להתרשם מעדותה שבית הספר נוקט את האמצעים הנאותים למניעת יציאתם של התלמידים מחצריו, וכן למניעת השימוש בכלים מסוכנים. גם מעדותו של התובע, שלפיה יצא מכותלי בית הספר, ניתן להתרשם שהילדים היו מודעים לכך שמדובר במעשה אסור, הן באשר לשימוש בתרסיס, הן באשר ליציאה מחצר בית הספר, ועל כן נראה שהנתבעת אכן פעלה למניעת הסיכונים האמורים גם במישור החינוכי. הנזקים לאחר עיון בטענות הצדדים, ובשים לב לתקופת האשפוז, ומנגד לכך שלא נותרה לתובע נכות צמיתה, וכן לזמן שחלף מאז האירוע הראשון, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 25,000 ₪, בגין נזק בלתי ממוני, ובסכום של 5,000 ₪ בגין הוצאות ועזרת הזולת בערכי יום מתן פסק הדין. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 30,000 ₪, בתוספת הוצאותיו, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4%. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לצדדים, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית. קטיניםתאונות בבית ספר