המחלוקת היחידה שנותרה בתיק זה, היא בסוגיית הריבית ההסכמית, ושכר טרחת עוה"ד. המל"ל מבקש לשכנעני כי הוא זכאי לריבית פיגורים על אף שמכתב הדרישה שנשלח על ידו, הינו מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ולא מכח ההסכם. הנתבעים מבקשים לשכנעני באורים ותומים, ובסיכומים ארוכים (מדי!) שנפרסו על פני 17 עמודים, כי אין מקום לחייב את הנתבעים בריבית פיגורים, וזאת מטעמים שיפורטו בקליפת אגוז כדלקמן: א. אין משמעות למכתב דרישה שנשלח לפי סעיף 328 לחוק (ולא מכח ההסכם), על כל המאפיינים המיוחדים של תביעה כזו שהינה תביעת סוברוגציה שבה נכנס המל"ל בנעלי הניזוק ומחויב להוכיח את תביעתו על רכיביה השונים, לרבות ראשי הנזק השונים, בין היתר, באמצעות הגשת חוות דעת רפואית. ב. למכתב הדרישה של המל"ל לא צורף תיק המל"ל ופרוטוקולי הוועדות הרפואיות. ג. מכתב הדרישה של המל"ל נשלח בחוסר תום לב, בניסיון ליהנות מיתרונותיו הדיוניים והמהותיים של ההסכם, אשר המל"ל עצמו אחז בדעה שבוטל ושאינו חל על התאונה נשוא התביעה. ד. המל"ל הפר את ההסכם ו/או סיכל את תכליתו בעת שכפה על המבטחות התדיינות מיותרת, בטענה שההסכם בוטל, ומשהפר את ההסכם וסיכל את הוראותיו תוך העלאת טענות סרק כי ההסכם בוטל רטרואקטיבית, אין הוא זכאי לריבית מכח ההסכם. ה. מנגנון ריבית הפיגורים אינו חל משום שלא נשלח מכתב דרישה מכח ההסכם, ולחלופין, משום שהמל"ל ויתר על דרישתו לריבית פיגורים בעת שדרש במכתב הדרישה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ולא ריבית פיגורים. ו. הדרישה הייתה שגוייה מבחינה חשבונאית, ולא נלוו לה פרוטוקולי הוועדות הרפואיות החיוניים לבדיקתה. ז. אין מקום לפסיקת ריבית הסכמית לכל אורך תקופת ניהול התיק, ובכלל זה השנים שבהן המתין המל"ל להכרעת בית המשפט העליון, ובירר את הנתונים החשבונאיים שהיה עליו לברר כבר ביום הגשת התביעה. ח. הריבית ההסכמית היא פיצוי מוסכם שבית המשפט יכול וחייב להתערב בו. ט. משפרע המל"ל את ההמחאה, סולקה הדרישה על ידי הנתבעת, ולכן נבלעה עילת התביעה. אין לי צורך לדון בכל אחת מן הטענות המפורטות שהועלו על ידי ב"כ הנתבעים בניסיון להדוף את הדרישה לתשלום ריבית הסכמית. זאת, משום שאני דוחה את עמדת המל"ל ומאמצת את עמדת הנתבעים לפיה לא ניתן להתחיל את מירוץ הימים לתחולת הריבית ההסכמית, על יסוד דרישה מכח חוק הביטוח הלאומי, ולא מכח ההסכם. במכתב הדרישה צוין 'שחור על גבי לבן' כי זה נשלח מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ולא מכח ההסכם, אשר המל"ל הטעים באותו מכתב כי הוא בוטל. ואם כך, כיצד ניתן להתייחס למכתב דרישה זה כדרישה מכח ההסכם? תנאי לקבלת הריבית ההסכמית הוא משלוח מכתב דרישה לתשלום על פי ההסכם. משלא נשלחה דרישה כאמור, אין מקום לחייב בריבית הסכמית. והדברים מקבלים משנה תוקף, לאור עמדת המל"ל בעת משלוח הדרישה, לפיה ההסכם בוטל וכלל אינו חל על התאונה נשוא הדרישה. כיצד ניתן לטעון כי המל"ל שלח דרישה מכח ההסכם, אותה דרישה שמקימה את הזכות, בחלוף 45 יום, לריבית פיגורים, כאשר לטעמו של המל"ל אותו הסכם, המקים את הזכות לריבית פיגורים, חלף ועבר מן העולם, ואין לו כל נפקות ביחס לתאונה נשוא תביעת השיבוב שבפניי? ויפים לעניין זה, דבריו של חברי, כב' השופט דאוד, בפסק דינו ב- ת"א (שלום קריות) 1948-12-09 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ( 25.11.2012): "נאה דורש נאה מקיים- העיקרון: עם משלוח הדרישה והגשת התביעה כל צד החזיק בעמדה משפטית ביחס לתחולת ההסכם. מחד התובע סבר כי ההסכם בוטל ופעל על פי הסברה כי ההסכם בוטל ומשכך שלח דרישה על פי הוראות סעיף 328. זאת ועוד. התובע כלכל את צעדיו וקנה סיכון מחושב בעת משלוח הדרישה, והגשת התביעה לפיו ההסכם בטל ופעל מכח זכות השיבו לפי סעיף 328 לחוק. מאידך, הנתבעת טענה כי ההסכם לא בטל ויש לפעול על פיו. צד שבחר מתוך קניית סיכון של מסלול הדרישה יכבד מסלול זה על יתרונותיו וחסרונותיו על זכויותיו וחובותיו. בחירה זו מעצבת את זכויות וחובות הצדדים. חובות וזכויות הצדדים שונה במקצת אם המסלול הוא מסלול הקבוע בסעיף 328 לבין מסלול הבחירה בעילת השיבוב לפי ההסכם". (שם, פסקה א'). כב' השופט דאוד ביטא גישתו זו גם בפסק דינו ב- ת"א (שלום קריות) 22671-07-10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ( 29.5.13): "לטעמי וממספר הנימוקים שהובאו להלן, אני סבור כי מכוח התנהלות התובע והפרת חובת תום הלב, ראוי לשלול את הריבית ההסכמית ואלה הנימוקים במישור זה: ראשית, יחסיי הצדדים נקבעו ועוצבו בהתאם להסכם אשר חל על הצדדים במשך שנים, מכוחו הצדדים פעלו ועיצבו את זכויותיהם וחובותיהם, בכל הקשור לדרישות בעניין שיבוב המל"ל בגין התגמולים ששילם לנפגעים בעקבות תאונות דרכים. המוסד לביטוח לאומי טען, כי הסכם זה בוטל, ולא פעל על פיו. למוסד לביטוח לאומי עמדה הזכות, בטרם משלוח הדרישה, לשלוח דרישה על פי הוראות ההסכם. משסבורה היא, כי ההסכם בוטל, עומדת לה הסכום לשלוח דרישה על פי סעיף 328 להוראות החוק. צד אשר בוחר בעמדה משפטית ובוחר במסלול הדרישה לפי הוראות החוק וזונח את הדרישה מכוח הוראות ההסכם, אמור לכבד את בחירתו על יתרונותיה וחסרונותיה, על זכויותיה וחובותיה. בחירה זו, לטעמי, מעצבת את זכויות וחובות הצדדים, חובות וזכויות השונים במקצת מהמסלול על פי הוראות ההסכם. צד אשר בוחר להפעיל את הכוח המוקנה לו במסלול הוראות החוק, דהיינו הפעלת סעיף 328 וזונח את הכוח המוקנה לו מכוח הוראות ההסכם, אינו יכול, לאחר שמתברר כי הוראות ההסכם הן אלה אשר מחייבות אותו, לדרוש היום את הריבית ההסכמית, שזכאי לה לא לפי הוראות סעיף 328, אלא זכאי לה מכוח ההוראה ההסכמית, כאמור בהסכם שבין הצדדים. שנית, מקום שבו מי מהצדדים אינו בוחר במסלול הוראות ההסכם, בוחר מראש שזכויותיו על פי ההסכם, לא יחולו ומשדרש את התשלום לפי הוראות החוק, דהיינו סעיף 328, ומששולמו כספים אלו, אם כי בחריגה של מספר ימים, קמה לו הזכות לדרוש בגין איחור באותם ימים על פי הוראות החוק, דהיינו הפרשי ריבית והצמדה, על פי חוק ולא הפרשי ריבית והצמדה הסכמית. שלישית, עצם הבחירה של התובע במסלול לפי הוראות החוק ולא לפי הוראות ההסכם, אינה מפעילה את מרוץ הזמנים על פי הוראות ההסכם. רק דרישה אשר התחילה והסתיימה במסלול של הפעלת הוראות ההסכם, היא היא אשר יוצרת את מרוץ הזמנים והפיצוי המוסכם מכוחו." (שם, פסקה א'). וראו, גם: פסק דינו של חברי, סגן הנשיא, כב' השופט נווה, ב- ת"א (שלום קריות) 26630-06-10 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ( 20.5.2013), המאמץ את גישתו של כב' השופט דאוד. לא נעלמה מעיניי עמדתה של כב' השופטת פריאל בת"א (שלום חיפה) 46119-10-10 המל"ל נ' כלל אשר לשיטתה אין נפקא מינא אם צוין בדרישה כי נשלחה על פי החוזה או לפי חוק הביטוח הלאומי וכי המבטחות שעמדתן היתה שההסכם חל, אינן יכולות לבחור לעצמן את התניות הנוחות להן ולהתעלם מן התניות המטילות עליהן חיוב. ואולם, איני רואה את הדברים עין בעין, ובניגוד לעמדתה של חברתי, כב' השופטת פריאל, אני סבורה כי על המל"ל דווקא, אשר אחז בדעה שההסכם אינו חל על התאונה נשוא התביעה, לשאת בתוצאות של אי משלוח דרישה בהתאם להסכם, המקים את הזכות לריבית הסכמית בחלוף 45 יום, ולא המבטחות. אלו היו המבטחות מקבלות דרישה בהתאם להסכם, היו מכלכלות את צעדיהן תוך מתן הדעת לסנקציה נשוא הריבית ההסכמית. משקבלו הנתבעות דרישה עפ"י חוק הביטוח הלאומי ולא דרישה עפ"י ההסכם, לא צריכות היו לטעמי, לשקלל במסגרת שיקוליהן את האפשרות שיחוייבו בריבית הסכמית. העובדה שבסופו של דבר, בית המשפט העליון, אימץ דווקא את עמדתן של הנתבעות, אינה צריכה לעמוד להן לרועץ. אדרבה, המל"ל הוא זה שצריך לשאת בתוצאות, הנגזרות מעמדתו השגוייה. יחד עם זאת, אני סבורה כי ניתן להתייחס לכתב התביעה שהוגש כנגד הנתבעים, כדרישה חדשה מכח ההסכם, וזאת לאור הדרישה החלופית המופיעה בכתב התביעה לתשלום מכח ההסכם. אכן, מדובר בתביעה מכח ההסכם שאינה עולה בקנה אחד עם התביעה מכח סעיף 328 לחוק, אך זו הסיבה לכך שנתבעה כתביעה חלופית, ולא כתביעה מצטברת לתביעה מכח סעיף 328 לחוק. אין לקבל עת העמדה לפיה במשלוח מכתב הדרישה מיום 25.3.2010 לפי סעיף 328 לחוק, ויתר המל"ל על תביעתו מכח ההסכם או על הריבית ההסכמית. אמנם, לא ניתן להתייחס למכתב זה כמכתב דרישה מכח ההסכם. ואולם, משהוגשה תביעה שבה עתר המל"ל באופן חלופי לתשלום מכח ההסכם, מהווה תביעה זו דרישה כדין לפי סעיף 6 להסכם. אמנם, עמדת המל"ל, לפיה ההסכם אינו חל על התאונה נשוא התביעה, ומשלוח הדרישה לפי סעיף 328 לחוק, מהווים הפרה של ההסכם מצד המל"ל. הפרה זו עשויה הייתה להקים תרופות שונות למבטחות. ואולם, משהמבטחות עמדו על אכיפת ההסכם, ולא על ביטולו, אין הן רשאיות לכפור בחובתן לשלם ריבית הסכמית, מקום בו באה דרישה על פי ההסכם (גם אם היא חלופית), וזו לא שולמה בחלוף 45 יום. אין בעובדה שהמל"ל פרע את ההמחאה, כדי ללמד על ויתור של המל"ל על הריבית ההסכמית. בעת פירעון השיק הייתה תלויה ועומדת תביעה כנגד הנתבעים גם בעילה ההסכמית. במכתב הנלווה לשיק, ששלחו הנתבעים לב"כ המל"ל ביום 15.6.2010, לא צוין כי פירעון השיק מהווה הסכמה לסילוק מלוא הדרישה. בפרעו את השיק, הסכים המל"ל לקבל את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, ואין ללמוד מפירעון השיק ויתור על דרישת המל"ל לריבית הסכמית. אף אין להניח כי הנתבעים הסיקו מפירעון השיק כי המל"ל מוותר על הדרישה לתשלום ריבית הסכמית, במיוחד לא על רקע התעקשותו העקבית והשיטתית של המל"ל בעניין הריבית ההסכמית, והדברים גלויים וידועים. סיכומו של דבר: אני קובעת כי כתב התביעה בו נתבע סעד חלופי מכח ההסכם, מהווה דרישה על פי ההסכם, וזאת בניגוד למכתב הדרישה מיום 25.3.2010 אשר נשלח על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. נפנה איפוא ונבחן האם שולמה הדרישה בכתב התביעה באיחור המקנה למל"ל זכות לקבלת ריבית פיגורים. בענין הריבית ההסכמית נשוא סעיף 6 להסכם, חלו תמורות ושינויים שונים, בהסכמות הצדדים, ואולם במכתב האחרון, העוסק בענין זה, שנשלח ע"י המל"ל למבטחות ביום 2.3.1986 (שלא ראיתי כי זכה למענה כלשהו מצד המבטחות) נאמר כדלקמן: "בעקבות אי הבנות שהתעוררו לאחרונה בקשר למועדי התשלומים עפ"י ההסכמים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, אני מפנה תשומת לבכם להוראות סעיף 6 להסכם האומר כלהלן: החברה תשלם את תביעת המוסד תוך 45 יום מיום משלוח הדרישה. פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 45 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המקסימאלית על סכום התביעה, החל מיום הדרישה לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א- 1961 ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל. היינו המועד של 45 יום לתשלום נמנה מיום משלוח הדרישה ולא מיום שהדרישה מתקבלת אצלכם. כידוע לכם סוכם כי המשלוח יעשה על ידינו במרוכז ובמונית, לחברת אבנר, כך שכל דרישה, מגיעה ביום המשלוח. חברת אבנר דואגת לפזר את החומר בתאים של כל חברה וחברה במשרדיה. תשלום שאינו מגיע למוסד לביטוח לאומי תוך 45 ימים כאמור נשוא ריבית, על פי ההסכם. ואנו לא נוכל לקבל טענות בדבר המועד בו הגיעה הדרישה למשרדכם" במקרה שלנו, אין מדובר בדרישה סטנדרטית אלא בדרישה הנלמדת מכתב התביעה, ובהינתן העובדה שההמצאה של כתב התביעה לא נעשתה באופן המצויין במכתב הנ"ל, לא ראיתי לקבוע את המועד הקובע לתחילת מירוץ 45 הימים כמועד הדרישה, אלא המועד בו התקבלה הדרישה. המל"ל צירף אישורי מסירה שמהם עולה כי כתב התביעה הומצא לחברת הביטוח סהר ביום 25.4.2010. גם ממכתבה של עו"ד כץ מטעם אבנר עולה כי כתב התביעה הומצא לאבנר לפני 27.4.2010. לפיכך, אקבע את יום 25.4.2010 כמועד בו התקבלה הדרישה נשוא כתב התביעה בידי המבטחות. השיק נשוא התביעה, נמסר לב"כ המל"ל ביום 23.6.2010, היינו: כחודשיים לאחר המצאת כתב התביעה. אין מדובר באיחור של מספר ימים ספורים או בודדים, אלא באיחור המגיע לכדי כשבועיים ימים. הנתבעים טוענים כי לא קיבלו את האבחונים וההחלטות ששימשו בסיס לגמלאות והם אכן פנו לקבלת מסמכים אלו ביום 25.4.10 וביום 27.4.2010, דרישה שנענתה רק ביום 8.6.2010. ב"כ המל"ל אמנם טענה במכתבה מיום 8.6.2013 כי המסמכים הללו צורפו לכתב התביעה, ואולם, מעיון בכתב התביעה המצוי בתיק בית המשפט עולה כי המסמכים הללו לא צורפו. גם מחוות הדעת האקטוארית, מיום 29.4.2010 שהומצאה לאבנר ביום 27.5.2010 עולה כי החלטות הוועדות לא צורפו לכתב התביעה וראה פרק ההערות בחוות הדעת לפיו: "לא צורפו דוחות ועדות אי כושר לתביעה" וכן: "לא צורפו דוחות ועדות רפואיות לתביעה". האם אי משלוח דוחות הועדות הרפואיות מצדיק מתן פטור מתשלום הריבית ההסכמית עפ"י סעיף 6 להסכם, מכח עיקרון תום הלב? לשאלה זו, במקרה שבפנינו, יש פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, אף שבהסכם לא נקבע כי למכתב הדרישה צריכים להתלוות החלטות הוועדות הרפואיות ברי שיש לאפשר לנתבעות ללמוד את הדרישה ולקבל את ההחלטות עליהן היא מתבססת שהרי אם היה על הנתבעות לקבל את דרישת המל"ל עפ"י ההסכם כ- "כזה ראה וקדש", לא היו הצדדים נותנים למבטחות ארכה של 45 יום לביצוע התשלום, ארכה שנועדה לאפשר למבטחות לבחון ולבדוק את הדרישה. אף קשה להתעלם מן העובדה, שהנתבעות פנו לקבלת החלטות הועדות הרפואיות, בשתי דרישות שונות, באופן מיידי וללא כל עיכוב (פנייה מיום 25.4.10 ומיום 27.4.2010) בעוד שהמל"ל טרח להשיב לפנייתן זו רק ביום 8.6.10 וגם אז החרה והחזיק בעמדתו הלא נכונה, לפיה החלטות הועדות הרפואיות צורפו לכתב התביעה. מאידך גיסא, לא התרשמתי כי החלטות הועדות הרפואיות, במקרה הספציפי שלנו, באמת ובתמים נדרשו לנתבעות, בכדי לבחון את דרישתו של המל"ל ולשלמה. עובדה היא שהנתבעות פנו לקבלת חוות דעת אקטוארית עוד לפני שקיבלו את החלטות הועדות הרפואיות, והאקטואר ערך עבורן חישוב, בחוות דעת אקטוארית מיום 29.4.2010 , תחשיב שאומץ על ידי הנתבעים, בסופו של דבר, ללא כחל וסרק. אכן בחוות הדעת של האקטואר שי ספיר, צוין במפורש כי לא צורפו לתביעה דו"חות ועדות אי כושר ודו"חות ועדות רפואיות ואולם, החשוב לענייננו הוא שעלה בידי האקטואר שי ספיר לערוך את חישוביו גם ללא מסמכים אלו. גם אם נותרו מספר עניינים הטעונים בדיקה נוספת על פי חוות דעתו של האקטואר ספיר, פתוחה הייתה בפני הנתבעים האפשרות לבצע התשלום תחת מחאה. ואולם, הנתבעים בחרו שלא לעשות כן, אלא להמתין עד לקבלת חוות הדעת הרפואיות, ורק אז שילמו את הסכום שנקבע בחוות הדעת של האקטואר מטעמם. יתר על כן, אף שהחלטות הועדות הרפואיות הומצאו ביום 8.6.2010 וכל שנדרש לבחון, בהתאם להערות האקטואר שי ספיר זה, זה האם אכן נקבע לנפגע דרגת אי כושר לצמיתות של 75% ונכות רפואית יציבה של 80% לפחות, הומצאה ההמחאה לב"כ המל"ל רק ביום 23.6.2010 היינו 15 יום לאחר קבלת החלטות הועדות הרפואיות. בסופו של דבר, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים לכאן ולכאן, ראיתי לנכון לחייב את הנתבעות בריבית ההסכמית באופן שבמקום תוספת של 20% מסכום הריבית יתווספו 10% בלבד מיום 10.6.2013 ועד חלוף 7 ימים מן המועד בו הומצאו המסמכים (15.6.2013) ובמלוא הריבית ההסכמית מיום 16.6.2013 ועד 22.6.2013. כבר נקבע ע"י בית המשפט העליון כי הריבית ההסכמית הינה בגדר פיצוי מוסכם (ראו: רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ( 1.7.2007) וכבר הבעתי דעתי בעבר, במספר הזדמנויות [ראו, למשל: ת"א (שלום קריות) 1585/07 בטוח לאומי-משרד ראשי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ( 15.2.2011)], כי יש מקרים שבהם ראוי ליתן פטור מתשלום הריבית ההסכמית וזאת מכח עיקרון תום הלב ו/או עקרונות של אשם תורם חוזי, ו/או מכח סמכותו של בית המשפט להתערב בפיצוי המוסכם. גם באשר לתקופה שממועד הגשת התביעה ועד היום, התשתית העובדתית המונחת לפניי, מקימה כר נרחב להתערבות בריבית ההסכמית, מכח עקרון תום הלב, הן לאור גרימתו של המל"ל להתמשכות ההליכים בתיק על רקע בחירתו לתקוף את קביעתו של כב' השופט וינוגרד ב- ת"א (שלום י-ם) 37002-03-10 המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן נ' חנין ( 24.3.2011) לעניין תחולתה של הודעת הביטול, והן בשל התמהמהותו הרבה של המל"ל במתן תשובה לשאלה אם הוא מסכים לאמץ את תחשיביו של האקטואר מטעם הנתבעות. פסק דינו של כב' השופט וינוגרד לעיל ניתן, כאמור, ביום 24.3.2011. ביום 30.5.2011 הודיע המל"ל כי הוא מסכים לעכב את ההליכים בתיק עד למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דינו של כב' השופט וינוגרד. בסופו של דבר, בחר המל"ל להגיש בקשת רשות ערעור גם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב- ע"א (מחוזי י-ם) 20879-05-11 המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן נ' חנין ( 5.10.2011), ולמעשה, לא ניתן היה לקדם את התיק באופן ענייני עד למתן החלטת בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) ב- רע"א 8354/11 לעיל, שניתנה ביום 19.4.2012. אכן, זכותו של המל"ל למצות את זכויותיו הדיוניות ובכלל זה את זכות הערעור הנתונה לו. ואולם, דרישתו של המל"ל לקבל ריבית הסכמית, מקום שהוא עצמו גרם במו-ידיו לעיכוב בירור התובענה, נגועה בחוסר תום לב. ואם בכך לא סגי, במקום לנצל את פרק הזמן שבו היו ההליכים מעוכבים כדי לברר אם צודקים הנתבעים בחישוביהם, נדרשו למל"ל חודשים ארוכים כדי לבדוק את חישובי הנתבעות בחוות הדעת האקטוארית מטעמן, וזאת לאחר שנתקבלה ההכרעה של בית המשפט העליון ב- רע"א 8354/11 הנ"ל. מעיון בתיק עולה כי החל מיום 23.8.2012 לא ניתן היה לקדם דבר בתיק בשל התמהמהות המל"ל בבדיקת חישוביו של האקטואר שי ספיר מטעם הנתבעות. רק לאחר קבלת 6 ארכות (!) הודיעה ב"כ הנתבעות ביום 24.5.2013, בשם שני הצדדים, כי המל"ל מאשר שנפלה טעות בחישוביו, וכי הצדדים הסכימו להגיש סיכומים על יסוד החומר שבתיק בשני הנושאים שנותרו במחלוקת: הריבית ההסכמית ושכר הטרחה. בנסיבות אלו, אני קובעת כי המל"ל זכאי לריבית הסכמית, כמפורט בסעיף 29 לעיל. על הסכום שיתקבל, יש להוסיף ריבית הסכמית עד היום. ואולם, על אף האמור, אני קובעת כי בגין התקופות שלהלן, לא יהא זכאי המל"ל לריבית ההסכמית, אלא להפרשי הצמדה בלבד: התקופה שהחל מיום 30.5.11 ועד ליום 12.4.2012; והתקופה שהחל מיום 23.8.12 ועד ליום 24.5.13. לסכומים שנפסקו על ידי, יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 10.4% מן הסכום שנפסק בתוספת מע"מ. ב"כ המל"ל תגיש, במידת הצורך, פסיקתא מתאימה לחתימתי בתוך 30 יום. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 45 יום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שכר טרחת עורך דיןריביתריבית הסכמיתשכר טרחהעורך דין