בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף זאת בשל היעדר סמכות עניינית רקע כללי: עניינו של תיק זה בתביעה כספית על סך 50,000 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו למשיבה, כך לטענתה, בעקבות עיקול אותו הטילה המבקשת על חשבון הבנק שלה ובשל מימוש כספי העיקול בהתאם לסמכותה לפי פקודת המיסים (גביה). בקצירת האומר יצוין כי מדובר בגביית קנסות בגין דוחות חנייה שניתנו כנגד המשיבה בשנים 1997 - 1998 (ראה נספח 1 לכתב ההגנה). המשיבה מצידה אישרה כי במועדים הרלוונטיים לקבלת הדוחות היא הייתה בעליו של רכב מסוג מאזדה מ.ר. 89-644-09 (להלן: הרכב) אולם לטענתה, רכב זה הוצא מידיה במרמה בשנת 1994 על ידי אחד, ראאד חוסני, כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט ארבל (תא 1048/01 משאהדה נ' ראאד חוסני מוסא) מיום 26.2.03. לטענת המשיבה, מאז נטילת הרכב ממנה על ידי מר חוסני, היא קיבלה הודעות על הטלת קנסות תעבורה וחניה מרשויות מקומיות שונות, ובין היתר הודעה מחברת מלגם בשם המבקשת. כל אימת שקיבלה הודעה כזאת הייתה פונה לרשות השולחת ומבהירה כי היא אינה מחזיקה ברכב, ומשלא ננקטו הליכי גבייה הסיקה כי הקנסות בוטלו או הוסבו על שמו של מר חוסני. באם הייתה המשיבה מקבלת התראה או דרישה מאת המבקשת או חברת מלגם, הייתה פונה אליהן בבקשה חוזרת להסבת החוב על שמו של מר חוסני. המשיבה טוענת כי המבקשת התרשלה בכך שהטילה עיקול על חשבון הבנק שלה ומימשה כספים, מבלי ששלחה אליה דרישה והתראה בהתאם הוראות פקודת המסים (גביה) (להלן: הפקודה) ולהוראת תקנות 4 - 7 לתקנות המסים (גביה) (ולהלן: התקנות). במעשיה הפרה המבקשת את חובת הזהירות הנדרשת מרשות ציבורית המפעילה סמכויותיה. כן נטען כי יש במעשיה משום הסגת גבול והפרת חובה חקוקה. המשיבה טוענת כי המבקשת פגעה בקניינה ובשמה הטוב שלא כדין, ובשל כך עליה לפצותה. בנוסף טוענת המשיבה כי חובת הפיצוי מוטלת על המבקשת אף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. טענות המבקשת: כעולה מכתב התביעה המתוקן, טענתה המרכזית של המשיבה הינה כי לא היא נהגה ברכב שהיה רשום על שמה במשרד הרישוי בעת שבוצעו באמצעותו עבירות החניה, בגינן ניתנו הדוחות שעמדו בבסיס פעולות הגביה שננקטו על ידי המבקשת. מכאן, כי למעשה טענת המשיבה מופנית כנגד ביצוע עבירת החניה. בהתאם להוראות סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ), במידה ולא שילם אדם את הקנס אשר הושת עליו וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שבקשותיו נדחו, רואים אותו כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. פנייתה הראשונה של המשיבה למבקשת להחזר הכספים ששילמה, התבצעה כשנתיים לאחר מימוש הכספים, ורק בחלוף חמש שנים טענה לראשונה כי לא ביצעה את עבירות החניה. במצב דברים זה, הרי שיש לראות במשיבה כמי שהורשעה ועליה לשלם את הקנס אשר הושת עליה. בהתאם להוראות סעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הסמכות לדון בעבירות חניה מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. משכך, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה. המבקשת הפנתה להלכה אשר נקבעה במסגרת ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל אביב ואח' [פורסם במאגרים המשפטיים] (להלן: הלכת וקס), לפיה תקיפת חוקיותם של דוחו"ת חניה, לרבות ביטול ההרשעה הפלילית, מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. לענייננו טענה המבקשת, כי בבסיס תביעתה של המשיבה עומדת טענה כנגד עצם ביצוע עבירת החנייה על ידה ולמעשה, המדובר בערעור על הרשעתה בעבירת החניה, אשר הסמכות לדון בו מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. זאת, חרף העובדה שהתביעה מוגשת באיצטלה של תביעה להשבת הכספים שנגבו. טענה נוספת אשר העלתה המבקשת הינה, כי עצם העובדה שהמשיבה שילמה בסופו של יום את הקנס מהווה למעשה הודאה מצידה בביצוע העבירה ונשיאה בעונש, בהתאם להוראות סעיף 229(ח) לחסד"פ. המשיבה לא נקטה כל פעולה במשך שנתיים ימים מיום ששילמה את הקנס. משכך, יש לראותה כאמור כמי שהודתה בביצוע העבירה, הורשעה ונשאה את עונשה. טענות המשיבה: המשיבה הבהירה כי במסגרת כתב התביעה המתוקן לא נטען שהעבירות נשוא הדוחות התיישנו, כי לא ביצעה את העבירות נשוא הדוחות ואף לא עתרה היא לביטול הרשעתה. טענתה היחידה היא כי כפי שנפסק על ידי כב' השופט ארבל, הרכב נלקח ממנה במרמה, ואם הייתה מקבלת הודעה מהמבקשת הייתה פונה אליה בבקשה להסבת הדוחות. המבקשת הפרה את הוראות הפקודה המחייבות משלוח מכתב דרישה והתראה טרם הפעלת סמכויותיה הדורסניות, דהיינו, המבקשת פעלה כנגד המשיבה מבלי שנתנה בידה זכות שימוע על דרך פנייה לתובע העירוני או לבית המשפט לעניינים מקומיים. כעת היא פועלת להביא לדחיית התביעה, מהסיבה שהמשיבה לא פנתה לאותו בית המשפט. במצב דברים בו לא מבוקש סעד של ביטול הרשעה אלא המדובר בטענות לעניין הליכי הגבייה, מסורה הסמכות העניינית לבית המשפט האזרחי. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית להתקבל, ואנמק. המסגרת הנורמטיבית הסמכות לדון בעבירות חניה, שהינן עבירות בניגוד לחוק עזר עירוני, מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. סע' 55 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984 מורה כי: "בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם". בע"א (מח' תל אביב) 3758/06 יעקב שאוליאן ואח' נ' רונית חורש (פורסם במאגרים המשפטיים) מאבחן בית המשפט בין סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים להידרש לטענות המכוונות כלפי ההרשעה בעבירות חנייה, ובין סמכותו של בית המשפט האזרחי להידרש לטענות הנוגעות לעניין אופיו של הליך גביית הקנס. בית המשפט קובע כי מקומה של ההשגה על ההרשעה הינו בבית המשפט לעניינים מקומיים: משכך, הפורום לביטול ההרשעה הינו בית המשפט לעניינים מקומיים. כך גם טענה כי הדו"חות כלל לא הומצאו מקומה באותו הליך ביטול, כפי כל מקרה שניתן פס"ד והנאשם או הנתבע טוענים לעניין המצאה. כך גם טענה להתיישנות העבירה יכולה לבוא רק לאחר ביטול ההרשעה ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים. סיכומם של דברים, כל הקשור להשגות על ההרשעה עצמה מקומן בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי ולא בבית המשפט האזרחי". בית המשפט מוסיף ומבהיר כי יכולות להיות גם טענות כנגד הליכי הגבייה שמקומן בהליך אזרחי : "21. ברור שיכולות להיות טענות נזקיות כלפי הרשות בגין הליכי גביה, טענות שהרשות אינה חסינה לכאורה מפניהן, אך טענות אלו צריכות להיות מנותקות מהטענה לגבי התיישנות העבירה ואי ביצוע העבירה, טענות היכולות להיטען רק עם ביטול פסק הדין המרשיע. כך, יכולות להיות לאדם טענות לגבי עצם ביצוע פעולות הגביה, גם אם הם בוצעו מכוח הוראה כדין. כך לדוגמא, אם מדובר בטענות של הפעלת כוח בלתי סביר ע"י הגובים וגרימת נזקים לרכוש ו/או לגוף במהלך ביצוע פעולות הגביה הנ"ל. 22. כך גם יכול לתקוף אדם את ביצוע פעולות הגביה בטענה שנעשו שלא עפ"י דין.לדוגמא פעולות גביה שנעשו בגין דו"חות שבוטלו, או במקרה נשוא הערעור בו טוענים המערערים לעוולות נזקיות ונזק שנגרם להם ע"י המשיבים עקב פעולות גביה שבוצעו לאחר תשלום השיק בגין הדו"חות ע"י אשתו של המערער 1. מדובר במקרים אלו בטענות שאינן קשורות להתיישנות העבירה ו/או ביטול ההרשעה, טענות הצריכות להתברר בבית המשפט האזרחי." בנוסף לאבחנה לעניין אופיין של הטענות, מוסיף בית המשפט וקובע באותו עניין כי אין לשמוע את תביעת הנזיקין, כאשר זו מהווה למעשה תקיפה של עצם ההרשעה. לשיטתו, רק עם תבוטל ההרשעה ניתן יהיה לתבוע בעוולה נזיקין בעניינה (שם פסקה 18 לפסק הדין). ככל שיש מקום להידרש לעוולה הנזיקית אשר מקורה בטענות כנגד ההליך הפלילי, אזי יש לפעול לביטול ההרשעה תחילה, ורק לאחר מכן לטעון טענות במישור הנזיקי (ראה שם פסקאות 19 - 20). בקשת רשות ערעור על פסק הדין (רע"א 2747/08 יעקב שאוליאן נ' רונית חורש (פורסם במאגרים המשפטיים)), נדחתה. ומן הכלל אל הפרט - לכאורה כתב התביעה עוסק בפגמים שנפלו הליך הגבייה (אי משלוח ההתראה) ולא בביצוע העבירה או בהתיישנותה. יחד עם זאת עיון במכלול הטענות ובעיקר בתשובת המשיבה לבקשה שלפניי, מעלה כי למעשה מלינה המשיבה על כך שאי משלוח ההתראה מנע ממנה את זכות השימוע בפני התובע העירוני. לדבריה : "המשיבה טענה בכתב תביעתה המתוקן כי המבקשת הפרה את הוראות פקודת המיסים (גבייה) המחייבות משלוח מכתב דרישה והתראה טרם הפעלת סמכויותיה הדורסניות, דהיינו מבלי ליתן לה את האפשרות לממש את זכות השימוע שלה הזוכה למעמד על בשיטתנו המשפטית על דרך פנייה לתובע העירוני או לביהמ"ש לעניינים מקומיים..." (סע' 5 לתגובה). הבסיס לרצון בשימוע מצוי ברקע הדברים המובאים בתביעתה לפיהם הרכב אשר בו בוצעו העבירות לא היה ברשותה אלא ברשותו של אחר (ראה גם סע' 4 לתגובה). היינו, חרף דבריה לפיהם אין היא חולקת על עצם ההרשעה, הרי שלטענתה לא היא ביצעה את העבירה (סע' 14 - 16 לכתב התביעה המתוקן, סע' 4 לתגובה) אלא אחר, וכן היא טוענת כי זכות השימוע שלה קופחה שכן לא נמסרה לה התראה. במאמר מוסגר יצוין כי נראה שגם המשיבה אינה חולקת לכל הפחות על קבלת התראה אחת מידי המבקשת ואף בתביעתה טענה כי לו הייתה מקבלת התראה הייתה פונה למבקשת בבקשה חוזרת להסבת החוב על שמו של מר חוסני (ראה סע' 16 לתביעה). טענות אלה מכוונת כלפי הרשעתה ולא כלפי אופיו של הליך הגבייה והן ומצויות על כן בתחום הסמכות של בית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם להוראות חוק בתי המשפט. לאור כל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על מחיקת התביעה. המשיבה תשא בהוצאות הליך זה בסך של 2,000 ₪. סמכות ענייניתסילוק על הסף