עמדת המשפט העברי הבאת ראיות באיחור, גם לאחר שבית המשפט (או בית הדין) קצב זמן להבאתן (ולעיתים, אפילו לאחר שניתן פסק דין), אינה חדשה עימנו. היא לא נולדה במאה ה-21. שורשיה - עוד במקורותינו הקדומים, שכן עמינו "הצטיין" לאורך ההיסטוריה ביצר הידיינות לא קטן, ובו-זמנית, כאז כן כיום, הוא לא הציב בראש מעייניו את העמידה הלוח הזמנים. כך אומרת המשנה, במסכת סנהדרין, פרק שלישי, משנה ח (מובאת בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמ' א): "כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין. אמר לו: 'כל ראיות שיש לך - הבא מיכן עד שלשים יום'; מצא בתוך שלשים יום - סותר; לאחר שלשים יום - אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה, שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים?! אמרו לו: 'הבא עדים'. ואמר: 'אין לי עדים'. אמרו: 'הבא ראיה'. ואמר: 'אין לי ראיה'. ולאחר זמן, הביא ראיה, ומצא עדים - הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה, שלא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים?! [מה יעשה זה אשר] לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה?! אמרו לו: 'הבא עדים'. אמר: 'אין לי עדים'. [אמרו לו:] 'הבא ראיה'. ואמר: 'אין לי ראיה'. ראה שמתחייב בדין, ואמר: 'קירבו פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתחת אפונדתו [חגורתו] - הרי זה אינו כלום". מכאן עולה, כי אין למנוע את הבאת הראיות, גם לפי גישת המשפט העברי, על פי שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל. הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמ' א) דנה בשאלה, כמי נפסקה ההלכה, כחכמים או כרבן שמעון בן גמליאל. החלק הראשון של הדיון, מיד בתחילת הסוגיה (סמוך למשנה), עוסק בחלק הראשון של המשנה (כפי שמציין רש"י, שם, ד"ה הלכה כרבן שמעון: "אקמייתא קאי [על הדוגמא הראשונה שבמשנה, דנה הגמרא], כיוון דלא אמר: 'אין לי', אע"ג [אף על גב] שלא מצא [ראייה] בתוך שלושים יום"). וכך אומרת הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמ' ב): "אמר רבה בר רב הונא: 'הלכה כרבן שמעון בן גמליאל'. ואמר רבה בר רב הונא: 'אין הלכה כדברי חכמים'. [שואלת הגמרא]: פשיטא [הדבר פשוט], כיון דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל , ממילא ידענא [מאליו יודעים אנו] דאין הלכה כחכמים! [מתרצת הגמרא]: מהו דתימא [היית מעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה, שיש לפסוק כדעתו של רבן שמעון בן גמליאל נאמרו רק] - לכתחילה, אבל דיעבד [לאחר שכבר נעשה המעשה] - שפיר דמי [הדבר יפה, גם כשיטת חכמים] , קא משמע לן [השמיע לנו רבה]: דאי עביד - מהדרינן ליה [שאם עשה הדיין ופעל לפי שיטת חכמים, ולא קיבל את העדים לאחר 30 יום, כי אז מחזירים את הדין ומבטלים את פסק הדין]". מיד לאחר קטע זה, דנה הגמרא בחלק השני של המשנה, הדן במקרה שבו אמרו לצד להביא עדים, והוא אמר: "אין לי". השאלה של הגמרא, דומה, בעיקרה, לקטע שצוטט לעיל, ולכן אין צורך בתרגום, פעם נוספת. התשובה - שונה (וראה: רש"י, שם, ד"ה ממילא, המסביר מדוע לא ניתן לתרץ כפי שענתה הגמרא על השאלה מן הרישא של המשנה). אתרגם, החל מן התשובה. וכך נכתב בגמרא (סנהדרין, דף לא, עמ' א): "אמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן: 'הלכה כדברי חכמים'. ואמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן: 'אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל'. פשיטא, כיון דאמר הלכה כדברי חכמים, ממילא ידענא דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל! הא קא משמע לן: דבההיא [רק בהלכה זו, בקטע השני של המשנה] אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הא בכולהו [אבל בכל יתר המקרים בהם חולק רבן שמעון בן גמליאל על חכמים, לרבות הרישא של משנתינו]- הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. לאפוקי מהא [להוציא מדבר זה], דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה". ההלכה ברמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק יב, הלכה ו-ז, נפסקה, על פי סוגיה זו, כדלקמן: "ו. נמצאת קרקע שאינה שלהן [של היורשים], אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו - נזקקין להן, ומעמידים להן אפוטרופוס, לטעון ולדון. אם נמצאת גזולה - מחזירים אותה לבעליה. וכן קטן, שתקף [בעזרת] בעבדיו, וירד לתוך שדה חבירו, וכבשה - אין אומרין: 'נמתין לו עד שיגדיל', אלא, מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל, אם יש לו עדים, יביא עדיו. ז. קרקע שהיתה בחזקת קטנים, ובא אחר וטען שהיא לקוחה ממורישן, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן - אין מוציאין אותה מידן, עד שיגדילו, שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקטן - כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב. אבל, אם הוציא שטר, שהיא לקוחה בידו - הרי זה מקיים את השטר, ומוציאין אותה מידן, אחר שמעמידים להם אפוטרופוס". הטור, מביא את ההלכה הספציפית הזו בתוך מכלול ההתייחסות אל היתום, אחריותו לחובות המוריש, ומידת כפיפותו, כקטין, להליכים משפטיים אשר מוגשים על ידי תובעים, נגד העיזבון, אשר היתום הקטין הוא היורש. וזו לשונו של הטור, חושן משפט, סימן קי: "אין נזקקין לנכסי קטנים, עד שיגדלו ויהיו בני שלשה עשר שנה. אבל קודם לכן, אין נפרעין מהן, אפי'[אפילו] יש נאמנות בשטר, אלא א"כ [אם כן] יש עליהם מלוה בריבית, שלוה אביהם מעכו"ם [נכרי, גוי], שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו, ולא קיבל עליו עליו שלא ייקח ריבית. וכן נפרעין מהן כתובת אשה, כאשר פירשתי בספר אבן העזר. ואם יש יתומים קטנים וגדולים, המלוה נפרע מן הגדולים חלק המגיע להם. וכדי שיפרע בעל חוב מחלק הגדולים, צריכין ב"ד [בית דין] להעמיד אפוטרופא לקטנים, ולחלק עם הגדולים, ויגבו לבעל חוב מהגדולים, חלקם המגיע להם לפרוע. וטעמא [והטעם, הנימוק] דאין נפרעין מן הקטנים, משום דחיישינן שמא התפיש אביהם למלוה צררי [דהיינו: הלווה, המוריש, פרע למלווה את החוב, עוד בחייו של הלווה, המוריש]. לפיכך, אם תפש [המלווה] משלהן, אפילו אחרי מות אביהן, והוא בענין שיכול להחזיק בו, ולטעון עליו: 'לקוח הוא בידי' - מותר לו לתופשו בחובו, כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהן. ואם שמתוהו [נידו את הלווה, בחייו, כי לא שילם את סכום ההלוואה למלווה] ומת בשמתא [הלווה, המוריש, נפטר כאשר עדיין היה במצב של הנידוי], על שלא רצה לפרוע, או שמת בתוך הזמן, או שהודה בעת פטירתו שלא פרע - נפרעין אפילו מהקטנים. והיכא [כאשר] שמת הלוה, והניח יתומים קטנים, ויש למלוה ערב, כתב הרמב"ם: נזקקין לנכסי ערב, אף על פי שהיתומים קטנים, ולא אמרינן, סוף סוף ערבא בתר יתמי אזיל [הערב יתבע את היתומים. שישיבו לו את מה ששילם לנושה], ונמצא, נזקקין לנכסי קטנים, שהרי אין הערב יכול לגבות מהן עד אשר יגדלו, וכיון שאינם פטורין אלא בעודן קטנים, ולכשיגדלו יתחייבו, נמצא שבני חיובא נינהו אלא אריא דרביע עלייהו [היתומים הם אחראים על החוב, אך עתה הם במצב הדומה למי שאריה מאיים עליו], והרי זה כמלוה שתבע ללוה, ונתחייב לו בדין, ואין לו במה לפרוע - שגובה מן הערב. והרמב"ן כתב, שאין נפרעין מן הערב, אפילו הוא קבלן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל, חילק בין ערב לקבלן, וכתב, שאין נזקקין לנכסי ערב, אפילו שאומר [המלווה,בחוזה ההלוואה]: 'ממי שארצה [מהלווה או מן הערב] אפרע', דניכסי דאיניש אינון ערבאים ביה [שנכסיו של אדם הם הערבים לחובותיו], וכאילו אמר: 'על מנת שאפרע מן הנכסים, אם ארצה'. ואפילו הכי [כך], אינו נפרע מן יתומים קטנים, כיון שאינו יכול לתובען בעודן קטנים. והוא הדין נמי [גם], אם אמר: 'ממי שארצה אפרע', הואיל ויש נכסים ללוה, וצריך לתבוע הלוה תחילה, לא יפרע מהערב. אבל בקבלן - יפרע מהיתומים. לכשיגדלו. צוה אביהן ואמר: 'תנו מנה או שדה לפלוני', בין אם אמר: 'מנה זו', או 'שדה זו', או 'מנה', או 'שדה' סתם, נזקקין לנכסיהן [של היתומים היורשים], אבל מעמידין להן תחלה אפוטרופא, להפך בזכותם, לראות אם יכול לערער, ולבטל הצוואה. ואם תתקיים הצוואה - נזקקין לנכסיהן, שהרי אין לחוש לא לצררי ולא לשובר. ודוקא, שצוה בשטר, שכתב בכתב ידו: 'תנו מנה לפלוני', וניכר שהוא כתב ידו. אבל אם צוה בעדים - אין נזקקין, שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, וקטן - כשלא בפניו דמי. והרמב"ם ז"ל כתב: דוקא במנה ושדה סתם, מעמידים אפוטרופא; אבל, ב'מנה ושדה זו' - אין מעמידין אפוטרופא, כיון שפירש המנה והשדה, שוב אין לערער. וא"א [ואדוני אבי] הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה. שאלה לא"א הרא"ש ז"ל: ששאלת, יורש שנתן נכסי מוריש לקטן, ויצא שטר חוב על המוריש, מי נחתינן [האם אנו מורידים את הנושה] לנכסי קטן, או לא? תשובה: אם השטר מקויים - מורידין הבעל חוב לנכסים; ואם אינו מקויים - אין מורידין, שאין מקיימין שלא בפני בעל דין. קרקע שהיא בחזקת היורש, שאביו היה מוחזק בה, ונתברר בעדים שהיא גזולה בידו] ובא הנגזל להוציאה מהיורש], ב"ד [בית דין] נזקקין להוציאה מידו, אע"פ [אף על פי] שהוא קטן. ואין מעמידין אפוטרופא להפך בזכות היורש, אולי יכול לפסול העדים של נגזל, דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן [אין אנו מניחים כי העדים שקרנים]. ודווקא, שנתקבל העדות בחיי האב, או שהוציא שטר מקויים שהיה שלו, שלקחה מאביו, ואביו לא החזיק בה ג '[שלוש] שנים אחר זמן השטר; אבל אם לא נתקבל העדות בחיי האב - אין מקבלין אותו אח"כ [אחר כך]. במה דברים אמורים? שהקרקע בחזקת הקט,ן כדפרישית [כפי שפרשתי]. אבל, אם לא היה בחזקתו, אלא שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה חבירו, או שתקף ממנו בטליתו - אין אומרים: נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין ממנו מיד, ולכשיגדיל, יביא ראיה, ויחזור ויטלנה. וכן, אם הודה האב, בכתב ידו, על מטלטלין שבידו, שהם מעסקו שיש לו משל פלוני, או פקדון שהוא בידו משל פלוני - מוציאין מן היתומים, ואפי' [ואפילו] הם קטנים. וכן, אם גזל אביהם, אפי' אכלום [אפילו, כאשר היתומים אכלו את החפץ הגזול והוא אינו בעולם], שאין הגזילה קיימת, ואפילו אכלום אחר יאוש [של הנגזל מלצפות ולקבל חזרה את החפץ הגזול], אם ירשו היתומים מאביהן קרקע או אפילו מטלטלין, שאף הם משועבדים לבעל חוב, מתקנת הגאונים - גובים מהם לפרוע לנגזל, אפי' [אפילו אם היתומים, היורשים] הם קטנים. כתב הרמב"ן: שאם לוו ב"ד [בית דין] או אפוטרופוס של יתומים לצרכם [של היתומים הקטנים] - נזקקין לנכסיהן, ומוכרין בלא הכרזה, ונפרעין מהם בבינונית, כמו בשאר בעל חוב. וכן, בי דינא דזבין אחריותא איתמי אי טרפוה מהלוקח - גובה בלא הכרזה ודינו כשאר בעל חוב. ולכל מילי דנזקקין לנכסייהו [ולכל דבר, ובכל סיטואציה, אשר בה יש דיון על נכסי היתומים], בין 'מנה ושדה זו', בין 'מנה ושדה' סתם - מקבלין העדות בפני האפוטרופוס, שהאפוטרופוס הוא הבעלים. וכן, עדי צואה, מקבלין אותה בפני האפוטרופוס. ורבי' יצחק פירש: דאפילו לוה האפוטרופוס לצרכם - אין נזקקין לנכסיהן [של היתומים הקטנים]. וא"א הרא"ש ז"ל, הסכים לדברי הרמב"ן, דכל מה שעשו ב"ד או אפוטרופסים לצרכם [של היתומים הקטנים] - נזקקין לנכסיהן, ומקבלין העדות בפני האפוטרופוס. אבל, לוו הם בעצמם - אין נזקקין לנכסיהם, עד שיגדלו, ולא מעמידין אפוטרופוס, לקבל העדות. ובעידי צוואה, כתב גם כ,ן שאין מקבלין אותם בפני האפוטרופוס." אביא, עתה, את דברי השולחן ערוך, יחד עם הגהות הרמ"א, בעניין הספציפי, אשר בו דנה הגמרא, שכן את התמונה הרחבה על היחס ליתום, קטן, יורש, קיבלנו כבר מעיון בדוגמאות שהובאו בטור, אשר דבריו בכל סימן קי, צוטטו במלואם בפיסקה הקודמת. וזו לשון השולחן ערוך, חושן משפט, סימן קי, סעיפים ה-ו: ה. יתומים קטנים, שנמצאת קרקע שאינה שלהם, אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישם - נזקקים להם. ואם נמצאת גזולה - מחזירים אותה לבעלה. ולהרמב"ם, צריך להעמיד להם אפוטרופוס, לטעון ולדון. וכן קטן, שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה חבירו, וכבשה, אין אומרים: נמתין לו עד שיגדיל, אלא מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל, אם יש עדים, יביא עדיו. הגה: ודוקא, שלא היה לו חזקה בנכסים אלו מאבותיו. אבל יש לו חזקה - אין מוציאין ממנו, עד שיגדיל (טור). ולכן, מי שצווח על יתומים קטנים, שיש לו היזיקות מהן, אין מעמידין להן אפוטרופוס לדון עמו, בעודן קטנים, אם לא שמפורסם, שהם מזיקים אותו בידים. וכל שיש לספק בדבר ולפקפק, ממתינים עד שיגדילו (מרדכי פ' השולח). וי"א דממנין לעולם אפוטרופוס, בין שיש ממש בטענותיו או לא, אולי יתפשר עמו לטובת היתומים (ב"י בשם הראב"ד). ו. קרקע שהיתה בחזקת קטנים, ובא אחד וטען, שהיא לקוחה ממורישם, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם - אין מוציאין אותה מידם, עד שיגדילו, שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. אבל, אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו - הרי זה מקיים השטר, ומוציאין אותה מידם, אחר שמעמידים להם אפוטרופוס." בספרות ההלכתית שלאחר השולחן ערוך, התקבלה הגישה, אשר אותה מצאנו בטור ובשולחן ערוך, תוך מתן טעמים והסברים לאותה עמדה. אביא, עתה, שניים מן הקבצים של ספרות ההלכה והפסקים, הלבוש וערוך השולחן. הלבוש, חושן משפט, סימן קי, סעיפים ד-ו, מביא את ההלכה שנקבעה בשולחן ערוך, בתוספת נופך והסברים, כדלקמן: "ד. קטנים, שצוה מורישם, ואמר: 'תנו שדה או תנו מנה לפלוני', הרי ליכא למיחש הכא לא לצררי ולא לשובר, לפיכך' מעמידין להם אפוטרופוס' להפך בזכותם' באיזה מנה קאמר: צורי או מדינה. וכהאי גוונא, למצוא טענה לבטל הצוואה, וכיוצא בזה. וכן, 'בשדה', איזו שדה קאמר: קטנה או גדולה, וכהאי גוונא. ואחר כך, כשלא ימצא עוד טענה - נזקקין לנכסיהם, לקיים צוואת מורישן. וכן, אפילו אם אמר: 'תנו מנה זו או שדה זו לפלוני', מעמידין להם אפוטרופוס, אולי ימצאו להם שום זכות, ונזקקין אחר כך לנכסיהם. ולהרמב"ם [פי"ב מהל' מלוה ה"ה], ב'זו' - אין צריך להעמיד אפוטרופוס, דכיון ד'זו' קאמר, הרי פירש דעתו בפירוש, ואין טענת אפוטרופוס מועיל להם הרבה, ולמה יטריחו להעמיד אפוטרופוס?! אלא, נזקקין מיד לנכסיהם, ומקיימין צוואת אביהם. יורש גדול שנתן נכסי מורישו לקטן, ויצא שטר חוב על המוריש, כיון שנכסים אלו נתנו לירד להם מיד אחר מיתת המוריש, משום חלק הגדול, אין מתנת היורש מפקיען משיעבודיה דבעל חוב, ומורידין אותו לאלו הנכסים. ה. קרקע שהיא בחזקת היורש, מחמת אביו, שהיה מוחזק בה, ונתברר בעדים שהיא גזולה בידו, ובא הנגזל להוציאה מהיורשים, בי"ד [בית דין] נזקקין להוציאה מידו, אע"פ [אף על פי] שהוא [היורש של הגזלן] קטן, דחשו חכמים לתקנת הנגזל להצילו מעושקו, ואפילו הוא קטן. ואפילו אפוטרופוס, להפך בזכות היורש, אולי יוכל לפסול העדים של נגזל - אין מעמידין לו, דאחזוקי סהדי בשיקרי לא מחזקינן. והרמב"ם [שם ה"ו] חולק, ואומר, שמעמידין אפוטרופוס לטעון ולדון בשבילו. וכן, קטן שתקף בעבדיו או ירד לתוך שדה חבירו וכבשה, אין אומרים: נמתין לו עד שיגדיל, אלא מוציאין אותו מידו, ולכשיגדיל, אם יש לו עדים - יביא עדיו, דלאו כל כמיניה לגזול ולעשוק בילדותו, ויסמוך על שאין מורידין לנכסי קטן. ודוקא, שלא היה לו חזקה בנכסים אלו מאבותיו. אבל אם יש לו חזקה - אין מוציאין ממנו, עד שיגדיל. וכתב מורי מהרמא"י ז"ל: ולכן, מי שצווח על יתומים קטנים, שיש לו היזיקות מהם - אין מעמידין להן אפוטרופוס לדין עמו, בעודן קטנים, אם לא שמפורסם שהם מזיקין אותו בידים. וכל שיש לספק ולפקפק בדבר, ממתינים להם עד שיגדלו. ויש אומרים: דלעולם, ממנין להם אפוטרופוס, בין שיש ממש בטענותיו, או לא, אולי יתפשר עמהם, לטובת היתומים. עכ"ל [עד כאן לשונו]. ו. קרקע, שהיתה בחזקת קטנים, ובא אחד, וטען, שהוא לקחה ממורישו, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם - אין מוציאין אותה מידם, עד שיגדלו, שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, וקטן - כשלא בפניו דמי. אבל, אם הוציא שטר, שהיא לקוחה בידו - הרי זה מקיים השטר, שהרי קיום שטרות מקיימין, אפילו שלא בפני בעל דין, ומוציאין אותה מידם, אחר שמעמידין להם אפוטרופוס, שטוענין בשבילם כל זכיותיהם. ז. קטנים, שהודה מורישם, בכתב ידו, על מטלטלין שבידו שהם מעסק שיש לו לפלוני, או שהוא פקדון בידו משל פלוני - מוציאין מהם, דבאלו לא שייך למיחש לצררי ולא לשובר. וכן, אם גזל מורישם, קי"ל [קיימא לן, דהיינו: מקובל עלינו שזו היא ההלכה] [בבא קמא, דף קיב, עמ' א], דבגזלן, מקבלין עדות שלא בפניו. לפיכך, גם אם היורשים קטנים - מקבלין העדות, וחייבין לשלם, בין אכלו הגזילה, בין לא אכלו, בין נתייאשו הבעלים, בין לא נתייאשו, בין ממקרקעי, בין ממטלטלין, שהניח להם מורישם. עכשיו, שתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב, לא גרע מבעל חוב דבעל פה, הידוע שלא פרע. ועיין לעיל, סימן קז." הגשת ראיותהמשפט העבריראיות