הנתבעים לא משלמים לתובעת דמי שכירות עבור המושכר ולא דמי שימוש ראויים בגין תוספות הבנייה. על כן תובעת התובעת לפנות את הנתבעים מהמקרקעין ולחייבם לשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין לתקופה של 7 שנים שלפני הגשת התביעה. כללי: בעלי הדין: 1. התובעת היא רשות שהוקמה על פי דין, והיא הבעלים הרשום של גוש 4345 חלקות 4, 5 ו-20 (להלן-"המקרקעין"). 2. הנתבע 1 הוא בנו של המנוח מוסראתי כאמל ז"ל (להלן-"המנוח"). הנתבע 2 הוא בנו של המנוח, והנתבעת 3 היא אשתו של הנתבע 2. הנתבע 4 הוא בנו של המנוח, והנתבעים 5 ו-6 הם בניו של הנתבע 4. הנתבע 7 הוא בנו של המנוח. המקרקעין: 3. אין מחלוקת בין הצדדים שהמקרקעין אליהם מתייחסת תביעת התובעת מצויים ברחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה, והם מצויים בגוש 4345 חלקות 4, 5 ו-20. מנסחי הרישום שצירפה התובעת לתיק בית המשפט עולה שמדובר במקרקעין מוסדרים. 4. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעת מינתה את חב' עמידר לנהל את המקרקעין, וכל המגעים בין התובעת לבין הנתבעים בקשר לניהול המקרקעין התקיימו באמצעות חב' עמידר., ההיסטוריה של המקרקעין: 5. ביום 16.10.1966 חתמו המנוח ומר נסים בן-דוד על תצהירי דייר יוצא ודייר נכנס להעברת זכות הדיירות המוגנת במושכר ברחוב כ"א (הידוע כיום רח' מרדכי היהודי) 13 ברמלה. בפרטיכל קביעת דמי מפתח מיום 30.10.1966 נרשם שהמושכר נמצא בגוש 4345 חלקה 4 , והדירה תוארה כדלקמן: "המושכר מורכב מחדר אחד 16.38 מ"ר, מטבח בפנים לחוד והנוחיות בחוץ + מחסן ביתי 9 ממ"ר ..." בתיאור הדירה במסמך מיום 24.2.1966 שכותרתו" הזמנה לבדיקת נכס" תואר המבנה כמבנה בן קומה אחת חדר אחד בנוי בלוקים ותקרת בטון וחדר אחד עם תקרת אסבסט. 6. ביום 10.11.1966 חתמו התובעת והמנוח על חוזה שכירות מוגנת לפיו השכירה התובעת לנתבע דירה בת חדר אחד, מטבח, נוחיות לחוד ומחסן ביתי הנמצא ברחוב כ"א 13/1 ברמלה וידוע כגוש 4345 חלקה 4 (להלן-"המושכר"). 7. ביום 3.3.1971 התברר לתובעת כי המנוח הוסיף תוספות בנייה, הפך את המחסן לחדר עם גג אסבסט, הפך הול שהיה עומד על עמודים לחדר נוסף עם גג אסבסט, כך שהמושכר גדל למושכר בן 3 חדרים. 8. ביום 2.4.1979 נפטר המנוח, ואשתו סורייה המשיכה להתגורר במושכר כדיירת מוגנת ובתוספות הבנייה יחד עם צאצאיה. 9. בדו"ח מיום 25.6.1986 נרשם שבדירה נבנה סלון נוסף, ובו מתגורר בן נשוי של המנוח. בשנת 1999 מצאה התובעת שבמקרקעין המשיכו לבנות תוספות בנייה בשטח 44 מ"ר ללא היתר וללא הסכמת התובעת, וכי הבנייה הנוספת במקרקעין כוללת 6 חדרים, 2 מטבחים, חדר רחצה וחדר שירות ששטחם הכולל הוא 121 מ"ר. על מנת לנסות להגיע להסכמה עם הנתבעים ולהסדיר את השימוש של הנתבעים בתוספות הבנייה פנתה התובעת לשמאי מקרקעין, אשר העריך את דמי ההסכמה לשימוש בבנייה הנוספת בסך 83,000 ₪ ודמי שימוש ראויים בסך 1,400 ₪, סכומים אלו נכונים ליום 10.3.1999 שהוא יום מתן השמאות. התובעת שלחה מכתב למנוח והביאה לפניו את החלטתה, אך המנוח או מי מהנתבעים לא עשה מאומה בקשר לכך. לאור סירוב הנתבעים להיענות להחלטת התובעת, הגישה התובעת ביום 23.9.1999 כתב תביעה כנגד מי שהתגורר במקרקעין באותה עת לפינוי ולסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים (תיק אז' 3520/99 בבימ"ש שלום ברמלה). ביום 5.4.00 ניתן פס"ד כנגד הנתבעים באותה תביעה בהעדר הגנה. 10. ביום 16.1.00 הלכה לעולמה גם סורייה, אשת המנוח, וצאצאיה נשארו להתגורר במושכר ובתוספות הבנייה. 11. בחודש ינואר 2002, כשנתיים לאחר מתן פסק הדין ולאחר שהנתבעים קיבלו הודעת פינוי מההוצל"פ, הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין. ביום 27.1.01 הורה ביהמ"ש על עיכוב ביצוע פסק הדין, וביום 30.3.03 בוטל פסק הדין. התובעת ניהלה מו"מ עם ב"כ הנתבעים דאז, ונבחנה אפשרות למכור לנתבעים את המקרקעין. הנתבעים לא פנו למחלקת המכר בתובעת על מנת לממש אפשרות זו, ומנעו ממודד להיכנס מקרקעין על מנת לבצע מדידות לקראת הליך המכר. לכן ירדה אפשרות המכר מעל הפרק. ההליכים בתביעה הנ"ל נוהלו עד סוף שנת 2004, וביום 1.12.04 הגישו התובעת והנתבעים בקשה למחוק התביעה, והתביעה נמחקה. 12. ביום 24.3.05 ערכה התובעת ביקור מעגל במקרקעין. בדו"ח הביקור נרשם כי המתגוררים במקרקעין מסרו למבצע הביקור שהמנוח נפטר וקיימת תביעה משפטית. ביום 2.4.06 התובעת ביקור מעגל במקרקעין. מבצע הביקור כתב בדו"ח הביקור כי מי שמתגורר בנכס סירבו להכניס אותו למקרקעין או למסור פרטים, טוענים שיש תביעה משפטית, ונמסר להם לדבר עם איש עמידר. כן נכתב בדו"ח שניתן לראות תוספות בניה. ביום 18.3.10 נערך ביקור מעגל במקרקעין. מבצע הביקור רשם בדו"ח כי במקרקעין יש מתחם גדול שבו גרים הבנים של המנוח ומשפחותיהם כ-20 נפשות, יש תוספות בניה ובניה בלתי חוקית וכי הנמצאים במקום מסרבים ליתן פרטים נוספים. טענות הצדדים: 13. ביום 25.4.10 הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעים, בו טענה כי בתאריך לא ידוע לתובעת, בנו המנוח, או אשתו המנוחה או הנתבעים תוספות בנייה, וכי בעת הגשת התביעה יש תוספות בנייה במקרקעין בשטח 182 מ"ר הכוללת 9 חדרים, שני מטבחים ושני שירותים. הנתבעים מחזיקים במקרקעין שלא כדין, הן בתוספות הבנייה והן במושכר המוגן, עליהם לפנות המקרקעין כולם, כולל המושכר המוגן, ולשלם לה דמי שימוש ראויים בסך 3,290 ₪ לחודש, ובגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה את הסך 276,360 ₪. 14. הנתבעים לא התגוננו כנגד התביעה, וניתן כנגדם פסק דין ביום 10.10.10. הנתבעים הגישו בקשות לביטול פסק הדין, ובהסכמת התובעת בוטל פסק הדין ביום 6.12.10. לאחר ביטול פסק הדין הסכים הנתבע 1 למתן פסק דין כנגדו, ואכן ניתן פסק דין כנגדו. על כן יש לדון בתביעה כנגד נתבעים 2 עד 7. 15. טוענים הנתבעים 2 עד 7 שיש לדחות את התביעה כנגדם, מהסיבות כדלקמן: בכתב התביעה משנת 1999 טענה התובעת שהבנייה ללא הסכמת התובעת החלה בשנת 1971. לכם חלה התיישנות על תביעת התובעת, ויש לדחות התביעה עקב התיישנות; התובעת השתהתה בהגשת התביעה, ולכן יש לדחות התביעה עקב שיהוי; הנתבעים הינם דיירים מוגנים במושכר; התובעת הסכימה בהתנהגותה לבנייה ולמגורי הנתבעים במקרקעין; אם יינתן צו פינוי כנגד הנתבעים, לא יהיה להם מקום מגורים; המבנים נבנו בידיעת ובהסכמת התובעת, ולכן היא מנועה טעון כנגד בנייה זו. העדויות: 16. מטעם התובעת העיד רכזת השטח גב' מירי ארז, אשר הצהירה מה היה המושכר המקורי, וסימנה אותו על גבי התשריט שצורף לתצהירה. גב' מירי ארז נחקרה על תצהירה חקירה שכנגד, ותצהירה לא נסתר. לתצהיר של גב' ארז צורפו נספחים, אשר הנתבעים לא התנגדו להגשתם, על כן, נספחים אלו מהווים חלק מחומר הראיות בתיק. 17. מטעם הנתבעים העידו העדים כדלקמן: הנתבע 4, מר מוסראתי שאכר, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו. מעדותו עולה כי הוא הבכור שבאחים, ובעת חתימת חוזה השכירות היה כבן 9 שנים, ואינו יודע מאומה על מערכת ההסכמים בין אביו המנוח לתובעת. הוא מתגורר ביחידת דיור באמצע המתחם, ולאחר מות אביו המנוח, המשיכה אמו לבנות תוספות בנייה על מנת שצאצאיה יגורו יחד איתה. שאכר הודה שלא משלמים לתובעת מאומה עבור המגורים במקרקעין. אחיו אמין ואשתו נעמה לא מתגוררים במתחם כבר למעלה מ-10 שנים. אחיו אחמד מתגורר במתחם עם אשתו פאטמה. אחיו גיהאד מתגורר במתחם במקום שכתוב בתשריט "בית בבנייה". מודה שיש חלקים מתוספת הבנייה שנבנו מחוץ לחלקה 4. אשתו של אחמד ישבה 13 שנה בבית הסוהר על סיוע לרצח, ואחיו התחתן איתה כאשר שניהם היו בבית הסוהר; הנתבע 2 אחמד מוסרתי, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית, ונחקר על תצהירו. מעדותו עולה שהתחתן עם הנתבעת 3 בשנת 1996, בעת ששניהם היו במאסר. הוא והנתבעת 3 מתגוררים בדירה בת 2 חדרים, מטבח ושירותים, שאינו יודע לזהות אותה במפה, ולכל יחידת דיור במתחם יש כניסה נפרדת. האחים שמתגוררים במקרקעין הם האני, ג'יהאד, שאכר והוא, וכל יתר האחים עזבו את המקרקעין ואינם מתגוררים בהם; הנתבע 6, בנו של הנתבע 4, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו. נולד ביום 13.11.1985, למיטב זכרונו מאז לידתו לא השתנה המתחם מבחינת בינוי, מתגורר בדירה בת 2 חדרים, ואתו מתגוררים שני אחיו ואחותו. 18. לאחר שמיעת הראיות, הגישו הצדדים את סיכומיהם. דיון ומסקנות: זיהוי המושכר המוגן ותוספות הבנייה: 19. גב' ארז סימנה בנספח ו' לתצהירה את המושכר המוגן על פי מספר אינדיקציות אותן פירטה בתצהירה, והעיקרית שבהן היא שיש במקרקעין אך ורק חדר אחד שהתקרה שלו מבטון, ואילו התקרה של יתר הבנייה היא מאסבסט. בנספח ד' לתצהיר גב' ארז, שהוא מפת מדידה של המקרקעין, ניתן לראות בבירור היכן יש תקרת בטון והיכן יש תקרת אסבסט. מאחר ובכוונתי להשתמש בנספח ד' כחלק מפסק הדין, סימנתי את המושכר המוגן על גבי נספח ד' בצבע צהוב. את נספח ד' הנ"ל סימנתי "מוצג במ/1" וחתמתי עליו. 20. לאור האמור לעיל, כל הבנייה במקרקעין החורגת מהמושכר המוגן, היא בנייה שנבנתה ללא הסכמת התובעת ותוך כדי הפרת חוזה השכירות המוגנת. 21. ממפת המדידה ניתן לראות בבירור שתוספות הבנייה נבנו לא רק על חלקה 4, אלא גלשו גם לחלקה 5 ולחלקה 20, חלקות שלא נזכרו כלל בחוזה השכירות. דיירות מוגנת: 22. תוספות הבנייה לא נכללו בחוזה השכירות המוגנת, והן נבנו בניגוד להוראות חוזה השכירות, על כן לא חלות עליהן הוראות חוק הגנת הדייר. ניסיונות התובעת להסדיר את מגורי הנתבעים בתוספות הבנייה נדחו על ידי הנתבעים, והנתבעים הודו שלא שילמו מאומה לתובעת עבור השימוש בתוספות בנייה אלו. היוצא מכך הוא שלנתבעים אין כל זכויות בתוספות הבנייה. משום כך עילת התביעה של התובעת מתבססת על סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן-"חוק המקרקעין") הקובע כדלקמן: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין." כן עומדת לתובע עילת תביעה על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש) (להלן-"פקודת הנזיקין"), הקובע כי: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון." סעיף 30 לפקודת הנזיקין מעביר את נטל הראייה וקובע כי "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין." 23. שאלה היא האם הנתבעים הם דיירים מוגנים במושכר המקורי? סבור אני שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, מהסיבות שיפורטו להלן. 24. השוכר המקורי של המושכר היה המנוח. לאחר מותו עברה זכות הדיירות המוגנת לאשתו סורייה, בהתאם להוראות סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן-"חוק הגנת הדייר"), שגם היא הלכה לעולמה בשנת 2000. לכן מדובר בהעברה עליה חלות הוראות סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר, הקובע כדלקמן: "היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם - (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר;..." הנטל להוכיח את מילוי התנאים הקבועים בסעיף זה מוטל על מי שטוען לזכות הדיירות המוגנת. הנתבעים לא הוכיחו שאין להם מקום מגורים אחר, ויכלו לעשות זאת בקלות רבה ביותר, על ידי הצגת אישור מהרשות למיסוי מקרקעין שלא הייתה להם ואין להם דירה נוספת בבעלותם במועד פטירת אימם המנוחה. בנוסף, הנתבעים העידו שאינם מתגוררים שמושכר המוגן, אלא לכל אחד מהם יש יחידת מגורים במקרקעין שאינה במושכר המוגן, דבר המביא למסקנה שעובר לפטירת המנוחים לא התגוררו מי מהנתבעים במושכר המוגן. 25. אשר על כן, סבור אני שלנתבעים או למי מהם אין כל זכות דיירות מוגנת במושכר, ולא חלות על מי מהם הוראות סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר. התיישנות: 26. טוענים הנתבעים שיש לדחות את התביעה עקב התיישנות, שכן מחומר הראיות עולה שהבנייה החלה בשנת 1971. סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: מנסחי הרישום שצורפו לתיק בית המשפט עולה שמדובר במקרקעין מוסדרים, ועל פי הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 אינן חלות על מקרקעין מוסדרים; התביעה היא תביעת פינוי וסילוק יד מהמקרקעין עקב פלישה והסגת גבול, והסגת גבול היא עילה המתחדשת מידי יום ביומו; תוספות הבנייה לא נבנו ביום אחד, אלא נבנו בשלבים. הבנייה החלה בשנת 1971 ונמשכה עד שנת 1999. כך שגם אם נלך לשיטת הנתבעים, טרם חלפה תקופת ההתיישנות; בשנת 1999 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעים או חלקם בגין תוספות הבנייה. התביעה נמחקה ביום 1.12.2004. על פי הוראות חוק ההתיישנות, תקופה זו לא באה במניין תקופת ההתיישנות. שיהוי: 27. טוענים הנתבעים שיש לדחות את תביעת התובעת עקב שיהוי. סבור אני שיש לדחות את טענת שיהוי של הנתבעים, מהסיבות כדלקמן: מתיק הנכס, שחלקיו הרלוונטיים תוארו לעיל, עולה שהתובעת לא שקטה על שמריה. הנתבעים ידעו שהתובעת לא מסכימה לתוספות בנייה אלו, הסכימה להכשירן בכפוף לתשלום דמי הסכמה ותשלום דמי שימוש ראויים, אך הנתבעים לא פעלו מאומה להסדרת הבנייה ולא שילמו לתובעת מאומה עבור תוספות הבנייה והשימוש בהן; בשנת 1999 הוגשה תביעה כנגד הנתבעים, והיא נוהלה עד ליום 1.12.04, תוך ניסיונות הצדדים להגיע להסדר כזה או אחר. על כן ידעו הנתבעים ששהותם במקרקעין היא בניגוד לדעת התובעת, והמשך מגוריהם במקרקעין אינו מובטח; התובעת ניסתה פעם אחר פעם להיכנס למקרקעין, אך הנתבעים או מי מטעמם מנעו מהתובעת להיכנס למקרקעין; דחיית תובענה מחמת שיהוי תיעשה רק במקרים בהם הוכיח התובע, כי בנוסף לחלוף הזמן, השיהוי מגיע לכדי ויתור על זכויות התובע, וקבלת התביעה תגרום נזק שהיה נמנע אילו הייתה התביעה מוגשת מבעוד מועד. (ע"א 8456/06 מישל צעדי נ. רמז בן-צבי, 24.8.2010). במקרה שבפנינו, לא היה שיהוי מטעם התובעת, פעולות התובע לא העידו על ויתור אלא על עמידה על זכויותיה, וחלוף הזמן לא שינה את מצבם של הנתבעים לרעה. הגשת תביעה נפרדת כנגד כל אחד מהנתבעים: 28. טוענים הנתבעים שעל התובעת היה להגיש כתב ביעה אחד כנגד כל אחד מהנתבעים. 29. בכל הקשור לעילת הפינוי, סבור אני שמאחר ומדובר על פינוי וסילוק כל אחד מהנתבעים מכל המקרקעין, רשאית הייתה התובעת לכלול את כולם בכתב תביעה אחד. בקשר לעילה הכספית, יכולה הייתה התובעת לכלול את כל הנתבעים בכתב תביעה אחד, ובלבד שתוכיח היכן מתגורר כל אחד מהנתבעים ואת מספר החדרים בהם מתגורר, ומה הם דמי השימוש הראויים לגבי כל יחידת דיור. סעד הפינוי: 30. התובעת הוכיחה את בעלותה במקרקעין ואת העובדה שהנתבעים פלשו לחלקות נוספות, הסיגו את גבולה ומתגוררים בבנייה שנבנתה ללא הסכמתה. הנתבעים לא הוכיחו ששהותם במקרקעין אינה שלא כדין. על כן זכאית התובעת שיינתן לה סעד הפינוי וסילוק היד לו עתרה. הסעד הכספי: 31. התובעת הגישה חוות דעת של שמאי מקרקעין שאינה ערוכה לפי פקודת הראיות. הנתבעים לא התנגדו לקבילות חוות הדעת, ולכן יש לקבלה. 32. חוות הדעת השמאית מתייחסת לכלל השטח הבנוי שנבנה ללא הסכמת התובע בשטח כולל של 182 מ"ר, ללא הבחנה מה הם דמי השימוש הראויים לכל יחידת דיור. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע את דמי השימוש הראויים שעל כל מחזיק יחידת דיור לשלם לתובעת. 33. על כן, אני דוחה את הסעד הכספי לא עתרה התובעת. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאות פסק הדין כדלקמן: אני מורה לנתבעים 2 עד 7 ולכל הבאים מכוחם לפנות את כל תוספות הבנייה בשטח כולל של 182 מ"ר והמפורטות במוצג במ/1, המצויות בנכס ברחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה, הידוע כמקרקעין בגוש 4345 חלק מחלקות 4, 5 ו-20, להרסן על חשבון הנתבעים 2 עד 7 ולהחזיר החזקה במקרקעין לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. תוספות הבנייה מוקפות במוצג במ/1 בקו שחור; על הנתבעים 2 עד 7 ולכל הבאים מכוחם לפנות את המושכר המוגן הצבוע בצבע צהוב במוצג במ/1 המצוי ברחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה והידוע כגוש 4345 חלקה 4, להשיבו לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייכים לנתבעים 2 עד 7; את האמור בסעיפים קטנים (1) ו-(2) על הנתבעים 2 עד 7 לבצע עד ליום 1.8.13 שעה 12:00, וזאת על מנת שיוכלו למצוא מקום מגורים חליפי; מאחר והתובעת חרגה ממכסת עמודי הסיכומים שקבעתי בהחלטה להגשת סיכומים, ובכך לקחה לעצמה יתרון על הנתבעים, אינני פוסק לטובתה הוצאות משפט. בניהתוספת בניהדמי שימוש