סכסוך שכנים על בניה ללא היתר של הנתבע על גג הבית המשותף עסקינן בסכסוך שכנים, הגרים שניהם בבית ברח' הגר"א 20 בקרית יערים (טלז-סטון). הבניין ידוע גם כגוש: 29536 חלקה: 162/2 (להלן: "הבניין"). התובע הוא בעל הזכויות בדירת קרקע שבבניין והנתבעת היא בעלת זכויות בדירה - המצויה בקומה ב' שבבניין ואשר מעליה נמצא גג. אין מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 2009 ביצעה הנתבעת בניה על גג הבניין וזאת ללא שהיה בידיה היתר בניה לכך. באשר לקבלת הסכמת השכנים לבנייה על הגג - נטען בתביעה כי התובע לא נתן את הסכמתו לאותה בנייה. באשר ליתר דיירי הבניין, נטען כי הגם שניתנה הסכמתם, הם סברו שמדובר בבינוי של חדר אחד, בעוד בפועל בוצע בינוי גדול יותר. לטענת התובע, הנתבעת בנתה יחידה טרומית בת שלושה חדרים לפחות, עם גג משופע הבולט בחלקו מהקו החיצוני של הבניין. בכתב התביעה נימק התובע התנגדותו לבנייה האמורה במספר סיבות; ראשית - טען כי הבנייה בוצעה על רכוש משותף, ללא הסכמתו וללא הסכמת חלק אחר מבעלי היחידות בבניין. שנית - הבנייה בוצעה כאמור ללא היתר. שלישית - הבנייה בוצעה באופן המכער את הבניין, גם בשל כך שמדובר במבנה טרומי על גבי בניין המחופה אבן ירושלמית וגם לאור העובדה שהתוספת חורגת מקו המתאר החיצוני. רביעית - בביצוע הבנייה פלשה הנתבעת לשטח משותף שלא כדין. חמישית - הנתבעת הטעתה את דיירי הבניין לחשוב כי מדובר בתוספת של חדר אחד בלבד כאשר בפועל נבנו לפחות שלושה. שישית - במעשיה גזלה את זכויות השימוש בגג מבעלי יתר היחידות בבניין. שביעית - הנתבעת ביצעה גג משופע לתוספת שבנתה ולשם כך העבירה שלושה דודים למקום אחר בגג, וביניהם אחד של התובע, על דעת עצמה ומבלי לקבל היתר מהדיירים. שמינית - הנתבעת חיברה צינור מתוספת הבנייה וזה עובר דרך הקיר החיצוני הקדמי של הבית באופן שמכער את חזיתו. בנוסף לאמור טען התובע - כי המבנה שהוקם על הגג, גורם לו נזק ממשי שכן לא נעשו סידורים מתאימים לקליטת מי גשמים הנופלים על גג המבנה. כתוצאה מכך, מתנקזים מי הגשמים והטללים למרפסת דירתו ומשם חודרים אל ביתו. מצב זה גורם לתובע, שעבר את גיל הזקנה מזמן, כלשונו, אי נעימות וקור. כמו כן, הוא נאלץ לנגב את הרצפה מספר פעמים ביום וזאת מעבר לנזק הנגרם למיטלטלין מהמים. זרימת המים המתמדת, מרטיבה את קירות הבית ומכערת אותם ובחג הסוכות בשנת תש"ע, נמנע מלדור בסוכתו, מחמת מים אלו. התובע עתר להוצאת צו הריסה למבנה האמור ולפיצויו בסך של 15,000 ₪. הנתבעת טענה בהגנתה כי רק התובע סרב למסור הסכמתו לבנייה וכי התנגדותו נובעת ממניעים לא ענייניים. עוד נטען כי התובע מגיע לביהמ"ש שלא בניקיון כפיים, שכן הוא בעצמו בנה ללא היתר מדרגות חיצוניות המובילות מהחצר המשותפת אל דירתו. סעיפי התביעה הוכחשו באופן גורף, ובהם גם הנזקים שטען התובע כי נגרמו לדירתו ו/או הפגיעה בה. בהמשך לבקשת בית המשפט לעדכן בהליכים פליליים, אשר עלה כי ננקטו כנגד הנתבעת בגין הבניה - הגישה זו העתק כתב האישום שהוגש כנגדה ע"י הועדה המקומית לתכנון ולבניה "הראל", בגין עבירות בניה ללא היתר של מדרגות וקומת מגורים בשטח של 61 מ"ר. כתב האישום הנ"ל הוגש לבית משפט השלום בבית שמש בעמ"ק 10692-02-11. לו היו אלו העובדות לבדן, נראה כי היה מדובר בתובענה אשר דרכה להתקבל קלה. נראה ברי כי מקום בו מבוצעת בניה ללא היתר וזו גורמת להפרעה, או אפילו אי נוחות בלבד לשכן - יש מקום ליתן צו להריסתה. מקובל כי הבסיס המשפטי לכך יסודו בהפרת חובה חקוקה, היא החובה לבצע בניה מכוח היתר בניה כמתחייב מכוח חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). עם זאת, שונות הנסיבות במקרה דנן וזאת לנוכח הסכמות שהתקבלו בין הצדדים במסגרת תיק זה, ואשר להן ניתן תוקף של החלטה. כפי שיובהר להלן, יישם התובע, לטעמי, את אותן הסכמות - בדרך חסרת תום לב. אקדים המאוחר ואציין כי אף שמבחינת הדין, קיימת עילה למתן צו ההריסה שהתבקש, לטעמי, לנוכח ההסכמות שהיו ואשר מכוחן פעלה הנתבעת (על העלות והזמן שנדרשו לכך) - הרי שמן הדין להורות שזה ייכנס לתוקף רק במועד עתידי. הסכמת הצדדים ופעילות הנתבעת על בסיסה: קדם משפט ראשון, התקיים ביום 12.7.2011. בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה על פיה לנוכח טענה של התובע באשר לבעיית רטיבות שנגרמת לדירתו מאותה בניה (כאשר ההתרשמות הייתה אז, שזו הסיבה העיקרית להתנגדותו) - הוא יתאם ביקור של מומחה מטעמו במקום. המומחה ימליץ על פתרון לבעיית הרטיבות במרפסת, בחלונות ובצד הדרומי של דירתו והנתבעת תפעל על פי אותן המלצות. לנתבעת ניתנה אפשרות לזמן גם נציג מטעמה, לאותו ביקור של המומחה. עוד הוסכם - כי הנתבעת תפעל גם לקיום ישיבה של כל בעלי הדירות בבית המשותף (הייתה אי בהירות האם יש צורך בזימון 14 דיירים או 12 בלבד). באותה ישיבה יוכלו הצדדים להעלות את כל טענותיהם כלפי הנתבעת, לרבות טענה שהעלה התובע, כאילו זו התחייבה לבצע צביעה וסיוד של חדר המדרגות, אך לא עמדה באותה התחייבות. עוד נקבע, שבאותה ישיבה תציג הנתבעת מסמכי תב"ע שנמצאת כבר בהכנה, בין השאר, לצורך אישור אותה בניה. לחלופין תציג מסמך אחר, אשר בו תשריט הבינוי המבוקש. נקבע כי יש לערוך פרוטוקול המתעד את הדברים, לערוך הצבעה בסוף הישיבה ולהחתים את הדיירים, האם ניתנה הסכמתם להרחבה, אם לאו. הוסכם עוד כי כנגד דברים אלה, שתבצע הנתבעת, יסכים מנגד התובע שהבינוי יוסיף לעמוד בשלב זה על כנו, עד למתן החלטה אחרת. ראוי להטעים שביסוד אותה הסכמה, עמדה ההנחה - כי קיימת סבירות שבסופו של יום, יאושר הבינוי (אף אם תידרשנה התאמות מסוימות). ההנחה הייתה כי אם תבצע הנתבעת את אותם דברים, המסירים את המטרד לדירת התובע וכן תתקבל הסכמת מרבית הדיירים - תהא למעשה הסכמה מצד התובע להמתין תקופת זמן משמעותית, כדי לאפשר השלמת אותם הליכי תכנון. כך ימנע מצב שהנתבעת תידרש להרוס הבנייה, עובר למיצוי הבחינה אם ניתן לאשרה בדרך של קבלת היתר בנייה. היתר שימנע הצורך להרוס אותה בנייה. אעיר עוד כי באותה עת הייתה הנחת בית משפט, כי לא ניתנה הסכמה של ייתר הדיירים לבניה וכי אם לא תתקיים אותה אסיפת דיירים, הרי שהבניה לוקה בשניים; גם בוצעה ללא היתר בנייה וגם בוצעה ללא ההסכמה המתבקשת במקרה של הרחבת דירה ע"פ רכוש משותף. כפי שיובהר בהמשך, הנחה זו הייתה שגויה שכן בעוד אכן לא ניתן היתר בניה, הסכמת ייתר הדיירים ניתנה, גם ניתנה - וזאת עוד בשנת 2009. מאז התקבלה אותה הסכמה, לה ניתן תוקף של החלטה - נמסרו מספר הודעות לא מבוטל לתיק כאשר עיקריהם כדלקמן: בתחילה התקבלה חוות דעת של המומחה אנטולי בורושנסקי. מדיון ההוכחות שהתקיים ביום 7.11.13, עלה כי היה זה מומחה שזומן על ידי התובע, אך מאחר והתובע לא היה מרוצה מהמלצותיו, הוא בחר שלא לשלם את שכר טרחתו (ר' עמ' 8 ש' 28). מומחה זה, אשר זומן כאמור על ידי התובע, ציין כי קיימת בליטה של הגג, מהקצה של הבניין, המגיעה עד 27 ס"מ. מהגג קיימת ירידת מים חופשית, ללא תעלות וצינור מי גשם. נוצרת קונדנסציה (עודף הלחות שבאוויר, המתעבה למים נוזלים) ובנוסף, בזמן שיורד גשם, נופלים מים מגג התוספת, באופן חופשי, מגובה של 9 מטר, על המרפסת של דירת התובע והדבר גורם לרעש במהלך הלילה. המומחה סיכם בהמלצה הבאה: "כדי למנוע את הרעש באמצעות פתרון פשוט, יש לעשות מסביב לגג תעלות מפח שאוספים את כל המים מהגג ומעבירים באמצעות מרזבים את המים לצינור מי גשם שקיים בבניין". אף שדובר במומחה מטעם התובע, הודיע זה בתחילה - כי הוא מתנגד להוספת מרזב שיקלוט את המים, שכן לדעתו הדבר יגדיל את שטח הבליטה מעל מרפסת דירתו ב- 35 ס"מ לפחות ויפגע באפשרות להקים סוכה, באותה מרפסת. לטענתו, רוחב המרפסת הוא בגודל מטר אחד בלבד. בהמשך לאמור - ביקש כי הנתבעת תהרוס את הבליטה של 27 ס"מ ותגרום לכך שהמים המטפטפים מהגג, ייכנסו למערכת הניקוז המקורית של קצה הגג. בהמשך הודיע התובע כי הוא מוכן כסעד זמני, שהנתבעת תקטין את גג תוספת הבניה, באופן שהיא תוכל להוסיף מרזב לגג, מבלי שהמרזב או כל חלק מהגג של התוספת - יבלוט מעל המרפסת של דירתו. התובע הסכים אפוא לפתרון של מרזב ובלבד שזה לא יבלוט מעל המרפסת ויקטין את השטח הפנוי במרפסת, בו ניתן לעשות שימוש כסוכה. לבקשת הנתבעת, ניתנה לה אורכה עד ליום 20.1.12 להשלמת כל הדרוש. בהמשך הציגה הנתבעת אישור לקיום אסיפת דיירים ביום 1.1.12. בהודעה נאמר כי באסיפה השתתפו רוב דיירי הבניין והוצג פרוטוקול שלה (ר' הודעה מיום 16.1.12). בהודעה צוין כי בפני הדיירים הוצגו תכניות התב"ע אשר הופקדה וב"כ הנתבעת השיב לשאלות שהעלו הדיירים. תשעה מתוך דיירי הבניין, חתמו על הסכמתם לאמור בפרוטוקול. אכן במצורף לאותה הודעה, היו חתימות של תשעה דיירים, כאשר התובע אינו אחד מהחותמים. במקביל ניתנה אפשרות לצדדים להגיע להסכמה באשר לסוגית נזילת המים למרפסת התובע. ויוטעם; בכל השלבים היה ברי כי מטרת המאמץ לפתור את בעיית המים במרפסת התובע, היא כי יתאפשר מנגד לנתבעת, במקרה שכזה, להותיר את הבנייה, תוך מיצוי הניסיון לקבל היתר בנייה כדין (לעניין זה ר' לדוגמא לשון ההחלטה מיום 16.1.12). בהודעה נוספת מטעם התובע, הוא שב והבהיר כי עמדתו היא שיש להסיר את כל שטח התוספת מעל המרפסת של דירתו ואז להתקין מרזב שאינו בולט לתוך המרפסת. התובע העלה עוד טענות באשר לישיבת הדיירים שקוימה. בעניין זה אני מפנה למפורט בסעיף 15 להודעתו מיום 1.2.12. בכלל האמור הועלו טענות באשר לאופן החתמת הנוכחים על דף נפרד, זימון הישיבה ללא סמכות, זימון בפרק זמן קצר מדי ונוכחות של דיירים מבניין סמוך (בית מס' 22) ורק דייר אחד מבניין מס' 20, בו גרים התובע והנתבעת. התובע הוסיף כי בהתאם לתב"ע שנמצאת בהליכי אישור - יהיה צורך לבצע את הבניה בהינף אחד, בעוד אין בכוונתו לבצע את הבניה ולכן לכאורה אין כל משמעות לתוכנית (אעיר כי לא בהכרח יש בכך ממש, שכן לעיתים ניתן לקבל הקלה, מהוראה ממין זה). בהמשך לאמור, עמד על בקשתו המקורית כי תוספת הבניה תיהרס. חרף דברים אלה, במכתב נוסף שנשלח מב"כ התובע אל ב"כ הנתבעת - הסכים התובע לקבל הצעה של הנתבעת באשר לעבודות, בכפוף לכך שהעבודות יושלמו עד ליום 15.3.12 - לאחריהן לא תהיה בליטה מעל הצד הדרומי של הבניין והמים ינוקזו למרזב המקורי. עוד נאמר במכתב כי אם אף לאחר מכן, ימשיך טפטוף של מי גשם או טל למרפסת או לחלונות של התובע, תפעל הנתבעת בתוך עשרה ימים, מיום קבלת ההודעה - למנוע המשך הטפטופים. בהתאם למוצע על ידי התובע, על הנתבעת לסדר גם את המרזב בצד צפון של תוספת הבניה ולכוון את זה לתוך המרזב המקורי של הבניין. על אף האמור באותו מכתב, נאמר בשוליו כי אין באמור להוות הסכמה לעצם בניית התוספת. נאמר עוד כי לו הייתה מסכימה הנתבעת שכלל תוספת הבניה, בקומת הגג, תיבנה בהתייעצות ובהסכמה של יתר בעלי הדירות באותו בניין: "ניתן יהיה למנוע מלחמה בבית המשפט והליכי התנגדות בפני וועדת התכנון" (ר' בשולי סעיף 5 לאותו מכתב. כפי שיובהר להלן, הערה זו אינה במקומה מאחר ולא הוכח שאין הסכמה של מי מייתר הדיירים). הנתבעת הודיעה שהיא מקבלת את המוצע וניתנה לה שהות להשלים את הדרוש. ביום 3.4.12 הודיעה הנתבעת שניסרה את החלק הבולט בצד דרום, מעבר למעקה הגג והניחה מרזב שינקז את מי הגשמים. התובע מצידו הודיע כי חרף טענת הנתבעת - נשאר קטע של כעשרה ס"מ אשר לטענתו בולט מעבר לקו הבניין, לאורך הצד הדרומי. לפיכך חשש התובע שהטפטוף יימשך והנתבעת התבקשה להסביר מדוע לא קיימה את התחייבותה. לחלופין, התבקש בית המשפט לקבוע את התיק לשמיעת הראיות. בתגובה הודיע ב"כ הנתבעת כי לא ניתן לזהות בליטה, ללא מדידה, אך גם אם זו תימצא בבדיקה הנדסית, לא ברורה הפגיעה בתובע. הוטעם כי מעל מרפסת דירת התובע, ממילא קיימים סורגים בולטים, המצמצמים את שטח הסוכה. עם זאת, הסכים ב"כ הנתבעת לפנות לב"כ התובע, לנסות להשלים ההסכמות. התובע מצדו אמר שאין טעם להוסיף ולהמתין והפנה לכך שחרף חלוף הזמן, טרם התקבל היתר בניה והוא עומד על סילוק התוספת. בהמשך לעמדה זו ניתנה הוראה להגשת התצהירים. תצהירי הצדדים: התובע הסתפק בתצהיר מטעמו בו חזר על האמור בכתב תביעתו. התובע הצהיר כי הבית המשותף הינו בין שישים יח"ד, המחולקות בשישה בניינים צמודים. התובע חזר על האמור לגבי הנזקים הנגרמים לו ממי הגשמים והטללים. הוא טען כי שניים מהדיירים אישרו בפניו, כי לו היו יודעים מראש כי זהו היקף הבנייה המתוכנן, לא היו נותנים הסכמתם. התובע הוסיף לעניין נזקיו כי בשלוש השנים האחרונות, נבצר ממנו לבנות סוכה במרפסת דירתו - הן בשל נזקי המים, כאמור, והן נוכח העובדה שגג התוספת בולט מקו הבניין ופוסל את החלק במרפסת מתחתיו, מלשמש כסוכה. התובע הסכים כי בשנה האחרונה הקטינה הנתבעת את שטח הבליטה, אך טען כי זו עדיין לא בוטלה לחלוטין. נטען כי גם המרזב שהתקינה הנתבעת, בעקבות ההליכים דנן, אינו מועיל למניעת חדירת המים לדירת התובע, שכן הוקם בצורה עקומה. התובע סיכם תצהירו בכך שהוא עומד על הריסת תוספת הבנייה - הן בשל עצם בנייתו ללא היתר, שלא כדין ועל רכוש משותף והן בשל בנייתו בצורה מכוערת ותוך ניצול זכויות בנייה של אחרים. כמו כן, הוא תובע פיצוי בסך 15,000 ₪ בשל חוסר יכולת להשתמש במרפסת הסוכה, במשך שלוש שנים וכן בשל אי הנעימות הנגרמת לו מחדירת המים לדירתו. לאמור יש להוסיף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. הנתבעת מנגד הגישה את תצהירה. בתצהיר נאמר כי היא אם חד הורית לשלושה ילדים. בדירתה המקורית היו שלושה חדרים. הואיל ולנתבעת שתי בנות בוגרות ובן 13 - היא רצתה להפריד את המגורים ביניהם. לשם כך היה עליה להרחיב את דירתה ולפיכך היא התנדבה לפעול לשינוי התב"ע לששת הבניינים, שבאחד מהם היא מתגוררת. הנתבעת פעלה לטענתה בשם כל הדיירים. לשם הרחבת הדירות ושינוי התב"ע חתמו כל הדיירים על הסכמתם לשינוי תכנית התב"ע ולצורך כך נשכר האדריכל יצחק פנט, שהגיש תכניותיו בשם הדיירים. האישורים התעכבו מעל למצופה ובאישור יתר הדיירים, היא הרחיבה את דירתה. התובע התנגד לבנייה והגיש תלונה לוועדה וכן תביעה לבימ"ש זה. הנתבעת הצהירה כי היא מתחרטת על החלטתה, שנבעה מכורח הנסיבות, לבנות לפני קבלת ההיתר. במסגרת הליך שננקט כנגד הנתבעת, מחמת בנייה ללא היתר, הטיל עליה ביהמ"ש קנס שגרם לה לעול כלכלי כבד. עם זאת, הותר לה שם, להמתין לאישור התב"ע. הנתבעת הפנתה להסכמות שהתקבלו ביום 12.7.11 וטענה כי קיימה את חלקה. היא ציינה כי ביום 1.1.12 קיימה אסיפת דיירים. במהלך האסיפה הציגה את התוכניות הרלוונטיות לכל המתחם. כמו כן, הוסבר לדיירים מה הן התוכניות הספציפיות לגבי כל דירה. הנתבעת התחייבה בפני הדיירים כי תפעל לפי העקרונות המופיעים בתב"ע - כולל ציפוי אבן למבנה שהקימה. הדיירים אשרו את הרחבת הדירה והצמדת גג הבניין אליה. פרוטוקול הישיבה וחתימות הדיירים שהוצגו כבר בעבר, צורפו לתצהיר. בפרוטוקול נכתב שנכחו - "רוב דיירי הבית" וצורפו חתימות של תשעה דיירים, מתוך רשימה הכוללת 12 דיירים. הנתבעת ציינה עוד כי במקביל הזמין התובע מהנדס שנבחר על-ידו. המהנדס ביקר בדירת הנתבעת ובדק את עניין הרטיבות. לטענת הנתבעת חוות הדעת לא נמסרה לה, אך מתגובת התובע היא למדה שהמהנדס קבע שיש לבצע מרזב שיאסוף את מי הגשמים והטל אל מערכת הניקוז. אכן, הנתבעת הזמינה בעל מקצוע שהתקין מרזבים על גג המבנה וחיברם לצינור הניקוז המקורי. בזאת, לפי האמור בתצהיר, השלימה הנתבעת את מחויבותה ואת חלקה בהסכמות הצדדים. הנתבעת הצהירה והזכירה כי במסגרת ההסכמות בין הצדדים - הסכים התובע שהמבנה ימשיך לעמוד על כנו. אלא שכיום התובע החליט שחוו"ד אינה מקובלת עליו והוא עומד על הריסת המבנה. הנתבעת ביקשה לדחות התביעה, בהתחשב בכך שהתובע חזר מההסכמה, בעוד היא מילאה את חלקה. התובע טען כי היות וגג המבנה, ע"פ מדידות המהנדס שבחר, בולט 27 ס"מ ויש גם לבצע מרזב שרוחבו שמונה ס"מ, מסתכמת הבליטה ב- 35 ס"מ. הואיל ורוחב מרפסת הסוכה הינו מטר אחד בלבד, יוותרו לו 65 ס"מ פנויים להקמת סוכה. על אף שטענה זו, לא הייתה כלולה בהסכמות הצדדים, ועל מנת לרצות את התובע - הזמינה הנתבעת לדבריה את הקבלן והורתה לו להסיר את כל החלק הבולט מעל למרפסת התובע- 27 ס"מ. למרות זאת, טוען התובע כי נותרה בליטה של 8 ס"מ של המרזב. טענת התובע הינה לפי ראות עיניו ולא נתמכת במדידות. לדרישה זו של התובע סירבה הנתבעת בתחילה, הואיל ולמראה עיניה לא הייתה כל בליטה. ביום 28.8.12 הזמינה הנתבעת את אינג' דב אלקובי, שמדד את תוספת הבנייה ומסר חוות-דעתו. לפי חוות הדעת, לאחר שהוסרה הבליטה והותקן המרזב, קיימת בליטה מעל מרפסת הסוכה של התובע בצד אחד של המבנה בגודל 2 ס"מ ובצד האחר- 5 ס"מ. המהנדס המליץ לקצר את בליטת הגג ב-3 ס"מ נוספים ואז תחתית המרזב (הצרה יותר) תהיה בדיוק בקו המעקה המקורי. אכן, הקבלן הוזמן באותו יום ובצע את הנדרש מכוח חוות הדעת. בנסיבות אלה - הצהירה הנתבעת כי מילאה מעל ומעבר למוסכם וכי כל טענותיו של התובע כיום לגבי הצמדת הגג לדירתה, אין להן להישמע, לאור הסכמת הדיירים בחתימתם. הואיל והחתימות עומדות בדרישות חוק המקרקעין, לגבי הצמדת רכוש משותף לאחת הדירות, נטען שיש לדחות טענת התובע ותביעתו. הנתבעת צירפה עוד לתצהירה מכתב מהאדריכל פנט מיום 12.9.12 המאשר כי אושרה להפקדה תכנית הל/530 א' ובמסגרת תכנית זו תאושר הרחבה בדירת הנתבעת. לאחר הגשת התצהירים התקיים קדם משפט נוסף - במסגרתו נבדקה אפשרות כי התובע יסכים להשאיר את המצב הקיים למשך עשר שנים, כדי לאפשר השלמת הליכי הרישוי ומנגד ישולם לו תשלום כספי על ידי הנתבעת. אכן התובע, לאחר ששקל ההצעה, הודיע כי הוא מוכן לנהל מו"מ ברוח זו. מכוח הודעות שנמסרו בהמשך, עלה כי התקיימו הליכים בין הצדדים, גם במסגרת בית משפט לתביעות קטנות, שם התבררה בניהם תביעה אחרת. עלה כי נעשה במסגרת אותם הליכים, ניסיון להגיע להסכמה כוללת. הנתבעת קיבלה את ההסכמה והתובע טרם מסר עמדתו. הנתבעת מצדה הוסיפה וציינה שכמחווה של רצון טוב, היא גם צבעה את חדר המדרגות ואף את המעקה, על אף שהדבר לא היה חלק מההסכמה. התובע מצדו הודיע כי אין אמת בטענה שהצדדים הגיעו להסכמה כלשהי והבהיר שאותו תיק אחר, עניינו היה בטענתו כי הנתבעת הוציאה את דיבתו (תביעת לשון הרע). נטען כי הנתבעת מבזבזת את הזמן והתובע עמד על כך שהתיק ייקבע לשמיעת הראיות. האמור התבקש, תוך התעלמות למעשה מכל שעשתה הנתבעת עד לאותה עת. למען שלמות התמונה יש להוסיף כי - עובר לשמיעת הראיות, הוגשה מטעם התובע בקשה לצו מניעה זמני, אשר ימנע מהנתבעת למכור את דירתה - עד למתן פסק דין סופי בתביעה וביצוע הריסה מכוחו, ככל שכך ייקבע. בהחלטה מיום 13.10.13 ניתן אכן צו שאסר על הנתבעת למכור את דירתה. הובהר באותה החלטה שהנתבעת רשאית לשוב ולבקש דיון בעניין זה וזאת כאשר תעמוד על הפרק אפשרות למכירת דירה לקונה ספציפי, או כאשר תשכור ייצוג חדש (זאת מאחר ובמקביל להליכים בעניין סעד זה, התפטר בא כוחה המקורי מייצוג). דגשים באשר לדברים שעלו, לעת חקירת הצדדים: חקירת התובע: התובע והנתבעת נחקרו ביום 7/11/13. התובע נחקר באשר לטענת הנתבעת כי הוא למעשה מתעמר בה. אכן, התובע אישר שהגיש כנגד הנתבעת תלונה לוועדה המקומית הראל, אשר בעקבותיה הוגש כנגדה הליך פלילי. כמו כן הגיש כנגדה תביעה בבית משפט לתביעות קטנות, אם כי לדבריו, זו עסקה בעניין אחר. בנוסף, הגיש כנגדה תביעה בבי"ד לממונות. התובע לא חלק על כך שבמהלך עבודות הבניה, הוא גם הזמין משטרה וזאת מספר פעמים. כאשר נשאל האם ניתק לה את המים במהלך הבניה, אמר תשובה מתחמקת: "ככה היא טוענת" (ראה בראש עמ' 8). עם זאת, הוא נאלץ להודות בהמשך, שאכן סגר ברז של צינור, אשר לטענתו הוסיפה הנתבעת. על אף שבתצהיר אין זכר לכך, הוא טען שביקש מהנתבעת להתקין מרזב, וזאת עוד לפני שהגיש את התביעה. הוא טען שהנתבעת התחמקה באומרה שעליה לעשות חקר שווקים ואז משכה את הטיפול. מאחר והנתבעת טוענת כי ביצעה על חשבונה את הדברים עליהם הוסכם במסגרת ההליכים המשפטיים, נשאל התובע גם על כך. בתחילה ניסה להתחמק מלתת מענה (ראה עמ' 8 ש' 14 וכן בהמשך אותו עמוד), אך בהמשך עלה למעשה מדבריו, שאכן הנתבעת פעלה בהתאם למתווה עליו הוסכם וביצעה פעמיים, הקטנה של המרזב, הבולט מעל לדירתו (ראה עמ' 8 ש' 23 וכן עמ' 9 ש' 8). יש ליתן את הדעת לכך שבמהלך חקירה זו - מצד אחד טען כי יש קושי לראות מה קורה בבינוי מעל (ראה דבריו בעמ' 8 ש' 22: "מלמטה אי אפשר לראות את זה"), אך מצד שני כאשר הדבר תאם את טענותיו, אמר דברים אחרים (כך לדוגמא בעמ' 9 ש' 21-16 - טען כי הוא יודע שנותר בינוי החורג יותר משני ס"מ ובאשר למידה אמר: "אני רואה את זה בעין ויש לי עין טובה". אזכיר כי התובע גר בקומת הקרקע והנתבעת בקומה העליונה כאשר בניהם חוצצת קומה). על אף שהתובע שב וטען כי עדיין נותר בינוי של יותר משני ס"מ, מעל המרפסת שלו, הוא לא הציג כל חוות דעת בעניין זה. לא הוצגה חוות דעת או מדידה באשר לאמור וזאת, לא במהלך ההודעות שנמסרו לתיק וגם לא עד לתום שמיעת הראיות. עלה כי הנתבעת הטוענת שביצעה עבודות על בסיס ההסכמה בבית המשפט, פעלה בהמשך לבדיקה של מהנדס, אשר כאמור, התובע הוא ששכר אותו (ראה עמ' 8 ש' 28). התובע טען עם זאת שהוא לא שילם שכר לאותו מהנדס והוא חושש שאותו מהנדס נקנה על ידי הנתבעת (כך!). הוא הטעים שבכל מקרה, הפתרון של אותו מהנדס לא היה מקובל עליו, כי המרזב מגדיל את החלק שמכסה מעל המרפסת. התובע לא חלק על כך שיש לשכנים מעליו סורגים שבולטים יותר משני ס"מ. התובע טען עם זאת, כי נועץ עם רב ואם מסירים במהלך הסוכות, את העציצים מהסורגים, הדבר אינו יוצר בעיה לסוכה במרפסת שלו. התובע נשאל האם בהנחה שאושרה תב"ע וניתן מכוחה להוציא היתר, המכשיר את הבנייה, הוא עדיין יעמוד על ההתנגדות, ותשובתו הייתה: "ועוד איך אני מתנגד" (ראה עמ' 10 ש' 17). הוא לא מצא לשנות את התשובה גם אם ידובר בתב"ע שמאפשרת את אותה הרחבה רק לדירות הצמודות לגג. הוא השיב, שעליו לראות את התכניות עצמן ולראות: "מה אני מרוויח מה אני מפסיד. כמה זה עולה לי" (ראה בראש עמ' 11). כאשר הוצגה לו העובדה שזו תקנה גם לו זכויות בנייה - הייתה תשובתו שזה לא מעניין אותו. התובע אישר שלא הגיש התנגדות לתב"ע וממילא גם לא נכח בדיון בהתנגדויות. כמו כן, הוא גם לא נשא בכל הוצאה כרוכה באישור אותה תב"ע, המטיבה עימו. במהלך חקירת התובע הוצגו מסמכים המלמדים שחרף התנגדויות שהוגשו לתב"ע, אותה יזמה הנתבעת, זו אושרה בשינויים, בדיון מיום 11/4/13 (ראה מוצגים ד' וה' שהוגשו בדיון). התובע טען שלא שמע על כך. באשר לשאלה האם בהנחה שהנתבעת לא ממשה את כל הבינוי שמאפשרת התב"ע ובהנחה שתתאים את הגג, לגג שטוח ותחפה את הבניין באבן - הוא יוסיף להתנגד, הייתה תשובתו: "אני צריך לבדוק את זה". התובע לא חלק על כך שהוא הקים מדרגות לגינה המשותפת, אבל הוא טען שאין ממש בטענה שנדרש על ידי הוועדה המקומית לסלק את המדרגות. לדבריו, רק הוא עושה בהן שימוש אך לגינה כל אחד רשאי להיכנס. הגם שטען שילדים נכנסים לגינה, דברים אלו נותרו מסופקים, עת בו זמנית אמר שיש בעיה כי הוא מתנגד לרעש. באופן מפתיע עלה במהלך החקירה שעוד לפני שהנתבעת התחילה בכל בנייה, היא קיבלה הסכמה של 11 דיירים מתוך 12, כלומר רק התובע התנגד (ראה עמ' 13 ש' 8). התובע טען עם זאת, שחלק מאותם דיירים חזרו בהם לאחר מכן מההסכמה, מאחר והנתבעת הטעתה אותם במידע שנתנה להם כדי לקבל את הסכמתם. התובע הסכים שהוא פנה אל אותם דיירים, רק לאחר שהבנייה בוצעה. לדבריו, ביסוד האמור עומדת העובדה שרק אז ראה כי בנתה יותר מחדר אחד, כפי שלטענתו, אמרה להם. הוא הסכים כי הוא זה ששכנע שני דיירים לחזור בהם מההסכמה. בהמשך אמר שאחת מהנ"ל, שוב חזרה בה ונתנה הסכמה לבנייה. על אף הטענות הנ"ל - לא הוצג תצהיר מטעם אותם דיירים ומיותר לציין שהם לא נקטו בכל הליך כנגד הבנייה וכן לא זומנו לעדות. התובע הסכים עוד, שגם לאחר הדיון בבית משפט ביום 12/7/2011, נערכה ישיבת דיירים ועדיין ניתנה הסכמה של תשעה מתוך שנים עשר. נטען עם זאת, כי לא זומנו לאותה ישיבה הדיירים הנכונים, מבין כלל בעלי הזכויות בבית המשותף, הכולל מספר מבנים. לישיבה זומנו רק דיירים משתי כניסות. הזמנת הדיירים מכל ששת הבניינים הייתה מחייבת זימון של 72 איש. בנוגע לאותם שני דיירים שלטענתו חזרו בהם מההסכמה, על אף שנטען שהדבר היה נעוץ בגג המשופע ובצורך בחיפוי באבן ירושלמית, הוא אמר שגם אם עניין זה יוסדר, הוא ידאג לכך שהם עדיין יתנגדו, כל עוד הוא סובל מהבנייה (ראה עמ' 15 ש' 15). באשר לטענה המקורית - שמי גשם חדרו עקב הבנייה ובהיעדר ניקוז, הוא הסכים, שהיום - לאור הפעולות שביצעה הנתבעת, אותה זרימה היא: "הרבה פחותה ממה שהיום" (ראה עמ' 15 ש' 21). עלה עם זאת, כי הוא לא יכול להצביע על זרימה ממשית שנותרה, אלא טענתו היא: "שהמרזב לא עשוי פיקס" (שם, ש' 23). גם לעניין זה, לא הוגשה חוות דעת באשר למצב הנוכחי. כשהוצגה לתובע תמונה (ראה מוצג א'), הוא לא חלק על כך שהמרזב מסתיים בגג המקורי של הבניין. באשר לאפשרות שלא ירדו כלל גשמים, במועדים בהם הוא טוען שסבל מהזרימה - כדי להצדיק את טענותיו, הוא הפנה גם לבעיה שנוצרת לדבריו מהטל. הוא ציין שאין את אותה בעיה לשכנים אחרים, כי רק לשניים בבניין יש מרפסת דרומית. במהלך החקירה הציג התובע מיוזמתו שתי תמונות שסומנו ב', כאשר באחת נראית רטיבות שלטענתו נוצרה בהעדר ניקוז ראוי לבנייה ובשנייה נראה לכלוך במרפסת שהיה במהלך העבודות. חקירת הנתבעת: בחקירת הנתבעת הוצגו בהסכמה מסמכים ג' עד ה', אשר מהם ניתן ללמוד שכאמור התב"ע אושרה ב-4/2013, אם כי יש להשלים בה תיקונים ובעקבותיהם גם פרסום נוסף להתנגדויות. הנתבעת חלקה על הטענה שהיא הוסיפה שלושה חדרים והיא תחמה את השינוי שביצעה ל-52 מ"ר, אשר בהם שני חדרי שינה ואמבטיה. ב"כ התובע הדגיש שבמסמכים הנוגעים לעמדת יתר הדיירים (הן בשנת 2009 והן בעקבות ההליכים בתיק זה), אין תיאור של התוספת ולא צורף כחלק מהניירת שהוצגה, תשריט המשקף את הבינוי. עלה מהחקירה, כי באשר לקבלת הסכמת הדיירים בשנת 2009 (ראה מסמך שסומן ו') הנתבעת זימנה את כל הדיירים לאסיפה ובאותה אסיפה ניתנה הסכמתם. הנתבעת לא זכרה, אם אכן אמרה להם באיזה היקף בינוי מדובר וגם ככל הנראה לא אמרה להם באיזה חומרים תבוצע הבניה. הנתבעת טענה כי הדבר לא הפריע למי מהנ"ל, אחרת היו שבים ופונים אליה (בעניין זה ר' חקירה משולי עמ' 27 ובראש עמ' 28). הנתבעת בעצמה פנתה לשני דיירים שלא הגיעו לישיבה (מעבר לתובע שלא הגיע אליה) והם נתנו הסכמתם, לאחר מכן והוסיפו ההסכמה בכתב. לדבריה, התובע לא היה באותה ישיבה משנת 2009. כאשר פנתה אליו בעניין זה, לאחר הישיבה, הוא לקח את דף ההזמנה של הדיירים, בקושי הסתכל על הניירת והוסיף בגדול את המילה:"מתנגד" (ר' עמ' 23 ש' 19). הנתבעת חלקה על הטענה שהתובע פנה אליה וביקש את התוכניות. בנוגע לישיבה הנוספת משנת 2012 - בעקבות הסכמות בתיק זה, עלה כי קיים דף אשר עליו חתמו השכנים שהם מאשרים את דבר הישיבה. במקביל, קיים דף מודפס, אותו ערך עו"ד ברקוביץ, לאחר הישיבה, כמשקף את תוכנה (ר' הודעה מיום 16.01.12). הנתבעת לא חלקה על כך שהדף המודפס, נערך רק לאחר הישיבה והדיירים לא חתמו עליו, בהקשר זה היא הציגה את המסמך המקורי שכתב עו"ד ברקוביץ במהלך הישיבה. אף שאותו דף לא הוגש כחלק מהמוצגים שבתיק, יצוין כי בו לא נרשם שהנתבעת הצהירה שתצפה את הבניין באבן ותפעל לפי התב"ע, אלא אותם דברים הוצגו כהתניה של הדיירים להסכמתם. הנתבעת עמדה, עם זאת, על טענתה כי היא נכחה בישיבה עצמה והחתימה של הדיירים הייתה במהלך הישיבה, לאחר שעו"ד ברקוביץ הציג להם את התוכנית והשיב להם על כל שאלה שהעלו (בעניין זה ר' חקירה בעמ' 21-19). היא אמרה שתלתה מודעה עובר לישיבה והיא לא יודעת מדוע התובע לא טרח להתייצב. התובעת טענה שהיא פועלת כנציגת הדיירים כאשר היא מקדמת את התב"ע. היא הסבירה כי התב"ע החלה ביחס לשני בניינים, אך בהמשך, מכוח דרישות של רשויות התכנון, היא הורחבה באופן שהיא כוללת היום את כל 72 יחידות הדיור. לדבריה, היא התחילה באותה יוזמה לפני קרוב לעשר שנים. היא הסכימה שפעלה בלא היתר והצדיקה זאת בכך שילדיה בגרו והיא לא יכלה להמשיך ולהשאיר ילדה בת 16 עם ילד בן 10. הנתבעת פעלה, כפי שפעלה, מאחר וההליכים התמשכו וכן היה ברור, לנוכח ההוראה לצרף עוד דירות, שגם לא יסתיימו בקרוב. התוכנית שאושרה לבסוף, הוגשה בשנת 2011, בהמשך לאותם הליכים קודמים. הנתבעת אמרה בקשר למעשיה כי היא מצטערת עליהם ובגין אותה טעות כבר שילמה הרבה כסף ונגרמה לה אף עוגמת נפש רבה. על אף שהבניה נועדה לאפשר הפרדה של הילדים, הנתבעת לא חלקה על כך שבמסגרת זו, התווסף עוד חדר, המשמש אותה כחדר עבודה. היא לא הסכימה שהפרסום שהוצג לה, באשר לדירה למכירה, נוגע לדירה שלה. באותו פרסום דובר על דירת 6 חדרים ולמעט עובדה זו, זה תאם לדירתה. היא טענה שמדובר בפרסום שלה כמתווכת. לדבריה, היא נוהגת לפרסם דירה אחת וכאשר רוכשים מתקשרים אליה, היא מפנה אותם לדירות רלוונטיות שיש לב במאגר כמתווכת (ר' עמ' 26 שורות 24-23). באשר לטענה של התובע כי שניים מהדיירים שנתנו הסכמה בשנת 2009 - חזרו בהם מההסכמה, טענה הנתבעת כי הנ"ל מעולם לא ניגשו אליה ולא העלו התנגדות. על טענה זו היא למדה רק מדף שמחזיק התובע. הנתבעת לא חלקה על כך שהיא הזיזה את דוד המים של התובע ובנתה גג משופע והבינוי הוא מחומרים טרומיים. לדבריה, ביסוד בניה מחומרים אלו, עמד הרצון לגרום לכמה שפחות מטרד, לכלוך ובלגן לשכנים וגם להפחית בעלויות הבניה. היא טענה שלא ידעה שהגג יהיה משופע וכאשר הבינה שההתנגדות של התובע נוגעת לכך, הסכימה לעשות את המרזב כבקשתו. היא טענה שאת יתר השכנים לא עניין השיפוע, כל עוד בסוף תכשיר את הבניה בהתאמה לתב"ע. היא טענה שביקשה מהקבלן לנסות ליצור פיגום, שימנע נפילת כל דבר לשטח התובע, אך הקבלן לא יכול היה לבוא בדברים עם התובע, אשר מעת לעת הזעיק את המשטרה. בכך למעשה הודתה בנחזה מתמונה שהציג התובע, כי במהלך העבודות נפל לכלוך למרפסתו. היא הדגישה בהקשר זה כי בין הדירה שלה, לבין הדירה של התובע, קיימת קומה נוספת ולא היו תלונות מצד אותה קומת ביניים, או אחרים. היא טענה שלא ידעה על כל נזק לתובע וכי עשתה כל שביקש. התובעת נחקרה עוד על נושא הבליטה מעל המרפסת; היא טענה שפעלה על פי בקשות התובע והיא לא הציעה מההתחלה, את שביצעה לבסוף - שכן התובע מצדו לא פנה אליה, אלא בחר להגיש תביעה. תביעה אשר במסגרתה ביקש להרוס הכול. הנתבעת החליפה עו"ד בסמוך למועד ההוכחות ובמהלך חקירתה, כאשר הופנתה לליקויים אלה ואחרים (כגון האופן בו נערך פרוטוקול ישיבת הדיירים בשנת 2012), הטעימה כי, בין השאר, עקב כך, זה הוחלף. הכרעה: הצדדים סיכמו את הטענות בדיון שנקבע לכך ביום 1.1.14 ולדברים הנדרשים מטענותיהם אתייחס להלן. ב"כ הנתבעת טען, בין השאר, כי התובע לא פירט מכוח מה הגיש את תביעתו ועל מה מבוססת הבקשה לפיצוי כספי ו/או צו עשה להריסה. מסכימה אני עמו כי כתב התביעה אינו מפנה לטיעון המשפטי, עם זאת כתב התביעה מעלה את הטענות העובדתיות הנדרשות לאותו טיעון ודי בכך. לנוכח העובדות הנטענות, למעשה משתית התובע את טענתו על החלופות הבאות, או כל אחת מהן; האחת- טענת מטרד ליחיד, כמשמעה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). בהקשר זה ר' לדוגמא את הטענה שהועלתה בסעיפים 18-14 לכתב התביעה. השנייה- טענה בדבר הפרת חובה חקוקה, כמשמעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. בהקשר זה ראה הטענות בכתב התביעה באשר לבניה ללא היתר וכן הטענות באשר לנזק שנגרם עקב כך בהיות הבניה בין השאר מכוערת. ר' לדוגמא סעיפים 13.3 ו- 13.8 לכתב התביעה. השלישית- עניינה בזכויות הקנייניות, כאשר נטען למעשה כי הבניה בוצעה על גבי רכוש משותף, ללא קבלת ההסכמות המתחייבות מיתר הדיירים וזאת כמצוות סעיף 71ב' לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). בטענה זו שהינה במישור הקנייני גלומה למעשה גם טענה נזיקית נוספת של השגת גבול, כמשמעה בסימן ג' לפקודת הנזיקין. יש מקום להבחין בין תביעה אשר בבסיסה טענה נזיקית, לבין תביעה המושתתת על עילה קניינית. כפי שנאמר ברע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ואח', פ"ד נ"ה (1) 199, 237: "לדעתי, שיקול-הדעת של בית-המשפט, בבואו להעניק סעד מכוח חוק המקרקעין, צריך שיהיה מעוגן בחוק זה. בדיון בתביעות "קנייניות" אין להיזקק לעקרונות שנשאבו מפקודת הנזיקין כקווים מנחים בהפעלת שיקול-הדעת, בין על-ידי החלה ישירה שלהם על התביעה ובין בעקיפין. יש לזכור, כי סעיף 74 לפקודת הנזיקין, שנקבעו בו עקרונות מנחים למתן סעד הציווי, הוא סעיף המיוחד לפקודת הנזיקין (על המטרות של סעד הציווי בפקודת הנזיקין ועל התנאים למתן צו לתמיד ראו ברק, בחיבורו הנ"ל [67], בעמ' 544-546, 551-555. על הרקע לסעיף 74 ראו קרצ'מר, בחיבורו הנ"ל [71], בעמ' 88-93). חוק המקרקעין נחקק כחוק העומד בפני עצמו. לאור ההבדלים בין המקורות והתפיסות שעליהם הוא מושתת לבין אלה שעליהם מושתתת פקודת הנזיקין, אין לשאוב אל תוך ההסדרים שבחוק המקרקעין עקרונות מנחים מתוך פקודת הנזיקין. אכן הגישה השלטת היא כי עת מדובר בעילה מכוח דיני הקניין, הרי ששיקול דעתי של בית המשפט מצומצם יותר. עת מדובר על זכות קניין, אין להיזקק לעקרונות מדיני הנזיקין ויש ליתן את המשקל הראוי לבחירת המחוקק לתת מעמד מיוחד לזכות זו. מעמד אשר זכה אף להגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בסעיף 3 שם. כך - בענייננו, יש להבחין בין השאלה האם הבניה על הגג מהווה בינוי על רכוש משותף, ללא קבלת ההסכמה הנדרשת לפי חוק המקרקעין (במקרה זה, נראה ששיקול דעתו של בית המשפט שלא ליתן צו הריסה הוא מצומצם ביותר) - לבין השאלה, האם הבינוי גורם למטרד, או במקרה שהוא מבוצע ללא היתר בניה, האם הוא גורם להפרעה המצדיקה את ההריסה (כאשר כאן שיקול דעתו של בית המשפט הוא רחב יותר). אפתח בסוגיה הקניינית; כבר בכתב התביעה הסכים למעשה התובע כי הנתבעת קיבלה הסכמה של דיירים אחרים בבניין (בעניין זה ר' סעיף 6 לכתב התביעה). עם זאת, טען כי הנתבעת הטעתה את אותם דיירים. כאמור לעיל, במהלך הדיון ביום 12.7.11, הייתה הנחת בית המשפט שטרם ניתנה הסכמה של רוב הדיירים, בהתאם לרוב המתחייב מכוח סעיף 71ב' לחוק המקרקעין. מטעם זה, נקבע כי על הנתבעת לכנס ישיבת דיירים ולקבל הסכמה לבינוי. אותה הנחה הייתה מוטעית שכן, כאמור לעיל, הוצגה לעת שמיעת הראיות, הסכמה של השכנים בבניין, שניתנה עוד ביום 16.8.09. כלומר בטרם בוצעה הבנייה. בעניין זה ראה מוצג ו'. על המסמך חתומים תשעה דיירים ובשים לב להנחת הצדדים בסיכומים כי בבניין כלולים 12 דירות, הרי שגם ללא הסכמת הנתבעת עצמה, יש אפוא בידיה הסכמה של שלושת רבעי מהדירות בהתאם לנדרש בחוק. אומנם מי מהצדדים לא הפנה לחלק של אותם דיירים ברכוש המשותף, אך מקום בו הוצגה הסכמה והתובע הוא הטוען שזו אינה מספקת, נראה כי הנטל עליו להוכיח טענה זו. לא רק שלא הובאו כל ראיות בעניין זה, אלא אציין כי אף לא הוצג נסח רישום מלא הכולל את כל אותם 12 דיירים. לא הועלתה ואף לא הוכחה - טענה שלנ"ל אין את החלק הנדרש ברכוש המשותף ולפיכך הנחתי היא כי המסמך שהוצג, מספק לעמידת הנתבעת בדרישה הקניינית, באשר לבניה על רכוש משותף. אני מוצאת להעיר בהקשר זה כי אין מקום לטענה שהעלה ב"כ התובע בסיכומי התשובה, בדבר היות הבניין בו כלולה דירת הצדדים, כלול ביחד עם עוד מספר בניינים, באופן שכלל הבניינים מהווים בית משותף אחד עם עשרות דירות. יש ליתן את הדעת לכך שבכתב התביעה אין לטענה זו כל ביטוי. הטענה לא הועלתה גם בסיכומים הראשיים, אלא רק במסגרת זכות תשובה. אעיר עוד - כי לכתב התביעה צורף התקנון המוסכם ועולה ממנו שלכל בניין קיים רכוש משותף נפרד משלו ובכלל זה הגג. ממילא, הסכמה לעשות שימוש בחלק מאותו גג, צריכה להינתן על ידי בעלי הזכויות בבניין הרלוונטי וממילא בגג הרלוונטי. מקום בו עולה כי ניתנה הסכמת הדיירים עוד בשנת 2009, לכאורה לא היה צורך בקיום אסיפה נוספת, כפי שנעשה לבסוף בשנת 2012, מכוח הסכמת ביניים בתיק זה. באשר לאסיפה משנת 2009 - הציג התובע, מכתב, עליו חתומים שני דיירים ואשר בו הם מציינים, במסגרת פניה לבית הדין, כי כאשר נתנו את הסכמתם - לא ראו את תכניות הבניה, ציפו לבניה מאבן, הובטח להם שדודי השמש יוחזרו למקומם והם לא היו מודעים לבעיה של ניקוז מים שתגרום נזק לבניין. עוד נאמר במכתב כי לו היו מודעים לאותם דברים, לא היו נותנים את הסכמתם לבניה (ר' נספח לתצהירו). איני סבורה שניתן על יסוד מסמך זה - להגיע למסקנה שהנתבעת לא קיבלה את ההסכמה הנדרשת, מכוח החוק, לבניה על רכוש משותף. ראשית, אין במכתב אמירה מפורשת כי לאור דברים אלו חוזרים בהם כעת אותם הדיירים מהסכמתם. שנית, לא ידוע באיזה תאריך נכתב אותו מכתב, באיזה הקשר ולאיזו מטרה. שלישית, מי מהחתומים עליו לא הובא לעדות מטעם התובע. מקום בו טוען התובע כי הסכמת הדיירים לא הייתה כדין וכי מטעם זה חזרו בהם מאותה הסכמה, עליו הנטל להוכיח טענה זו. וכן או רביעית, יש לזכור כי התובע אמר בעדותו שניתנה בתחילה הסכמת כל הדיירים , חוץ מהסכמתו (ר' עמ' 13 ש' 8, כלומר 11 מתוך 12), ממילא, אפילו אניח כי שניים מהם חזרו בהם מאותה הסכמה ואפילו אניח כי הדבר היה כדין והוכח כדין - עדיין נותר לנתבעת הרוב הנדרש. לא נסתר בעיני שבעת חקירתה אמרה הנתבעת כי לא הוצגו כל פרטי הבינוי בפני אותם דיירים שנתנו הסכמתם (ר' לדוג' עמ' 23 החל משורה 7) . עם זאת יש ליתן את הדעת לכך שמאז שנת 2009, בשונה מהתובע, לא בחר מי מאותם דיירים לנקוט בהליכים כנגד הנתבעת (מכל מקום, לא הוצגו בפני מסמכים המלמדים על הליכים ממין זה). לא מצאתי שנסתרה טענת התובעת שמבחינת אותם דיירים, נראה כי זה לא היה משנה למעשה, מה שתבנה (ר' עמ' 23 ש' 8). יש לזכור כי מדובר בשכנים של התובע וככל שהיה ממש בטענה שמי מהם חזר בו מאותה הסכמה שנתן (ובהנחה שהחזרה הייתה במועד אשר הדבר היה עדיין אפשרי ו/או שזו מוצדקת לנוכח הטעייה וכיו"ב) - היה ניתן להוכיח זאת בקלות, על ידי הבאתם לעדות. העובדה שאלו לא הובאו - דוברת בעד עצמה. מכל מקום, מאחר ובית המשפט לא היה מודע, כאמור לעיל, בדיון הראשון - לכך שקיימת הסכמה בכתב של יתר הדיירים עוד משנת 2009, הוסכם כי הנתבעת תקיים ישיבה נוספת. אכן ישיבה שכזו התקיימה ביום 1.1.12 ואני מפנה בהקשר זה למסמכים שצורפו לתצהיר הנתבעת. התובע העלה טענות רבות באשר לאותה ישיבה. בכלל זה הפנה לכך שהפרוטוקול הודפס על ידי ב"כ הנתבעת דאז, רק לאחר הישיבה, באופן שלא ניתן לקבל שהחתימות שהוצגו, מאשרות את האמור באותו מסמך מודפס. איני סבורה שיש צורך להידרש לטענות אלה; כאמור, לא הוכח שלא ניתנה הסכמה נדרשת עוד בשנת 2009 וממילא האסיפה המאוחרת, יכולה להיות רק בבחינת קבלת אישור נוסף לאותה הסכמה קודמת. אעיר רק כי מקום בו נקבעה אסיפה נוספת, מעבר לדרוש, לאחר שהבינוי כבר קיים וממילא היקפו וטיבו ידועים לדיירים ואלו הסכימו לחתום אף על נייר נוסף לאישור השתתפותם והסכמתם - לכל שעלה באותה ישיבה - נדרש יותר מאמירה שמסמך הישיבה הודפס לאחר מכן, כדי להוכיח שלא הייתה הסכמה באסיפה עצמה. לטעמי התובע לא הצליח להפריך, במסגרת החקירה הנגדית של הנתבעת - את טענתה כי באותה אסיפה היא הציגה התוכניות, התחייבה לפעול בהתאמה לעקרונות התב"ע לאחר שתאושר וכי הדיירים נתנו הסכמתם (ר' לדוגמא האמור בסעיף 15 לתצהירה). יש לזכור כי על אף שישיבה זו נקבעה בהמשך לטענות התובע, הוא בחר מטעמיו שלא להשתתף בה. ממילא נראה כי העלאת טענות אלה ואחרות, באשר לדברים שכביכול אירעו בה, היא בגדר ספקולציה בלבד שלא הוכחה. העולה מן מהקובץ; בשנת 2009 ועוד עובר לבנייה ניתנה הסכמת הדיירים הנדרשת לבנייה. התובע לא הצליח להוכיח כי נפל פסול באותה הסכמה ו/או כי כיום אין היא קיימת עוד וזאת אף מבלי שאדרש לישיבה הנוספת אותה קיימה הנתבעת כחלק מההסכמות שהיו בין הצדדים בדיון הראשון. ההסכמה לבניה, ממילא משמיטה גם טענה אפשרית באשר להשגת גבול. ממילא נותר לדון בטענות בפן הנזיקי, אשר כאמור עת עסקינן בהן, יש בידי בית המשפט שק"ד רחב יותר, מקום בו מתבקש הסעד של צו הריסה. הפן הנזיקי; גם בתוך הסוגיה הנזיקית - יש להבחין בין שתי חלופות אפשריות; אם מדובר בעילה של מטרד, אזי יש להוכיח שזו גורמת לתובע, לנזק העולה עד כדי מטרד ליחיד, כמשמעו בפקודת הנזיקין ובפסיקה. מנגד - אם מדובר בעילה של הפרת חובה חקוקה, אין צורך שידובר בהפרעה המגיעה לכדי מטרד. מקום בו בניה מבוצעת ללא היתר, באופן המקים עוולת הפח"ח, ניתן להסתפק אף ב"אי נוחות", גם אם זו אינה מגיעה עד כדי מטרד. לעניין זה ראה דברים שנאמרו כבר בר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' רחל גונן ואח' פד"י לח (1) 281, 283: "מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה שנגרמה לו "אי נוחות". אך אם המבנה הוקם מכוח היתר חוקי יהיה הנפגע זכאי לסעד רק אם יראה שהפגיעה עולה כדי מטרד. אם הגיעו הדברים כדי מטרד כי אז זכאי הוא לסעד בין אם הבניה הייתה חוקית ובין אם לאו". באשר לעילת המטרד - יש צורך להוכיח כי מתקיימת "הפרעה של ממש", לשימוש הסביר של התובע בדירתו ולהנאתו מדירתו, בהתחשב במקומה. איני סבורה שהתובע הצליח להוכיח הפרעה - בדרגה זו. בעוד ייתכן שעת הוגשה התביעה, אכן סבל התובע נזק ממשי מהבינוי שבוצע (וזאת מחמת אותם מי גשם ועיבוי טללים שנפלו לטענתו למרפסת דירתו) - שונים הם פני הדברים, כעת, לאחר שמכוח ההסכמות הראשוניות, ביצעה הנתבעת פעולות רבות כדי להסיר מטרד זה. בהקשר זה אני מפנה לדברים שפורטו לעיל, באשר לקביעת המרזב לאיסוף הגשם והטללים. כאמור אותן עבודות, אף בוצעו על בסיס דרישה של מהנדס, ששכר התובע בעצמו. ייתרה מכך - לאחר מכן שבה הנתבעת וביצעה ניסור נוסף כדי למנוע הותרת כל בינוי מעל מרפסת התובע. איני סבורה שהוכח כי גם לאחר אותן עבודות, נותר אותו מטרד שהיה בתחילה. אפנה, בין השאר, לדברי התובע בעמ' 15 ש' 24-23 "המצב אצלי היום הרבה יותר טוב, מבחינת זרימת המים. המרזבים עצרו את רוב המים מלרדת אלי". עד תום המשפט נותרה מחלוקת בין הצדדים האם אף לאחר הניסור שביצעה הנתבעת נותרה בליטה מעל למרפסת והיקפה. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת כי התובע לא הוכיח כנדרש טענה זו. אין אני סבורה שניתן לסמוך על טענתו שהוא רואה זאת בעין "ויש לי עין טובה". ייתר מכך, אפילו היה מוכח כנדרש שנותרה אותה בליטה, ברי כי מדובר בדבר מזערי (כשני ס"מ) שאינו עולה כדי מטרד. לדעתי מדובר בזוטי דברים וזאת אף בשים לב לטענה כי אותה בליטה מזערית מגבילה השטח בו ניתן להשתמש במרפסת כסוכה (ואפילו אניח כי יש ממש בטענה שאותה מגבלה לא קיימת ממילא, לנוכח הסורגים עם העציצים, בקומה שבתווך). בהקשר זה ראוי להעיר כי כאשר הגיע התובע להסכמה (לה כאמור אף ניתן תוקף של החלטה) - לפיה יסכים להותיר את הבניה עד להחלטה אחרת, כנגד ביצוע אותן עבודות, הרי שהתעלמות כעת מכל מה שבוצע, על הזמן והעלות שהיו כרוכים בכך, אינה מתיישבת לטעמי עם החובה לנהוג בתום לב. בהקשר זה ניתן לראות את ההסכמה בין הצדדים, כחוזה לכל דבר, עליו חל גם סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973. מכל מקום, החובה לנהוג בתום לב חלה גם מכוח סעיף 61(ב) לאותו חוק, על ההסכמות במסגרת ההליך שבפניי. בהמשך לאמור, לטעמי, לאחר השינויים שביצעה הנתבעת מכוח ההסכמות שהיו וההודעות לאחריהן - איני סבורה שקיים כיום מטרד, אשר די בו כשלעצמו כדי להורות על הריסת הבינוי. משאיני מוצאת שהוכח מטרד, נותר אפוא לבדוק האם קמה עילה של הפרת חובה חקוקה; כפי שהובא לעיל, קובעת הפסיקה שניתן להסתפק בהקשר זה אף בהפרעה או אי נוחות, גם אם זו פחותה ממטרד ליחיד. סעיף 63 לפקודת הנזיקין, קובע כי מפר חובה חקוקה - הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי חיקוק, כאשר אותו חיקוק לפי פירושו הנכון נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר וההפרה גרמה לאותו אדם, נזק, מסוגו או מטבעו, של הנזק שאליו התכוון החיקוק. במקרה דנן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הופרה חובה חקוקה, שכן הבנייה בוצעה ללא היתר בניה ועד היום לא ניתן עדיין היתר. עוד לא יכולה להיות מחלוקת כי דיני התכנון והבניה נועדו, בין השאר, לטובתו ולהגנתו של שכן, אשר עלול להיפגע מבינוי הסמוך לדירתו. הוראות חוק התכנון והבנייה, מקנות זכות להתנגד לבקשה להיתר בניה, בדיוק כדי למנוע מצב בו בנייה תגרום לפגיעה כלשהי בשכן. הליך ההתנגדות מאפשר לשכן להפנות את הועדה, לנזק אשר לטענתו ייגרם לו ואז נערך איזון בין זה ובין צרכי מבקש הבנייה, האפשרויות בשטח הבינוי, ובמגבלות התכנית שחלה שם. הנזק לו טוען התובע ולו נזק הכרוך בכיעור שגורמת הבניה לבית המשותף, הוא לטעמי נזק מסוגו ומטבעו של הנזק, שאליו התכוון החיקוק. כך, לו התקיים הליך תכנוני סדור, יש מקום להנחה כי לא היה מאושר הבינוי הקיים שהינו מחומר חריג ואינו כולל ציפוי מאבן. כך גם לו התקיים הליך סדור, לא ברי כי היה מאושר גג משופע, ומכל מקום, התובע היה יכול לטעון לעניין זה. כפי שהובא לעיל, עמדת הפסיקה היא שעת מדובר בהפרת חובה חקוקה של הוראות חוק התכנון והבניה (להבדיל ממטרד), עסקינן ברף נמוך, בו די כאמור אף בחוסר נוחות. עיון בתמונות של הבניה שבוצעה מלמד, כי אכן זו בוצעה בחומר בולט, ללא ציפוי אבן, תוך קביעת צינורות על הקיר החיצוני של הבניין - באופן שבסה"כ יש באותו בינוי ובנלווה לו, לגרום לפגיעה בחזות הבניין. די אף בפגיעה זו, למבחן חוסר הנוחות, המספק עת נדונה עוולת הפח"ח. אשר על כן אני סבורה כי מתקיימת העוולה של הפרת חובה חקוקה. על אף האמור, ביחס לתביעה למתן צו עשה להריסת הבניה - יש ליתן את הדעת להוראה הכללית שבסעיף 74 לפקודת הנזיקין, הקובעת כי: "בית המשפט לא ייתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים". אם ניתן להמיר הצו, בתשלום כספי, בבחינת קל וחומר, שיש לבית המשפט גם סמכות ליתן את הצו, אך להורות שיכנס לתוקפו רק במועד עתידי ודחוי. כפי שהבאתי לעיל בהרחבה, במקרה דנן, פעלה הנתבעת רבות, על בסיס הסכמה שהתקבלה. בכלל זה נדרשה להוצאות לא מבוטלות ולהיוועצות עם מומחים ואנשי מקצוע. ביסוד אותה הסכמה עמדה העובדה שמאז בוצעה אותה בנייה על ידה - היא פעלה גם בהליך המורכב של קידום תב"ע ונעשה מאמץ למנוע אפשרות שעל סף אישור הבינוי, תידרש להרסו ואז לקבעו מחדש שוב לכשיאושר. לדידי - עמידה על הריסה מידית, אינה מתיישבת עם החובה לפעול בתום לב, בקשר להסכמות שהתקבלו. הסכמות שהיוו בסיס לפעולות בהן נקטה הנתבעת, הכול לנוכח ההנחה שמנגד יאפשר לה התובע, למצות את האפשרות לקבל היתר בניה. ראוי להעיר כי לא רק שהנתבעת פעלה על בסיס הנחיית מומחה אליו פנה התובע, אלא כאשר התובע טען שההמלצה אינה מקובלת עליו כלשונה, לנוכח הבינוי שיהא מעל מרפסתו, פעלה הנתבעת שוב, גם להסרת בינוי זה. לא רק שהיא קיימה ישיבת דיירים נוספת (אשר בדיעבד עולה כי למעשה כלל לא נדרשה), אשר התובע מטעמיו כלל לא טרח להתייצב אליה, אלא היא אף הוסיפה וצבעה את חדר המדרגות שבבניין, לנוכח טענות שהעלה התובע ועל אף שלא הייתה חובה שכזו במסגרת ההסכמות. אכן, מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת כי מחקירת התובע עולה כי בכוונתו למנוע הבינוי מהנתבעת בכל דרך וזאת גם בהעדר פגיעה או הפרעה לו. יש ממש גם בהפניה לכך שגם התובע עתיד ליהנות מפרות התב"ע שקידמה הנתבעת (המאפשרת הרחבות לכל הדירות) ושהוא לא טרח כלל להגיש לזו התנגדות. ככל שאכן עמדת התובע היא כי אין לאפשר הבינוי בכל דרך, בכל צורה, בכל תנאי ובכל מועד - ראוי היה שיבהיר זאת בתחילת ההליכים. מצג כי התובע יאות לאפשר מיצוי ההליך התכנוני, כנגד ביצוע דברים אלה ואחרים ואז חזרה מאותה הסכמה, רק לאחר שהנתבעת כבר ביצעה את אותם דברים, אינו ראוי ולטעמי אינו מתיישב עם החובה לפעול בתו"ל. בנסיבות המקרה דנן, נראה כי איזון ראוי - המשקלל את הפרת החובה החקוקה אשר מתקיימת (ולמען הסר ספק איני מקלה בה ראש. לא בכלל ולא בשים לב להיקף הבינוי והחומרים בהם בוצעה, בפרט), את אי הנוחות שייתכן ונותרה לתובע, אך גם את הדרך בה בחר התובע ללכת בזמן ניהול התביעה (אשר לטעמי עולה כאמור לכדי חוסר תו"ל במימוש זכות) וכן את האפשרות הממשית כי יושלמו הליכי הרישוי - מוליד את התוצאה שיש מקום אומנם ליתן צו הריסה אך יש לדחות את המועד בו זה ייכנס לתוקף. בשים לב להערכתי, באשר למשך הזמן שעשוי להידרש הן להשלמת אישור התב"ע והן לאחר מכן להוצאת היתר בניה, מכוח התכנית - אני מוצאת לקבוע כי הצו ייכנס לתוקף רק ביום 1.6.2016, זאת ככל שעד לאותו מועד לא יאושר הבינוי. מטבע הדברים, שמורה זכות התובע להעלות טעמי התנגדותו בהליכי הרישוי, שטרם הסתיימו. חרף העובדה שהאמור מעניק לנתבעת אורכה משמעותית לביצוע ההריסה, הדבר ראוי לטעמי, לנוכח ההסכמות שהיו במהלך התיק (ואשר כאמור על בסיסן פעלה הנתבעת ואף נדרשה לעלויות לא מבוטלות). דחיית מועד כניסת הצו לתוקף - מתבקשת, ראויה ומתיישבת היטב עם החובה לנהוג בתום לב בכל פעולה משפטית (ר' סעיף 61(ב) לחוק החוזים). נותר אפוא לדון עוד בתביעה הכספית; על אף שנקבע לעיל - שבמצב הנוכחי לא מתקיימת העוולה של מטרד ליחיד, ראוי ליתן את הדעת לכך שנראה שזו התקיימה בתחילת ההליכים, בטרם ביצעה הנתבעת את הדרוש להפסקת זליגת המים, עקב הגג המשופע שקבעה. בהקשר זה אני מפנה לתמונות שהוצגו במהלך הדיון האחרון וסומנו ב' ואשר לפי הנטען, משקפות רטיבות וכן לכלוך שהיו במרפסת של התובע, במהלך עבודות הבניה. בהנחה שאכן עד למועד בו קבעה הנתבעת מרזב שהפסיק את טפטוף המים, סבל התובע מכך שהיו מים במרפסת דירתו, הרי שהתקיים מטרד, בתחילת ההליכים. כדי לפסוק פיצויים בגין מטרד יש צורך בנזק, ברם פקודת הנזיקין מגדירה נזק באופן נרחב - הכולל גם פגיעה בנוחות. עוד יש ליתן את הדעת לקביעתי דלעיל כי מתקיימת גם הפרת חובה חקוקה, וגם מכוח עוולה זו ניתן לפסוק הפיצוי. בשים לב למטרד ממנו סבל התובע במהלך העבודות וכן לאחר מכן, עד להתקנת המרזב (לרבות מניעה או מגבלה, מלהשתמש במרפסת או חלקה כסוכה) ובשים לב להפרת החובה החקוקה על ידי הנתבעת, עת בחרה לעשות דין לעצמה ולבנות ללא היתר בניה - יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין סבלו. בכלל זה יש להביא בחשבון לא רק את הנזק והמטרד שהיו עד כה, אלא גם את כל הכרוך בכך שהנתבעת בחרה לבנות מחומר שאכן גורם לפגיעה בחזות הבניין וכן קבעה גג משופע באופן שחייב להזיז דוד של התובע למיקום חלופי בגג. לא מצאתי להביא בחשבון את הנזקים הנגדיים להם טענה הנתבעת (עלויות הכשרת הבנייה, הקנס במסגרת ההליך הפלילי שננקט בהמשך לפניית התובע והעלויות שנדרשו במסגרת ההסכמה בתיק זה). נזקים אלה יסודם בבחירתה לפעול כפי שפעלה, כאשר על בסיס זה היא אף נהנית מנגד, במשך תקופת זמן משמעותית מרווחה בדירתה, אף בטרם אושר הבינוי כנדרש. בשים לב לכלל האמור לעיל ולזמן שחלף מאז שבוצעה הבניה, כמו גם הזמן הנוסף - בו לא יכנס עדיין צו ההריסה לתוקף, אני מוצאת לפסוק כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין. בהמשך לכל האמור אני מורה אפוא כדלקמן: ניתן צו עשה - המורה לנתבעת להרוס את תוספת הבניה שבנתה על הגג, ברם הצו יכנס לתוקפו רק ביום 1.6.2016, ככל שעד לאותו מועד, לא יאושר הבינוי באמצעות היתר בניה ויותאם לכל תנאי שיקבע בו. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪, בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין. איני מוצאת מקום לאסור על הנתבעת למכור דירתה ולפיכך מבוטל הצו הזמני שניתן בעניין זה. מובהר עם זאת לנתבעת כי גם אם תמכור דירתה, לא יהא בכך כדי לפטור אותה מהחובה לבצע את צו ההריסה. ממילא, ככל שתבחר למכור הדירה והצו לא יבוצע - יהא ניתן לפעול כנגדה בגין בזיון בית משפט. מיותר לציין כי בנסיבות אלה, היא חשופה גם לכל שעשוי להיות כרוך במכירת הדירה, ללא יידוע הרוכש בקיום פסק הדין והחובות מכוחו. הנתבעת תשלם עוד לתובע בגין שכ"ט בא כוחו - סך כולל של 3,500 ₪. בניהבתים משותפיםבניה ללא היתרגגסכסוך שכניםסכסוך