תביעה להפסיק את הטרדת התובע ובני משפחתו, איטום דירתם מרעש, ואף הרחקתם מהבניין בו מתגוררים הצדדים, ככל שלא יופסקו המטרדים. עוד הוסיף התובע ועתר כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותו בגין הפרת פסק דין שניתן על ידי בית המשפט, בהיקף של 200,000 ₪, כמו גם פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, בהיקף של 100,000 ₪. לטענת התובע, מתגוררים הצדדים בבניין משותף ברחוב הזמורה 10 בראשון לציון (להלן: "הבניין"), כאשר דירת הנתבעים (דירה מס' 8) מצויה מעל דירת התובע (דירה מס' 4). לשיטתו של התובע, פעלו הנתבעים אשר הינם רגישים במיוחד לרעש, על דרך של נקיטת פעולות נקם אשר כללו מטרדי רעש שונים, מעקב אחר התובע כמו גם היוצאים והבאים מביתו, ותשלום לצדדים שלישיים לצורך הטרדה. בנוסף, פעלו התובעים על דרך של הגשת תלונות שווא לעיריית ראשון לציון בטענה כי כלבו מרעיש ומטריד, כמו גם אינו מחוסן, וכל זאת שעה שהתובע כלל אינו מחזיק ברשותו כלב. בכתב התביעה טען התובע כי עקב התנהלות הנתבעים הוגשה תביעה עוד בשנת 2008, כאשר בהמשך נחתם בין הצדדים הסכם גישור, אשר קיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו התחייבו הנתבעים לאפשר לתובע לנהל אורח חיים סביר (להלן בפסק דין זה: "הסכם הגישור"). הסכם זה הופר לשיטת התובע, על ידי הנתבעים, אשר המשיכו והטרידו את מנוחתו ואת מנוחת בני משפחתו , עד כי לא נותר לתובע ומשפחתו אלא להיעדר רבות מן הבית. במסגרת כתב ההגנה, טענו הנתבעים כי אין ממש בטענות התובע, אלא שתביעתו הוגשה כאמצעי מגננה בפני הליך פלילי המתנהל כנגדו, שעה שמצא לתקוף את הנתבעים באלות, וגרם להם נזק של ממש. לשיטת הנתבעים, התובע הוא זה אשר התעלל ופגע בבריאותם במשך עשר השנים אשר קדמו להגשת התביעה, שעה שהוא גורם, באופן מכוון, לרעש בלתי סביר, בשעות לא סבירות, וכל זאת בבניין אשר קיימות בו ממילא בעיה של אקוסטיקה. עוד טענו הנתבעים כי בעבר, הותיר התובע כלב אשר נבח במהלך השבתות ללא הפסקה, במרפסת ביתו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי מקור המטרד בבניין, אינו אלא התובע עצמו, אשר אף הוציא דיבתם רעה על דרך של הנתבעים הגשת תלונות שווא למשטרה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים , עדויותיהם, הראיות השונות שהוגשו לתיק בית המשפט וסיכומי הצדדים , באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי והיקף החלטתי להלן: הסוגיה העובדתית המהותית ביותר בתיק זה, הייתה שאלת נקיטתם של צעדים, על ידי מי מן הצדדים, אשר בהם כדי למנוע ניהול אורח חיים סביר ותקין על ידי הצד שכנגד. בעניין זה, תוך שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעים אכן הטרידו ונקטו בצעדים אשר היה בהם כדי לגרוע ממנוחת התובע ומשפחתו באופן אשר חורג מדרך התנהלות סבירה. עם זאת, הוכח עוד בפני כי גם התובע, לא טמן ידו בצלחת, וכי היה בדרך התנהלותו כדי לתרום לסכסוך המורכב שבין הצדדים. למעשה, התמונה העובדתית והמצערת מאוד אליה נחשפתי, מלמדת כי הנתבעים, ובמיוחד הנתבעת 1, הם אלו אשר החלו במסכת של תלונות כנגד התובע ומשפחתו, וזאת ככל הנראה, בשל רגישות גדולה מאוד של הנתבעת 1 לרעשים, וכי הנתבעת 1 הייתה גורם מהותי בהתרחשויות העובדתיות נשוא תביעה זו. במשך הזמן, גלשו תלונות אלו למטרדים, תלונות הדדיות, ומערכת יחסים עכורה מאוד, אשר במסגרתם לא נגרע גם חלקו של התובע. היטיבה לתאר זאת רס"מ ריטה מור, שוטרת בתחנת ראשון לציון, במסגרת מזכר אותו כתבה ביום 21.01.10 ואשר צורף כנספח ח' לתצהירו של התובע: " מדובר בסכסוך שכנים "עתיק", אשר קיים בליבי ספק אם אזהרתי תעזור. על פי מה שהבנתי מהמעורבים כל אחד דבק בעמדתו וטוען כי השני מתגרה בו. לדעתי החשודים הינם קטנוניים באופן מיוחד מאחר והם מתגוררים מעל המתלונן וטוענים כי המתלונן מדבר בקול רבם בביתו, הביא כלב, הזמין אורחים וכו'. החשודים טענו שהם רוצים שקט. הסברתי להם שבבניין משותף, לא יכול להיות שקט מוחלט וכי עליהם להתחשב אחד בשני ולא לעשות פעולות מתגרות מאחר וייפתחו כנגדם תיקים פליליים ויחקרו בגין הפרת צו של בית המשפט. שוחחתי עם כל המעורבים וביקשתי להגיע ולהגיש תלונה במידת הצורך ולא לקחת את החוק לידיים. כמו כן ביקשתי שיעשו מאמץ להסתדר ולהתחשב אחד בשני מאחר ומדובר בשכנים. כל הצדדים הסכימו עמי בקושי רב וכל אחד דבק בעמדת "מותר לי...". הכוונה למותר לי לחיוב בבית שלי, מותר לי לדבר בבית שלי, מותר לי לשטוף את הבית שלי.. מותר לי... בשלב זה סיימתי את השיחה באזהרה נוספת של כל המעורבים בתקווה זה יעזור.." עדויות בעלי הדין במסגרת הליך זה, היוו המשך ישיר של כתבי הטענות, בהיבט שנפקדו מהם נתונים עובדתיים הרלוונטיים להשלמת היריעה, והם היו מגמתיים מאוד. מצאתי כי תצהירי ועדויות כל אחד מבעלי הדין, תאמו את התנהלותו של אותו בעל דין, זה כלפי האחר, כאשר הם מפנים אצבע מאשימה זה כלפי משנהו, ללא כל יכולת לבקר או להכיר בכך שיכול וגם הם עצמם, תרמו בדרך זו או אחרת, להגברת להבות הסכסוך. מעיון בכתב התביעה, ניתן היה לכאורה להסיק כי התובע סבל ממטרדים, הצקות והטרדות חוזרות מצד הנתבעים, שעה שהוא עצמו נותר פאסיבי וללא מענה. מכתב ההגנה ניתן היה לכאורה להסיק כי הנתבעים הינם שני פנסיונרים, בעלי מערכת יחסים תקינה וחיובית עם כל הסובב אותם, אשר נאלצו ביום בהיר אחד להתמודד עם רעשים חריגים, הטרדות ואלימות מכיוונו של התובע, בעוד מעולם קודם לכן, לא נתקלו בכך, ושעה שהם עצמם אינם פועלים בדרך כלשהי, אשר יש בה כדי מענה לאותן הטרדות. מהותית, התברר כי אף לא אחד מכתבי הטענות משקף את התמונה העובדתית כפי שנתגלתה לעיני במהלך שלב שמיעת הראיות, וכפי שתבחן להלן, אף לא בקירוב לכך. עוד מצאתי כי הגם שחלקו של התובע באירועים לא נפקד, היו אלו הנתבעים אשר היוו את המקור המרכזי לסכסוך והימשכותו וכי הנתבעת 1, מצאה פעם אחר פעם להטריד את התובע, בשל מה שהיא ראתה כ"מענה" להטרדותיו שלו. גרסת הנתבעים גרסתם של הנתבעים נמצאה על ידי כחסרה מאוד , וכזו אשר נמצאו פערים וסתירות מהותיות , בין האמור בתצהיר לבין החקירה הנגדית, ובין שני אלו לראיות האחרות שצורפו לתיק בית המשפט. הנתבעים ביקשו לצייר עצמם כמי שנוהגים במשך שנים ארוכות בשכנות טובה עם סביבתם. הנתבעת 1 העידה כי יש לה המון שכנים שמאוד אוהבים אותה. (ראה עמוד 48 שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון). עם זאת, התברר כי העדים והתצהירים של השכנים אשר הוגשו לתיק בית המשפט, עניינם שכנים אשר אינם מתגוררים מעל או מתחת לדירת הנתבעים, ולעובדה זו יש משמעות, כפי שיובהר להלן. ביחס לשכנים נוספים, מצאו הנתבעים להקליט שיחות עמם, ככל הנראה ללא ידיעתם. יקשה עלי לקבל טענה בדבר מערכת יחסים תקינה עם כל כך הרבה שכנים שעה שהנתבעים מצאו להקליט את השיחה עמם, אך לא לזמנם לעדות. הנתבעת 1 נשאלה ביחס לכך במסגרת חקירתה הנגדית וטענה כי השכנים פוחדים מהתובע, ועל כן לא היו מעוניינים להתייצב לעדות. טענה זו תמוהה ובלתי סבירה בהינתן העובדה הפשוטה על פיה התובע כלל אינו מתגורר עוד במקום. (בעניין זה ראה עמוד 48 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון). מן העבר השני, הוגשו על ידי התובע שני תצהירים של מי שהיו שכנים של הנתבעים, בבניינים קודמים, ועדותם התייחסה לצדדי ג' אשר התגוררו, בדומה לתובע, בקומה המצויה מתחת לדירת הנתבעים. ראשית הוגש תצהירה של הגב' לאה שניידר. מתצהיר זה עלה כי הנתבעים התגוררו בעבר ברחוב ההסתדרות 175 בחולון, וגם אז העלו טענות כנגד השכנים אשר התגוררו מתחתם (שאינם הגב' שניידר). תלונות אלו של רעש ואי נוחות, נמשכו במשך זמן רב, עד לעזיבתם השכנים את המקום. התובע צירף אף תמליל של שיחה שהוקלטה בינו לבין הגב' שניידר, במסגרתו נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים : ל: " ככה. אני פעם אחת נדמה לי, לא לדייק על השעון, זה היה מאוחר, אני חושבת שהיה שתיים עשרה בלילה, היא דפקה לי בדלת ואמרה "בואי לא נדליק אפילו חשמל במדרגות את תעלי ואת תשמעי את הרעש" ואני יושבת אצלה ולא שומעת שום רעש, אמרתי אפילו עכברים אני לא שומעת, אין לך שום רעש" אמרתי מה "אני לפעמים בלילה מפעילה מכונת כביסה, השכנים היו צריכים מזמן להתלונן עלי שמכונת כביסה עושה רעש, אצלך לא שומעים שום דבר". מ. ומה היא הייתה אומרת ? ל. "לא את לא שומעת, עכשיו הם לא עושים, בטח הם הרגישו שאת כבר פה". מ. והייתה מתקשרת למשטרה גם? ל. אני לא יודעת אם הייתה מתקשרת, אני יודעת שהיו משפטים, היה ריב, היה המון המון בעיות, לא הייתי בתוך הבעיות." ( עמוד 2 שורות 5-18 לתמליל). מצאתי את עדותה של הגב' שניידר בפני כמהימנה וסדורה, ובהינתן כי עסקינן במי שאין לה כל עניין בתוצאות ההליך, ניתן לעדותה בפני, משקל של ממש. ביטול דבריה של הגב' שניידר באופן כה כוללני על ידי הנתבעת 1 במסגרת חקירתה הנגדית, באמרה כי ביקורה של הגב' שניידר בדירתה "לא היה ולא נברא", ובמקביל טענה על פיה מקור הרעש בבניין ברחוב ההסתדרות 175 בחולון, היה בכך שהשכן מתחתיה מצא לנכון לבשל במטבחו שלו בלילה, נמצאו על ידי כבלתי סבירים, במיוחד כשהדברים נטענים זה לצד זה (ראה עמוד 49 שורות 1-6 לפרוטוקול הדיון). תצהיר נוסף, הוגש על ידי מר שלמה אלון. מתצהירו זה עלה כי במהלך השנים 1990-1992, התגורר יחד עם אמו בדירה ברחוב ההסתדרות 107 בחולון, כאשר דירה זו הייתה מתחת לדירתם של הנתבעים. מתצהירו וחקירתו הנגדית של עד זה עלה כי הנתבעים, ובמיוחד הנתבעת 1, העלו כנגדו וכנגד אמו טענות קשות בדבר רעשים, תוך שהם מזמינים, חדשות לבקרים, את המשטרה למקום, ואף על דרך של פנייה לבית המשפט בטענה כי אמו של העד, אשר עבדה בביתה בתפירה באמצעות מכונת תפירה, תפסיק את עבודתה. מחקירתו הנגדית של עד זה, עלתה תמונה דומה מאוד, לזו הנטענת על ידי התובע. לעדותם של הדיירים בבניין בו התגוררו התובע והנתבעים במשותף, אתייחס בהמשך. עם זאת, שעה ששני עדים חיצוניים לחלוטין, אשר אין להם כל עניין בתוצאות ההליך שבפני, באים ומתארים מסכת עובדתית הכוללת הטרדות מצד הנתבעים וסכסוך שמקורו ברגישותה של הנתבעת 1 לרעש מהדירה מתחתיה, במהלך שנים ארוכות, יקשה עלי לקבל את גרסת הנתבעים על פיה, מערכת יחסיהם עם השכנים, לאורך השנים, הייתה טובה מאוד, והחריג לכך היה התובע שבפני. הנתבעים טענו כי לא הטרידו ולא הרעישו מדירתם מתוך מטרה להפריע למנוחת התובע ובני משפחתו. עוד טענו הנתבעים כי לא התחקו אחר מעשיו, או אחר מעשי בני משפחתו. כפי שיובהר להלן, משקל עדותו ודו"ח החקירה של החוקר הפרטי מטעם התובע, מר שלמה לוי, היה זהה לזה של חבר אשר שמע לדבריו רעשים מסוימים, אך לא מעבר לכך. לא ניתן היה לראות את דו"ח החקירה כחוות דעת מומחה, לצורך ההכרעה בתיק זה. עם זאת, הראיות הנוספות שהוצגו בתיק זה מקשות עד מאוד, על קבלת גרסתם של הנתבעים, כפשוטה. כך לדוגמא, הוצגה והוגשה הקלטה אשר בוצעה על ידי בן התובע, מר רון כהן, ואשר לדבריו נעשתה ביום 20.3.10 (סומן ת/1). האזנתי להקלטה, הכוללת רעש של מעין מנוע או כלי חשמלי. הגם שהמכשיר עצמו לא הוצג, ושלא הוגשה חוות דעת מומחה לעניין היקף וזהות הכלי, התרשמתי באופן בלתי אמצעי כי מדובר ברעש חריג, לא אחיד, וכזה הטורד את השלווה באופן מהותי. בכל הנוגע לרגישותה של הנתבעת לרעש, היה בעדותה שלה, אף מבלי להידרש לעדויות חיצוניות כדי ללמד על רגישות ברף הגבוה, ובאופן חריג. כך לדוגמא העידה הנתבעת 1 כי היא שומעת ומוטרדת מרעש הנובע ממגע צלחות או סירים על שיש, טריקה של דלתות וכיוצא באלה. (בעניין זה ראה עמודים 48-49 לפרוטוקול הדיון ). עוד העידה הנתבעת 1, כי הוטרדה מרעש של מכונת תפירה בדירה מתחתיה ( וזאת ביחס לבניין קודם בו התגוררה), וכיוצא באלו. גם מעדותם של שכניה הקודמים של הנתבעת 1 עלה כי רגישותה הייתה גבוהה, ושונה מזו של אנשים אחרים אשר התגוררו במקום. בנוסף, בבואו של בית המשפט להכריע במחלוקת עובדתית, שעה שלא ניתן לבדוק אותה היום, בכלים אובייקטיבים (כמו במקרה של טענה לרעש עבר), הוא נדרש, בין היתר, לשאלת מתן האמון בעדותם של העדים השונים. בעניין זה, היה עלי ליתן הדעת לעובדה כי גם בנושאים שלכאורה אין בינם לבין התביעה דבר, מצאה הנתבעת להציג גרסה, אשר אינה עומדת בקנה אחד עם הראיות האחרות בתיק, ומעלה סימני שאלה לא מעטים. היה בכך כדי להקשות מתן אמון בכלל גרסתה. כך לדוגמא, טענה הנתבעת 1 בסעיף 17 לתצהיר עדותה הראשי, כי התובע החל לפעול למימוש איומיו ברצח כנגדם, לרבות על דרך של השחתת דלת ביתם. הנתבעת 1 נשאלה ביחס לכך במסגרת חקירתה הנגדית ומעדותה עלה כי הטענה בדבר השחתת הדלת על ידי התובע, נובעת ממסקנתה שלה, שכן יתר השכנים לדבריה, אוהבים אותה. לא הונח כל מצע ראייתי המלמד כי התובע הוא זה אשר פגע בדלת. (בעניין זה ראה עמוד 47 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון). במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת 1 בדבר מערכת יחסיה עם בנה, הוא הנתבע 3, וטענה כי מדובר במערכת יחסים מצוינת. עם זאת, בהמשך החקירה הנגדית התברר כי כלתה (אשת בנה) הוציאה כנגדה צו הרחקה וכי הנתבעים 1-2, לא נכחו בחתונת בנם, שכן לא הוזמנו. יקשה עלי לראות בנתונים מצערים אלו, כסממן למערכת יחסים טובה. (בעניין זה ראה פרוטוקול הדיון עמוד 46 שורות 26-29). כך לדוגמא חזרו הנתבעים וטענו כי התובע ביקש להפחידם כדי שלא יעידו כנגד במסגרת הליך פלילי שעניינו כתב אישום אשר הוגש כנגדו. לשיטתם, הגשת תביעה זו בכללותה נועדה למנוע את אותה עדות בדבר ניסיונו לרצוח אותם, הגם שהודה במעשים והורשע . (ראה סעיף 1 לתצהיר). עם זאת, מעיון באותם מסמכים אשר צורפו לתצהיר הנתבעים עולה כי מעולם לא הוגש כנגד התובע כתב אישום בגין ניסיון רצח, אלא פציעה בנסיבות מחמירות (ושונה לכאורה במסגרת עסקת הטיעון לאישום בעבירה של פציעה). ויודגש כתב האישום, בו הודה התובע והורשע, הוא חמור מאוד, ואין להקל בו ראש. אלימות, בין מילולית ובין פיזית, לעולם אינה יכולה להתקבל בהבנה או בסלחנות. עם זאת, ועובדתית, יש הבדל, בין כתב אישום על תקיפה, לבין כתב אישום של ניסיון רצח. שעה שהיו אלו הנתבעים אשר צירפו לתצהירים את כתב האישום עצמו, ניתן יהיה לצפות כי העדות תהא תואמת את אותם מסמכים. גם באשר לתלונות הנתבעים ביחס ל"כלבו של התובע", הוכח כי מדובר במקרים אשר הנתבעים נהגו ביחס לדיווח עליהם, תוך הקצנה ממשית. אכן, הוכח כי במקרה זה או אחר, היה כלב בדירת התובע. עם זאת, מדובר בכלב אשר הגיע לכאורה עם אורח, ולא בכלב אשר דר במקום. גם הנתבעת לא יכלה להעיד כי מדובר בכלב אשר מתגורר, באופן קבע, במקום, ותשובותיה בעניין זה במסגרת החקירה הנגדית היא כלליות מאוד וחסרות. (ראה לדוגמא עמוד 49 שורות 22-28 לפרוטוקול הדיון). מחקירתו הנגדית של הנתבע 2 עלה כי לשיטתו הכלב היה במקום כחמש פעמים, בסה"כ. (ראה עמוד 57 שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון). מכלל הראיות עולה כי אותו כלב אכן נבח, שעה שהיה במרפסת ביתו של התובע. עם זאת, נחה דעתי כי מדובר היה באירוע או מספר אירועים קטן, ולא בהטרדה קבועה ויום-יומית, והתנהלותה של הנתבעת 1 אשר מצאה לנכון לשפוך נוזל זה או אחר לכיוונו של הכלב ( גם אם מדובר, כדברי הנתבעת בכוס מים פושרים), אינה סבירה בעיני, במיוחד שעה שמעבר לעניינם של בעלי הדין בתיק זה, יש בה כדי פגיעה בבעל חיים, שהיא פסולה מעצם טיבה. כמו כן, פנייה לווטרינר המחוזי בתלונה על כך שהתובע מחזיק כלב, על בסיס אותם מקרים בימי שישי, היא חריגה. גם בעדותו של הנתבע 2 היה כדי לעורר סימני שאלה לא מעטים. כך לדוגמא לא ברור כיצד יכול היה הנתבע 2 לטעון כי לא רצה לפתוח בהליכים כנגד התובע, שכן מדובר בשכן, ומאידך כי ינוהלו מספר כה רב של הליכים בין הצדדים. עדויות השכנים התובע והנתבעים גם יחד ביקשו להביא ראיות המתייחסות לשכנים בבניין, וזאת בתמיכה לטענותיהם שלהם, בדבר התנהלותו של הצד שכנגד. התובע צירף לתצהירו מזכרים של שכנים בבניין, מהם ניתן ללמוד, לשיטתו, על התנהלותם הבלתי תקינה, של הנתבעים. ואולם אותם שכנים לא נתבקשו להגיש תצהירים, ולא זומנו לדיון. התובע אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי מזכרים אלו נערכו בכתב ידו, ואך נחתמו לשיטתו על ידי אותם שכנים. משלא זומנו העדים לעדות, משקלן של הראיות שהוגשו על ידי התובע בעניין זה הוא נמוך מאוד. הנתבעים מצאו להקליט חלק ניכר מהשכנים, אך לא ביקשו לזמנם. עצם הפעולה של הקלטת מספר כה רב של שכנים, לכאורה ללא ידיעתם, ולאחר מכן אי זימונם לעדות, מעוררת תחושה של חוסר נוחות. אני ערה לכלל טענות הצדדים, זה כלפי משנהו באשר למשקלן של הראיות הנוגעות לשכנים, ואולם שעה ששני הצדדים ביקשו להגיש ראיות הנוגעות למערך היחסים בבניין עם השכנים הנוספים, אך נמנענו ( למעט לעניין בני הזוג בוך וזוהר) להזמינם לעדות, משקלן של הראיות הללו, אינו גדול. באשר לעדותם של בני הזוג בוך, אציין כי מצאתי את עדותם כמהימנה. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי עסקינן בעדות כנה וברורה. איני מתעלמת מכך ששני בני הזוג העידו כי הנתבעים הינם שכנים מצוינים. מאידך, איני יכולה להתעלם מכך שעסקינן במי שמתגוררים לצד הנתבעים, בעוד תלונותיה של הנתבעת 1 , הן בתיק זה, והן ביחס לשכניה הקודמים, התייחסו למי שהתגורר מתחת לדירתה. לעניין סוגיה זו, לא היה באותה עדות כדי להועיל או לגרוע. באופן דומה לא היה בעדותה של הגב' זוהר, אשר טענה כי הנתבעים והתובע גם יחד הם אנשים טובים, כדי לשפוך אור על הסכסוך לגופו, נוכח העדר קירבת דירתה לדירת הנתבעים. גרסת התובע באשר לתובע, מצאתי את עדותו כזו אשר במסגרתה נעשה ניסיון לגמד את חלקו ומעורבותו באירועים השונים וייחוס כל נזק או אירוע שלילי, להתנהלות הנתבעים בלבד. כך לדוגמא במסגרת סעיף 28 לתצהיר העדות הראשית של התובע נטען כי ביום 28.3.10, עקבו הנתבעים אחריו, ותקפו אותו. כל זאת, שעה שהתובע חושש כי הנתבע חמוש בנשק. התובע נאלץ להגן על עצמו באותו מקרה, והנתבעים נפגעו נוכח ניסיונות הדיפה אלו, הגם שלא מדובר היה בחבלות של ממש. אלא שעיון בנספחים 1-2 לתצהירי הנתבעים, מלמד על אירוע עובדתי שונה לחלוטין, ובמסגרתו מצא התובע לנכון, על רקע דין ודברים עם הנתבעים, להוציא מרכבו אלה מעץ ולהכות באמצעותה את המתלוננים בראשם. אין ולא הייתה כל אינדיקציה לכך שהנתבע נשא נשק באותו מועד. בגין אירועים אלו הוגש כנגד התובע כתב אישום במסגרת ת.פ. 39537-03-10, וזאת בגין עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות של הנתבעים. התובע הורשע, על פי הודאתו שלו, בכתב אישום מתוקן. הנתבעים הוסיפו והציגו תמונות שצולמו בסמוך לאירוע. יקשה עלי, מאוד, לראות את האירוע, על בסיס כל האמור לעיל, כאירוע שולי בו "לא נמצאה חבלה" בגופה של הנתבעת, כפי הנטען בתצהיר התובע. כל תוכן תצהירו של התובע בעניין זה, תמוה מאוד בעיני. אני ערה לכך שתביעתו של התובע, אינה עוסקת בכך במישרין. כמו כן אני מוצאת להדגיש כי המקום, הסמכות והדרך לבחינתם של אירועים פליליים, הם במסגרת התיק הפלילי, כפי שאכן נעשה בפועל, ולא בדרך עקיפין, במסגרת תיק זה. אין בית משפט זה מהווה, ערכאת ערעור אחר ההליך הפלילי. כן יודגש כי גם תביעה נזיקית הנובעת מההליך הפלילי, אין מקומה להתברר במסגרת ההליך שבפני, אלא שאני נדרשת לשאלת הפרתו של הסכם הגישור, ככל שהייתה , ומשמעות אותה הפרה. עם זאת שעה שהתובע היה זה אשר מצא לנכון, במסגרת תצהיר עדותו הראשי, לתאר את המפגש נשוא כתב האישום כחלק ממה שנחזה על ידו כהטרדות הנתבעים, והוכח כי קיים פער כה מהותי, בין אותו תיאור לבין המסמכים והראיות האחרות בתיק, הרי שיש בכך כדי לכרסם במהימנות גרסתו של התובע בכללותה. בנוסף, וחשוב מכך, שעה שנבחנת סוגיית הפרתו של הסכם, לא ניתן להתעלם משאלת הפרתו של אותו הסכם הגישור, גם על ידי התובע עצמו. התובע נשאל ביחס לאירועים נשוא כתב האישום, במסגרת חקירתו הנגדית, ותשובתו הייתה כי ב"כ הנתבעים מערבב בין שני דברים ללא צורך, שכן לשיטתו יש לאבחן בין התיק הפלילי בו פעל על פי עצת עורך דינו, לבין התביעה שבפני. (בעניין זה ראה עמוד 15 שורות 21-24 לפרוטוקול). אין בידי לקבל טענותיו אלו של התובע. התיאור היה של אירוע עובדתי, ואירועים עובדתיים אינם משתנים, על בסיס סוג ההליך המשפטי בו עסקינן. בנוסף, להרשעה פלילית, יש משמעות והשלכות בכל הנוגע לדיני הראיות, גם בהליך האזרחי, גם שאלה שנבחנת סוגיית הפרת הוראות הסכם זה או אחר. מעל כל אלה, לא ניתן לכחד כי האירועים נשוא כתב האישום התרחשו על רקע מערכת היחסים הקלוקלת בין הצדדים, ומשקפת מעורבות עמוקה של שני הצדדים, באותו סכסוך. בסעיף 14 לכתב התביעה טען התובע כי התקבלו פניות מהווטרינרית המחוזית, לעניין חיסון כלבו, הגם שכלל אין לו כלב. לאחר שפנה לבירור הנושא, התברר לו כי הנתבעים הגישו כנגדו מספר תלונות בעניין זה. במסגרת סעיף 20 לתצהירו של התובע, נטען כי משפנה לבירור הנושא, סירבה הווטרינרית למסור לו את שם המתלוננים, וטענה כי תמסור את הפרטים כנגד קבלת צו. מדובר בפער עובדתי מהותי, בין שני המסמכים שעה שבכתב התביעה מדובר היה על מצג וודאי בדבר פניית הנתבעים, ואילו בתצהיר, הודאה כי לא נמסרו לו פרטי המתלוננים. לכתב התביעה צורפו מסמכים שונים המלמדים על פנייתו של התובע לרשות המקומית בטענה כי הנתבע 3 נוהג ללא רישיון. התובע נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית, לרבות השאלה האם נכון כי טענה זו נטענה על ידו, ללא כל תימוכין, והתבררה כבלתי נכונה. התובע בחר שלא להשיב במישרין על שאלות אלו, ועלה מעדותו כי תלונתו בעניין זה נעשתה על בסיס תחושותיו הסובייקטיביות, או כדבריו "הבינו כולם שזה לא נורמטיבי". הבנה או מחשבה אישית, על פיה התנהלות מסוימת של אדם כלשהו, אינה "נורמטיבית", אינה יוצרת בהכרח מסקנה מוכחת על פיה לאותו אדם, אין רישיון נהיגה. ניתן היה לצפות כי לכל הפחות, תעשה בדיקה ראשונית בעניין זה, אלא שהתובע מצא להעלות טענותיו בנושא, מבלי שמצא להקדים ולברר דבר כלשהו. (בעניין זה ראה עמוד 16 שורות 1-9 לפרוטוקול הדיון). קלות הדעת בפנייה בסוג זה, יש בה כדי סמן באשר לאומד דעתו של התובע באותה עת. זה גם המקום לציין כי גם אותן ראיות שהוכחו בפני, ועניינן התנהלות בעלי הדין, מתייחסות, רובן ככולן, למערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעים 1-2, אך לא לנתבע 3. למעשה עיון בכתב התביעה ובתצהיר מלמד, כי למעט טענות שוליות, גם התובע עצמו רואה את הנתבעים 1-2 כמי שהפרו כנגדו את הוראות הדין, ולא את הנתבע 3. למעשה, נמצא כי אין ולא הייתה לתובע כל עילה תביעה ולא הוכח כל מעשה או מחדל, המצדיק חיובו של הנתבע 3, בחיוב כלשהו. התובע טען במסגרת תצהיר העדות הראשית כי נאלץ, נוכח מעשי ומחדלי הנתבעים, למכור את ביתו במחיר הנמוך ממחיר השוק, דהיינו בתמורה לתשלום סך של 1,300,000 ₪, בעוד הנכס עצמו הוערך על ידי שמאי ב- 1,400,000 ₪. ואולם בסוגיה זו נמצאו סתירות מהותיות בין גרסה זו של התובע לעניין שווי מכירת הנכס, לבין גרסתה של אשתו, אשר העידה, מפורשות, כי הדירה נמכרה בתמורה לתשלום סך של 1,400,000 ₪. (ראה בעניין זה עמוד 32 שורה 17 לפרוטוקול הדיון). עדות זו של אשת התובע, עומדת בקנה אחד עם נספח 14 לתצהיר הנתבעים, הוא תמליל שיחה שבין הנתבעים לבין מר מודי שהציג עצמו כמי שתיווך בעסקת מכירת דירתו של התובע. גם מתמליל זה עולה כי הדירה נמכרה כנגד תשלום סך של 1,400,000 ₪, ולא 1,300,000 ₪, כנטען על ידי התובע. בעניין זה איני יכולה להתעלם מן העובדה כי במסגרת כתב התביעה טען התובע כי שווי דירתו הינו 1,700,000 ₪ (ראה סעיף 18ו' לכתב התביעה). כפי שיובהר להלן, טענות התובע בדבר נזקים המאוחרים למועד הגשת התביעה, הינם בגדר הרחבת חזית אסורה. ואולם, גם אילו לא היה באלו כדי הרחבת חזית, היה בפערים שבין עדויות התביעה עצמן, האמור בכתב התביעה אל מול זה הנקוב בתצהיר ונספחי תצהירי הנתבעים, כדי להביא לדחיית טענותיו של התובע בנושא זה, וכדי להשליך על יכולתו של בית המשפט ליתן אמון בגרסתו, באופן כללי. עוד אציין כי באשר לנזקים הנוספים להם טען התובע, נוכח מכירת הדירה, הוא לא הניח כל מצע עובדתי וראייתי בתמיכה לאותן טענות. התובע מצא להעלות במסגרת כתב התביעה והתצהיר טענות קשות כנגד הנתבעים, תוך שהוא מציג תמונה חלקית בלבד של הנתונים העובדתיים הנוגעים לאותן טענות. כך לדוגמא טען התובע במסגרת תצהיר עדותו הראשית כי הנתבעים פועלים על דרך של הגשת תביעות, וביטולן, והכל מתוך מטרה להטרידו, כמו גם את משטרת ישראל ובתי המשפט. בתמיכה לטענות אלו ביקש התובע להפנות את שימת הלב לכך כי הנתבע 1 פנה לבית המשפט בטענה כי הסכם הגישור הופר, והתובעים פנו בבקשה למניעת הטרדה מאיימת, אך חזרו בהם מהבקשות ימים ספורים לאחר מכן. עם זאת, נמנע התובע מלציין כי חזרתם של הנתבעים מן הבקשות נעשתה תוך שהוא מציינים כי לאחר הגשתן נודע להם כי התובע הורחק במסגרת ההליך הפלילי, ועל כן מתייתר לשיטתם הצורך לדון בבקשות. אכן, מקום בו מורחק אדם מדירתו במסגרת הליך פלילי, טענות בדבר הטרדה של שכנים באותו בניין עצמו, אינן עוד רלוונטיות. הוסיף התובע וטען כי גם המשפחה אשר רכשה ממנו את הזכויות בדירתו, סובלת מפעולות שונות שנוקטים כנגדה הנתבעים. אשת התובע הגדילה וטענה כי הגב' נאמן פנתה בעניינם של הנתבעים למשטרה, בתלונה. (ראה עמוד 34 שורות 18-19 לפרוטוקול הדיון). מאידך, הנתבעים הציגו תמליל שיחה שבינם לבין הגב' נאמן, ממנה עלה לכאורה כי מערך היחסים שבינם לבין השכנים החדשים, היא תקינה. (ראה בעניין זה נספח 12 לתצהירה של הנתבעת 1). איש מבין הצדדים לא ביקש לזמן את השכנים החדשים לעדות, ועובדה זו מכרסת בטענותיו של כל אחד מן הצדדים. ויודגש, עדות זו של רוכשי הזכויות בדירת התובע, יכול והיה בה כדי לשפוך אור , באופן מהותי, על טענות הצדדים לעניין קיומו של מטרד ומקורו. שעה שהתובע הוא העותר למתן סעד, ונטל ההוכחה והבאת הראייה, רובץ לפתחו, עומד העדר זימונם של עדים אלו, לחובתו של התובע. הראייה מהותית, אותה ניתן היה לצפות כי התובע יצרף לתביעתו, לא צורפה, והיא חוות דעת של מומחה בתחום רעש ואקוסטיקה. יש לזכור כי התובע חזר וטען כי הנתבעים מזיזים חפצים, הולכים עם קבקבים בבית, ומפעילים מכשירים המשמיעים רעשים שאינם מאפשרים ניהול אורח חיים תקין. על אף טענה זו, לא צורפה לתביעה, או לתצהירי העדות הראשית, חוות דעת כדין. המסמך היחיד שצורף על ידי התובע בנושא זה הוא דו"ח חקירה של חקור פרטי, מר שלמה לוי. מצאתי את המסמך אשר נערך על ידי מר לוי, כזה שלא ניתן לייחס לו משקל מהותי. המסמך אינו ערוך כחוות דעת ולא ניתן להתייחס אליו כחוות דעת שעה שהוא אינו כולל את הרכיבים הנדרשים לצורך הכרה בו כחוות דעת. הוכח בפני כי מר לוי אינו בעל מקצוע בתחום אקוסטיקה או רעש, לא הציג נתונים בדבר שימוש בכלי מדידה מקובלים לצורך בחינת היקף ומהות הרעשים הנטענים, והעד אף אישר במסגרת חקירתו הנגדית , כי לא בוצעו בדיקות כאמור. (ראה עמוד 11 שורות 22). למעשה, המרב שניתן ליחס למסמך זה, הוא מעין סיכום אישי של מר לוי, בדבר קולות או רעשים אותם שמע, ומסקנותיו האישיות הנובעות מכך. לעניין זה, אין עדותו שונה מזו של כל אדם, חבר או זר, אשר היה מגיע לדירה. עיון במסמך מלמד כי מר לוי הסתמך , בחלק לא מבוטל של המסמך, על נתונים, ואמרות של התובע, ולא על ממצאים או נתונים אובייקטיבים, כמו לדוגמא כוונת התובע למכור את הדירה. משפטים כמו : "אין מנוס שתפעל כחוק, למרות ביכולתך להחזיר להם", תמוהים שעה שהם נכתבים על ידי מי שמציג עצמו, במקרה דנן, כבעל תפקיד. (חוקר פרטי). גם עדות אשת התובע נמצאה על ידי כמגמתית ומגוננת מאוד. כך לדוגמא משנשאלה אשת התובע האם משהו מבני משפחתה איים או תקף את הנתבעים, השיבה בשלילה וטענה כי בעלה תקף את הנתבעים, רק לאחר שהותקף על ידם, וכי יש לראות בכך דבר "טבעי", אחרי כל כך הרבה צרות שהם עושים. (עמוד 33 שורות 23-25 לפרוטוקול הדיון). לא ניתן לראות או לקבל, פעולות אלימות כ"תגובה טבעית", וממילא נוכח הרשעתו של התובע, היה בעדותה של הגב' כהן כדי ללמד על העדר יכולת לבחון ולתאר באופן אובייקטיבי או סביר את האירועים השונים. אשת התובע נשאלה האם קראה את תצהירו של בעלה והשיבה בתחילה בשלילה. עובדה זו לא מנעה ממנה לטעון כי תצהירו "בסדר גמור", וזאת אך בשל העובדה כי היא : "יודעת דברים". (בעניין זה ראה עמוד 33 שורות 27-33 לפרוטוקול הדיון). סיכום ביניים משנתתי דעתי לעדויות כל בעלי הדין, באתי לכלל מסקנה כי קיים כרסום מהותי, בגרסתו של כל אחד מהם, וכי מידת האמון שניתן היה לתת בעדותם ובגרסתם, היה מוגבל מאוד. רבים הם המקרים בהם תמונה עובדתית נלמדת על ידי בית המשפט מתוך חיבור של כלל המסמכים, העדויות והנתונים השונים שהוצגו בשלב שמיעת הראיות. מכלולם של אלו, בתיק שבפני, מלמד כי שני הצדדים תרמו להתרחשותם של האירועים בבניין, ומכאן שיש להסיק כי שני הצדדים גם יחד, הפרו את הסכם הגישור. עם זאת, הוכח בפני כי הנתבעים, ככל הנראה בשל התרשמותה הסובייקטיבית של הנתבעת 1 לעניין קיומו רעש, פעלו בדרכים שהיה בהן כדי מטרד קונסיסטנטי, וליבוי הסכסוך שבין הצדדים. מגורים בבית משותף, טומנים ומחייבים מטעם טיבם , את הצורך להתמודד עם רעשים חיצוניים. יש לזכור כי לא מדובר במעבדה אטומה, במבנה המצוי בחווה מבודדת, או בנכס שהינו בבעלותו של מחזיק בודד. כל עוד עסקינן ברעשים "רגילים" המלווים באופן טבעי מגורי אדם, לא ניתן לראותם כמטרד או כהפרעה, בוודאי כאשר הם מתרחשים בשעות הפעילות המקובלות. נוכח כך, העובדה כי רגישותה של הנתבעת 1, היא גבוהה יותר, אין בה כדי להפוך את התובע, או כל שכן אחר, למי שהינו מטריד או מרעיש באופן בלתי סביר. התרשמותי הבלתי אמצעית מהנתבעת 1 הייתה כי היא ממהרת לכעוס, ולמצוא פגמים בהתנהלותו של האחר, וכל זאת שעה שאינה רואה או מבקשת לראות פגם כלשהו, בהתנהלותה שלה. גם התנהלותה באולם בית המשפט, אשר כללה קריאות הביניים במהלך עדות התובע, ולא פסקה עד שנתבקשה לצאת מן האולם, משמשת כאינדיקציה ברורה להלך רוחה זה. מאידך, גם התובע סבר התובע סבר כי הדרך לפתרון סכסוכים עובר באמצעים שהדעת אינה סובלת אותם ולא ניתן להסכין להם. התובע מצא לתאר את כלל ההתרחשויות בבניין ככאלו שלכאורה כלל אינן קשורות אליו, וכמי שלא נטל בהן חלק פעיל, וזאת בניגוד לכלל הראיות שהוגשו לתיק. התרשמתי כי גם התובע, מצא לעסוק בעניינם של הנתבעים באופן חריג, ותוך שהדרך למחלוקות בין הצדדים, היו קצרות מאוד. ככלל, תיק זה שבפני היה רווי יצרים של כלל בעלי הדין, ודומה היה כי הצטברות משקעי העבר עם תחושות סובייקטיביות, בעיקר אלו של התובע והנתבעת 1, הם אשר כיוונו את התנהלות בעלי הדין. הגם שהסכסוך החל מתלונות וטענות של הנתבעת 1, התובע החזיק אחריה, והיה במכלול כדי להביא את הצדדים להתמודדות עם מציאות לא סבירה. על בסיס כל אלו באתי לכלל מסקנה כי הסכם הגישור, הופר על ידי שני הצדדים, אלא שהנתבעים היוו את הגורם המהותי והמשמעותי יותר, לאותן הפרות. במסגרת הסכם הגישור נקבע, בין היתר כדלהלן : "1. הסכם גישור זה הינו הסכם אשר מטרתו הסדרת יחסי השכנות בין הצדדים להסכם. 2... 5. הצדדים מתחייבים לאפשר קיום חיים סבירים האחד לשני ובמסגרת זו לשמור על קיום וביצוע ההתחייבויות כדלקמן : א. בין השעות 06:00-24:00 כל צד רשאי לקיים חייו כפי ראותו ובמגבלות הסביר וזאת תוך התחשבות בצד שכנגד. במסגרת סעיף זה, יותר לכל צד, בין היתר להזמין אורחים לביתו, לקיים חיי חברה סבירים בביתו וכיוצא בזאת, ללא שתשמע כל תלונה מן הצד שכנגד. ב. .... ה. כל צד מתחייב שלא לפעול באופן דווקאני כנגד משנהו ולא לבצע פעולות לגמול כאשר הוא חושב כי .. פעל באופן לא ראוי וזאת על מנת למנוע את ליבוי הסכסוך." עיון בהיקף הפניות של הנתבעים לגורמים השונים, לרבות פניות לווטרינר, ועדויות הנתבעים עצמם (כפי שפורטו לעיל), מלמדים על עיסוק לא סביר ושיטתי של הנתבעים באורח חיי התובע ומשפחתו. התרשמתי ומצאתי בעניין זה להעדיף את גרסת התובע על פני זו של הנתבעים, על פיה הנתבעת 1 מצאה "להגיב" על כל מה שמצאה כי הוא "רעש" מדירת התובע, עד דרך של הרעשה רבה יותר מצידה ומתוך דירתה. בעדויות ילדי התובע, היה כדי לחזק את המסקנה על פיה, אכן הופרעה שלוותם של התובע ומשפחתו, עקב התנהלות הנתבעים כמפורט לעיל. מאידך, הנתבעים בחרו שלא להגיש את תצהירו של הנתבע 3, הגם שמדובר בבנם, בבעל דין, ומי שנכח בדירה בזמנים הרלוונטיים לתביעה. בחוסר זה בעדותו של הבן, שהינו גם בעל דין, היה כדי כרסום גרסתם של הנתבעים, לעניין העדר יצירת פרובוקציות או תגובות למה שהם מצאו לראות כיצירת רעש מצד התובע. אני מודעת היטב לכך שעדויות ילדי התובע, אינן אובייקטיביות ודומה כי נערכו במשותף (ראה לדוגמא תצהירו של מר רון כהן ותצהירו של מר קובי כהן). עם זאת, גם להיקפן ומהותן של הראיות, יש משמעות, ועל אף חקירה נגדית ארוכה ונוקבת, לא חזרו עדים אלו מגרסתם, אלא כי מכלל עדויות ילדי התובע, חזרה ועלתה טענה על פיה הנתבעים חיכו להגעתם של אורחים לבית התובע, ואז החלו להרעיש ולהטריד על דרך של גרירת רהיטים, דפיקות וריצות. עדות זו, עומדת בקנה אחד עם טענותיו של התובע. בנוסף, היה במוצג ת/1, היא אותה הקלטה שבוצעה על ידי בנו של התובע, היה כדי ליתן משנה תוקף למסקנתי בדבר הרעשים מדירת הנתבעים. גם מתמלילה של הגב' שניידר אשר צורף לתיק בית המשפט, ואשר את תוכנו אישרה הגב' שניידר עלה כי נאמר לה על ידי הנתבעים כי היא מגיבה לדפיקות אותן היא שומעת מדירת השכנים מתחתיה, על דרך של דפיקות מצדה שלה. (בעניין זה ראה עמוד 6 שורות 8-12 לתמליל אשר צורף כנספח לתצהיר התובע). סעדים שנתבעו את הסעדים הנקובים בכתב התביעה, ניתן לחלק לשלושה ענפים מרכזיים: - סעדים הנוגעים להסרת מטרדים, איטום, והרחקה, או לחילופין פיצוי בגין הצורך בעזיבת דירת התובע, בגובה שוויה של הדירה. - סעדים שעניינם תשלום בגין הפרת הסכם הגישור. - סעדים שעניינו פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע. במסגרת הדיון בפני התברר כי התובע אינו מתגורר עוד בבניין, וזכויותיו בדירה בה התגורר נמכרו לצד שלישי (משפחת נאמן). נוכח עובדות אלו, התייתר למעשה הצורך בהכרעה בשאלת ההצדקה במתן צווי עשה או צווי מניעה ביחס למטרדים הנטענים או הצורך באיטום והרחקה, או זה הנוגע לפיצוי בגובה מלוא שווי הנכס. כמו כן, במסגרת תצהירי העדות הראשית, החקירה הנגדית והסיכומים, הועלו על ידי התובע טענות הנוגעות לירידת ערך הנכס ונזק כספי שנבע מן הצורך למכור את הנכס בשל מעשי ומחדלי הנתבעים. לעניין זה יש להקדים ולהורות, כי התובע אינו זכאי לסעד שלא נזכר ולא נכלל בכתב התביעה, או לקבלתו של פיצוי בגין אירועים אשר התרחשו לאחר הגשת התביעה. כל זאת, שעה לא נתבקש תיקון של כתב התביעה, וממילא לא הותר תיקון כאמור. בנוסף, התובע לא הוכיח כי אכן מכר את הנכס במחיר השונה משווי השוק שלו או כי קיים קשר בין מחיר המכירה למעשי או מחדלי נתבעים. היה בגרסתו של התובע בעניין זה כדי להעלות סימני שאלה לא מעטים, כפי שפורט לעיל. מכאן כי גם אילו היה התובע עותר, מלכתחילה, לקבלתו של סעד בגין מכירה במחיר הנמוך משווי השוק של הנכס, היה מקום להורות על דחיית תביעתו ביחס לכך. לשון הרע התביעה בגין הוצאת לשון הרע התייחסה במהותה לפנייה לווטרינר המחוזי. התובע טען כי במסגרת תלונה זו, הוציאו הנתבעים דיבתו רעה בשני מישורים: האחד, בעצם העלאתה של טענה כי כלבו מרעיש ומטריד; האחר כי הוא אינו מחוסן. הוכח בפני כי לתובע כלל אין כלב, הגם שכלב זה או אחר היה במקום, לכל היותר, חמש פעמים. עוד אני מוצאת לאבחן בין שאלת היות הכלב מטריד או מפריע, לבין שאלת חיסונו. עיון במכתב הווטרינר המחוזי מלמד כי הנתבעים כלל לא התלוננו בעניין זה, אלא שמדובר בהסקת מסקנות של הווטרינר המחוזי, שעה שהתובע לא היה רשום כבעליו של כלב. בבואו של אדם לעתור לקבלתו של פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") עליו להוכיח קיומו של פרסום, היות הפרסום בגדר "לשון הרע", והעדר הגנות בהתאם להוראות החוק. שעה שהתלונות כנגד התובע הועברו לידי צד שלישי (במקרה זה הווטרינר המחוזי) , מדובר אכן בפרסום. עם זאת, לעניין היותו לשון הרע, יקשה עלי לקבל את טענות התובע שעה שמדובר במה שהנתבעים ראו ממטרד, ובגדר הבעת דעה שלהם עצמם, הגם מוגזמת. לא ניתן להסיק כי מדובר באירוע שמטרתו הייתה לבזות את התובע, להשפילו או להופכו לגורם ללעג, בוז או שנאה. אני אכן מוצאת כי הפנייה נעשתה מתוך כוונת מכוון, ושעה שהנתבעים מודעים לכך שמדובר במקרים פרטניים ולא בהפרעה קבועה. עם זאת, איני סבורה כי ניתן לראות באותה פנייה ככזו העומדת בתנאי הוראות חוק איסור לשון הרע. למעלה מכך, גם אילו היה נמצא שיש לראות באותה פנייה כדי לשון הרע, היה מקום להוסיף ולבחון מדוע לא חוסה אותה פנייה תחת הוראות סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. על בסיס כל אלו באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבלת תביעתו של התובע, בגין עילה של הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע. פיצוי עקב הפרת הסכם הגישור התובע הוסיף ועתר לפסיקתו של פיצוי בהיקף של 200,000 ₪ בגין הפרת הסכם הגישור. הסכם הגישור עצמו לא כלל הוראה בדבר שיעורו את פסיקתו של פיצוי בגין הפרתו. בנוסף, התובע לא הניח בפני ראיות המלמדות, מעשית, על נזק ממון הנובע מאותה הפרה נטענת. אלא, שלשיטת התובע היה במעשי ומחדלי הנתבעים כדי לגרום לא לנזק שאינו נזק ממון. כאמור באתי בתיק זה לכלל מסקנה על פיה שני הצדדים נהגו זה כלפי האחר באופן שלא אפשר "קיום חיים סבירים" כמשמעות מונח זה בהסכם הגישור מיום 2.4.2008, וכי יש לראות את שניהם כמי שהפרו את אותו הסכם, הגם שדומה כי חלקם של הנתבעים באותן הפרות גדול מזה של התובע. הסכם הגישור בין הצדדים כלל התחייבות הדדית , הן ביחס לדרך ההתנהלות והן באשר למניעת נקיטת צעדים שהם בגדר התרסה לצד שכנגד. מהותית, שני הצדדים פעלו בניגוד להסכמות אלו, הגם שהנתבעת 1, היוותה את הגורם הדומיננטי באותה התנהלות שבניגוד להסכם הגישור. מקום בו נמצא כי הסכם הופר על ידי שני הצדדים גם יחד, נדרשתי לשאלה האם קיימת כלל הצדקה לפסיקתו של פיצוי כלשהו, בגין ההפרה. במסגרת ע"א 3912/90 EXIMIN S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ (טרם פורסם), הכיר נשיא בית המשפט העליון כתוארו דאז, כבוד השופט שמגר, בקיומו של אשם תורם חוזי וקבע כי במקרה שבו מדובר בשני צדדים שגרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא תוצאה מתבקשת. עוד קבע כבוד הנשיא שמגר כי מקום בו שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף את האחד על רעהו, אלא שראוי לחלק את האחריות ביניהם באופן שבו כל צד יישא בחלקו בנזק, כאשר חלוקה כזו מתיישבת גם עם הדרישה להקטנת הנזק, אלא שכאן מדובר ב"הקטנת נזק" בשלבים קודמים להפרה או בשלב ההפרה עצמו, וזאת באמצעות שימוש בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"ה 1970. בעניין זה ראה גם ת.א. 333/95 (חיפה) שוסטר נ' אוגרון ואח' (טרם פורסם), וכן ת.א. 11203/00 ז'ק מיטרני בע"מ נ' טכנו רייט(1993) בע"מ (טרם פורסם). לאחר שנתתי דעתי לכלל הסוגיות הצריכות לעניין, ושעה שפסיקתו של פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון היא עניין לאומדנה בבית המשפט, אני מוצאת כי אכן יש מקום לפסיקתו של פיצוי בגין הפרת הסכם הגישור, הגם בשיעור שונה לגמרי מזה הנתבע, וזאת נוכח מעשיו ומחדלי של התובע עצמו. משנתתי דעתי לכלל הסוגיות הצריכות לעניין, אני מוצאת להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 18,000 ₪. סוף דבר הנתבעים 1-2 ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 18,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (9.5.10 ועד התשלום המלא בפועל). התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית. בהינתן כי נתבע זה לא הגיש תצהיר ולא התייצב לדיון , איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות בעניינו. כמו כן, בנסיבותיו של תיק זה ושעה שאך חלק קטן בתביעתו של התובע התקבל, איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות במערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעים 1-2. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. איטוםמקרקעיןהטרדה