טען כי טרקו את דלת הכניסה לדירה על רגלו השמאלית, ובכך גרמו לו חבלה קשה דיין פנה לבית חולים העמק, שם עבר סידרת צילומים, אובחן כמי שסובל מחבלה ברגלו, קיבל טיפול רפואי ושוחרר לביתו, בצירוף המלצה ל-4 ימי מנוחה. לדבריו, נאלץ לשהות בחופשת מחלה בת שלושה שבועות בקירוב עד ליום 15.4.08, במהלכה אף נזקק לעזרת צד ג'. לאור כל האמור לעיל, עתר דיין לחייב את בנקיר לשלם לו את הסכומים הבאים: סך של 3,000 ₪ בגין חפציו האישיים אשר נשארו בדירה. סך של 6,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר. סך של 14,000 ₪ בגין כאב וסבל. סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ואחרות. בסה"כ העמיד דיין את תביעתו על סך של 26,000 ₪. טענות בנקיר: לטענת בנקיר, התביעה הראשית באה לעולם כתגובה על תביעה שהגישה היא כנגד דיין במסגרת ת"א 2721-08-08 (להלן: התיק הנוסף). על המניעים להגשתה ניתן ללמוד אף מן העובדה שהוגשה כשנתיים לאחר האירוע הנטען. בנקיר עתרה לדחות את התביעה הראשית, מכיוון שדיין לא ידע לציין מי טרק את הדלת על רגלו באירוע מיום 24.3.08, וגרסתו שונתה בהקשר זה מפעם לפעם. לטענתה, באירוע זה היא הייתה זו שהותקפה על ידי דיין, אשר דחף אותה במדרגות הכניסה לדירה. בעקבות תקיפה זו הוגשה על ידה תלונה למשטרת ישראל וניתן כנגד דיין צו הרחקה. כל האישורים הרפואיים אותם צירף דיין לתביעתו הינם ממועדים מאוחרים לפגיעה הנטענת. כמו כן, דיין לא הציג ראיה לתמוך בטענתו כי נגרמו לו הוצאות רפואיות בסך 3,000 ₪. הקבלה היחידה שצורפה הינה על סך 43.90 ₪ ולא הוכח כל קשר בינה ובין האירוע. דיין גם לא הציג ראיה לתמיכה בטענתו לפיה נותרו כלים בדירה אשר שווים 3,000 ₪. בהקשר זה ציינה בנקיר, כי לאחר הגשת התלונה הגיעה לביתה שוטר בשם עמי סרוסי אשר הכין דו"ח נזקים, ממנו עולה כי לא נותרו במושכר כלים כלשהם. התביעה שכנגד: במסגרת תביעתה גוללה בנקיר את גרסתה להשתלשלות העניינים בינה ובין דיין. בבסיס התביעה שכנגד עומדת טענת בנקיר, לפיה דיין הפר את הסכם השכירות והסב לה נזקים שונים העולים על סכום השטרות אשר נתבע על ידה במסגרת התיק הנוסף. כמו כן, הפנתה בנקיר להוראת סעיף 18 להסכם, לפיו בגין כל הפרה של סעיף בהסכם על הצד המפר לפצות את הצד השני בסך של 1,000$. לטענת בנקיר, דיין הפר שורה של סעיפים המנויה במסגרת סעיף 3 ג' לכתב התביעה המתוקן. לדבריה, דיין גרם נזקים למושכר ואף איים עליה במספר הזדמנויות כי יסב נזק לה ולרכושה. במסגרת איומים אלה נאמר לבנקיר על ידי דיין ובת זוגו, כי אם לא תשלים עם ההפסדים אשר הסבו לה ולא תקבל את ההצעה כי יעזבו את המושכר מבלי לשאת באחריות לנזקים, הם לא יפנו את הדירה. לאור איומים אלה נעתרה בנקיר לבקשת דיין לחתום על ההסכם השני, במסגרתו, כאמור, הוסכם על קיצור תקופת השכירות. דיין הפר גם הסכם זה. בהקשר זה טענה בנקיר, כי בסעיף 5 ג' להסכם השכירות המקורי התחייב דיין לבצע את כל האמור ברשימת התיקונים המפורטת שם, וזאת בתוך חודשיים ימים. ככל שהדבר לא יבוצע, יהא עליו לשלם לה סך של 840$. דיין לא ביצע את התיקונים ואף סירב לשלם את הסכום הנזכר לעיל. בנקיר הבהירה כי אין בחתימת ההסכם השני כדי לשחרר את דיין מחיוביו לפי ההסכם הראשון. עוד ציינה, כי בהסכם השני נקבע במפורש כי הסכם זה יעמוד בתוקפו רק במידה ודיין יעמוד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם הראשון. לטענת בנקיר, הפר דיין את ההסכם המקורי בכך שלא שילם את מלוא שכר הדירה, זרע הרס במושכר ובגינה, הרס את תכולת המושכר ואף גנב חלקים ממנה, והותיר אחריו חובות כבדים בגין ארנונה, מים וחשמל, אותם נאלצה לשלם במקומו. בגין מעשיו אלה של דיין, נאלצה בנקיר לשכור שירות שיקום לדירה ולשכור שירותי תיווך בכדי למצוא דיירים חלופיים, והדירה לא הושכרה במשך חודשיים ימים. עוד טענה בנקיר, כי דיין נכנס לחדר זיכרון אשר הוקם לזכר אחיה ז"ל ואשר לא נכלל בהסכם השכירות. בנקיר העמידה תביעתה על סך של 30,000 ₪. טענות דיין לגבי התביעה שכנגד: בכתב ההגנה לתביעה שכנגד הבהיר דיין שלנוכח אופן ניסוח כתב התביעה שכנגד, יקשה עליו להגיב לטענותיה של בנקיר. לדבריו, במסגרת כתב התביעה שכנגד לא פורטו ראשי הנזק הנטענים, מלבד עניין ההפרות אשר בגינן פוצתה כבר בנקיר במסגרת התיק הנוסף (ת"ט 2721-08-08) בסכום של 5,000 ₪. כל יתר טענותיה נתבררו שם ונדחו. כי אין כל סיבה שבנקיר תקבל כפל פיצוי. בכל אופן, לעניין סכום התביעה נטען כי המדובר בסכום מופרז, אשר אין לו כל אחיזה במציאות. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הובאו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי התביעות להידחות, ואנמק. התביעה הראשית: מחומר הראיות שלפניי עולה כי ביום 24.3.08 נפגשו דיין ובנקיר בדירה. דיין טען בתביעתו כי בנקיר או בנה טרקו את הדלת על רגלו. עיון בגרסתו מעלה כי זו לא הייתה עקבית לעניין זהות המזיק. כאמור, במסגרת כתב התביעה טען כי מי שטרק את הדלת על רגלו הייתה בנקיר ו/או בנה. אולם, מעיון בתצהיר אשר צורף להתנגדותו לביצוע שטר (מצוי בנספחי התביעה הראשית) עולה, כי שם טען כי בנה של בנקיר הוא זה אשר טרק את הדלת על רגלו. גרסה נוספת מושמעת מפיו (לראשונה) בתצהירו בהליך זה מיום 5.6.11. שם טוען דיין, כי יתכן ואף אדם נוסף בשם ניר היה זה שטרק את הדלת, עם ו/או לחילופין עם בנקיר ובנה (סע' 6). והנה, בפתח עדותו לפניי טען דיין באופן חד משמעי, כי בנקיר בעצמה היא זו אשר טרקה את הדלת על רגלו (עמ' 8, שורה 19). בהמשך הוסיף, כי אפשר שבנה סייע לה לטרוק את הדלת "..גם הבן שלך היה בתוך הבית ואת ביחד איתו דחפתם את הדלת על הרגל שלי. אותך אני ראיתי. ומהעוצמה והרעש שהיה מבפנים הבנתי שגם הבן שלך היה איתך ויכול להיות שגם הוא עזר לך לטרוק את הדלת. אני ראיתי את הבן שלך לפני כן שהדלת עוד הייתה פתוחה" (עמ' 10 ש' 12 ואילך). לשאלה מדוע בתצהיר אחר טען שבנה טרק את הדלת והיא עצמה אינה נזכרת, השיב, כי הוא יידע את עוה"ד שערך את התצהיר שגם היא וגם בנה טרקו את הדלת. לא הייתה בפיו תשובה של ממש מדוע הדבר לא עלה על הכתב (ראה שם, ש' 21 ואילך). בפי דיין לא היה הסבר המניח את הדעת בדבר שלל גרסאותיו לעניין זהות המזיק. בכל אופן, כאמור לעיל, הוא לא סיפק הסבר מדוע הצביע על בנה של בנקיר כמזיק הבלעדי. כמו כן, לא הובא הסבר המניח את הדעת לאי צירופם של שני המזיקים הנוספים כנתבעים נוספים בתיק זה. במצב דברים זה, הרי שלא עלה בידי דיין להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת כי בנקיר היא זו אשר טרקה את הדלת על רגלו ומשכך, נשמט הבסיס מתחת תביעתו. ודוק, דיין לא טען כי אין הוא יודע מי טרק את הדלת על רגלו מפאת שעמד בצידה האחר של הדלת אלא השמיע גרסאות שונות בנקודה זו. הגם שדי באמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה הראשית, הרי שבגרסה מצויים קשיים נוספים המכבידים עליה ואינם מאפשרים קבלתה. כך, במסגרת כתב התביעה, דיין טען כי בעקבות האירוע הוגשה על ידו תלונה למשטרה כנגד בנקיר. העתק מתלונה זו לא הוגש. הימנעות דיין מהגשת העתק התלונה נזקפת לחובתו. לתיק בית המשפט הוגש העתק מתלונת דיין מיום 2.4.08 (מב/1), דהיינו, תשעה ימים לאחר האירוע. מעיון בתלונה עולה, כי דיין כלל לא התלונן על פגיעה ברגלו, אלא אך על העובדה שבנקיר סירבה לאפשר לו להוציא את חפציו מהדירה. הדעת נותנת, כי במידה והיה ממש בגרסתו לעניין תקיפתו על ידי בנקיר, היה הדבר מוצא ביטוי במסגרת תלונתו זו. זאת, אף אם מדובר בתלונה שנייה לאחר מספר ימים. גם בתעודת חדר המיון שהוגשה אין כדי לשנות מקביעתי. האמור בתעודה מפי דיין הינו סיפור המעשה מפיו, ואין בו ראיה של ממש כי כך אכן התרחשו הדברים. הדבר נאמר אף ביחס ליתר המסמכים הרפואיים אשר צורפו על ידו. כמו כן, לא מצאתי כי עלה בידי דיין להוכיח טענתו בדבר החפצים אשר נשארו בדירת בנקיר. הן בתביעה והן בתצהיר לא טרח דיין כלל לפרט באילו חפצים מדובר וכיצד חישב את ערכם. בהימנעותו זו, לא יצק כל תוכן עובדתי לטענתו, ובלאו הכי לא פירט כיצד חישב את ערכם של חפצים אלה. די בכך כדי להביא לדחיית טענתו לעניין זה. במסגרת ההליך הוגשה תלונתו מיום 2.4.08, שם פורטה רשימת הציוד שנותר, לשיטתו, בדירה. מדובר במברגה חשמלית ובכלי עבודה חדשים (ראה לעניין זה מב/1 שורות 1-2), ובעדותו לפניי חזר דיין על טענתו לעניין זה. יחד עם זאת, לא היה בפיו הסבר המניח את הדעת מדוע התמהמה בהגשת התלונה (מב/1) לעניין חפצים אלה עד ליום 2.4.08. קושי נוסף בקבלת הטענה מצוי בכך שמעדותו עולה כי הוא זה אשר הזמין את בנקיר לדירה בכדי לקחת את המפתחות. משכך, כלל לא ברור מדוע לא פינה את חפציו קודם לכן, שכן הדעת נותנת כי ימסור את מפתחות הדירה לאחר שהוציא ממנה את החפצים. בכל אופן, לא הובאה כל ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בטענתו של דיין לעניין זה, לרבות לעניין שווי הרכוש ולו על דרך האומדנה. מכל הטעמים דלעיל, מצאתי כי אף דין רכיב זה בתביעתו לדחייה. לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה הראשית. התביעה שכנגד: בפתח הדברים יצוין, כי כתב התביעה שכנגד המתוקן נוסח באופן המקשה על בירור טענות בנקיר. עילות התביעה לא פורטו כדבעי, וטענותיה של בנקיר הינן טענות כלליות בלבד. אף לעניין הסעדים לא מצאה בנקיר לנכון להבהיר איזה סכום נתבע בגין כל אחת מעילות התביעה, ובחרה להעמיד את תביעתה על סכום כולל של 30,000 ₪. מן הטעמים עליהם אעמוד להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד להדחות אף היא. עיון בכתב התביעה שכנגד מעלה כי בפי בנקיר טענות להפרת הסכם השכירות הראשון על ידי דיין. בנקיר פירטה שורה של סעיפים אותם לטענתה הפר דיין. מדובר במרבית סעיפי החוזה, וזאת מבלי להבהיר מדוע הפר כל אחד ואחד מהם. עיון בסעיפים הנזכרים מעלה כי ביניהם סעיף המבוא, הסעיף בדבר תקופת השכירות, גובה דמי השכירות, הסעיף המתיר לתובעת להראות את הדירה לשוכרים אחרים, הסעיף המדבר בכך שעל השכירות לא יחול חוק הגנת הדייר, ועוד. לא נטענה טענה עובדתית כלשהי ללמד כי בוצעו הפרות הנוגעות לסעיפי חוזה אלה. כך אף באשר לסעיפים אחרים שעניינם בהעברת זכות השכירות לאחר, או השימוש בדירה למטרה אחרת מהמוסכם, או מועד הפינוי והשבת החזקה. על יסוד האמור, אין לקבל את הטענה כי לתובעת קמה זכות לפיצוי בגין אלה. באשר לסעיפים אחרים, הנוגעים בחובות השוכר לשלם תשלומי ארנונה מים וחשמל וכן לעניין השמירה על המושכר וסביבתו, בית המשפט הופנה לפסק הדין בתיק הנוסף, ולכך אדרש להלן. עניינו של פסק הדין בתיק הנוסף בשתי התנגדויות לביצוע שטר אשר הגיש בנו של דיין כנגד בנקיר, בגין השיקים שניתנו במסגרת יחסי השכירות בין בנקיר לדיין. במסגרת סעיפים 11 ו- 12 לפסק הדין צוין, כי בנקיר טענה שחתמה על ההסכם השני מתוך אילוץ ופחד וכי דיין הפר את התחייבויותיו לפי ההסכם הראשון ומשכך הינה זכאית לפיצוי המוסכם הקבוע במסגרת סעיף 18 לאותו הסכם. כן צוינו טענותיה כי הדירה הושבה לידיה במצב רעוע, כי דיין הותיר אחריו חובות כגון תשלומי ארנונה, מים וחשמל וכי דיין הסב לה הוצאות בגין דמי תיווך. אף התקרית האלימה, אשר נטען כי התרחשה בין הצדדים ביום 24.3.08 ואשר עומדת במרכזו של תיק זה, מצאה ביטויה בטענות הצדדים באותו ההליך (אף כי באופן מפורש לא נדונה במסגרתו). במסגרת עדותה לפניי אישרה בנקיר כי כל החשבוניות וההוצאות להן טענה במסגרת התביעה שכנגד צורפו לתביעתה במסגרת התיק השני, אולם, כך לטענתה, לא כולן זכו להתייחסות (עמ' 17 ש' 26 - 27). דיין טען בעניינן של טענות אלה כי קיים השתק פלוגתא. טענה זו יש לקבל. כלל "השתק פלוגתא" מכוון למצב בו מושתקים בעלי דין או חליפיהם בהליך נתון מלהתדיין פעם נוספת בשאלה עובדתית מסוימת, אשר הוכרעה ביניהם, במפורש או מכללא, במסגרת הליך קודם. "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים, והם: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה. ד.ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה". (דבריו של השופט אילן בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642). ומן הכלל אל הפרט: באותו הליך נוסף התקיים דיון בין הצדדים. אף כי הנתבע שם היה בנו של דיין, הרי ששימש כחליפו. השיקים שנתן הבן, ניתנו עבור השכירות של דיין ובעניינה. דיין נתן תצהיר באותו הליך, ויחסי הצדדים והמחלוקות שלפניי הן המחלוקות שעמדו על המדוכה שם. בית המשפט קיים דיון בין הצדדים כך שלשניהם היה יומם בבית המשפט. לאחר מכן הכריע מפורשות בטענות תוך קביעת ממצאים פוזיטיביים שהיו דרושים לו לצורך פסק הדין. בפסק הדין נקבע כי דיין שילם את כל התמורה בגין תקופת השכירות המקוצרת וכי אין חוב ברכיב זה. יחד עם זאת, התביעה התקבלה ביחס לשיק הביטחון שניתן על ידי בנו של דיין. במסגרת פסק הדין עמד בית המשפט על הוראותיו של ההסכם השני לקיצור תקופת השכירות ועל נסיבות עריכתו, ודחה את טענת בנקיר כי חתמה על ההסכם תחת איום ואילוץ. כן קבע כי בכריתת הסכם זה ויתרה בנקיר על חובותיו של דיין בגין חשמל, מים וארנונה, וכן כי אינה זכאית לפיצוי בגין תשלום דמי תיווך. מלבד האמור לעיל, נבחנו טענותיה של בנקיר ביחס למצב בו הותיר דיין את הדירה. בית המשפט קיבל את טענת בנקיר, לפיה חרף החתימה על ההסכם השני הסכימו הצדדים לשמר את הוראות ההסכם הראשון, בין היתר לעניין החזרת המושכר לידיה במצב תקין. לאחר עיון בתמונות ובסרטון שצורפו, מצא בית המשפט כי הדירה הושבה לידי בנקיר כשהיא במצב רעוע. הדירה הייתה מלוכלכת וחלק מן הרהיטים בה היו שבורים (ראה פסקה 51 לפסק הדין). בית המשפט ציין, את הכורסא האדומה השבורה והשידה השבורה בחדר השינה. בנסיבות העניין חויב הנתבע שם בתשלום שיק הביטחון. לכתב התביעה שכנגד צירפה בנקיר מזכר אשר לטענתה ערך השוטר עמוס סרוסי, את התקליטור הכולל את השיחה בין הצדדים, תמונות מהדירה וסרטון שצילמה בדירה. כל אלה הם הראיות שהונחו לפני כב' השופטת נאשף אבו אחמד, ובאלה דנה כאשר החליטה לבסוף לחייב את הנתבע לפרוע את שיק הביטחון. במצב דברים זה, יש לקבוע כי הנזקים להם טוענת בנקיר במסגרת התביעה שכנגד הם אותם הנזקים אשר נטענו על ידה במסגרת התביעה שנידונה בת"ט 2721-08-08. אכן, במסגרת פסק הדין נקבע כי בנקיר זכאית לפיצוי בגין נזקים אלה לרכושה בסך של 5,000 ₪ שהינו הסכום אשר היה נקוב בשטר הביטחון שמסר לה בנה של דיין, ובהליך זה טענה כי נזקיה עולים על הסכומים שנפסקו שם. אף כי נגרמו נזקים, והדבר ניכר מהראיות שהוגשו ומפסק דינו של בית המשפט, הרי שלא הוכח בהליך זה כי יש לפסוק סכומים נוספים. כאמור, בנקיר לא פרטה בתביעתה באופן מפורש את הפיצוי הנתבע בכל אחד מרכיבי תביעתה והסתפקה בטענות כלליות לגבי הנזק. לא הובאה שומה או אומדנה אחרת לצורך הערכה של עלות השבת הדירה לקדמותה, לא פורטו ימי העבודה שהושקעו בדבר ולא הוגשה כל ראיה נוספת לעניין הוצאות שנגרמו על פני אלה שהוגשו בהליך הקודם. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק פיצוי נוסף. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה הראשית והתביעה שכנגד. כל צד יישא בהוצאותיו. כניסה לדירהטריקת דלתמקרקעין