תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובעת עת החליקה על כביש משובש בשטחה של מועצה מקומית עוספיא. 1. התובעת, מדריכת מורות ועובדת משרד החינוך, ילידת 10.8.61, בת 52 היום, נפגעה בבוקרו של יום 24.6.08, בגיל 46, עת החליקה בשעה שחצתה כביש משובש המצוי בשטחה של הנתבעת 1 (להלן - "המועצה") ונחבלה בגבה. 2. האירוע הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, לתובעת נקבעו נכויות זמניות ובהמשך נכות צמיתה, והיא קיבלה תשלומים מאת המל"ל בגין פגיעתה. 3. בעקבות התאונה אושפזה התובעת למשך 14 יום, ובהמשך הייתה באי כושר מלא משך שלושה חודשים, כאשר בפועל שבה התובעת לעבודתה רק בחלוף כארבעה חודשים, ביום 22.10.08. 4. בישיבת קדם המשפט מיום 6.11.12 הסכימו ב"כ הצדדים כי שיעור נכותה הרפואית של התובעת יועמד על 15%. 5. התביעה הוגשה נגד המועצה (הנתבעת 1) והמבטחת שלה (הנתבעת 2), וכן כנגד החברה אשר לסברתה של התובעת הייתה הקבלן שביצע עבודות בשטח בזמן האירוע (הנתבעת 3), והמבטחת שלה (הנתבעת 4). ויובהר, 'סברה' זו של התובעת נבעה בראש ובראשונה מטענות הנתבעות 1-2 במכתב התשובה לדרישת התובעת לפיצוי (נספח ט' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת), עובדה שתהא לה השלכה לעניין הוצאות המשפט בהמשך. בסיום ישיבת ההוכחות מיום 12.5.13 ביקשה התובעת לחזור בה מתביעתה כנגד הנתבעות 3 ו-4, וביום 13.5.13 הוריתי על דחיית התביעה כנגד נתבעות אלה, אך חייבתי את התובעת בהוצאות. 6. נותרה תביעתה של התובעת כנגד המועצה והמבטחת שלה, והצדדים חלוקים בשאלת החבות והנזק. 7. מטעמה של התובעת הוגשו תצהיריה (תצהיר נסיבות מיום 2.9.10 ותצהיר עדות ראשית מיום 6.6.12) וכן תצהירו של מר אבו רוקן וג'יה מיום 4.6.12 (להלן - "אבו רוקן"), מאבטח של בית הספר שהיה סמוך למקום וסייע לתובעת מיד לאחר קרות התאונה. המועצה לא הביאה כל עד ולא הגישה כל ראיה מטעמה, למעט מסמכים הקשורים בתובעת, שהוגשו תוך מהלך חקירתה הנגדית. 8. ביום 12.5.13 כאמור נשמעו עדי התובעת בלבד, ובסיומה הוריתי על הגשת סיכומי התובעת והנתבעות 1-2. סיכומי התובעת הוגשו ביום 30.5.13 וסיכומי הנתבעות 1-2 הוגשו ביום 6.6.13. 9. אירוע התאונה ואחריות המועצה 9.1 בעניין זה הובאה עדותה של התובעת בלבד, באשר לא היו עדים לנפילה עצמה מלבדה (וראו: סע' 5 לתצהיר אבו רוקן ועדותו לפניי בעמ' 7 ש' 18-20, במסגרתה אישר כי אמנם לא ראה את התובעת נופלת). 9.2 לאחר שקראתי את תצהירי התובעת ותצהירו של אבו רוקן, וכן שמעתי עדויותיהם לפניי, אני נותנת אמון מלא בגרסתה של התובעת, וקובעת כי התובעת אמנם נפלה במקום בו היא טוענת כי נפלה, באמצע הכביש הנמצא מול ביה"ס ע"ש פארוק בשטחה של המועצה. 9.3 כן אני קובעת, במיוחד לאחר ששמעתי את עדותו של אבו רוקן, כי נפילתה של התובעת נבעה מהיותו של הכביש משובש באותה עת (עמ' 8 ש' 2, ש' 28, 30-31, עמ' 10 ש' 1). לכל אורך עדותו, העד עמד על כך שהכביש היה משובש לחלוטין, הגם שלא יכול היה לומר ממה נבע השיבוש ומה מקורו (אף לטעמי לא צריך היה לומר, מחמת שאין הוא בעל מקצוע בתחום, גם לא התיימר להיות כזה). גם התובעת טענה כי החליקה בכביש מחמת היותו משובש (סע' 4 ו-5 לתצהיר הנסיבות וסע' 6 לתצהיר עדותה הראשית וכן בעמ' 13 ש' 6 ו-15). 9.4 התובעת צירפה תמונות של המקום בו נפלה, אשר צולמו על ידה לאחר האירוע ולאחר שהכביש נסלל (ת/1), וכן תמונה של הכביש במקום סמוך, בטרם נסלל מחדש, הממחישה את מצבו של הכביש בו נפלה בעת נפילתה (ת/2). אבו רוקן אישר בעדותו כי מצבו של הכביש, כפי שניתן לראות ב-ת/2, היה מצב הכביש בו נפלה התובעת בזמן שנפלה כאמור (עמ' 8 ש' 20-22), וכך גם טענה התובעת בעדותה (עמ' 14 ש' 27-28). התובעת הבהירה, כי כאשר החליקה בכביש כך נראו הכבישים בעוספיא - ללא ריבוד אחיד כמו שיש שם היום (עמ' 14, ש' 9-10), וכי רק כחודשיים לאחר האירוע נסלל הכביש באופן יסודי (עמ' 17 ש' 24-25). 9.5 המועצה לא הביאה כל ראיה לכך שהתמונות ת/1 או ת/2 אינן מבטאות נכונה את מצב הכביש עת נפלה בו התובעת, למרות שהדבר בוודאי מצוי בידיעתה, בהיות הכביש בשטחה ובאחריותה; לא הובא כל עד מטעמה של המועצה על מנת שיתאר את מצב הכבישים בעוספיא או שיעיד על המועד בו נסלל הכביש מול ביה"ס מחדש, באופן שניתן לראות בבירור ב-ת/1. הימנעותה של המועצה מלהציג כל ראיה בעניין פועלת לחובתה, אף מהווה חיזוק לטענות התובעת והעד מטעמה בהקשר זה. 9.6 מהמסמכים הרפואיים שהובאו ע"י התובעת ניראה גם שלא יכול להיות חולק, כי התובעת אמנם החליקה ביום 24.6.08 על גבה בשעות הבוקר (וראו: שעת קבלתה למיון בי"ח 'כרמל' שצורף כחלק מנספח ד' לתצהיר עדותה הראשית). לא מצאתי לייחס כל חשיבות לעובדה שהתובעת לא טענה בפני הרופאים שטיפלו בה ביום האירוע, כי החליקה על הכביש מחמת היותו משובש; התובעת תיארה את הכאבים העזים שחשה (עמ' 12 ש' 28) וספק בעיניי אם סביר כי אדם בכאבו יפרט עניינים בדבר הסיבות שהביאו לנפילתו (להבדיל מתיאור הנפילה ומיקום הפגיעה). גם אי ציון היות הכביש משובש במסמכי התביעה למל"ל אין בה כדי לגרוע מאמינות טענותיה של התובעת, באשר בתביעות המוגשות למל"ל אין המל"ל דן באחראי לאירוע התאונתי, אלא בנזקיו של הנפגע ובשאלה האם האירוע מהווה תאונת עבודה אם לאו. 9.7 משקבעתי כי התובעת נפלה מחמת היותו של הכביש משובש, ונוכח העובדה כי כחודשיים לאחר האירוע נסלל הכביש מחדש באופן שאין בו עוד מפגעים אשר עלולים לגרום לעוברי אורח להיכשל, להחליק או ליפול, סבורני כי יש מקום להטיל על המועצה אחריות לאירוע התאונה באופן מלא. התובעת אמנם העידה כי היא מכירה את המקום (עמ' 17 ש' 16-17), ואין חולק כי האירוע ארע בשעות אור יום (שם ש' 18-19), ואולם אין בכך לטעמי כדי להטיל עליה אשם תורם לנפילתה; על המועצה האחריות לדאוג כי דרכיה תהיינה תקינות, והיא אמנם דאגה לכך בפועל, אך למרבה הצער - רק לאחר תאונתה של התובעת. 9.8 אין לקבל את טענת המועצה, כי לא היה במקום כל מכשול, שאחרת התובעת הייתה - עפ"י עדותה - משנה ממסלולה (עמ' 14 ש' 13-15); לטעמה של המועצה, אם התובעת רואה מכשול וממשיכה בדרכה ונופלת - ברור שהאשם נעוץ בה, באשר יכולה הייתה למנוע הנפילה, ואם התובעת אינה רואה מכשול בדרכה ונופלת - ברור שלא היה כל מכשול כאמור, שכן לו היה מכשול, הייתה התובעת מבחינה בו. המועצה מתעלמת מאפשרות שלישית: קיומם של מכשולים שלא ניתן להבחין בהם, מכשולים שהיא עצמה יצרה בכך שלא תחזקה את כבישיה, למצער הכביש בו אירעה תאונה זו, באופן הולם, ואשר עלולים לגרום לעוברי אורח, דוגמת התובעת כאן, להחליק וליפול בעטיים, כפי שארע כאן. המסקנה העולה מכל המפורט עד כה היא כי למועצה אחריות למצבו הקלוקל של הכביש בו נפלה התובעת ונפגעה, ואין להטיל על התובעת כל אשם תורם בגין נפילתה. 10. נכותה התפקודית של התובעת 10.1 כאמור, בין הצדדים הוסכם על שיעור נכותה הרפואית של התובעת והעמדתו על 15%, ללא צורך בחוות דעת מומחים נוספים. 10.2 בסיכומיהם לא התייחסו הצדדים לשאלת נכותה התפקודית של התובעת, ומכאן שאין מקום לסטייה מן החזקה אשר נקבעה בפסיקה ולפיה שיעור הנכות הרפואית משקף בדרך כלל את שיעור הנכות התפקודית (וראו: ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פד"י נב(3) 792), ודומה כי אין על כך חולק. למעלה על הדרוש, התובעת הסבירה בעדותה כיצד נכותה משפיעה על חייה ובפרט על פוטנציאל השתכרותה (עמ' 16 ש' 10-14), ומהערת בית המשפט תוך מהלך הדיון ניתן להבין כי הדברים באו לידי ביטוי אל מול עיני בית המשפט (עמ' 15 ש' 8-9, וכן ראו הערה בעמ' 16 ש' 5). 10.3 על כן, אני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת היא בשיעור נכותה הרפואית המוסכמת, קרי: 15%. 11. כאב וסבל נוכח גילה של התובעת, מספר ימי אשפוזה, ונוכח שיעור נכותה ומהותה, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על הסך של 50,000 ש"ח. 12. הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד) 12.1 התובעת צירפה אסמכתאות להוצאות רפואיות בסכום כולל של 2,774 ש"ח. 12.2 בנסיבות העניין, בשים לב לנכותה של התובעת ולטיפולים להם נדרשה מחד גיסא, ומאידך גיסא נוכח העובדה כי האירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המל"ל, אני קובעת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של - 5,500 ש"ח, נכון להיום, בגין העבר והעתיד. 13. עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד) 13.1 אין חולק, כי התובעת הייתה באי כושר מלא משך שלושה חודשים; יחד עם זאת, לטענת התובעת בתצהירה (סע' 26.2.1), עזרתו של בעלה, אשר באה על חשבון ימי מחלה שלו, הסתכמה ב-6 ימים בלבד. 13.2 בעלה של התובעת לא הגיש כל תצהיר בדבר העזרה שהושיט לאשתו, אף מתצהירה של התובעת עולה כי עזר לה בהסעתה לבדיקות בלבד. 13.3 על כן, ומשלא הובאה לפניי כל ראיה, כי עזרתו של בעלה של התובעת חורגת מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה, ולא שוכנעתי כי ניתנה לתובעת עזרה כאמור ע"י בעלה או ע"י צד ג' אחר, לא מצאתי לפסוק כל פיצוי בגין עזרת הזולת עבור העבר (וראו: ע"א 93/73 ושני נ' קראוז, פד"י כח (1)277, ע"א 370/93 מלכה נ' אטקין, פד"י מ"ד (4) 168). 13.4 יחד עם זאת, בשים לב לנכות הרפואית שנקבעה לתובעת, למהות הפגיעה, הטיפולים להם נדרשה התובעת ולמוגבלותה בעקבותיה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, על דרך האומדנא, ובסך של 12,000 ש"ח. 14. הפסדי השתכרות לעבר - כשכירה 14.1 התובעת הייתה באי כושר מלא 3 חודשים כאמור, ובהמשך נעדרה חודש נוסף מעבודתה, במהלכו קיבלה שכר ממעסיקה, ע"ח ימי מחלה (נספח יג' לתצהיר עדותה הראשית). 14.2 התובעת טוענת, כי בגין תקופת 3 חודשי אי הכושר קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי סך של 21,598 ש"ח כדמי פגיעה, ועל כן אינה דורשת תשלום עבור תקופה זו. בגין החודש הנוסף בו לא עבדה, מעריכה התובעת הפסדיה בגין אבדן ימי המחלה בסך של 3,300 ש"ח. 14.3 אשר להיעדרותה של התובעת משך 3 חודשים לאחר התאונה, ועד ליום 30.9.08, הרי שלכך נמצא אישור מלא בתעודות הרפואיות אשר צורפו לתצהירה כנספח ה'. אשר להיעדרות בגין חודש נוסף, לא צורפו תעודות רפואיות, אך לא ניתן להתעלם מכך שלתובעת נקבעה במל"ל נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 1.10.08 ועד 31.12.08 (נספח ו' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת); בפועל, כאמור, ובהתאם לאישור מעסיקה נספח יג' לתצהיר עדותה הראשית, שבה התובעת לעבודה מלאה כבר ביום 22.10.08. 14.4 שכרה החודשי של התובעת, עפ"י אישור המל"ל נספח יז' לתצהיר עדותה הראשית, עמד על 11,076 ש"ח (ברוטו). התובעת הסתפקה בתשלום ששולם לה ע"י המל"ל בגין תקופת אי הכושר של 3 החודשים הראשונים לאחר התאונה כמפורט לעיל, ולא תבעה מעבר לכך. נוכח שכרה של התובעת, בשים לב לנכותה הזמנית לתקופת החודש הנוסף בו לא עבדה, ובשים לב לכך שמדובר באבדן ימי מחלה, הסכום הנתבע על ידה עבור אבדן ימי מחלה הינו על פניו סביר בנסיבות. 14.5 לפיכך, אני מקבלת את בקשתה של התובעת לקבוע כי הפסדי הכנסתה בגין עבודתה כשכירה בארבעת החודשים שלאחר התאונה הינו הסך של 3,300 ש"ח, שהם 3,500 ש"ח נכון להיום (במעוגל), וזאת לאחר ביצוע התשלום ע"י המל"ל בסך של 21,598 ש"ח. 15. הפסדי השתכרות לעבר - כעצמאית 15.1 בנוסף על עבודתה כשכירה, עבדה התובעת גם כעצמאית, והיא צירפה אסמכתאות להפסדי שכר בגין עבודתה זו (נספח יד' לתצהיר עדותה הראשית), אף הוצגו ע"י הנתבעות 1-2 ראיות להכנסותיה בשנים שעובר לתאונה (מוצג נ5/1-2). 15.2 בהתאם לשומות שהוגשו ע"י התובעת למס הכנסה, הייתה הכנסתה מעסק בשלוש השנים שעובר לתאונה (2005-2007) סך ממוצע (נומינלי) של 4,043 ש"ח (בשנת 2005 - 4,587 ש"ח, בשנת 2006 - 3,042 ש"ח, בשנת 2007 - 4,500 ש"ח; נ5/1-2). סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה בלבד הינו בסך של 4,562 ש"ח נכון להיום. בשנת 2008, השנה בה ארעה התאונה, לא הייתה לתובעת כל הכנסה מעסק. 15.3 הואיל והתובעת טענה, כי הכנסותיה מעסק נבעו מאבחונים דידקטיים שהיא הייתה מבצעת בעיקר בתקופת הקיץ (סע' 26.1.3 לתצהיר עדותה הראשית), ונוכח עיתוי התאונה ביום 24.6.08, ערב תחילתו של החופש הגדול, הרי שנתוני השומות שלעיל תומכים בהחלט בטענתה זו; בקיץ 2008 לא הייתה לתובעת כל הכנסה מעסק, הואיל והייתה כאמור באי כושר מוחלט בעקבות התאונה. 15.4 בקיץ 2008, עת הייתה התובעת באי כושר מלא, עמדו הפסדיה השנתיים של התובעת בגין הכנסה מעסק על הסך המלא של 4,562 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.8.08) ועד היום - 5,000 ש"ח (במעוגל). מקיץ 2009 ועד קיץ 2012 (כולל), עמדו הפסדיה השנתיים של התובעת בגין הכנסה מעסק על הסך של 2,737 ש"ח (4,562 ש"ח * 4 שנים * 15% נכות), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.8.11) ועד היום - 3,000 ש"ח (במעוגל). 16. סיכום הסכומים המפורטים בסעיפים 14 ו-15 לעיל מביא להפסדי שכר בגין העבר בסך של 11,500 ש"ח (3,500 + 5,000 + 3,000), וזאת לאחר הפחתת התשלום שבוצע ע"י המל"ל בסך של 21,598 ש"ח (לציון עובדה זו חשיבות להמשך, הואיל והסכום לא ינוכה פעם נוספת מסך כל סכום הפיצוי לתובעת). 17. הפסדי השתכרות לעתיד 17.1 התובעת איננה חולקת, כי נכון להיום היא עובדת באותו היקף עבודה בו עבדה עובר לתאונה (עמ' 15 ש' 20-24, עמ' 18 ש' 3-4). 17.2 במסגרת מכלול השיקולים שיש לשקול בבחינת קיומה של גריעה מכושר השתכרותה של התובעת בעתיד, אין להתעלם מעדותה של התובעת אודות הקושי שהיא חווה היום בעבודתה (עמ' 16 ש' 1-5, ש' 10-14), והגם שהתובעת התייחסה לעבודתה כעצמאית (הואיל והיא השיבה לשאלות שנשאלה), ברור כי ההשפעה קיימת גם על עבודתה כשכירה. כן לא ניתן להתעלם מהעובדה, שנכון להיום ועד לפרישתה לפנסיה בגיל 67, נותרו לתובעת עוד 15 שנות עבודה, פרק זמן בלתי מבוטל. כן נותרו לתובעת עוד כ-18 שנה עד הגיעה לגיל 70, גיל אשר עד אליו יכולה הייתה להמשיך עבודתה כעצמאית. 17.3 לאחר ששקלתי את כל השיקולים שהובאו לעיל, לקולא ולחומרא, אני מעמידה את הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת לעתיד על 10%. 17.4 נוכח משכורתה של התובעת (כ-11,000 ש"ח) והכנסתה מעסק עובר לתאונה (4,500 ש"ח), בשים לב לגילה ושיעור הגריעה מכושר השתכרותה שנקבע לעיל (10%), ומאחר והתובעת דרשה בגין ראש נזק זה סך של 85,000 ש"ח (נכון להיום, ובמעוגל), אני מקבלת את בקשתה וקובעת הפסדי השתכרותה לעתיד בסכום המבוקש. 18. הפסדי פנסיה הפסדי הפנסיה של התובעת הינם בסך 11,000 ש"ח (במעוגל; החישוב נעשה לפי 10% הפסדי פנסיה בגין הפסדי השתכרות בעבר בתוספת 12% הפסדי פנסיה בגין הפסדי השתכרות בעתיד). אמנם התובעת לא כללה רכיב זה בתחשיביה, אך הואיל ונכון להיום קיימת חובה של המעסיק להפרשת פנסיה מצאתי לנכון לקבוע גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה. 19. ניכויי מל"ל בהתאם לראיות שהובאו (נספח יז' לתחשיב הנזק של התובעת) קיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי מענק נכות בסך של 85,420 ש"ח בשנת 2009. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מגיע לסך של 100,000 ש"ח נכון להיום (ובמעוגל). התובעת גם קיבלה דמי פגיעה בסך של 21,598 ש"ח, אך סכום זה כבר הופחת מהפסדי שכרה לעבר כמפורט לעיל (וראו: סע' 14 ו-16 לפסה"ד). 20. התוצאה לסיכום יובאו רכיבי הפיצוי של התובעת וסכומם: כאב וסבל - 50,000 ש"ח (סע' 11), הוצאות רפואיות - 5,500 ש"ח (סע' 12), עזרת צד ג' - 12,000 ש"ח (סע' 13), הפסדי שכר לעבר - 11,500 ש"ח (סע' 16), הפסדי שכר לעתיד - 85,000 ש"ח (סע' 17), הפסדי פנסיה - 11,000 ש"ח (סע' 18) סך הכל: 175,000 ש"ח, ובהפחתת ניכויי המל"ל כמפורט לעיל מתקבל הסך של 75,000 ש"ח. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 75,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח (אגרה, שכ"ט מומחה התובעת והוצאות בהן חויבה התובעת כלפי הנתבעות 3-4, בעטין של טענות הנתבעות 1-2 בלבד, כמפורט בסע' 5 לעיל לפסה"ד), ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ש"ח. כן אני מחייבת את הנתבעות 1-2, ביחד ולחוד, לשאת ביתרת אגרה, אם חלה. החיובים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. נזקי גוףפיצוייםמועצות מקומיותנפילהכביש