תביעה נוגעת לעבודות שבוצעו לכאורה בדירת מגורים הנמצאת בעכו העתיקה, נטען כי הנתבע לא שילם עבור הוצאות אלו ומכאן התביעה לתשלום ולפינוי. מבוא ותמצית טענות הצדדים דירת הנתבע נמצאת בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלת על ידי התובעת. הנתבע מחזיק בזכויות דיירות מוגנת בדירת הנתבע על פי הסכם מיום 29.5.97. ביום 7.3.05 הוצאה מטעם עיריית עכו התראת מבנה מסוכן. לטענת התובעת בכתב תביעתה, בעקבות קבלת ההתראה הוציאה מכרז לביצוע עבודות התיקונים. על פי הודעה ששלחה התובעת לנתבע ביום 13.7.05 עלות העבודות עמדה על סך 113,244 ₪, מתוכה נדרש התובע לשלם סך של 26,186 ₪ בגין חלקו היחסי. בתביעה שהוגשה ביקשה התובעת את הסעדים הבאים: תשלום של סך 45,422 ₪ נכון ליום 23.2.10. פינוי הדירה על פי סעיפים 131 (3) - (6) חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] (להלן: "החוק"). חיוב הנתבע לתשלום סך של 69 ₪ לחודש עד ליום הפינוי. להוכחת החוב הנטען, צורפו לכתב התביעה ולתצהיר מטעם התובעת שתי חשבוניות מטעם חברת האחים עאמר - בניה, שיווק והחזקות בע"מ: הראשונה מיום 17.5.05 ע"ס 73,429 ₪ והשניה מיום 16.7.05 ע"ס 27,681 ₪ (בסך הכל 101,110 ₪). בנוסף, צורף חשבון מפורט מטעם חברת מ. אחים שחאדה בע"מ שנערך ונחתם בשנת 2002 בגין תיקונים בסך 41,020 ₪. על אף שהחשבון המפורט היחיד שצורף לכתב התביעה ולתצהיר הינו משנת 2002, בכתב התביעה ובתצהיר התובעת אין זכר לטענות בדבר תיקונים שנערכו בשנת 2002 וממילא אף לא לדרישת תשלום בגינם. ההבחנה בין עבודות שבוצעו בשנת 2002 לבין עבודות משנת 2005 הובאה לראשונה בחוות הדעת שנערכה על ידי מהנדס רשות הפיתוח עכו, אינג' ספא שעלאן, מיום 17.5.11, שהוגשה מטעם התובעת. בחוות דעתו, התייחס המומחה מטעם התובעת לכל סעיפי החשבון המפורט בגין העבודות מ-2002 והן לחשבון המפורט הנוגע לעבודות משנת 2005. אולם החשבון המפורט של העבודות משנת 2005 לא צורף לחוות דעת המומחה. הנתבע לא הכחיש את חובתו לשאת בתיקונים מכח הסכם השכירות והחוק ואף לא הכחיש את שיעור ההשתתפות לו טוענת התובעת . המחלוקת נוגעת לעצם ביצוע העבודות, היקפן וטיבן. לטענת הנתבע, כלל לא בוצעו עבודות מטעם התובעת בדירתו ולכן הוא אינו חייב דבר לתובעת. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של אינג' מאהר ח'ורי מיום 23.1.11 וחוות הדעת המשלימה מיום 5.1.12. בחוות דעתו הראשונה קבע אינג' ח'ורי כי לא בוצעו העבודות הנטענות ככל שהן מתייחסות לדירת הנתבע. בחוות דעתו המשלימה התייחס אינג' ח'ורי לעבודות שבוצעו לכאורה בשטחים המשותפים . אינג' חורי דוחה את טענות התובעת לעבודות שבוצעו, מלבד ביצוע טיח חוץ מסביב לחלון הדרומי בקומה שמעל דירת הנתבע, שחלקו של הנתבע בעבודה הינו בסך 189 ₪ וכן ביצוע "חידוש כיחול" נקודתי בגינו יש להטיל על הנתבע סך של 434 ₪. סך הכל, על פי חוות דעת אינג' ח'ורי, יש להטיל על הנתבע סך של 623 ₪ בגין העבודות שמצא כי בוצעו בפועל. בסיכום טענותיה טענה התובעת כי מאחר וחוות הדעת מטעם הנתבע אינה מתייחסת לכל התיקונים הנטענים על ידי התובעת בחוות הדעת מטעמה, יש לראותו כמסכים לחיובים המבוססים על תיקונים אלו. דיון והכרעה נראה כי אין מחלוקת משפטית בין הצדדים בתיק זה. בהתאם לדרישת התובעת, ברור כי היא רואה בתיקונים שביצעה במבנה כתיקונים על פי סעיף 68 לחוק, אשר על פי ס' 68(ד) לחוק עלותם מתחלקת באופן שווה בין הצדדים. הנתבע לא חלק בשלב כלשהו על אופן החלוקה שנקבע בדרישת החוב מטעם התובעת ועל כן יש לראותו כמסכים לאופן החלוקה האמור. נמצא אם כן כי המחלוקת כאן הינה מחלוקת עובדתית בנוגע לעצם ביצוע העבודות, לקשר של העבודות שבוצעו במבנה לדירת הנתבע ולסכום בו יש לחייב את הנתבע. אבהיר כבר עתה, כי בחוות הדעת מטעם התובעת נפלו לא מעט פגמים, לרבות העובדה שבפתחה מציין המומחה כי התבקש לבחון את העבודות שבוצעו בנכס לשנים 2005,2011 ואולם חוות הדעת כלל אינה מתייחסת לשנת 2011. יחד עם זאת, מאחר שחוות הדעת מטעם התובעת מתייחסת גם לעבודות שבוצעו לכאורה בשנת 2002 וגם לעבודות שבוצעו לכאורה בשנת 2005, יש לבחון את העבודות שבוצעו בנפרד. אקדים את המאוחר ואזכיר כי הנטל להוכחת ביצוע העבודות וחלקו של הנתבע בעלות העבודות מוטל על התובעת שכן הכלל הבסיסי במשפטנו הינו כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (ע"א 7456/11 ‏מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון [ 11.4.13], בס' 14). העבודות משנת 2005 למעשה, הן כתב התביעה, הן התצהיר שהוגש מטעם התובעת והן דרישת התשלום המקורית שנשלחה, נוקבים בעבודות משנת 2005 בלבד כמקור החיוב הבלעדי עליו מבוססת הדרישה והתביעה. לטענת התובעת, עבודות אלו בוצעו בעקבות דרישת עירית עכו מיום 7.3.05. אולם, להוכחת התביעה, צירפה התובעת אך ורק את החשבון המפורט של העבודות אשר הופק ביום 30.8.02 והחתימות המופיעות עליו מטעם התובעת הינן מחודש אוקטובר 2002. כך שאין ספק כי אין כל קשר בין חשבון זה לבין העבודות נשוא הדרישה בכתב התביעה. חשבון מפורט הנוגע לעבודות שבוצעו לכאורה בשנת 2005 לא צורף לכתב התביעה או לתצהיר מטעם התובעת. על אף שחוות דעת המומחה מטעם התובעת מסתמכת על חשבון זה, הוא לא צורף גם אליה. ברור כי מסמך זה היה בידי התובעת בכל שלבי ההליך שכן חוות הדעת מטעמה נסמכה עליו ומאחר שהמומחה מטעם התובעת העיד כי המסמך היה בתיק. ראו עמ' 6 לפרוט' הדיון מיום 28.5.12 מול שורות 8-13: "ש. על בסיס איזה כתב כמויות בדקת את 2002 ת. הונח בפני תכנונים מפורטים מטעם חב' עמידר וגם חישוב כמויות מאושרים על ידי המפקח. זה לא צורף בחוות דעתי. אני מעיין במסמכים שברשותי ואני מאתר את החשבון של 2002 והוא זהה לזה שצורף לתצהיר העדות מטעם התובעת. ש. איפה מה שעמד בפניך לגבי שנת 2005 ת. יש בתיק. זה לא זהה לחשבון של שנת 2002." משכך, פירוט העבודות משנת 2005 גם לא עמד בפני המומחה מטעם הנתבע בעת עריכת חוות דעתו. החשבון המפורט של העבודות משנת 2005 הוגש לראשונה לבית המשפט כנספח לסיכומי התובעת. המועד להגשת החשבון שהינו ראיה מהותית ביותר בתיק מטעם התובעת הינו עם כתב התביעה (ע"א 127/60 "שרונה" מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ נגד שמואל שיינברג, פ"ד יד 2187, 2194-2195 [1960], ת"א (מח' - ת"א) 1391/08 עיזבון המנוח אלי טלקר ז"ל נ' עירית אופקים [ 11.8.11]) או לכל המאוחר בשלב הבאת הראיות, לפני שהנתבע הביא ראיותיו (תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")). התובעת היתה רשאית להביא ראיות לאחר שהובאו הראיות מטעם הנתבע, אך ורק עם קבלת רשות בית המשפט (תקנה 158(א)(1) הנ"ל ות"א (מח' - ת"א) 1391/08 הנ"ל). בכל מקרה לא היה מקום להביא ראיה חדשה בשלב הסיכומים המוגדר כשלב שבא לאחר הגשת הראיות (תקנה 158(א)(2) ותקנה 160(א) לתקנות). בענייננו, התובעת הגישה לראשונה את החשבון המפורט של העבודות משנת 2005 בשלב הסיכומים מבלי שביקשה רשות לכך וכמובן מבלי שניתנה לנתבע ההזדמנות לעיין בחשבון ולהתייחס אליו תוך כדי ניהול ההליך המשפטי ועל כן אין להסתמך על חשבון זה כחלק מתיק זה. משלא הוגש החשבון המפורט של העבודות משנת 2005, ממילא אין להסתמך על אזכורו על ידי המומחה מטעם התובעת, שכן העובדה שהחשבון לא היה מצוי בתיק בית המשפט, מנע את יכולת המומחה מטעם הנתבע להתייחס לעבודות שבוצעו. מאחר שלא ניתן להסתמך על החשבון המפורט או על חוות הדעת מטעם התובעת להוכחת העבודות משנת 2005, כל שיש לתובעת להסתמך עליו להוכחת העבודות הוא החשבוניות שצורפו לכתב התביעה, בסך כולל של 101,110 ₪. בהסתמך על החשבוניות הללו בלבד, לא ניתן להוכיח האם אמנם מדובר בעבודות שבוצעו ביחס למבנה נשוא התביעה ובמידה וכן - איזה חלק מן העבודות מיוחס לדירת הנתבע ועל כן התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכחת חלקו של הנתבע בעלויות העבודות שבוצעו לכאורה בשנת 2005. בהקשר זה אציין כי החשבונית השנייה הונפקה ביום 16.7.05 בעוד דרישת החוב נשלחה לנתבע כבר ביום 13.7.05 ובכך מקימה סימן שאלה נוסף בדבר מהות התיקון נשוא החשבונית והקשר בינו לבין דרישת החוב נשוא הליך זה. העבודות משנת 2002 כאמור, עד לשלב בו הוגשה חוות הדעת מטעם התובעת (שהיתה מאוחרת לחוות הדעת הראשונה מטעם הנתבע), המושג של העבודות משנת 2002 כלל לא היה מוכר בתיק זה. התובעת הגישה את פירוט העבודות שנחתם בשנת 2002 כאשר כל דרישותיה והתביעה שהגישה התייחסו אך ורק לעבודות מ-2005. לכן, התיק התנהל כאילו פירוט עבודות זה מתייחס לעבודות שבוצעו בשנת 2005. נראה כי מדובר היה בטעות משותפת של הצדדים. התובעת שהבינה את הטעות מאוחר בחרה לצרף את פירוט העבודות משנת 2005 לסיכום טענותיה מבלי לבקש רשות, אך כאמור פירוט זה אינו קביל כראיה בשלב זה של ההליך. נראה כי הנתבע לא הבחין בטעות זו, שכן גם בסיכום הטענות מטעמו אין הפרדה בין העבודות משנת 2002 לבין העבודות משנת 2005. אזכור העבודות משנת 2002 בחוות הדעת מטעם התובעת כאשר כתב התביעה אינו מתייחס אליהן (ומבלי שנתבקש תיקון כתב התביעה בהתאם) מהווה הרחבת חזית אסורה. הדרישה לתשלום בגין עבודות שבוצעו בשנת 2002 לא עלה כלל לאורך ההליך ולראשונה מתייחסת התובעת לכך במסגרת סיכום טענותיה. מאחר שלא היתה התנגדות מטעם הנתבע לכך, הרי שניתן לראותו כמסכים להרחבת החזית כאמור (רע"א 8600/12 ‏שירותי בריאות כללית נ' שמחה משטה ( 3.2.13), בס' 7) מעבר לכך, לגבי העבודות משנת 2002, מאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2010 ומשלא צורפה ראיה כלשהי להראות כי נעשו ניסיונות גביה לגבי אותן עבודות, הרי התביעה לגבי אותן עבודות נגועה בהתיישנות ובשיהוי. אין להיזקק לטענת ההתיישנות בענייננו שכן זו לא נטענה על ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה או בכלל (ס' 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). אולם אין בכך בכדי למנוע את החלת דיני השיהוי בענייננו. ראו את רע"א 9060/04 טפת נבו נ' אליעזר כאשי ( 23.01.08): "13. יסודותיה של טענת השיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, ושאלת היחס בין טענה זו לבין טענת התיישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, נדונו באריכות בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (להלן - עניין תלמוד תורה). באותו העניין נקבע כי טענת שיהוי הנטענת בתוך תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, המבקשת לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין, לחסום את גישתו של בעל דין לערכאות, מעבר למכשולים שמציבים כללי ההתיישנות ועלולה להמריץ תובע להגיש תביעה במהירות, מבלי לתור אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. לפיכך, נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע." בענייננו, לא הוצגה בפני בית המשפט דרישה כלשהי שנשלחה לתובע בדבר העבודות בשנת 2002. כתב התביעה והתצהיר שהוגשו מטעם התובע לא מזכירים חוב כלשהו בגין עבודות משנת 2002. משהדברים לא נזכרו אפילו במסגרת התביעה שהוגשה, ברור שיש לראות בתובעת כאילו זנחה טענותיה בנוגע לאותן עבודות. מה גם שהניסיון להסתמך על העבודות הללו בתביעה שהוגשה בשנת 2010, כאשר בוצעו עבודות נוספות במבנה וכבר לא ניתן להפריד בין אלה לבין אלה, גרם לחוסר יכולת של הנתבע להתגונן. בנסיבות שנוצרו, הגם שחוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם הנתבע מתייחס לרכיב של 623 ₪ בגין תיקוני שנת 2002 אשר לדידו בוצעו, אין מקום להשית על הנתבע כל חובת תשלום בגינם. זאת ועוד. הנתבע מעולם לא הכחיש את חובתו לשלם בגין עבודות שבוצעו עבורו על ידי התובעת. על פי האמור בתצהירו הוא פנה אל התובעת בניסיון לברר את הבסיס לדרישותיה הכספיות של התובעת, אולם לטענתו, התובעת ניסתה לחייבו בגין עבודות שאינן קשורות אליו. מעיון בתביעה אשר הוגשה בתיק זה נראה כאילו התובעת זנחה כל טענה בנוגע לעבודות משנת 2002 ורק צירפה את פירוט אותן עבודות בטעות כדי להוכיח את תביעתה לתשלום חלקו של הנתבע בעבודות משנת 2005. הגם שאניח כי הדבר נעשה בטעות, התנהלות התובעת, לאחר גילוי הטעות, כשניסתה לצרף בטבעיות ראיות לתיק בית המשפט במסגרת סיכום טענותיה, מבלי שהגישה בקשה כלשהי לקבלת הראיה, אינה ראויה. אשר על כן, יש לקבוע כי התובעת אינה יכולה להתבסס על העבודות משנת 2002 מחמת שיהוי ומחמת היעדר דרישה לכך במסגרת ניהול הליך זה עד לשלב הגשת הסיכומים. יש לציין כי גם לו היה בדעתי לאפשר לתובעת להתבסס על העבודות משנת 2002 בתביעתה, ממילא מצאתי את עדותו וחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע אמינים יותר מאשר המומחה מטעם התובעת. על פי המומחה מטעם הנתבע, היה על הנתבע לשלם לכל היותר סך של 623 בגין העבודות שמצא שבוצעו בפועל (כאשר הסתמך אך ורק על פירוט העבודות משנת 2002). תביעה זו הוגשה על סך של 45,422 ₪. התביעה הוגשה בהסתמך על דרישת תשלום מיום 13.7.05 שהעמידה את עלות העבודות במבנה ע"ס 113,244 ₪ ואת חלקו של הנתבע ע"ס 26,186 ₪. מן הנספחים לכתב התביעה וכן מסעיף 1 לחוות דעת המומחה מטעם התובעת ניתן לראות כי עלות העבודות משנת 2002 עמדה ע"ס 41,020 ₪ (על פי החשבון המפורט שצורף) ועלות העבודות משנת 2005 עמדה ע"ס 101,110 ₪ (על פי חשבוניות העסקה שצורפו). גם כאן לא עמדה התובעת בנטל השכנוע המוטל עליה להסביר את ההפרשים בין הסכומים האמורים. לסיום, מאחר שלא הוכח כי הנתבע חייב לתובעת דבר, ממילא אין מקום לדון בתביעת הפינוי והתביעה נדחית. סיכום התביעה נדחית על כל חלקיה. התובעת תשלם לנתבע סך כולל של 10,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות משפטיות, בין היתר על רקע אופן ניהול ההליך מצד התובעת ואופן הצגת הנתונים והראיות כמבואר לעיל. לצדדים נתונה זכות ערעור כחוק. עבודות תיקוןדייר מוגן (הגנת הדייר)