האם יש לחייב את הנתבע בתשלומי חובה בגין החזקתו בנכס בעיר לוד ? זו השאלה הניצבת במוקד המחלוקת בין הצדדים ובהינתן מכלול הנסיבות, נחה דעתי כי יש להשיב עליה בחיוב ולקבל את עיקר התביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע. רקע ותמצית טענות הצדדים 1. התובעת עותרת לחייב את הנתבע בתשלום חובות ארנונה כללית, עבור נכס ברחוב הלן קלר 1 בעיר לוד (להלן: "הנכס") והעמידה תביעתה על סכום של 78,672 ₪ בגין התקופה שבין 1.1.2003 לבין 31.12.2007 (להלן: "התקופה הרלוונטית"). לטענת התובעת, הנתבע הוא שהחזיק בנכס עד להריסתו ועל אף דרישות תשלום שוטפות ומכתבי התראה שנשלחו לו מאז סוף שנת 2007, הוא חדל מלשלם את חובותיו שהפכו חלוטים. 2. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה כנגדו. לגרסתו, בשנת 2001 הוא החל בבניית הנכס ובמסגרת תיק עמ"ק 5245/03 (להלן: "ההליך האחר"), הוגש נגדו כתב אישום בגין בניה ללא היתר וניתן צו שיפוטי להריסת הנכס, שנהרס בשנת 2008, מבלי שהיה ראוי ומוכן לשמש למגורים. הנתבע מוסיף כי פנה לתובעת עם קבלת דרישתה הראשונה, שלח לה מסמכים תומכים בטענותיו ונמסר לו שטענותיו תיבדקנה. לגישתו, התביעה הוגשה הן ברשלנות מטעם התובעת, שנמנעה מלבדוק את גישתו והן בניגוד למתבקש מפניית התובעת לשכניו, שבוטלה באותן נסיבות. הנתבע מפנה לקשיי התובעת בהגדרת מיקום הנכס ובמסגרת סיכומיו, ציין כי עיקר החיוב שהופנה כלפיו הוא רטרואקטיבי ולכן אינו כדין. בנוסף ובניגוד לטענתו הקודמת אשר לפניה מקדימה מאת התובעת, טען כי נודע לו על החוב שבמחלוקת רק ממהלך כתב התביעה. 3. בדיון שנערך העידו, מטעם התובעת, הגב' רקפת סלע-פרץ - מנהלת הארנונה ומר עמיר גילת - פקח מטעם מנהל מקרקעי ישראל. מטעם הנתבע, העידו הוא עצמו וכן ה"ה מורד נסיר וזאב אוריאל. דיון והכרעה 4. כעת, אני נדרש להכרעה בשאלות, האם הנתבע החזיק בנכס והשתמש בו בתקופה הרלוונטית והאם עסקינן בחיוב רטרואקטיבי מטעם התובעת שאינו כדין. 5. התרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, מאותות האמת שנגלו במהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין. שוכנעתי כי ראוי לקבל את התובענה בהפחתת מספר חודשים מהתקופה הרלוונטית ולדחות את עיקר טענות הנתבע. העדפתי את גרסת התובעת על פני זו של הנתבע, שלא נתמכה בראיות ובראייה אובייקטיבית של מכלול נסיבות ההתרחשות. התרשמתי ממלאכותיות שנלוותה לטענותיו הנוכחיות של הנתבע, לא נתתי אמון בגרסתו רוויות הסתירות שנותרו ללא הסבר סביר ודחיתי את מבוקשו להילוך חופשי בעובדות. גרסתם של גב' סלע-פרץ ומר עמיר גילת לא נסתרה בסתירות אמיתיות, נותרה רציפה ואחידה בליבתה ונתמכה בחדות בגרסת הנתבע עצמו בהליך האחר. קבעתי כי הנתבע השתמש בנכס בעיקר התקופה הרלוונטית לשם מקום מגורים, מבלי ששילם את תשלומי החובה בגינו. לא מצאתי ממש בטענות הנתבע לעניין החסר בנתוניי מיקום הנכס, דחיתי את מבוקשו לטעון "בשני פיות", קבעתי כי חל עליו "השתק משפטי" וסברתי כי התנהלותו מלמדת "אשם" ביחסו לתובעת. כך עולה מהכחשת דברים מפורשים שמסר בהליך האחר ומאופיו הפיסי של הנכס, שאפשר הסתרת השימוש שנעשה בו מעיניה של התובעת. מצאתי כי בנסיבותיו הייחודיות של העניין, מתאפשרת החרגת עניינו של הנתבע מן הכלל, כדי החלת חיוב רטרואקטיבי לפתחו. 6. במסגרת כתב האישום שהוגש כנגד הנתבע בהליך האחר, הוא הורשע יחד עם אחרים, על פי הודייתם, בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר. בגזר הדין צויין, בין היתר, כי הנתבע בנה מבנה מגורים בשטח של כ - 288 מ"ר - הוא הנכס כמסתבר באין בלתו ובו מתגוררים הוא ושמונה מבני משפחתו. 7. שוכנעתי כי בניית הנכס הושלמה לצרכי מגורי הנתבע ומשפחתו למצער ביום 14.4.2003 - מועד הגשת כתב האישום בהליך האחר. והנתבע נמנע מלדווח על כך לתובעת, תוך העדפת הותרת מצב דברים עמום אשר למצבו של הנכס ולנוחותו כי רבה. התובעת גילתה את דבר השימוש שעשה הנתבע בנכס מפסק הדין בהליך האחר והצדדים לא הרחיבו טיעוניהם אלי המועד בו גילתה נתון זה. בהינתן פסק הדין בהליך האחר, סברתי כי אין לאפשר לנתבע, לצאת נשכר מבחירתו המודעת לגלות טפח ולהסתיר טפחיים מעובדת מגוריו בנכס. 8. הנתבע לא הציג כל ראייה אובקייטיבית אחרת בתימוכין בטענותיו ובעיקר כזו הקשורה במקום מגורים אחר ששימש אותו ואת בני משפחתו בתקופה הרלוונטית. הנתבע נמנע, לאורך שנים רבות מלפעול בתאימות מתבקשת לטענותיו המפורשות בהליך האחר. 9. טרם הרחבת היריעה לגופן של טענות הצדדים, ראוי לסלק מעל הדרך מהמורה אליה הפנתה התובעת, בדמות הימנעות הנתבע ממיצוי הליכי השגה וערר, כדי העדר יכולתו להעלות טענותיו דכאן. דחיתי טענה זו, נוכח שגדר טענות הצדדים כולל התייחסות לחיוב רטרואקטיבי, והוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית), תשל"ו -1976, אינן מונעות העלאתו מלפניי. כך גם לנוכח האופי העקרוני והחשיבות הכללית והציבורית הנלווים לטענות כגון דא (ר' רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (3.6.2008); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל (6.2.2002); ע"א (י-ם) 2559/08 ניסיניאן נ' עיריית ירושלים (18.11.10); בג"צ 579/85 יקב הגליל גולד ובניו נ' המועצה המקומית טירת הכרמל, פ"ד מ(1) 607, 608-609 (1986); בר"ע (ת"א) 2676/03 עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ; ע"א (מרכז) 1386-05-10 עיריית כפר סבא נ' אופטיקנה האוטיסטור בע"מ (5.12.10)); עתמ (ב"ש) 255/07 איזוטופ בע"מ נ' עיריית אשדוד (15.4.2008)). 10. אין מחלוקת כי כתוצאה מההליך האחר, התגלה לתובעת כי הנתבע מחזיק בנכס, המצוי בשטחה המוניציפאלי וכי לא שילם בגינו את תשלומי החובה. כך ובמסגרת תשובה למכתב השגה שהגיש הנתבע מיום 19.3.2008 ובו הפנה את התובעת כי שומותיה אינן כדין, השיבה גב' סלע-פרץ, בזו הלשון: "לידיעתך החיוב בוצע בהתאם להליך עמק 5254/03 (ההליך האחר - א.י.)" (ר' נספח ז' לתצהיר התובעת). גם בכתב הערעור על ההחלטה בה ניתנה לנתבע רשות להתגונן כנגד תובענה זו, ציינה התובעת כי השיתה על הנתבע את החיובים "בהמשך ובהתאם להודאת המשיב בתיקים הנ"ל" (ר' סעיפים 7-14 לנספח ד' לתצהיר התובעת). גב' סלע-פרץ העידה כי הנכס חויב לשנים 2003 ועד הריסתו ביום 31.12.2007 וכי החיוב בוצע באופן רטרואקטיבי רק בשנת 2007, לאחר מתן פסק דין בהליך האחר (ר' פרו' עמ' 12 שו' 22-30, עמ' 13 שו' 1-14, עמ' 14 שו' 22). 11. הלכה היא כי אין להתיר חיובי ארנונה רטרואקטיביים, אלא במקרים חריגים. יש לערוך איזון בין עניינו של הנתבע כפרט בסופיות החלטת הרשות, על מידת הסתמכותו עליה, לבין האינטרס הציבורי שבקיום הוראות הדין וגביית מס אמת. 12. השומה שהוציאה התובעת לנתבע ביום 31.12.2007 אשר לשנים 2003-2006, לא הייתה במהותה בבחינת תיקון טעות טכנית שנפלה בהודעות חיוב, אלא חיוב ראשון וחדש של ארנונה כללית בגין הנכס, שעד לאותה עת, לא חויב כלל בתשלום. אשר לחיוב לשנת 2007 משהושת במהלך שנת הכספים, אין הוא נופל לגדר חיוב רטרואקטיבי (השווה עעמ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, (1.12.2011)). אשר לעיקר החיוב הקשור בשנים 2003-2006, העדפתי הגשמת ערכים של צדק ואת האינטרס הציבורי של כלל תושבי העיר לוד ומצאתי כי מפני אלו, נסוג אינטרס ההסתמכות של הנתבע. סברתי כי לאור נסיבות העניין הייחודיות, הצורך בתשלום עיקר החוב נשוא התובענה שנגרע מהקופה הציבורית של התובעת, גובר על הקושי שבהגדרת חלקו כחיוב רטרואקטיבי. 13. הנתבע ציין במסגרת ההליך האחר כי הוא מתגורר בנכס. הייתה בחזקתו הידיעה הטובה ביותר לשימוש שנעשה בו וככל שהיה מדווח לתובעת על דבר שימוש זה, היה ביכולתו למנוע את החיוב הרטרואקטיבי עליו הוא קובל כעת (ר' ע"א 4452/00 הנ"ל, עמ' 784; עעמ 1280/10 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (18.3.2012); עת"מ (ת"א) 2835/08 מעונות מכבי - בית בלב בע"מ נ' עיריית רמת גן (10.12.2009)). נוכח מצבו הפיסי החיצוני של הנכס , לא ראיתי כיצד יכלה התובעת לדעת לבדה את מצבו לאשורו. הנתבע, בהתנהלותו, יצר מצג שווא, משמע הנכס מצוי בהליכי בניה וללא תאימות לעובדת מגוריו בו. נ/2 כפי שהוגש הוא תמונות הנכס הנראה בשלבי בנייה, במצב של מעטפת וללא חלוקת חדרים. לא ייחסתי משקל ראייתי רב למוצג זה, שצולם בסמוך להריסת הנכס ושוכנעתי כי הוא אינו משקף את מצב הדברים לאשורו. בנוסף, במצבו הנטען של הנכס, אין די כדי להחריגו מיכולתו לשמש למטרת מגורים לנתבע ולבני משפחתו, גם כפי גרסתו שלו בהליך האחר. עוד לעניין נ/2, הנתבע נשאל בדבר "מכשיר" הנחזה בהן כתנור ישן. הנתבע השיב כך: "זה של האש. זה מדליקים תנור חימום, על האש, על עצים. זה דוד שמש עשיתי אותו כמו מנגל, להדליק מדורה". כשנשאל מדוע נדרש ל"מכשיר" אם אף אחד לא מתגורר בנכס, השיב כי: "הייתי יושב שם בגלל הבלגן. זה בית לגור בו? אתה רואה שיש בית, יש מיטות?" והוסיף כי לא רצה לשבת בקור וכדבריו: "הייתי יושב שם כל הזמן אין חשמל ואין לי כלום" וכן: "בגלל ההריסות שאין לנו חיים" (ר' פרו' עמ' 28 שו' 24-25, 31 עמ' 29 שו' 1, עמ' 34 שו' 3). אלמלא היה הנתבע מתגורר בנכס עם בני משפחתו, לא ברור נוהגו לשבת בו מדי יום, עד כדי אירוח תדיר של חבריו והתרשמתי כי ניתן לזקוף לחובתו את העדר חיובו לאורך השנים. 14. יפים לעניינו של הנתבע, הדברים שהובאו בעתמ (ת"א) 11163-12-11 הראל נ' עיריית רמת-גן (3.12.2012), ובזו הלשון: "המקרה דנן הוא מקרה של חיוב ראשוני בארנונה, בקשר עם קרקע שלא חויבה בארנונה קודם לכן. אכן, גם במקרה כזה יתכנו נסיבות בהן הרשות תהיה רשאית לחייב את הנישום בארנונה באופן רטרואקטיבי. נסיבות אלה קשורות בעיקר בהתנהלותו של הנישום, ובשאלה עד כמה אפשר לזקוף לחובתו את העובדה כי הוא לא חויב בארנונה במשך שנים רבות, מחד גיסא, ועד כמה אפשר וצריך לצפות כי הרשות תהיה מודעת לקיומו של הנכס, ולהחזקתו של הנישום בו, מאידך גיסא. ...הנישום הוא זה שהסתיר את הבנייה, וככול שמדובר בבנייה "נסתרת" יותר, שקשה יותר לתובעת לגלותה, יש לייחס את האשם לכך שלא נגבתה ארנונה לנישום ולא לרשות". 15. מיוחסת חשיבות רבה להתנהלות הנישום ולשאלה אם רובץ לפתחו "אשם" כלשהו. בעע"ם 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, (20.11.2011), עמד בית המשפט על החזקה כנגד תחולה למפרע בהקשר זה וקבע, כך: "...החזקה נגד תחולה למפרע עשויה להיסתר בהתנגשות עם חזקת תכלית אחרת. טול מקרה בו האזרח מטעה את הרשות ביודעין, ולאחר שמתגלה ההטעיה מבקשת הרשות לחייבו למפרע בתשלום ארנונה. במקרה כזה מתנגשת החזקה נגד תחולה למפרע עם החזקה כי תכליתה של חקיקה להשיג תוצאות צודקות" (ר' גם: עע"ם 1280/10 מעונות מכבי נ' עיריית רמת גן, (18.3.2012); עע"ם 4551/08 הנ"ל; ע"א 4452/00 הנ"ל; ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 451 (2000); ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4) 769, 789). 16. ניסיון הנתבע להסתמך על ע"א 4452/00 הנ"ל בתימוכין בגישתו לעניין הפסול שבחיוב רטרואקטיבי, אינו צולח נוכח החלת החריגים שנקבעו דשם על עניינו המתברר מלפניי. לא בכדי נמנע הנתבע מהרחבת טיעוניו לעניין זה והסתפק באמירה חוזרת בסיכומיו, לפיה התובעת הפנתה כלפיו חיוב רטרואקטיבי. 17. ככל שסבר הנתבע כי הנכס אינו בר שימוש מבחינה אובקייטיבית, היה עליו להגיש הודעה בכתב לתובעת, על מנת שלא יחוייב בתשלומי חובה. לפי הוראות סעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "פקודת העיריות") מגדיר "בנין", כ: "כל מבנה שבתחום התובעת, או חלק ממנו...". סעיף 330 לפקודת העיריות, קובע כך: "נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן פרעונם לפני מסירת ההודעה". על בניין שבנייתו טרם הסתיימה, כל עוד הוא אינו בשימוש ואינו ראוי לשימוש, לא מוטלת ארנונה כללית (ר' תקנה 12 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993; ספרם של ה. רוסטוביץ, פ. גלעד, מ. וקנין ונ. לב ארנונה עירונית ספר ראשון 322 ואילך (רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים (2001); בר"ם 5711/06, בר"ם 7261/07, בר"ם 10313/07 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עירית תל-אביב יפו ואח', (30.12.2009)). אמנם, לא נסתרה טענת הנתבע כי הנכס לא חובר לרשת החשמל ולא התקבל בגינו טופס 4. אולם, לא שוכנעתי כי בהעדר אלו, נמנעה מהנתבע היכולת לעשות שימוש בנכס לצרכי מגורים ואין בהם כדי להביא לפטור מובנה מחיוב בתשלומי ארנונה, משהם אינם עולים כדי: "חדלונו המעשי של הנכס, עד כדי רמה של אפשרות ממשית להריסתו" (ר' סעיף 330 לפקודת העיריות; בר"ם 5711/06; עמ"נ (חיפה) 410/04 מלק נ' מנהל הארנונה של עיריית חדרה, תק- מח 2005 (2), (2005); בר"ם 7261/07, בר"ם 10313/07 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עירית תל-אביב יפו ואח', (30.12.2009)). 18. לא נסתרה חזקת תקינות המעשה המנהלי והתובעת לא נשאלה כלל בנושא חלוף המועדים מאז מתן פסק הדין בהליך האחר ועד לפניתה הראשונה לנתבע (ר' פרו' עמ' 12 שו' 29-32; עמ' 13 שו' 1-16). לפיכך, לא זקפתי לחובתה נתון זה בהערכת המשקל שיש לייחס לראיותיה. חלוף הזמן נזקף דווקא לחובת הנתבע, שהסתיר מידיעת התובעת את השימוש שעשה בנכס. 19. התובעת הוכיחה די על פני מאזן ההסתברויות האזרחי, כי בעיקר התקופה הרלוונטית היה הנכס ראוי לשימוש לצרכי מגורים וזה השימוש שנעשה בו על ידי הנתבע שלא בידיעתה. הוגש ת/1 - דיווח מאת מפקח ממנהל מקרקעי ישראל - מר עמיר גילת, אודות ביקור שערך בנכס מיום 31.12.2003. במסגרת ביקורו, מצא מר גילת כי הנכס מאוכלס. לא נזקף לחובת התובעת מועד עריכת ביקור זה, בהשוואה למועד הדרישה הראשונה מטעמה. התובעת אינה קשורה בעבותות למנהל מקרקעי ישראל וידיעתו של זה אינה משקפת בהכרח את ידיעתה שלה. מר גילת העיד כי ביקר בנכס: "הרבה פעמים" וכי בדקו גם על פי נתונים של "גוש חלקה". ייחסתי לעדותו משקל משמעותי, היא מתיישבת עם ת/1 - המסמך שערך בזמן אמת ולא עלתה ממנה סתירה ממשית. כשהוצג לפני העד נ/2 - התמונות שטוען הנתבע כי מתעדות את הנכס, העיד כי: "בלוקים זה לא סימן. הרבה בתים בלוד אוכלוסו גם בלי טיח, שאני ראיתי" והוסיף כי ציין במסגרת ת/1 שהנכס "מאוכלס" כי ככל הנראה ראה כי הנכס מאוכלס, משמע: "אנשים גרים במקום, שלנים בו, חיים במקום". כן העיד כי מצא שהנכס מאוכלס על סמך דברים שראה "מהשטח" (ר' פרו' עמ' 36 שו' 16, עמ' 37 שו' 5-11, 14-16). אימצתי את גרסתו של העד התואמת את גרסת הנתבע עצמו בהליך האחר. דחיתי את ניסיונו של הנתבע להסתמך על ספקנות העד לעניין הבחנתו במאן דהוא ספציפי בנכס. אין צורך בהבחנה מפורשת שכזו, על מנת שיוכל העד לגבש קליטת חושיו לעניין מגורים בנכס (ר' פרו' עמ' 36 שו' 21-26). 20. ניסיונות הנתבע למצוא פגמים בעדותה של הגב' סלע-פרץ אשר לאכלוס הנכס, נסוגים כנגד שלל גרסאותיו שלו בנושא. איני שותף למסקנת ב"כ הנתבע, לפיה הגב' סלע-פרץ "שיקרה במצח נחושה" בטענתה שהיא מכירה את הנכס ואף הייתה בו. העדה הבהירה די את ההבחנה לעניין ביקורה במקום לאחר שנהרס הנכס, להבדיל מביקור בנכס עצמו (ר' פרו' עמ' 9 שו' 16-17; עמ' 10 שו' 19-29; נ/1). הגב' סלע-פרץ העידה כי התביעה מסתמכת על ביקורי פקחי התובעת והוסיפה הפניה להגשת השגה מטעם הנתבע בשנת 2008 שנדחתה ולהליך האחר (ר' פרו' עמ' 9 שו' 20-23; עמ' 14 שו' 21-27; נספחים ג', ד' וה' לתצהיר התובעת). דחיתי את מבוקשה של התובעת, להסתמך על הנחת הגב' סלע-פרץ ולעתור לגביית חיובי ארנונה מהנתבע מיום 1.1.2003. מועד זה התבסס על סברה שלא הוכחה כי בניית הנכס שהחלה ביום 20.5.2002, הסתיימה ביום 1.1.2003 (ר' פרו' עמ' 11 שו' 29-30; עמ' 12 שו' 1-18). אין מלפניי ראיה ישירה לעניין מועד תחילת השימוש שעשה הנתבע בנכס, לבד ממועד הגשת כתב האישום בהליך האחר המתייחס לשימוש זה. לפיכך ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח לפניי את עילת התביעה בתקופות שבין 1.1.2003 לבין 14.4.2003, ראיתי לנכון לילך כברת דרך לקראת הנתבע ולהחיל חיוב הארנונה כלפיו ממועד הגשת כתב האישום בהליך האחר - 14.4.2003 - כמופיע בכותרתו. דחיתי את נסיונות הנתבע לשוות לנכס כתובת אחרת מזו שצוינה בכתב התביעה. גם ההליך האחר נסוב על אותה כתובת כהפנית התובעת, תוך התייחסות לגוש,חלקה וגודל. הדברים תואמים גם את ת/1 ולא הוצגה לפניי כל אסמכתה אחרת לתשלום חיובי ארנונה מאת הנתבע בגין נכס אחר (ר' ת/1; נספח ב' לתצהיר התובעת; פרו' עמ' 10 שו' 16-27; עמ' 11 שו' 11-23). 21. הנתבע נשאל אשר לדבריו בהליך האחר והשיב תשובה מתחמקת אותה דחיתי, כי אינו מכיר הליך זה וכדבריו: "לא יודע". כשעומת עם הודייתו בנוסח כתב האישום בהליך האחר ובכללו דבר שימושו בנכס, השיב כי: "קודם כל הבית שלי לא גמור לבנייה. אין לו דלתות, הוא לא מחולק, איך אני אגור בו?" וכן "...בחיים שלי לא גרתי בבית הזה" (ר' פרו' עמ' 30 שו' 3-7, 25-27). בנוסף, גם עדות הנתבע, לפיה הוא: "יושב על האדמה הזו 43 שנה, נולדתי שם..." וכי הוא לא התגורר בנכס מאחר ש: "לא היה גמור" וכי: "זה האמת שלי. אולי אחרים היו גרים בבתים, אני לא הייתי גר" - לא נתמכה בראיות (ר' פרו' עמ' 31 שו' 15-18, שו' 31). הנתבע טען כי יוצג על ידי עורך דין בהליך האחר וביקש להסביר את הסתירה הפנימית בגרסאותיו, בכך שבא כוחו: "רצה מהשופט רחמנות אז אומר גרים בבתים". כן הוסיף כי בא כוחו הטעה את בית המשפט בהליך האחר (ר' פרו' עמ' 30 שו' 30-31; עמ' 31 שו' 7-11, 25-27). מבוקשו של הנתבע לאחוז בחבל העובדות בשני קצותיו נדחה בזאת. טיעוניו בעדותו לפניי ובמסגרת התצהיר בבקשת רשות להתגונן עומדים בסתירה עובדתית חזיתית לטיעוניו בהליך האחר ובנסיבות אלו, ניתן לדמות את הנתבע: "...ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי המשפט" (ר' רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)). הילוכו החופשי של הנתבע בעובדות ההליכים המשפטיים השונים בהם הוא מעורב, פוגע בטוהר ההליך המשפטי, באמון הציבור במערכת המשפט ויש במעשיו משום ניצול לרעה של ההליכים המתנהליים בבית המשפט. ודברים בלשון אומרם: "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצול לרעה של בתי המשפט" (ר' רע"א 4224/04 לעיל). לאור אלו, מצאתי לנכון להחיל בעניינו של הנתבע השתק שיפוטי נכחו יש לקבוע כי הנתבע מושתק מלטעון מלפניי שלא התגורר בנכס. 22. טענותיו הסותרות של הנתבע אשר למהלכיו טרם הגשת התביעה, נותרו אף הן ללא הסבר סביר והן מהוות תימוכין נוסף בעמדת התובעת. מטענות הנתבע עולה כי הופנתה כלפיו פנייה מאת התובעת בנושא התביעה למצער, ביום 31.12.2007. בעדותו לפניי, הכחיש הנתבע השגה נחזית שהגיש באמצעות בא כוחו, כעולה מנספח ו' לתצהיר התובעת ולא יסף. גרסתו זו מנוגדת למספר תעודת זהותו המתנוסס על גבי נספח זה (ר' סעיף 11 לתצהיר הראשון שהגיש הנתבע בבקשת הרשות להגן; פרו' עמ' 29 שו' 7-32)). הסתירות הפנימיות האמיתיות בגרסת הנתבע שלא יושבו, בחירתו בנוחות "הישיבה על הגדר" בהציגו מצגים שונים ביחס לנכס בתאימות למטרותיו וניצולו את תצורת הנכס לשם כך - נזקפים לחובת הנתבע בהערכת המשקל שיש לייחס לראיותיו ומהווים מסד להחלת חיוב רטרואקטיבי בעניינו. 23. גם עדי הנתבע הנוספים לא שפכו אור מתבקש על המחלוקת. העדים לא יכלו לספק הסבר מניח את הדעת להמצאות הנתבע בנכס ולמהלכי הכנסת אורחים בהם נקט דווקא במקום זה. מר מורד נסיר העיד כי היה בנכס פעמים רבות וכי: "לפעמים היו בחוץ ומדליקים מדורה, לשתות קפה ודברים כאלה. הייתי יושב איתן, הם לא גרו... היו יושבים ושותים קפה". עסקינן בעד מעוניין בתוצאות המשפט נוכח קרבתו לנתבע וגם ניסיונו להבהיר את מנהגי האירוח השונים, לא צלח בהבהרת בחירת הנכס כמיקום קבוע של אותו אירוח וכדבריו: "אתה יודע מה זה בדואים? היית פעם בלוד פעם? אני מסביר לך שתבין את המנטליות. הרבה פעמים יושבים בחוץ ומדליקים מדורה, באים חברים ושכנים ושותים קפה. זה לא חייה להיות מתחת לבית, גם 50 או מטר לפני הכביש" (ר' פר' עמ' 21 שו' 20-23, שו' 29-31). גם לעדותו של מר זאב אוריאל, לא ייחסתי משקל ראייתי רב. העד שימש כחבר מועצה בעירית התובעת, ראה את הנכס רק סמוך להריסתו וטרם שנת 2007 כלל לא נכנס לתוכו. מסקנותיו כי לא התגוררו בנכס נשענות על פי השמועה, מבוססות על תחושות ולא ראיתי כיצד ניתן לבסס על סמכן ממצא כזה או אחר לזכות הנתבע (ר' פרו' עמ' 26 שו' 7-12, 19- 31; עמ' 27 שו' 4-5). סוף דבר 24. שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי והוכיחה כי הנכס היה בשימוש הנתבע לשם מגורי משפחתו בעיקר התקופה הרלוונטית. התנהלותו הפסולה של הנתבע שומטת את בסיס טענותיו ובנסיבותיו הייחודיות של העניין, קבעתי כי לא חלה בעניינו החזקה כנגד החלה למפרע של תשלומי החובה נשוא התובענה. הנתבע ישלם לתובעת את חיובי הארנונה החל מיום 14.4.2003 ועד ליום 31.12.2007. התובעת תעביר פסיקתה תואמת לחתימתי בתוך 3 ימים. הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסכום כולל של 10,000 ₪. זכות ערעור כדין. רטרואקטיביותארנונה