כתוצאה מתאונת דרכים נפגע התובע בצווארו מ"צליפת שוט" סבל מאובדן הכרה לזמן קצר, הקאות וכאבי ראש. הנתבעות מודות בכיסוי הביטוחי עפ"י החוק ולפיכך גם בחבות. הצדדים חלוקים באשר לגובה הנזק. הנכות הרפואית: 6. התובע נבדק ע"י אורטופד מומחה פרופסור משה סלעי, אשר מצא בבדיקתו בין השאר כי בעמוד שדרה צווארי קיימת הגבלה קשה בתנועת הצוואר וישור לימין אך "ללא דיפורמציה או סטיית ציר. כוח גס ועדין החזרים ותחושה שמורים ושווים בגפיים עליונות" בעמוד השדרה המותני תנועות מלאות בכל טווחי התנועה וגם כן ללא דפורמציה עם סטיית ציר וכוח גס ועדין החזרים שמורים ושווים. 7. בהסתמך על קובץ תקנות המל"ל העריך המומחה את דרגת נכותה בשיעור כדלקמן: 5% בגין הפגיעה בצוואר לפי סעיף 37 (5) א' לתקנות הביטוח הלאומי מתוכם מצא לנכון לנכות 1% בגין מצב קודם ולחלק את הנכות בין שתי התאונות באופן שווה, קרי 2% לכל תאונה. ב"כ הצדדים בחרו שלא לשלוח למומחה שאלות הבהרה. יתר על כן הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה הרפואי בחקירה נגדית על חוות דעתו, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר. המומחה הרפואי אשר בדק את התובע, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה. 8. בית המשפט עמד על מעמדו של המומחה בבר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד: "למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות נטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט". וכן ברע"א 1858/08 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' גלית אמויאל ( 9.7.08): "מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט הוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: תקנות המומחים), שהותקנו בעקבות תיקון 5 לחוק הפיצויים. מגמת המחוקק ומחוקק המשנה היתה לאפשר לצדדים ולבית המשפט להסתמך על חוות דעת של גורם עצמאי ואובייקטיבי, במקום גורם, שיש חשש להיותו מוטה (ראו: א' ריבלין, תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים 561 (תשנ"ט) (להלן: ריבלין). כחלק מכך, נקבעו בתקנות הפיצויים הוראות הנועדות להבטיח את קיומו של שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי של המומחה מטעם בית המשפט". 9. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה. יוצא אפוא כי נגרמה לתובע נכות משוקללת בשיעור 4% כתוצאה מן התאונות (2% בגין כל תאונה) הנכות התפקודית: נכות תפקודית אל מול נכות רפואית 10. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית. בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב (3) 589, (12.10.78) נפסק: "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו". בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג (1) 137 (16.3.89) נפסק: "אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שנים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן." 11. בענייננו נטושה המחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה, אם בכלל. 12. לטענת התובע נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותה הרפואית ומגיעה לכדי 10%. התובע מתאר את קשייו, לשיטתו נאלץ לסגור את גן הילדים ולא הצליח במגבלותיו לעבוד בעבודות אחרות אלא לפרקי זמן קצרים. 13. מנגד טוענות הנתבעות כי לתובע לא נגרמה נכות תפקודית נוכח הנכות הרפואית הקלה ולאור עבודתו לאחר סגירת הגן. 14. באשר לנכות האורטופדית, אכן הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה 25.7.10 פסקה 8), אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות. 15. אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים ניהל התובע והפעיל, יחד עם רעייתו, גן ילדים. זה היה מקום עבודתו ומקור פרנסתו (ופרנסתה). לאחר התאונה הראשונה המשיך התובע בעבודתו ורק מספר חודשים לאחר התאונה השניה נסגר הגן. לא הוכח מה היה תפקידו של התובע בהפעלת הגן ומעדותו עולה כי עבד בעבודות שונות לסירוגין לאחר סגירת הגן. לא הוצגו תלושי שכר או נתונים אחרים אשר יכולים ללמד על תקופות עבודתו, מספר שעות עבודה ביום או מספר ימי עבודה בחודש. שכרו של התובע בעבודות ה"מזדמנות" לא הוכח. אך אפילו לשיטתו, השביח את שכרו באופן ניכר. אשר לתפקידו הכללי נטען כי גם בסמוך לתאונות וגם לאחריהן נזקק לעזרתה של רעייתו. דא עקא והגב' אגם נפגעה אף היא באחת התאונות ולה נשארה נכות בשיעור של 10%, כלומר פי חמש מנכות התובע ואף על פיהן נטען כי היא זו שעזרה לתובע. הן התובע והן רעייתו לא נתנו הסברים מניחים את הדעת. לפיכך, לנוכח הנכות הנמוכה והקלה שאינה בהכרח מגיעה כדי פגיעה בתפקודיות "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות,אצל אדם מהיישוב.."(קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191) ובהתחשב בעבודת התובע, בהעדר נתונים מתחייבים ובהגזמת התובע בתארו את הגבלותיו, אני מוצא כי לא נגרמה לתובע נכות תפקודית. הפסד השתכרות לעבר: 16. כאמור לעיל עבד התובע כמפעיל גן ילדים. מהודעה על שומת מס הכנסה לשנת 2008 שצורפה לתחשיב הנזק עולה כי שכרו החודשי של התובע עמד על סך של 502.333 ש"ח בלבד (שכר שנתי משותף לו ולרעייתו בסך של 14,216 ₪). ראיות באשר לשכרו בשנים קודמות לא הוגשו. "… כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." (כב' השופטת הדסה בן-עתו בע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 וכן ראה עוד בע"א 55/89 קופל נ' טלקאר חברה בע"מ מפי כב' השופט מלץ). ראה גם י.קדמי "על הראיות" חלק שלישי עמ' 1649 : " ...דין ההימנעות כדין בכך שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה והלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל דין. במצב דברים זה רשאי היה ביהמ"ש מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל הדין משקל ראייתי לחובתו." ב"כ התובע טען כי יש להתייחס לשכר הממוצע במשק או ל-80% ממנו או לכל הפחות לשכר המינימום במשק. ודוק; התובע אמנם השתחרר משירות קבע בצבא הגנה לישראל, אך שנים רבות לפני הפעלת הגן וגם הגן הופעל במשך כ-13 שנה. אין הדבר דומה לאדם צעיר בן 20 או 21 שהחל את דרכו התעסוקתית. זאת ועוד, אף לטענת התובע לאחר שחררו משירות קבע השתכר שכר נמוך יותר אשר "לא שיקף כלל וכלל את יכולתיי הרבות...." (סעיף 7 לתצהירו). בהעדר ראיות, שהיו בחזקת התובע, לא ניתן אלא להידרש לשכרו שהוכח - 592 ₪ לחודש. העדר הראיות אף מצביע על כך ששכרו של התובע היה למצער אף נמוך מכך ולא מן הנמנע שבשל כך נסגר גן הילדים ולא בשל התאונות שארעו לתובע. מומחה ביהמ"ש קבע בחוות דעתו תקופות אי כושר בנות 3-4 שבועות אחרי כל תאונה ו- 50% ל-2-3 שבועות נוספים. ברם, לא הוכח כי התובע לא עבד בתקופות אלה וכי מספר ילדי הגן קטן באותה תקופה, משמע, שההכנסות פחתו. לא הוכח כי נשכרו שירותיו של מאן דהוא למלא את מקומו של התובע בגן, לכן סביר להניח שהגן המשיך בפעילותו כמקודם בתקופת אי הכושר. אשר על פי כן אפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 1,000 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: 17. היות ולא נגרמה נכות תפקודית והתובע השביח את שכרו לאחר סגירת הגן (שכר שהגיע עד לסך של 3,500 ₪ לעומת 592 ₪) - לא ייפסק פיצוי . הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה 18. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע: "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו." לא צורפו קבלות כלשהן, למעט אותה קבלה אשר הפנה אליה ב"כ התובע ממכון דימות. אלא מאי? הקבלה מתייחסת לאשת התובע. 19. בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק. על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' 5.2.95). וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)". למותר לציין כי אמנם הוצגו הפניות לטיפולים, אך לא אסמכתאות לקבלת הטיפולים. לפיכך לא מצאתי לפסוק פיצוי בראש נזק זה. עזרת צד ג' בעבר ולעתיד 20. כפי שצוין לעיל לטענת התובע ורעיתו לגבי העזקה שהיא מושיטה לו נראית לכל הפחות תמוהה נוכח שיעורי הנכות. התובע ורעייתו אף לא הצליחו להסביר את טענתם, או בדברי התובע. "הייתה עזרה הדדית, אני לא סופר במספרים, גם בני משפחה עזרו" (בעמוד + שורה 25 לפרוטוקול הדיון מיום 18.11.13). "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ''אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90). ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי ( 8.12.05) . אשר לעתיד, התובע הבהיר כי העזרה ניתנה עד למועד החתימה על התצהיר. בנסיבות העניין איני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בראש נזק זה. כאב וסבל: 21. בהתאם לתקנה 2 (א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו ממוני) התשל"ו 1976, ובהתאם ל- 4% נכות רפואית , בגיל התובע זכאי התובע לפיצוי בסך 5,614 ₪. סוף דבר 22. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע בחלקים שווים את הסך של 6,614 ₪ ובמעוגל 7,000 ש"ח. 23. הנתבעות יישאו בחלקים שווים בתשלום האגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ. 24. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבלו את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. תאונת דרכיםצליפת שוט (תאונת דרכים)