פסק דין לחייב את הנתבע בתשלום חובות ארנונה כללית, שירותי שמירה, מים וביוב, עבור נכס ברחוב פינסקר 36 בעיר לוד (להלן: "הנכס"). 2. לטענת התובעת, הנתבע מחזיק בנכס, או בעל הזיקה הקרובה ביותר לו ועל אף דרישות תשלום שוטפות ומכתבי התראה שנשלחו לו, הוא לא שילם את חובותיו בגינו. סכום התביעה נאמד ב- 86,290 ₪. 3. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה, הואיל והחוב נשוא התובענה אינו תואם את עובדת העדר מגוריו בנכס מזה למעלה מ- 14 שנה. הנתבע מפנה כי בנכס מחזיק אחיו - מר סאלם אבו אומטיר (להלן: "סאלם"), שפנה לתובעת בבקשה כי תכיר בנסיבות רפואיות מיוחדות הקשורות בו ובבני משפחתו, לשם הנחה המגיעה לו כדין. לטענת הנתבע, התובעת סירבה להכיר במצבו של סאלם ולא עדכנה ברישומיה את זהות המחזיק בנכס, על אף מודעותה לפנייתו. הנתבע הוסיף כי התובעת נוהגת בו שלא כדין, שעה שגובה חיובי ארנונה רק מחלק מתושבי העיר ומתעלמת מטענותיו. הנתבע הפנה לסכומים מופרזים ובלתי מוסברים כטענתו בגדר התובענה וטען כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה החל עליה. כדוגמא, התייחס הנתבע, בין היתר, לסכום של 2,222.90 ₪ שנזקף לחובתו ביום 31.12.2002 וגדל כדי 4,742.40 ₪ ביום 7.3.10. הנתבע הדגיש כי מכתב ההתראה שצורף לכתב התביעה אינו חתום, אינו כולל אישור מסירה והוא נשלח כחודש וחצי לפני הגשת התובענה. לטענתו, גם אם נשלחו מכתבי התראה ביחס לנכס, הם לא התקבלו על ידו משאינו מתגורר בו. 4. התובעת תמכה טענותיה בתצהיר מטעם מנהלת הארנונה הגב' רקפת סלע-פרץ שהאמור בו נסמך בעיקרו על המידע המצוי בתיק הנכס. עוד הגישה התובעת את תצהיר המודד מטעמה, בהקשר לסירוב שנותר לא ברור מטעם הנתבע, לאפשר הכנסת מודד לנכס, חרף החלטותי מהימים 3.6.13, 10.6.13, 19.6.13, 23.6.13. 5. בדיון שנערך לפניי העידו הגב' סלע-פרץ מטעם התובעת ומטעם הנתבע, הוא עצמו ומר סלים אבו אמטיר - אחיו האחר (להלן: "סלים"). דיון והכרעה 6. כעת, אני נדרש להכרעה בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים, האם החיובים נשוא התובענה או חלקם נופלים מחוץ לגדרה של תקופת ההתישנות; האם הנתבע אינו המחזיק בנכס והאם נפל פגם בפרטי החיוב שהופנה כלפיו. 7. התרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, מאותות האמת שנגלו במהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין. שוכנעתי כי ראוי לקבל את התובענה על כל מרכיביה ולדחות את טענות הנתבע. קבעתי כי הנתבע הוא המחזיק בנכס לאחר שכשל בהוכחה אחרת. מצאתי כי טענותיו הקשורות בסיווג או גודל הנכס אינן בסמכותי וגם אם ביקשתי לבחון גבולותיה, נוכח הטענות שהעלה לפרוטוקול הדיון, הוא נמנע ממתן אפשרות למודד מטעם התובעת לבצע מדידה בנכס והתנהגותו נזקפת לחובתו בהערכת משקלן ומהימנותן של טענותיו. התרשמתי כי הנתבע נמנע, לאורך שנים רבות, מלשלם את תשלומי החובה לתובעת ביחס לנכס ומלפעול בזמן אמת בתאימות לטענות המלאכותיות אותן הוא משמיע כעת. העדפתי את גרסת התובעת על פני זו של הנתבע, שלא נתמכה בראיות ובראייה אובייקטיבית של מכלול נסיבות ההתרחשות. על אף העדות היחידה מטעם התובעת בעיקרה של מחלוקת, לא נסתרה גרסתה של גב' סלע-פרץ, לפיה הנתבע הוא המחזיק בנכס מבלי שישלם את תשלומי החובה בגינו. לא נתתי אמון בגרסאות הנתבע רוויות הסתירות, שנותרו ללא הסבר סביר כמתבקש. הנתבע חדל מהצגת ראיות בתימוכין בגרסאותיו בדמות "איני מחזיק" בנכס, גודלו של הנכס, ההנחה המגיעה בחיובו בשל החזקתו הנטענת על ידי סאלם ופגמים בתחשיבי התובעת. 8. לעניין טענות הנתבע להתיישנות החוב נשוא התובענה, חובותיו לתובעת שבגדרה מצויים בגדר השנים שבתקופת ההתיישנות, כהבהרת גב' סלע פרץ בסעיפים 4-7 לתצהירה, על הטבלה שערכה. הפניות אלו לא נסתרו ודחיתי את טענות הנתבע בהקשר זה. 9. הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית), תשל"ו -1976 (להלן: "חוק הערר"), מסדירות את סוגיית ההשגה על חיוב בתשלום ארנונה כללית, כך: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: ... (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; ..." יפים לעניין זה הדברים כפי שהובאו ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (3.6.08), בזו הלשון: "סעיף 3(א) לחוק הערר מסדיר את הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה שההשגה בגינן הינה בסמכותו של מנהל הארנונה... סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד... שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת "אינני מחזיק בנכס" ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א)... נראה, אם כך, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת "איני מחזיק בנכס", גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד". 10. מכאן כי יריעת המחלוקת בין הצדדים ממוקדת מאליה בסוגיית מיהות המחזיק בנכס ופג כוחו של הנתבע להרחיבה למחוזות אחרים שאינם בסמכותי. בניגוד לטענות הנתבע כי אינו המחזיק בנכס, התובעת תמכה הפניית דרישותיה ותביעתה אליו דווקא, ברישומיה, כפי נספח ה' לתצהירה - חוזה שכירות מגורים בין עמידר לבין הנתבע וסלים (להלן: "חוזה השכירות") וכפי תדפיס ממרשם האוכלוסין, בו מופיע הנתבע כמי שכתובתו ככתובת הנכס (ר' נספח ו' לתצהיר התובעת; פרו' עמ' 6 שו' 6, 22; סעיף 4 לתצהיר התובעת). 11. הנתבע טען כי פנה לתובעת ושטח טענותיו בפניה (ר' ס' 1-2 לתצהיר התובע, תצהירו של סלים), אך הוא לא יכל למקם עצמו בכתובת מגורים חלופית מפורשת. כדבריו לפרוטוקול הדיון, הוא מתגורר בכתובת אחרת: "שכונת רמת אשכול" אצל בנו, אך אינו זוכר את מספר הבית וכן טען כי מתגורר לסירוגין אצל ילדיו בכתובות שונות. הנתבע הסביר את רישומי משרד הפנים כמבוקשו לשמר את הנכס בגדר דיירות מוגנת ולדבריו, הוא: "לא ישנה את הכתובת כי הדיירות המוגנת תלך. אני מאוד מצטער. זה קניין של אבא ואנו נשמור עליה. אני באתי לשלם" (ר' פרו' עמ' 14 שו' 13-21; עמ' 16 שו' 19-28; עמ' 17 שו' 5-6). 12. נספח ה' לתצהירי התובעת מפרט את שוכרי הנכס - הנתבע וסלים. גב' רקפת העידה בדבר הסיבה שלאחיו של הנתבע, לא נשלחו דרישות תשלום, כך: "אני משערת שהסיבה שלא הכניסו את סאלים, האח היא שלא היו מספיק תווים להכניס גם את האח השני. הוא ידע מרגע החיוב שהוא מחויב, שם המשלם זה הוא עצמו בלבד והוא לא הגיש אף פעם בשום שנה מאז השגה" (ר' פרו' עמ' 13 שו' 1-3). כבר כעת אציין, כי הגב' סלע-פרץ נשאלה לעניין סלים המופיע בהסכם השכירות, להבדיל מסאלם כמשתקף בשוגג בפרוטוקול הדיון. 13. הנתבע לא הכחיש את חוזה השכירות ואישר בעדותו כי הוא רשום כמחזיק הנכס ביחד עם אחיו ואביו ועוד הוסיף כי הנכס אכן רשום על שמו למצער כפי ידיעתו בשנים 2003-2004 ובזו הלשון: "יש חוזה. בטח שידעתי. אני לא אשקר פה" (ר' פרו' עמ' 14 שו' 27-29; עמ' 15 שו' 14-19). 14. הנתבע העיד כי לא מסר הודעה שאינו גר בנכס כיוון ש: "איך אני יכול לבוא ולשבת במשרדים פעם, פעמיים שלוש ואני אומר שהנכה גר שם ושיעזרו. איך אני יכול לשקר לבית המשפט שאני לא בחוזה? פחדנו שיקרה לו משהו אז הזכויות של הדייר מוגן ילכו". לגרסתו, סאלם המחזיק בנכס עם שלושת ילדיו, לא יכל למסור עדות מפאת מצבו הרפואי (ר' פרו' עמ' 16 שו' 6-8; עמ' 17 שו' 7-13). 15. הימנעות הנתבע מהבאת סאלם לשמיעת עדותו, פועלת לחובתו ביצירת הנחה שלא נסתרה, כי דבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה בה דוגלת התביעה (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4), 595 , 602-603 (1990)). לא הונחה לפניי כל ראייה או בקשה הקשורה במצבו של סאלם שמונעת ממנו הגעה לעדות לפניי, או נקיטה באמצעים אחרים לגביית עדותו. 16. סלים העיד לפניי כגרסת הנתבע, אך לא ייחסתי משקל ממשי לעדותו. ניכרה המגמתיות שבדבריו כעד מעוניין בתוצאות המשפט, כמי ששמו מופיע על הסכם השכירות וזכרונו לא הגיע אף כדי זהות המחזיק בנכס לפני סאלם. 17. הנתבע לא פעל במסלולי ההשגה הקבועים בחוק הערר ולא פנה לתובעת בכל הודעה על חדילת החזקתו בנכס. אין בטענת הנתבע בהקשר זה, לפיה: "היא לא רצתה לשבת אתנו בכלל, היא רדפה אחרינו שנשלם ברדיפה... היא לא רצתה לשבת איתי ולשמוע אותי" - כדי למלא אחר חובתו זו. הנתבע נשאל אם מסר לתובעת הודעה על כך שאינו מחזיק בנכס, לבד מטענותיו לפניות בעל- פה והשיב כי: "איך אני יכול לבוא ולשבת במשרדים פעם, פעמיים, שלוש ואני אומר שהנכה גר שם ושיעזרו. איך אני יכול לשקר לבית המשפט שאני לא בחוזה? פחדנו שיקרה לו משהו אז הזכויות של הדייר מוגן ילכו". לשאלת ב"כ התובעת מדוע לא שלח בכתב הודעה לתובעת השיב: "לא שלחתי" (ר' פרו' עמ' 15 שו' 7-18, 30-32; עמ' 16 שו' 1-10). 18. על פי הוראות סעיפים 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תשכ"ד - 1964 (להלן: "הפקודה"), על המחזיק בנכס, בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, חלה החובה לשאת בתשלומי הארנונה. על מחזיק בנכס מוטלת החובה להודיע לתובעת בכתב על חדילתו מהחזקת הנכס, כתנאי לפקיעת חבותו בתשלום ארנונה עתידי. לא הוכח כי הגיע לתובעת מידע כלשהו בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס. 19. אף שהנתבע העיד כי הוא רשום כמחזיק בנכס מטעמים הקשורים בדיירות מוגנת, לא הוצגה לפניי כל ראייה למקום מגוריו האחר ודבריו לפיהם הוא מתגורר בבתי ילדיו, לא נתמכו בדבריהם שלהם. זיקתו לנכס קונקרטית ואף צבעיה האחרים הקשורים בדיירות מוגנת, כגרסתו, אינם מנתקים בינו לבין חובתו לשאת בתשלומי החובה בגין הנכס, ככל שסאלם אינו עושה זאת. 20. אשר לגודל הנכס, הנתבע טען לראשונה לפרוטוקול היון כי גודלו- 60 מ"ר, בניגוד להפניית התובעת ל - 264 מ"ר בנספח א' לתצהירה. נוכח הפרש עצום זה בעמדות הצדדים ובמבוקשי למצות את הירידה לחקר האמת, אפשרתי לנתבע לפרוט אמירותיו אלי ראייה ולפנים משורת הדין, להציג נתוני מדידה בנושא. הנתבע נמנע מכך, הסברו להימנעותו אינו סביר והוא והותיר את דבריו כמן הפה אל החוץ. מעדותה של הגב' סלע-פרץ עולה כי חיובי הנכס תואמים לנתוני מדידתו בפועל ולנתוני מחזיק הנכס בספרי התובעת, חוזה השכירות ומשרד הפנים (ר' פרו' עמ' 9 שו' 21; עמ' 12 שו' 23-24; נספחים א' ה' ו - ו' לתצהיר התובעת). גם סלים העיד כי גודל הנכס הוא "כמעט" שניים וחצי חדרים בגודל של כ - 60 מ"ר. כשהוצג לפניו שרטוט הנכס בנספח א' לתצהיר התובעת, טען כי: "זה לא הנכס" (ר' פרו' עמ' 17 שו' 24-26, עמ' 18 שו' 9-10, עמ' 18 שו' 14-15). גם טענה זו לא גובתה בראייה אובייקטיבית אחרת ולא הונח לפניי תימוכין מתבקש בעדויות הנתבע. כעולה מגרסת המודד שלא נסתרה, הוצג לפניו רק חלק ממתחם הנכס ולא ניתנה לו האפשרות למדוד את יתרתו (ר' תצהיר המודד). ב"כ הנתבע הפנה לנספח ה' לתצהיר התובעת, בו מתואר הנכס כדירה בת 2.5 חדרים (ר' פרו' עמ' 8 שו' 28-31). בכך אין סגי משיכול ונוספו תוספות שונות, אין התייחסות ל"מחסן" ו-"כניסה מקורה" ולא התאפשרה בחינה אחרת. 21. בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בטענות המבקש במסגרת בקשתו כנגד סיווג או גודל הנכס (ר' בג"צ 579/85 יקב הגליל גולד ובניו נ' המועצה המקומית טירת הכרמל, פ"ד מ(1) 607, 608-609 (1986); בר"ע (ת"א) 2676/03 עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ; ע"א (מרכז) 1386-05-10 עיריית כפר סבא נ' אופטיקנה האוטיסטור בע"מ (5.12.10)). אשר להפניית הנתבע בסיכומיו לרע"א נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.10), אך אציין כי שם נדונה שאלת התיישנות ונקבע כי טענה זו, יכולה להיטען גם מפי העותר. לא נדונה כלל אפשרות העלאת טענה בדבר סיווג או גודל נכס. לא מצאתי כי בעניינו של הנתבע התקיימו חריגים לעקיפת המסלול הדיוני המפורש שקבע המחוקק לבחינת סיווג וגודל הנכס (ר' ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481 (1997); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 493 (2000)). 22. התובעת הציגה לפניי את נספח א' לתצהירה - תשריט הנכס, לפיו גודלו הכולל הוא 264 מ"ר (מבנה מגורים בעל 221.79 מ"ר, כניסה מקורה בעלת 91 מ"ר ומחסן בעל 42.46 מ"ר). גם נתוני נספח זה לא נסתרו כלל ודחיתי את גישתו הכבושה של הנתבע, שלא הוכחה ובעטיו. 23. אשר לטענות הנתבע הקשורות בהנחה נדרשת נוכח מגורי סאלם בנכס, תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג-1993 (להלן: "התקנות") מסמיכות מועצה של רשות מקומית לקבוע הנחה בארנונה ובכפוף לתנאים קבועים. הוראות תקנה 4(א) לתקנות קובעת כי בקשת הנחה יש להגיש כשהיא חתומה על ידי המבקש שתומצא לרשות המקומית, לפי טופס 1 שבתוספת השנייה לרבות פרטים שנכללו בו לפי תקנה 19 וגזבר העירייה הוא הממונה על ביצוע מתן ההנחות מכוח הוראות תקנה 15 לתקנות. הכלל הוא כי חייב שלא הגיש בקשה להנחה, לא יוכל להלין על הרשות המקומית ולא ניתן להעלות לראשונה טענת פטור כטענת הגנה בבית המשפט (ר' ספרם של ה' רוסטוביץ', ואח' ארנונה עירונית כרך שני 1461, מהדורה חמישית, (2007)). בענייננו, לא הוכח כי הוגשה בקשה להנחה על ידי הנתבע או אחר בכתובים וכפי הוראות התקנות. 24. התובעת הנפיקה העתק מריכוז תדפיס חשבון חוב הנתבע בגין הנכס, כפי שמופיע בספריה (ר' נספח ב' לתצהיר התובעת להלן: "הפלט"). הנתבע טען לאי קבילות הפלט כ "רשומה מוסדית". סעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971 ( להלן: "פקודת הראיות") מגדיר "רשומה מוסדית", כך: "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך ע"י מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד" סעיף 36 לפקודת הראיות קובע, כי: "רשומה מוסדית תהא קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי אם נתקיימו כל אלה: (1) המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של הארוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) הייתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף כי - (4) (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (5) (ב) המוסד נוקט באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב." 25. מעדותה של גב' סלע-פרץ עולה, כי באוקטובר 2012 התובעת החליפה מערכת מחשוב והיתרות שהוצגו: "אלו יתרות במערכת המחשוב הישנה, הייתה הרבה יותר מיושנת ולא ניתן להעבירה במייל מישהו אחר וזו מערכת שאפשר להעבירה במייל" (ר' פרו' עמ' 7 שו' 7-10). העדה תארה כיצד אימתה את הנתונים שקבלה אף דרך עריכת הפלט כפרטי הנתבע, הנכס וגודלו. יש בדברים משום צליחת שני התנאים הראשונים בסעיף 36 לפקודת הראיות אשר להגדרת הפלט כ"רשומה מוסדית" (ר' פרו' עמ' 5 שו' 5-7, 19-25). אכן, קיים קושי בהוכחת קיומם של יתרת התנאים בסעיף 36 לפקודת הראיות, אך מצאתי כי הפלט מהווה ראיה לכאורה שלא נסתרה ודי בה כדי להוכיח את הסכומים המבוארים בכתב התביעה. 26. בנוסף, התובעת הפנתה לסעיף 318 לפקודה הקובע, כי: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". לתובעת עומדת חזקת התקינות המנהלית, לפיה פעלה באופן חוקי ותקין. הנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי הנתבע, שעליו להניח תשתית עובדתית לטענותיו (ר' עתמ (ת"א) 1791/08 מאייר נ' עירית נס ציונה (21.9.08)). הוראות סעיף 318 לפקודה מקימות חזקה כי הפלט משקף נכונה את תכנו. חזקה זו ניתנת לסתירה אך הנתבע לא סתרה ותהיותיו העמומות אשר לנתוניו לא נתמכו ולו בתחשיב אובייקטיבי אחר. יפים לענייניו של הנתבע הדברים כפי שנקבעו בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.8.2012), כך: "...הנתבע לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב. על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם". וכן: "ככל שנפחית ממשקלה הראייתי של הרשומה (כפלט בעניינו - א.י.), עדיין נותר בה די, במיוחד כך משלא הוצגה ראיה סותרת" (ר' ע"א 6076/97 מאירוביץ נ' מנהל מע"מ, נה (5) 417 (2001); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2) 773, 786 (2002); ספרם של ה' רוסטוביץ ואח' ארנונה עירונית הנ"ל עמ' 901-900). 27. מכל אלו, שוכנעתי כי הפלט מייצג נתונים אמינים כגישת התובעת ולא מצאתי בו כל פגם. סוף דבר 28. ראיות התובעת תומכות בסכום התובענה שנצבר בתקופת ההתיישנות. התנהלות הנתבע אל מול התובעת, במבוקשו לייצר לעצמו יתרון בזכויות דירות מוגנת, שומט טענותיו לעניין שיהוי במהלכי התובעת, גם נוכח נספח ז' לתצהיר התובעת, שוכנעתי כי התקיימו הליכי גבייה טרם הגשת התובענה ולא מצאתי ממש ביתרת טענות הנתבע הנדחות בזאת. 29. הנתבע ישלם לתובעת סכום של 86,290.10 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. 30. הנתבע ישא בהוצאות התובעת בסכום כולל של 12,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. לידיעת הצדדים. זכות ערעור כדין. ארנונה (חובות)חובארנונה