פתח דבר ערעור זה עוסק בשאלה האם יש קשר סיבתי בין מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער לבין שירותו הצבאי. ביום 4.3.10 דחה המשיב את תביעת המערער להכיר בו כנכה בעקבות השירות ועל בסיס חוות דעתה המקצועית של המומחית מטעמו, ד"ר לימור כהו איילון, קבע שאין קשר בין המחלה הנפשית של המערער לבין תנאי שירותו הצבאי . להלן כמה עובדות רלוונטיות הנתמכות במוצגים שהוגשו לוועדה: שירת בצה"ל בפלוגת הנדסה-צנחנים. הובא המערער למיון בביה"ח סורוקה עקב שינויים בהתנהגותו. מאחר ונמצא שאין סימני מסוכנות מיידית מצד המערער, הוא שוחרר בליווי הוריו לביתו. יום לאחר מכן (ביום 3.9.08) הוא שב ואושפז והפעם בכפייהלאחר שאובחן כסובל ממצב פסיכוטי. מאז אותו אישפוז ואילך היו למערער מספר אשפוזים על רקע נפשי. המערער הגיש תצהיר בן 9 עמודי פוליו שכלל 77 סעיפים: בתצהירו הוא תיאר את קשיי הטירונות. בסעיפים 21-23 טען ש"הטירונות היתה קשה, פיזית ונפשית. הייתי נתון בלחץ נפשי ופיזי רב במהלכה....הטירונות התאפיינה באימונים ותרגולים קשים. שעות שינה מועטות. מסעות מפרכים עם משקלים כבדים ביותר, מאמצים פיזיים, תנאי הגיינה ירודים. הסגל היה מאד קפדני וקשוח. הדרישות היו גבוהות וקשות" [על הטענה בדבר קושי נפשי ופיזי חזר המערער בסעיף 36 לתצהירו]. בסעיף 30 לתצהירו טען המערער שבגלל סבלו בטירונות החל לאבד ציוד אישי והוסיף "..והייתי חוטף צעקות מהצוות שלי. התחילו לכנות אותי 'שוקיסט'...וחטפתי עונשים כבדים מהסגל....חטפתי צעקות מחבריי לצוות מספר לא מבוטל של פעמים, ונענשתי ע"י הסגל הפיקודי בעונשים כגון ריתוק לבסיס במשך מספר שבתות, וזאת עקב אובדן ו/או אי השגחה על ציוד אישי". בכמה סעיפים בתצהירו, תיאר המערער מצבים שבהם סבל מפחד וחרדה: בסעיף 34 לתצהירו טען ש"הסיפורים שהועברו בתדריכים לגבי האלימות אותה נוקטים הפלשתינאים שמסתובבים בחברון גרמו לי לפחדים וחרדות. חששתי לחיי". בסעיף 44 לתצהירו תיאר המערער פחדים מחזירי בר בהם נתקל בצפון בשטחי ניווט. בסעיף 58 לתצהירו כתב "...השתתפתי במספר אירועים מסכני חיים, שחרדתי במהלכם מאד לחיי". [ראו גם סעיף 74 לתצהיר המתאר מתח, לחץ נפשי, חרדות ופחדים מסכנה לחייו]. בסעיפים אחרים תיאר את יציאתו להדריך בוינגייט ואת חזרתו הקשה ליחידתו שהתחלפו בה מפקדיו. בסעיפים 72-73 לתצהירו טען, בין היתר, "החודשים האחרונים לשירותי התאפיינו בכך שהרגשתי מבחינה ריגשית ונפשית כדחוי וכלא רצוי...היה קשה לי מאד לתפקד בפעילות המבצעית שהיתה מנת חלקי על בסיס יום יומי, תוך הרגשה שלא רוצים אותי ולא סומכים עלי". אימו של המערער, הצהירה בסעיף 20 לתצהירה ש"במהלך שירותו ובהמשך המסלול, התחלתי לשים לב שיוסי הפך להיות יותר סגור, פחות מדבר, יותר מופנם". בהמשך התצהיר תיארה את ההתדרדרות במצבו הנפשי של בנה המערער. מטעמו של המערער, אף הוגשו תצהירים של חיילים ששירתו עם המערער ותיארו את קשיי השירות , המאמצים הפיזיים וקשייו של המערער. מונחות לפנינו חוות דעת של שני מומחים: פרופ' עמיחי לוי -מטעם המערער; וד"ר ד"ר לימור כהו איילון- מטעם המשיב. פרופ' עמיחי לוי -מטעם המערער בחוות דעתו מיום 20.12.10 איבחן את מחלת המערער כ"מחלה פסיכיאטרית עם ביטוי פסיכוטי... עם רכיב מניפורמי ברור... עם רכיב דכאוני... עם אי חזרה ל'קו הבסיס'....מדובר במחה סכיזואפקטיבית שהינה בעצם סוג של סכיזופרניה". מומחה זה קבע שהמערער סבל מהפרעת הסתגלות בגוון דכאוני שנמשכה על פני זמן לא קצר וההפרעה התפתחה להתקף פסיכוטי; וכך כתב המומחה, בין היתר, בעמ' 11-10 לחוות דעתו: "עפ"י המידע שבידי, קרוב לודאי שבתחילה התפתחה הפרעת הסתגלות (בגוון דכאוני) ; הפרעת הסתגלות זו נגרמה בשל/עקב תנאי השירות הקשים והלוחצים. הפרעת הסתגלות זו נמשכה בעוצמות שונות על פני תקופה של חודשים שבמהלכם המשיכו תנאי השירות הקשים והלוחצים...בטררוספקט זהו בעצם 'הארוע הדכאוני' הראשון של המחלה הסכיזואפקטיבית"...במקרה שלפנינו תנאי השירות הקשים נמשכו ולבסוף פרץ ההתקף הפסיכוטי הראשון של המחלה הסכיזואפקטיבית. כך שקיים קשר סיבתי (מסוג של גרימה) בין אירועי השירות לבין המחלה הסכיזואפקטיבית". מאידך, ד"ר לימור כהו איילון- מטעם המשיב, ציינה שלהערכתה "עומק הליקוי" של המערער מתאים לתחלואה פסיכוטית מסוג סכיזופרניה או לתחלואה סכיזואפקטיבית . בחוות דעתה הראשונה מיום 14.1.10 כתבה ד"ר לימור כהו איילון, בין היתר, כדלהלן: "על פי כל הנ"ל נראה כי מתקיימים הקריטריונים האבחנתיים לתחלואה כרונית מהספקטרום הפסיכוטי או האפקטיבי. האבחנה המבדלת נעה בין SCHISOPHRENIA ל-SCHISOEFFECTIVE ל-BIPOLAR EFFECTIVE DISORDER . בשלב זה לא ניתן להכריע חד משמעית ביניהן, בין היתר משום ששיתוף הפעולה בבדיקה נמוך ולא ניתן להפיק ממנו האם היתה תקופה בת שבועיים בה סבל מתסמינים פסיכוטיים בלבד, ללא תסמינים אפקטיביים. ....עומק הליקוי והאפקט המצומצם והחשדני מתאימים יותר לתחלואה פסיכוטית מסוג סכיזופרניה או לתחלואה סכיזואפקטיבית. בהמשך כתבה "X שולל כי שירותו הצבאי כלל חשיפה לעומסים מיוחדים או למצבי דחק משמעותיים מבחינתו....אינני רואה כל קשר בין שירותו הצבאי לבין מחלתו ואני ממליצה לדחות את התביעה". בחוות דעתה השנייה מיום 27.4.11 כתבה ד"ר לימור כהו איילון, בין היתר, כדלהלן: "...סכיזופרניה היא מחלה כרונית קשה, אשר שכיחותה באוכלוסיה הכללית כ-1%. בגברים המחלה מופיעה בד"כ בגילאים 15-25. הגורם לסכיזופרניה עדיין לא נמצא וגוף המחקר מצביעה לאינטראקציה בין תכונות גנטיות להשפעה סביבתית כגורמים. ה'סטרסורים' הנחקרים בסכיזופרניה כוללים טווח רחב של גורמים ביולוגיים, סביבתיים, סוציאלים ופסיכולוגיים ועדיין לא ברור בדיוק מה טיב השפעתם...אין הספרות המקצועית מציינת מצבי סטרס כגורם לסכיזופרניה ובודאי שאין זה מקובל לראות בגורמים אלה כגורם ישיר בלעדי". השאלה העומדת לפנינו היא האם מחלתו הנפשית של המערער פרצה עקב השירות הצבאי. לאחר ניתוח חוות הדעת (הן בכתב והן בע"פ) של שני המומחים הנ"ל, לרבות חקירתו הנגדית של המערער עצמו ועדיו ולאחר עיון בתיקו הרפואי של המערער, הגענו למסקנה שאכן יש קשר סיבתי בין מחלתו הנפשית של המערער וגורמי דחק שמקורם בשירות הצבאי. להלן יובאו טעמינו למסקנה זו. ב"כ המשיב פתח את סיכומיו בכתב תוך ציטוט מע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל פ"ד ל"ז(2) 785,790 ז' לפיו הדברים הנאמרים בעת האשפוז לצורך טיפול זכאים לאמון רב יותר מדברים שנמסרו לשם מתן חוו"ד לצורך התדיינות. אלא שהדברים הנמסרים עובר לאשפוז ובמהלכו ע"י חולה במחלה נפשית אינם חזות הכל. יש לברר מדוע החולה לא אמר פרטים מסויימים הרלוונטיים לתביעתו, ורק בשלב מאוחר יותר מסר את אותם פרטים. פרופ' עמיחי לוי נשאל, בעת חקירתו הנגדית בפני הוועדה, נשאל על העובדה שהמערער לא אזכר את תנאי שירותו בצבא בעת אשפוזו בבי"ח שיבא ותשובתו היתה "בן אדם במצב פסיכוטי עוסק בתכנים הפסיכופטים שלו, במצב פסיכוטי אתה יכול לקבל מידע שרחוק מהמציאות, אתה יכול לקבל מידע שקרוב ומשקף את המציאות, ואתה יכול לקבל פערים גדולים במידע" [ראו פרוט' עמ' 13 ש' 14-16]. גם המערער עצמו נשאל בעניין אי אזכור תנאי שירותו בצבא בעת אשופזו בבי"ח שיבא ותשובת המערער היתה "אני לא זוכר שהם שאלו אותי על מצבי דחק וכל מיני דברים כאלה. כשהם שאלו אותי, לא כל כך הייתי שפוי כי כל המחשבות שלי רצות ואני לא שולט על מה שאני אומר" [ראו פרוט' עמ' 11 ש' 7-9]. המומחית מטעם המשיב, ד"ר איילון בדקה את המערער שעה שהיה במצב פסיכוטי. בחקירתה הנגדית הודתה המומחית מטעם המשיב ש"כאשר אני פגשתי את המערער הוא היה במצב נפשי טעון, המלל שלו היה טעון באופן גורף כמעט לכל כיוון". אכן במצב כזה, כפי שראינו מדבריו המצוטטים של פרופ' עמיחי לוי שהאפשרות לקבל מידע אמין מהחולה היא בספק. ד"ר איילון עצמה העידה על כך ש"במידה שאחרי מפגש עם הנבדק קיים חסר ויש שתי אפשרויות, או לזמנו לבדיקה נוספת, או להסתייע בגורם תמך כלשהו שיספק לנו השלמה כגון: בן משפחה שמכיר באופן אינטימי את הסיפור" [ראו פרוט' עמ' 24 ש' 24-26]. כאשר חולה נבדק כשהוא במצב פסיכוטי, קיים "חסר מובנה" במיוחד כאשר המערער היה לפי התיאור שנתנה המומחית הנ"ל ואשר מצוטט לעיל ש"המלל שלו היה טעון באופן גורף כמעט לכל כיוון". במצב כזה המומחית מטעם המשיב היתה חייבת לפעול לפי אחת מהאפשרויות שהיא עצמה ציינה; אלא שהיא לא נקטה באף אחת מהן. זאת ועוד, המומחית הנ"ל ציינה בעצמה שכאשר המערער בא אליה לא רק שהיה במצב פסיכוטי אלט ש"הזיכרון והריכוז פגומים,...שיפוט פגום, תובנה לא קיימת"; מצב כזה היה מחייב לזמן לפחות את ההורים, אם לא את המערער פעם נוספת. הבדיקה שבדקה ד"ר איילון את המערער, היא מאד בעייתית בלשון המעטה. הפסיכיאטר ד"ר שמשון יצחקי שטיפל במערער מ-2.3.09 (כאשר שוחרר המערער מאשפוז היום בכפר שאול) רשם "שיחה ארוכה על הצבא. ההתחלה מלאה מוטיבציה. שאיפות 'מורעל', בהמשך אכזבות. נפגע קשה. זו היתה פרשת דרכים קשה. נפילה מאיגרא רמה. עדיין דכאוני" [ראו עמ' 75 בתיק הרפואי]. אין לתעלם מהתבטאויות המערער שבאו כאשר כבר לא היה במצב פסיכוטי ואין לייחס להם משקל נמוך לעומת אלה שנאמרו עובר לאשפוזו. מעבר לאמור לעיל, הקביעה שקבעה ד"ר איילון בפרק "דיון" בחוות דעתה הראשונה שלפיה "X שולל כי שירותו הצבאי כלל חשיפה לעומסים מיוחדים או למצבי דחק משמעותיים מבחינתו" אינה מתיישבת עם ממצאים עובדתיים וציטוטים שהיא עצמה ציינה בחוות דעתה [ראו עמ' 108 לתיק הרפואי] שם נרשם כדלהלן: "מספר כי כאשר שב לצוות , התנאים השתנו לרעה: 'השתנה כל הסגל המקצועי..כולם שנאו את הסגל..אני זכיתי ליחס גרוע...היחס מהמפקדים היה פשוט בזוי. היו רק מריבות ומרידות של הצוותים כל הזמן...והאווירה מאד מרירה ומתיחות...כל הזמן היו אימונים והקפצות...יוצאים כל לילה ועושים מה שצריך- מעצרים אלמנות..פעילות צבאית". בדבריו למומחית הנ"ל אמנם אמר המערער "אין אירוע טראומטי שגרם לי להתקף...אין נקודת מפנה שאני יכול להצביע עליה" אך חשובות מאד המילים שאמר מייד לאחר מכן :"ההסבר היחיד שאני יכול לתת לעצמי זה שהמסגרת הצבאית לא היתה בריאה לי". זוהי בדיוק הפרעת ההסתגלות שעליה כתב פרופ' עמיחי לוי שלפיה "במקרה שלפנינו תנאי השירות הקשים נמשכו ולבסוף פרץ ההתקף הפסיכוטי הראשון של המחלה הסכיזואפקטיבית". ד"ר איילון ציינה בעדותה בפני הוועדה, לגבי הדברים שאמר לה המערער בעת הבדיקה, ש"הנושא של תנאי השירות עלה באופן ספונטאני מצידו" [ראו פרוט' עמ' 23 ש' 25 ]. אם אלה היו פני הדברים בוודאי שאין מקום לחשוד שיש פה מקרה של "התחלות" או העמדת פנים מצידו של המערער. הספונטאניות מצביעה כשלעצמה על אמינות. למעשה המומחית מטעם המשיב לא היתה מודעת לכל מיני אירועים טראומטיים שהיו למערער [ראו בעניין זה נושאים טראומטיים שטען להם המערער שצוטטו בהחלטה זו בסעיף 3 דלעיל]. המומחית נחקרה לגביהם ותשובתה היתה שלא ידעה עליהם [ראו בהקשר זה את החקירה שבעמ' 27 לפרוט' ש' 7-17]. המשיב בסיכומיו ייחס חשיבות לכך שהמערער נפרד מחברתו וניסה לטעון שלמחלתו של המערער יש קשר לפרידה זו [ראו עמ' 4 סעיפים 4 ו-6 לסיכומים ועמ' 5-7 לסיכומים בכתב]. אלא שהמומחית מטעמו של המשיב כלל לא סברה שפרידה כגון זו היא גורם לפרוץ המחלה [ראו פרוט' עמ' 28 ש' 21-22]. המערער עצמו העיד בהקשר זה לגבי אותה חברה ממנה נפרד ש"היא לא היתה חלק משמעותי בחיים שלי. אפילו לא הכרתי אותה לחברים ולמשפחה" [ראו פרוט' עמ' 10 ש' 30]. אמנם ד"ר איילון ציינה בחוות דעתה השנייה ש" הגורם לסכיזופרניה עדיין לא נמצא וגוף המחקר מצביעה לאינטראקציה בין תכונות גנטיות להשפעה סביבתית כגורמים" . בחקירתה הנגדית היא נחקרה על נקודה זו וכך נשאלה והשיבה: "ש. מה שאת אומרת שגנטיקה בצירוף משתנים סביבתיים גורמים למחלה? ת. זה מה שהתיאוריה אומרת. אך לא הוכח סופית מה גורם" [ראו פרוט' עמ' 31 ש' 32 ועמ' 32 ש' 1]. בדנ"א 5343/00 קת"ג נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 השופט חשין קבע בהסכמת חברי ההרכב האחרים, כי לצד הסיבתיות העובדתיות יש לבחון את הסיבתיות המשפטית, כאשר זו כוללת מבחן סובייקטיבי-אובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ('הגולגולת הדקה') ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמו שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירותו הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באופן טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא "אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא". במקרה שלפנינו , אין מחלוקת שמדובר בחייל שנכנס לשירות הצבאי במוטיבציה מלאה. המערער עבר גיבושים ליחידות מובחרות ולבסוף שובץ בפלחה"ן צנחנים. שירותו היה כרוך במתח שכלל מצבים פיזיים קשים וחשיפה לאירועים מסכני חיים.במקרה שלנו למעשה לא די היה בכך שתנאי שירותו היו קשים המערער גם סבל מחרם ונידוי ובכל אחד מאלה יש כדי לקיים את הקשר הסיבתי בין המחלה ותנאי השירות. פסיקת ביהמ"ש העליון מלמדת שכאשר חייל לוקה במחלה קונסטיטוציונאלית, לאחר שירות צבאי לא ארוך, יש לראות את המחלה כאילו נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השירות [ראו לעניין זה את ע"א 550/70 זלץ נ' קה"ת, פ"ד כה(1) 533,537; וכן ע"א 472/89 קה"ת נ' רוט פ"ד מה(5) 203, 211-212]. בע"א 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לו'(4) 361, 366 נקבע ש"אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". הננו סבורים שהמערער במקרה שלפנינו עמד בנטל והוכיח שמתקבל מאד על הדעת שנוכח אופי שירותו של המערער קיים קשר בין שירותו של המערער בצבא לפרוץ המחלה . לפיכך, הננו מקבלים את הערעור. בנסיבות העניין הננו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בשיעור של 7,500 ₪ +מע"מ על סכום זה. יואל צור, שופט בדימ' פרופ' צבי שטרן יו"ר חבר חבר הוועדה, עו"ד מנחם שח"ק: להכרעת הוועדה עומד מקרה טראגי של בחור צעיר, מוכשר וחדור מוטיבציה, שכל עתידו היה לפניו, שהפך כמעט באחת לפגוע נפש, הזקוק להשגחה רפואית הדוקה ולעזרת הסביבה והמשפחה. קשה ביותר היא כמובן גם הטרגדיה שעברה ועוברת משפחתו של המערער ואין צריך להכביר מילים בהקשר זה. אולם, תפקידה של הוועדה הוא אחד ויחיד - לקבוע האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי של המערער לבין מחלתו הנפשית ואם סבורה הוועדה שקשר כזה לא הוכח במידה המספקת, הרי שדינו של הערעור דחייה, עם כל הצער וההזדהות עם המערער ומשפחתו. לאחר שעיינתי היטב בחוות דעתו של כב' יו"ר הוועדה, לה הצטרף חבר הוועדה פרופ' שטרן, איני יכול להסכים עימם. לטעמי, המערער לא הוכיח במידה הנדרשת כי תנאי שירותו גרמו לפריצת מחלת הנפש שממנה הוא סובל. אי אפשר להתעלם מן הפער העובדתי העמוק הקיים בין הדברים שמסר המערער לרופאיו בסמוך לאחר פרוץ המחלה, כמפורט במסמכים הרפואיים ואף בתצהיר הראשון שהגיש למשיב. כן לא ניתן להתעלם מפער הזמנים הגדול הקיים בין התרחשות מרבית אירועי הדחק, להם טוען העורר בהרחבה רבה בתצהירו השני, שהוגש במסגרת ההליך דנן, לבין מועד פרוץ המחלה. המערער מאריך מאוד לתאר את שירותו הצבאי החל בגיוס ועד לפרוץ המחלה. יש לזכור שהמחלה פרצה בשלהי שנת השירות השלישית של המערער וקשה לקשור בין אירועים שהתרחשו זמן רב מאוד קודם להתפרצות, לבין פרוץ המחלה. האירועים שאותם מדגיש המערער בחלק הארי של תצהירו (סעיפים 14-64), התרחשו בטירונות ובסמוך לאחריה, באימון המתקדם ועד סוף המסלול ולאחריו, התרחשו כשנתיים ומעלה קודם לפרוץ המחלה, עד לחודש מאי 2007 (פרק זמן זה יכונה להלן "התקופה הראשונה"). עם סיום התקופה הראשונה, החל במאי 2007 ועד פברואר 2008, משך כתשעה חודשים, שירת המערער מחוץ ליחידה, תחילה בקורס כושר גופני במכון וינגייט, אשר נחשב בעיניו כ"צ'ופר" (סעיף 61 לתצהיר המערער) ולאחר מכן כמדריך צוותים צעירים בתחום הניווט. תקופה זו (להלן: "התקופה השניה"), אליבא דהמערער, "הייתה תקופה יותר רגועה" (סעיף 62 לתצהירו השני). לתקופה שתחילתה בחזרת המערער ליחידה (פברואר 2008) ועד לפרוץ המחלה, שבעיני היא התקופה החשובה ביותר לעניינינו, מקדיש המערער חלק קטן בסוף תצהירו (סעיפים 65-74). שם הוא טוען כי עם שובו ליחידה התברר לו שסגל הפיקוד הישיר התחלף, לרבות מפקד הצוות. המערער טוען כי נחל אכזבה קשה כאשר התחוור לו שאין כל כוונה לאפשר לו להביא לידי ביטוי ביחידה את הכישורים המיוחדים שבהם התמקצע בתקופה השניה, בה שירת מחוץ ליחידה. המערער מתאר חוסר יחס מצד המפקדים החדשים, תחושה שהוא נטע זר המעיק ומכביד על היחידה. המערער מדגיש כי הסגל וחבריו לצוות גרמו לו להרגיש שלא סומכים עליו והוא חווה תחושות קשות בשל כך. בנוסף, המערער מתאר בכלליות את השגרה המבצעית שבה נטל חלק באותה תקופה, שכללה מעצרים, מחסומים, מארבים ופטרולים בערים פלשתיניות. המערער טוען בכלליות כי "כל הפעילות הנ"ל התקיימה תוך סכנת חיים מתמדת, מה שהכניס אותי למתח ולחץ נפשי רב" (סעיף 74 לתצהיר). עקב כך, טוען המערער, "נשברתי, לא יכולתי יותר" (סעיף 75 לתצהיר). בכל הנוגע לפעילות מבצעית בתקופה השלישית, מעבר לאמירות כלליות, לא טען המערער לשום אירוע חריג, שאינו מצוי בגדר שגרת יומם של חיילי חי"ר המצויים בתקופה של פעילות מבצעית. לטעמי, גם מן הבחינה האובייקטיבית, לא ניתן למצוא בפעילות זו אירוע דחק משמעותי במיוחד. מסתבר, כי גם לדידו של המערער, כפי שמסר בעדותו (עמ' 11 לפרו', שורה 23-25) הדבר שהפריע לו יותר מכל, היה היחס השלילי שקיבל מן המפקדים שלו ומחבריו לצוות. בהקשר זה של יחס המפקדים וחבריו לצוות כלפיו, הדעת נותנת שמדובר היה בסיטואציה שיכול והיו מעורבים בה חוסר נעימות ואף חוסר נעימות ניכר מצד המערער, ויתכן שהמערער חש גם תחושת ניכור מסוימת מצד הסגל וחלק מחבריו לצוות, ברם אי אפשר להתעלם מכך שמן הבחינה הבינאישית, היה המערער אהוב על חבריו, כפי שציין העד קרייג (עמ' 5 שורה 1) וכפי שציין צ'רנוביל, שחבריו חיבבו אותו מאוד (עמ' 6 שורה 9-10). מעדות השניים (סעיף 20 לתצהירים) עולה כי המערער הרגיש חופשי לשוחח עם חבריו על רגשותיו ותחושותיו כלפי מפקדיו. לא מדובר היה אפוא בחייל נטוש, דחוי, בודד נטול אוזן קשבת וחבר לשיחה. סביר שהמערער הרגיש קושי עם יחס המפקדים כלפיו ואני מקבל את ההנחה שהיה מתוסכל מכך שכישוריו המיוחדים לא באו לידי ביטוי ביחידה, אולם בסך הכול הוא היה שותף לפעילות היחידה, שירת בקרב חברים שחיבבו אותו והקשיבו למצוקותיו וקשה לקבל את הטענה שאותו יחס שקיבל המערער ממפקדיו, או מחבריו לצוות, עלה כדי אירוע דחק חריג במישור האובייקטיבי. ממילא, אין צורך לבחון את השאלה האם במישור הסובייקטיבי דובר בדחק חריג, ברם לאור הקושי הראייתי שעליו הצבענו לעיל, קרי - הפער בין העובדות שמסר המערער בסמוך לפרוץ המחלה, לבין אלו שמסר בתקופות מאוחרות יותר ובתצהיר השני, קשה מאוד לקבל את טענתו של המערער גם בהיבט הסובייקטיבי, ככל שאנו מדברים על תחושותיו בזמן אמת (להבדיל מן התחושות שיכול והתפתחו בו בדיעבד, בחפשו אחר הסבר להתפרצות הפתאומית של המחלה הקשה). יש לשים לב בהקשר זה של הקושי לעמוד בסטנדרטים המקצועיים של היחידה והיחס כלפיו בשל כך, כי בניגוד לתקופה הראשונה, שבה מתאר המערער מצבים ספציפיים שבהם באה לידי ביטוי נטייתו הנטענת לבלבול, פיזור נפש (כגון שכחת נשק, איבוד ציוד אישי, כמפורט בתצהיר, סעיף 30), קושי פיזי רב באימונים ובפעילות מבצעית (סעיפים רבים בתצהיר), לגבי התקופה השלישית, גם בתצהירו השני של המערער, לא קיים תיאור של סיטואציה ספציפית כלשהי שבה בא לידי ביטוי, ובוודאי לא לכדי ביטוי טראומטי, אותו פער מקצועי שהיה קיים לפי הטענה בינו לבין חבריו לצוות. תיאור התקופה השלישית בהיבט הזה, הוא קצר ותמציתי וכולל אך ורק תיאור כללי של השגרה המבצעית. גם תצהיריהם של שני חבריו לצוות של המערער, קרייג וצ'רנוביל, כוללים תיאור אירועים ספציפיים מן התקופה הראשונה ונעדרים לחלוטין תיאור של אירועים ספציפיים מן התקופה השלישית. השניים אף הם מסתפקים בציון כללי של העובדה שהשגרה המבצעית הייתה "מאוד אינטנסיבית, לרבות מעצרים, מארבים, איתור חשודים ... תוך סכנת חיים על בסיס יום יומי" (סעיף 19 לתצהיר קרייג ואותו סעיף בתצהיר צ'רנוביל). בשני התצהירים מתוארת שגרה זו באותן המילים בדיוק ומתפרשת על שתי שורות בלבד מתוך כלל התצהיר. המומחה מטעם המערער גורס כי תהליך התפתחותה של מחלת המערער (לדידו של המומחה מטעם המערער מדובר ב"הפרעה סכיזואפקטיבית"), היה קרוב לוודאי כדלקמן (ראה עמוד 10-11 לחוות דעתו): תחילה התפתחה "הפרעת הסתגלות (בגוון דכאוני)" עקב תנאי השירות הקשים והלוחצים. הפרעה זו נמשכה "על פני תקופה של חודשים". תנאי השירות הקשים נמשכו ולבסוף פרץ ההתקף הפסיכוטי הראשון של המחלה. המומחה מצטט מתוך ה- ICD10 שהפרעת הסתגלות פורצת בד"כ כחודש לאחר תחילת גורמי המצוקה הסביבתיים ועל פי רוב משך זמן הופעת הסימפטומים אינו עולה על ששה חודשים, למעט במקרים בהם יש תגובה דיכאונית ממושכת, כאשר במקרה כזה יש לשנות את האבחנה. במקרה דנן, בהתחשב בכך שהמערער ידע תקופה של תשעה חודשים, התקופה השניה, שלגביה אין כל עדות למצוקה נפשית, או הפרעה כלשהי - והמערער עצמו מציין לגביה שמדובר היה בתקופה טובה - קשה עד מאוד לקבל את הנחת המומחה מטעמו כאילו לאירועי השירות שהתרחשו בתקופה הראשונה הייתה השפעה כלשהי על פרוץ המחלה כעבור כשנתיים ימים, כאמור. בנוסף, גם אם נניח שפער הזמנים האמור אינו שולל לחלוטין את היכולת לקשור רפואית בין התקופה הראשונה לבין פרוץ המחלה, המשקל שניתן לייחס לעדותו המאוחרת של המערער ביחס לתקופה הראשונה ועוצמת הדחק הנפשי שנגרם לו במהלכה, היא מוגבלת. המומחה מטעם המערער התבסס למעשה על תשתית עובדתית שנמסרה לו בעת בדיקתו את המערער ובעת איסוף המידע ממשפחתו. מידע זה אינו עולה בקנה אחד עם המידע שהתקבל מפי המערער בסמוך לאחר פרוץ המחלה ואף אינו עולה בקנה אחד עם המידע שהתקבל מפי אימו, לפחות על פי הרישומים. המידע שהתקבל בסמוך לאחר התפרצות המחלה אינו כולל התייחסות מיוחדת לתנאי השירות ואין בו כדי לרמוז על כך שהמערער חווה את השירות כטראומטי. ביחס לחוות דעתה של המומחית מטעם המשיב, אכן קיים קושי עם העובדה שבדיקת המערער על ידה בוצעה בעת שהמערער היה ככל הנראה מצוי במצב פסיכוטי, כפי שציינה בעצמה בחוות הדעת עצמה ובעדותה, אולם עובדה זו לכשעצמה אין בה די על מנת לקבל את עמדת המערער. הסיפור העובדתי הצף ועולה מתוך הראיות שהוצגו לנו, כפי שתואר לעיל, אינו רחוק מן הסיפור העובדתי שעליו התבססה המומחית מטעם המשיב עת כתבה את חוות דעתה. המומחית מטעם המשיבה הציגה את עמדתה המקצועית וכאשר זו מיושמת על התשתית העובדתית העולה מתוך הראיות שהוצגו לנו הרי היא זהה למסקנה שנרשמה על ידי המומחית בחוות דעתה. לא זו אף זו - חוות דעת המומחה מטעם המערער אף היא אינה נקייה מביקורת. חוות דעתו של מומחה המערער נטולת התייחסות מספקת לאותו "חלון זמן" שכללה התקופה השניה, שלכאורה ניתק את הקשר בין אירועי התקופה הראשונה, המובאים בפירוט בתצהירי המערער וחבריו, לבין פרוץ המחלה בסיומה של התקופה השלישית, מה גם שאף אלו נמסרו על ידי המערער בדיעבד, מבלי שניתן למצוא להם חיזוק במסגרת המסמכים הרפואיים והתצהיר הסמוכים להתפרצות. כאמור, דעתי היא שאירועי השירות שפקדו את המערער בתקופה השלישית, אינם עולים כדי אירוע דחק החורג מאירועי שירות רגילים של חייל קרבי ולא בוסס לגביהם היסוד האובייקטיבי והיסוד הסובייקטיבי. המומחים מטעם שני הצדדים לא חלקו על כך שהמחלה, אם זו סכיזופרניה ואם זו הפרעה סכיזואפקטיבית, יכולה לפרוץ ללא כל הדק (טריגר) של טראומה. נכון הוא שבמקרים מסוימים הוכר קשר רפואי בין המחלה לבין אירועי דחק קשים (ראה עדות המומחית מטעם המשיב, עמ' 17, 22, 25) ונכון הוא שבפסיקה ניתן למצוא מקרים בהם הוכר קשר משפטי בין השניים, ברם במקרה דנן קשה להצביע על קשר כזה וסביר יותר בעיני לשלול אותו. כאמור, עיקר אירועי הדחק שעליהם הצביע המערער התרחשו לפחות שנתיים קודם לפרוץ המחלה. לאחר אירועים אלו שהה המערער תשעה חודשים מחוץ ליחידה ולגבי תקופה זו אין כל טענה לאירועי דחק. לגבי התקופה השלישית, היא החשובה בעיניי לעניינינו, לא הוכיח המערער שחווה אירועי דחק חריגים במישור הצבאי - מבצעי ובכל הנוגע ליחסיו עם מפקדיו וחבריו לצוות, איני סבור כי דובר באירועי דחק קיצוניים, לא במישור האובייקטיבי ולא במישור הסובייקטיבי. נוכח כל האמור דעתי היא שיש לדחות את הערעור. בנסיבות, לא הייתי עושה צו להוצאות. פסיקתא בהתחשב בכל האמור לעיל, דעת הרוב היא שיש לקבל את הערעור ללא צו להוצאות. דעתנו היא, בכל הקשור למחלוקת שיש בין חברי ההרכב שמקרה שלפנינו, אין מחלוקת שמדובר בחייל שנכנס לשירות הצבאי במוטיבציה מלאה. המערער עבר גיבושים ליחידות מובחרות ולבסוף שובץ בפלחה"ן צנחנים. שירותו היה כרוך במתח שכלל מצבים פיזיים קשים וחשיפה לאירועים מסכני חיים.במקרה שלנו למעשה לא די היה בכך שתנאי שירותו היו קשים המערער גם סבל מחרם ונידוי ובכל אחד מאלה יש כדי לקיים את הקשר הסיבתי בין המחלה ותנאי השירות. פסיקת ביהמ"ש העליון מלמדת שכאשר חייל לוקה במחלה קונסטיטוציונאלית, לאחר שירות צבאי לא ארוך, יש לראות את המחלה כאילו נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השירות [ראו לעניין זה את ע"א 550/70 זלץ נ' קה"ת, פ"ד כה(1) 533,537; וכן ע"א 472/89 קה"ת נ' רוט פ"ד מה(5) 203, 211-212]. התחום הנפשיצבאלחץ נפשי / מתח נפשיפסיכולוגיהשירות צבאי