הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה בסכום קצוב. ההתנגדות נתקבלה כנגד הפקדת סך 2,000 ₪, בהתאם להחלטתה מיום 17.3.11 של כב' הרשמת פומרנץ. התיק נותב לטיפולי. ניסיונות חוזרים ונשנים שלי לסיים התיק בדרך מוסכמת לא צלחו, עקב התנגדותה של התובעת. לנוכח ריבוי הראיות נותב התיק לסדר דין רגיל. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של גב' עינב יעקובי (להלן- "עינב"), מנהלת המקומון נשוא התביעה, גב' סופי ישראלי (להלן - "סופי"), נציגת מכירות של המקומון ומר עמוס ויינברגר (להלן - "עמוס"), גרפיקאי במקומון זה. מטעם הנתבע הוגש תצהירו-שלו. התובעת עמדה על חקירת המצהירים ונשמעו ראיות מהחל עד כלה. אף בכך לא הסתיימה המסכת. משעה שהונחו בפניי סיכומי טענות ב"כ הצדדים, נעניתי לבקשת ב"כ התובעת והיתרתי מחזור שני של סיכומים. 4. אין עוררין כי העסקה הנטענת העומדת להכרעתי, היא עסקה שנייה שנקשרה בין בעלי הדין. ההתקשרות הראשונה הייתה בחודש ספטמבר 2008, שעה שהנתבע רכש חבילת פרסומים המכילה 6 מודעות, אשר פורסמו בחודשים ספטמבר, אוקטובר 2008 וינואר 2009 (להלן - "העסקה הראשונה"). דיוננו עוסק בעסקה השנייה אשר במרכזה עומדת הזמנת פרסום מיום 19.3.09 (נספח א' לכתב התביעה; להלן - "ההזמנה"). אין עוררין כי היא חתומה על ידי סופי והנתבע. קיים בה כיתוב בכתב ידה של סופי, שעורר מחלוקת פרשנית בין בעלי הדין. בכיתוב נרשם - עמוד הגדה של פסח. 10 עמודי פרסום - משמאל מול כתבה. לא מחייב! (ההדגשה הכפולה וסימן הקריאה במקור - ש.ל.). 5. על המחלוקת הפרשנית לעניין כיתוב זה בהזמנה אדרש בסמוך. תחילה יש לסלק מן הדרך סוגיה מקדמית העולה לראשונה בסיכומי טענות ב"כ הנתבע, ובגינה היתרתי מחזור סיכומים שני. ב"כ הנתבע טוען כי הגם שהתביעה הוגשה על ידי התובעת, חב' רצוי מצוי עיתונות בע"מ ח.פ. 512942004, הנה מכלול מסמכי התובעת שצורפו לכתב התביעה מצביע על כך שההתקשרות נעשתה עם חב' רצוי מצוי זכיינות בע"מ ח.פ. 513935387. די בטעם האמור, כך ב"כ הנתבע, על מנת לסלק את התביעה. 6. עסקינן בטענה מובהקת שעל ב"כ הנתבע היה לעורר אותה בכתב הגנתו, על מנת שתשמש פלוגתא ולא תפתיע את התובעת, בדרך נפסדת, רק בגדר סיכומי הטענות. איש לא מנע מב"כ הנתבע להעלות טענה זו, בוודאי לגיטימית, שאז התובעת הייתה עושה מעשה זה או אחר. שמא הייתה מבקשת תיקון כתב התביעה, שמא הייתה מביאה ראיות לעניין זה. הנתבע מנוע, איפוא, מלהעלות טענה זו ואין בדעתי להידרש לה. לא זו אף זו: הרושם הנוצר בעיניי, באשר לעצם העלאת הטענה ועיתויה, חובר לנדבכים ששוקלים לחובת הנתבע, והמעלים חשד כבד של התנהלות כוללת, מתחכמת ומתחמקת. 7. אדרש, איפוא, לגרעין המחלוקת. לשם כך יש למקד את המבט לתצהיריהם של סופי, עמה היה רוב הקשר עם הנתבע, ושל הנתבע. 8. סופי מציינת כי היא עסקה בהתקשרות נשוא ההזמנה. בגדרה הזמין הנתבע 10 פרסומים בנוסף לפרסום חד-פעמי בהגדה של פסח, בגודל עמוד שלם כל אחד, כאשר עלות כל פרסום לפני מע"מ עולה לסך 780 ₪. עלות זו כללה הנחה משמעותית. סופי נדרשה לפרשנות באשר למילים "לא מחייב". הרקע לתנאי זה נבע מרצונו של הנתבע למנוע ממתחריו בתחום עיסוקו לפרסם בעיתון. הוסבר לנתבע, הן על ידה והן על ידי עינב, כי הדבר בלתי אפשרי. ועם זאת נמסר לו שהוא יקבל הודעה במידה ואחד ממתחריו יבקש לפרסם בעיתון, באופן שתישאר ההחלטה בידו האם לפרסם באותו שבוע, אם לאו. משמע, המשמעות של הביטוי "לא מחייב" הייתה ש"הפרסומים יתבצעו במועדים הנבחרים על ידי הנתבע ואינם חייבים להיות רצופים" (סעיף 10 לתצהירה, ת/1). 9. בעקבות זאת בוצעו הפרסומים שבוצעו. עד למשבר שהתגלע פירסמה התובעת 4 מודעות וכן בהגדה של פסח, כאשר הפרסומים ערוכים גרפית ומעוצבים לשביעות רצונו של הנתבע. מעת לעת הוספו להם כיתובים שונים, בהתאם למשאלותיו של הנתבע. 10. חרף זאת סירב הנתבע לשלם את חובו, הגם שנשלחו לו חשבוניות. הנתבע טען שהדבר נעשה לנוכח פרסום בעמוד שלא הוזמן בהגדה של פסח, ולא מול המזמור "מה נשתנה", כבקשתו וכמוסכם. ועוד קבל הנתבע על כך שלא הוענקה לו בלעדיות בפרסום, בתחום עיסוקו. 11. מנגד, ניצב בפניי תצהירו של הנתבע. לפרשנותו, הוא ביקש לפרסם רק מודעה אחת בהגדה של פסח מול המזמור "מה נשתנה". הביטוי "לא מחייב", לטעמו, מצביע על כך שהיה צורך שלו "באישור שלי לכל פרסום כי היו בעיות בעבר" (סעיף 4 לתצהירו, נ/1). אכן בעניין הפרסום בהגדרה הסכים הנתבע, משנאמר לו שהדבר בלתי אפשרי, שהפרסום ייעשה בעמוד הבא של ההגדה לאחר המזמור "מה נשתנה". אולם בסופה של דרך המודעה פורסמה בעמוד שבו מופיעה ברכת המזון, שאינה רלוונטית כל עיקר לצורכי הפרסום שלו. אכן בעניין זה הודתה התובעת כי הדין עמו וסוכם כי הוא יקבל זיכוי עבור פרסום אחד. 12. ככל שעסקינן ביתר הפרסומים, הם נעשו שלא על דעתו. רק לימים הסתבר לו, על ידי מי מלקוחותיו, עניין זה. משהפרסומים נעשו, וללא סיכום מפורש עמו, אין הוא חייב בתשלום בגינם. 13. בחנתי חומר הראיות והטענות. נמסרו לי שיקולים לחובתו של כל אחד מבעלי הדין שבפניי. אפתח במניין שיקולים לחובתה של התובעת. 14. ראשית, התובעת נושאת באחריות באשר לניסוח הקלוקל של ההזמנה, פרי כתיבתה וכתב ידה של סופי. אכן לא הייתה כל סיבה מבוררת על שום מה נרשם הביטוי הסתמי, המצריך פרשנות, "לא מחייב", ודבר זה רובץ לחובתה של התובעת. 15. שנית, בנוהג העסקים הרגיל, והרי אין עוררין על כך, אמורה הייתה התובעת להחזיק תחת ידה אישורים מפורשים המצביעים הן על הזמנת כל פרסום ופרסום, והן על האישור הגרפי שלו. בסופה של דרך לא הציגה התובעת תרשומת נטענת ביומן של סופי, הגם שהדבר עולה מעדותה של סופי, והיומן לא הוצג. אין כל אישור בכתב לגבי אחת מן המודעות. אין כל אסמכתא מתועדת לאישור טלפוני. אין אישור גרפי, כנדרש לכאורה לאור עדויותיהם של עינב ועמוס. אכן סופי טוענת שבעסקו של הנתבע אין מייל והפקס אינו פועל. כתוצאה מכך, כך טוענת סופי, היא פקדה את עסקו של הנתבע באופן תדיר. ואולם בוודאי אם אלו הם פני הדברים הרי איש לא מנע מסופי, באותם ביקורים, לקבל ישירות מן הנתבע ראיה כלשהי המתעדת את ההזמנה הנטענת שלו. 16. שלישית, אין עוררין כי בעסקה הראשונה, שאינה נדונה בפניי, הייתה "בעיית דפוס". כתוצאה מכך קיבל הנתבע פיצוי ביום 6.2.09, כעולה מפירוט הפרסומים אצל התובעת (נספח ג' לתצהיר עינב, ת/2). שמא יש רגליים לטענת הנתבע באשר לטעות בעניין העמוד בהגדה של פסח. והרי עינב מודה, הגם לפנים משורת הדין, כי לצורך המשך יחסי העבודה התקינים בין השניים היא הסכימה ליתן לו פרסום אחד לעסק, ללא כל תמורה כפיצוי (סעיף 16 ל-ת/2). כל אלו יכולים לתמוך, לכאורה, בטענתו של הנתבע שאכן "היו בעיות בעבר" (סעיף 4 ל-נ/1). 17. ואולם מול אלו ניצבים שורה של שיקולים לחובתו של הנתבע. בסופה של דרך, כך לטעמי, אלו מכריעים את הכף לחובתו ולזכות התובעת. 18. ראשית, לכתב התביעה צורף מכתב התראה שנשלח על ידי עורך דינה של התובעת. עיון בכתב ההגנה מעלה כי לא הייתה כל הכחשה באשר לקבלתו של מכתב דרישה זה. נתון זה חובר לכך שהתובעת שיגרה לנתבע חשבוניות. זו הייתה ההזדמנות המובהקת של הנתבע להכחיש את האמור במכתב ובחשבוניות ולהעלות את גרסתו. משלא עשה כן, הדבר שוקל לחובתו. אכן, מנגד, הנני זוקף לחובת התובעת את העובדה שעניין זה לא משמש כל נדבך במסגרת ראיותיה וטיעוניה. 19. שנית, פרשנותה של התובעת להזמנה נחזית להיות סבירה והגיונית פי כמה מזו של הנתבע. והרי, כך לטעמי, הרציונל בהזמנה היא רכישת "10 עמודי פרסום". והרי רק כתוצאה מכך, כך טענת התובעת שאינה זוכה לכל מענה על ידי הנתבע, מקבל הנתבע הנחה שמקבל. מנגד, אם הדברים התרחשו כגרסתו של הנתבע, לא היה צורך לכל הנפקת הזמנה, זולת לעניין ההגדה של פסח. והרי ממילא, בדרך העסקים הרגילה, אם מדובר בפרסום הזמנה בודדת, אין צורך ב"הזמנת-מסגרת", לעניין 10 פרסומים. משמע, אין כל רבותא בגרסתו של הנתבע. ממילא, בעקבות פרסום המודעה, שהזמנתה לא מוכחשת, בהגדה של פסח, נמצאים שני הצדדים על קרקע בתולה, משמע במצב "לא מחייב", ומכאן ואילך פתוחה הדרך ביניהם להתקשר או לא להתקשר בכל הזמנה עתידית. 20. שלישית, בהזמנה ניתנת הדעת, לכאורה, לפירוטים שהיו חיוניים לצדדים. שהרי ככל שעסקינן בעמודי הפרסום נרשם שהם יהיו "משמאל מול כתבה". ככל שעסקינן בהגדה של פסח, משעה שנרשם הביטוי "עמוד", לא הייתה כל סיבה, מבחינתו של הנתבע, שלא לדרוש לציין שעמוד זה יהיה דווקא העמוד של מזמור "מה נשתנה". שהרי, כך מורה סעיף 4 לתנאים הסטנדרטיים של ההזמנה, "העיתון אינו חייב לפרסם מודעה בעמוד או במקום שהוזמן אם לפי שיקולו אין אפשרות לכך". 21. רביעית, בחלק מן הפרסומים נעשו תוספות. וכך בפרסום מיום 24.4.09 נרשם "חג עצמאות שמח". משהוטח עניין זה בפני הנתבע, הוא טען שפרסום זה נלקח מן העסקה הראשונה. ואולם מדובר בשקר ללא רגליים, שהרי העסקה הראשונה הייתה בחודשים שבהם לא מתקיים חג העצמאות. הרושם הנותר הוא עלוב ביותר. ומשכך, גם כשבמודעה נוספת רשום "מבצע לשבוע! רשתות צל 90% צל 5 ₪ למ"ר", אין זאת אלא שהדבר נעשה לאור דרישה מפורשת של הנתבע. שהרי הדעת אינה נותנת שסופי ראתה להוסיף כיתוב ייחודי זה, מבלי שנדרשה לכך מפורשות. 22. חמישית, אף התרשמתי, באורח לא אמצעי, מחוסר אמינותו של הנתבע ומרצונו "לתפוס טרמפ" על הביטוי הלא מוצלח "לא מחייב", כמוצא שלל רב, על מנת להתחמק בפשטות מהתחייבויותיו לשלם בגין שירות פרסום שניתן לו. לא התקשיתי לחזק התרשמות זו, לנוכח הטיעון באשר להעדר יריבות. בבחינת עוד ניסיון, בלתי מוצלח, להתנער, להתחכם ולהתחמק. 23. כללם של דברים: לנוכח כל אלו בדעתי להיענות לתביעה. ואולם לא למותר לומר דברים אחדים לעניין התנהלותה של התובעת, שעה שעליי לפסוק הוצאות. 24. זכותה של התובעת, אף כאשר עסקינן בתביעה בגין סכום זניח על סך 3,641 ₪, לקיים דיונים כהלכתם. ואולם אני מצפה, משאלו הם פני הדברים, שאכן התובעת מצויה במצב דברים ברור, מוצק ומושלם. אני רחוק מלקבוע זאת. כאמור, נמצאו לי מניין שיקולים לחובתה של התובעת, המצביעים על אי סדרים ורשלנות שלה, בהעדר תיעוד נכון ונאות של הזמנת הפרסומים האמורים. מסתבר כי כל העדים של התובעת כבר אינם עובדים אצלה, וכתוצאה מכך נתבקשתי להתיר אימות תצהירים, שלא בדרך המלך. כאמור נשמעו ראיות מהחל עד כלה והונחו בפניי שני מחזורים של סיכומי טענות, משל אילו לא היה מוגש מחזור הסיכומים השני, בית המשפט לא היה משכיל לדחות את טענת העדר היריבות שהועלתה באורח נפסד על ידי הנתבע. אכן התובעת זוכה בדינה, שמא יותר משום טיעונים לחובת הנתבע מאשר משום טיעונים לזכותה. אני מתרשם מפער ניכר בין יומרתה ובטחונה העצמי הבלתי מוצדק של התובעת, לבין המסכת שנגולה לנגד עיניי, תוך השקעת משאבים שיפוטיים בחוסר כל פרופורציה. 25. בדרך העסקים הרגילה, וכמקובל אצלי (וראו לדוגמה פסק דיני ב-ת.א. 17048-06 מזרב נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, במאגרי "נבו"), כסבור הייתי שיש לחייב את הנתבע בשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪. לנוכח השיקולים האמורים בדעתי לפסוק שכ"ט עו"ד הנופל באופן משמעותי מסכום זה, דהיינו בסך 3,000 ₪ בלבד. 26. לפיכך הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 3,641 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 15.6.10 ועד מועד התשלום המלא בפועל, מלוא אגרת התביעה ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. 27. המזכירות תעביר הפיקדון על סך 2,000 ₪ שהופקד בהתאם להחלטתה מיום 17.3.11 של הרשמת פומרנץ לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת על חשבון החוב הפסוק, כאמור בסעיף 26 הנ"ל. תביעה על סכום קצוב