נכרת הסכם בין הצדדים, לפיו התחייב הנתבע לספק לתובע ציוד מכאני הדרוש להפעלת עסקו, ובתמורה התחייב התובע לשלם לנתבע סך של 32,000 דולר. בהתאם להסכם, התחייב הנתבע לספק את הציוד האמור עד לתאריך 30.08.01, ברם לטענת התובע, ציוד זה כלל לא הגיע, ועל כן בתאריך 18.12.01 נחתם הסכם נוסף, אשר היווה מעין הארכת מועד לנתבע. בהתאם להסכם המתוקן, ניתנה לתובע הזכות לבטל את ההסכם ולקבל את שווי הציוד וכן את הסכום ששולם לנתבע, וזאת בסכום כולל של 47,000 דולר, לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום. התובע החליט לממש את זכותו זו והודיע לנתבע על ביטול ההסכם בניהם, אך לטענתו, הנתבע טרם החזיר את הסכום הנ"ל, וזאת בניגוד לחובתו לעשות כן על פי ההסכם. בעקבות כך, התנהל בין הצדדים הליך משפטי קודם בפני כב' השופט דאוד מאזן (ת.א. 3227/03), בו הגיש התובע תביעה כנגד הנתבע. במסגרת הליך זה, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 09.05.04 (להלן: "הסכם הפשרה"), בו נקבע כי מבלי להודות בטענה כלשהי מטענות הצדדים ולסילוק סופי של התביעה, ישלם הנתבע לתובע את הסכומים כדלקמן: א. סך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מיום 20.08.02. נקבע, כי סכום זה לא ישולם על ידי הנתבע במידה ועו"ד סלים וקים יאשר כי סכום זה שולם ביום 20.08.02, בנוכחותו או בסמוך לכך. ב. סך של 41,000 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מיום 20.08.02. נקבע, כי סכום זה לא ישולם על ידי הנתבע במידה ועו"ד סלים וקים יאשר כי סכום זה שולם ביום 20.08.02, בנוכחותו או בסמוך לכך. ג. סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מיום 04.10.02. נקבע, כי סכום זה לא ישולם על ידי הנתבע במידה ועו"ד סלים וקים יאשר כי סכום זה שולם ביום 04.10.02, בנוכחותו או בסמוך לכך. ד. סך של 15,000 ₪ שישולמו עד לתאריך 04.11.04. ה. כל סכום שלא יאושר בידי עו"ד סלים וקים, יש לשלמו עד לתאריך 04.11.04. לטענת התובע, משנתן עו"ד סלים וקים תשובה שלא לרוחו של הנתבע, החל זה האחרון במסע הליכים משפטיים כנגד התובע, בין היתר בבקשה לביטול פסק דין ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. זאת ועוד, הנתבע הגיש אף תביעה לבית המשפט השלום בעכו, אשר מהותה "מתן פסק דין הצהרתי לביטול הסכם הפשרה". התובע טוען, כי במסגרת תביעה זו זומן עו"ד וקים למתן עדות, ובעדותו מסר את הדברים הבאים: "אני יכול להגיד בוודאות שנותר חוב של 17,000 דולר. לשאלת בית המשפט, באם סכום של 40,000 ₪ שולם ביום 20.08.02, אני אומר כי לא אוכל לאשר את הסכום ולא את התאריך, כך לגבי הסכומים הנקובים בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 09.05.04". התובע מציין, כי בתום העדות החליט הנתבע משיקוליו למחוק תביעתו זו. ביום 04.03.09 הגיש הנתבע בקשה בטענת "פרעתי", וכב' הרשם קבאני, אשר דן בה, החליט לסגור את תיק ההוצל"פ מחמת היותו "אינו בר ביצוע", וכך קבע בפורטוקול הדיון מיום 14.06.09: "לאחר דיון לא פורמלי ולאחר ששמעתי את שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שפסק הדין, הסכם הפשרה שהוגש לביצוע בלשכה זו, אינו בר ביצוע מאחר וביצועו קשור ותלוי באישורו או אי אישורו של עו"ד סלים וקים לעניין תשלום או אי תשלום הסכומים הנקובים בהסכם הפשרה, לפני אישורו בפסק דין, כאשר לבקשה לביצוע לא צורף אישורו של עו"ד וקים בדבר ביצוע התשלומים או אי ביצועם באופן מלא או באופן חלקי". על החלטתו הנ"ל של כב' הרשם קבאני, הגיש התובע ערר אשר התנהל בפניי ונדחה על ידי. בהחלטתי לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטתו של כב' הרשם קבאני, אשר הבהיר, כי חרף עדותו של עו"ד וקים בבית משפט בעכו בעבר, אין אפשרות לקבוע, האם למעשה בוטל החוב לגמרי או שמא לא. במסגרת דחייתי את הערעור לא פסקתי הוצאות, אך קבעתי כי יש לבחון את קיומו של הליך הערעור במסגרת ההחלטה בתובענה העיקרית שתוגש בתיק זה, ולצורך זה הערכתי את הוצאות הליך הערעור בסך של 1,000 ₪. התובע סבור, כי פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט דאוד מאזן, המאשר את הסדר הפשרה, היה בר ביצוע, ולשם יישומו כל שנדרש הוא אישורו או אי אישורו של עו"ד וקים לתשלום, או לאי תשלום הסכומים, הנקובים בפסק הדין. יחד עם זאת מסביר, כי מאחר ונקבע שפסק הדין אינו בר ביצוע, הגיש את תביעתו נשוא פסק דין זה, בה מבקש לחייב את הנתבע להשיב לו את הסכום ו/או יתרת החוב מכוח התחייבויותיו המפורשות על פי ההסכמים שנחתמו בניהם, וכפי שאושרו לטענתו גם על ידי עו"ד וקים, בסך של 17,000 דולר. הנתבע מנגד טוען, כי טענותיו של התובע הינן משוללות כל יסוד, לרבות טענתו, כי פסה"ד הינו בר-ביצוע. לטענתו, אם עומד התובע על כך כי פסק הדין הינו בר-ביצוע והוא חולק על הקביעות השיפוטיות שכבר ניתנו בהקשרו, שיתכבד ויגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין, ולא יפעל בדרך של הגשת תביעה כספית חדשה, אשר לטענתו כבר נידונה והוכרעה לפני זמן רב. זוהי למעשה טענתו המרכזית של הנתבע, אשר שב ומדגיש, כי תביעה זו הוגשה על ידי התובע בניגוד לכל דין ולא בדרך הנכונה, וכי לתובע אין כל זכות לעשות שימוש בהליך משפטי זה. השאלה המשפטית שבמחלוקת: כאמור, הצדדים השכילו לסיים את התיק על בסיס סיכומים בכתב. אציין כי כאשר הסכימו הצדדים על סיכומים בכתב תוך חיסכון בזמן שיפוטי והוצאות ותוך ביטול ישיבת הוכחות שהייתה קבועה בתיק זה , ביקשו הצדדים כי ביהמ"ש ישמע בקצרה את עדותו של עו"ד סלים וקים. עו"ד סלים וקים נתן את עדותו ומתוכה עולה כי אכן ישנו סכום של 17,000$ אשר לא שולם מהנתבע לתובע וכך מעיד עו"ד וקים. פרוטוקול ישיבת ביהמ"ש מיום 21.5.13 בעמ' 5: "לפי מיטב זכרוני שולמו מס' סכומים בטרם ניתן פס"ד שנתן תוקף להסדר הפשרה. בשלב הראשון שולם סכום של 12,000$ ובזה אני בטוח לחלוטין, בהמשך למיטב זכרוני היו עוד 2 תשלומים בקיץ 2002 וזאת בהפרש של חודש בין כל תשלום לסכום שאינני זוכר. ולאחר כל התשלומים הללו נותר חוב של 17,000$" ובהמשך עמ' 6 לפרוטוקול "אני יוכל לומר בוודאות שהנתבע נותר חייב" אין לי סיבה לפקפק בעדותו זו של עו"ד ווקים. עם זאת, הסיכומים של הצדדים מתמקדים בשאלה המשפטית העיקרית, הטעונה הכרעה, והיא: האם פעל התובע כדין עת שהגיש תביעה כספית נשוא פסק דין זה, או שמא היה עליו להגיש בקשה לביטול הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 09.05.04, במסגרת ת.א. 3227/03.1. אליבא דה התובע, בנסיבות המקרה דנן, עת נקבע הן על ידי רשם ההוצאה לפועל והן על ידי ערכאת הערעור, כי פסק הדין אינו בר ביצוע, הרי שנותרה בפניו דרך אחת ויחידה לפעול על פיה, וזאת על ידי הגשת תביעה חדשה ועצמאית מכוח אותה עילה שבבסיס פסק הדין, כפי שעשה בפועל. התובע מפנה בסיכומיו לפסיקה של בית המשפט העליון, לפיה במקרים בהם הסכם הפשרה אינו אכיף ו/או לא ניתן להוציאו לפועל בדרכים הרגילות, הרי שניתן להגיש תביעה עצמאית, שעילתה בין היתר, העילה שהקים פסק הדין, כאשר על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין. התובע מוסיף, כי הגשת בקשה לביטול פסק הדין אשר נתן תוקף להסדר הפשרה אינה אפשרית, זאת משום שהקביעה כי "אינו בר-ביצוע", לא התבססה על היות פסק הדין פגום ו/או על עילה המקנה זכות למי מהצדדים לבטלו, אלא בשל ניסוחו בלבד. זאת ועוד, לטענתו, הנתבע מנוע ו/או מושתק, עובדתית ומשפטית, מלטעון שהסכם הפשרה או פסק הדין תקף ושיש לפעול על פיו, זאת מאחר ולאורך כל השנים טען בפני הערכאות המשפטיות השונות את ההפך הגמור. כך מפנה התובע לתביעת הנתבע בבית המשפט השלום בעכו, אשר מהותה הייתה "תביעה לביטול הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ומתן פסק דין הצהרתי". הנתבע מנגד טוען, כי התובע נתפס לכלל טעות בטענותיו לגבי הסוגיה המשפטית שבמחלוקת, וכי בכל מקרה, גם אם פסק הדין הינו בר-ביצוע או לא, ההליך שנקט בו התובע, קרי הגשת תביעה כספית חדשה, איננו ההליך הנכון. הנתבע בסיכומיו, מפנה אף הוא לפסיקה וספרות, אשר על פיהם ההלכה היא, כי בעל דין הרוצה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, מחמת פגם בכריתתו, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך. הנתבע מדגיש, כי עסקינן בפסק דין אשר נתן תוקף להסכמות בין הצדדים, וכאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי אישורו ו/או אי אישורו של צד ג' (עו"ד ווקים) לגבי תשלום, או אי תשלום סכומים שונים- הרי שמדובר אפוא בטענה לפגם בהסכמה בין הצדדים. אליבא דה-הנתבע, כאשר זו הטענה אשר נסמכים עליה, יש להגיש תובענה נפרדת לביטול פסק הדין. הנתבע מדגיש, כי החובה הינה, להגיש תביעה נפרדת לביטול פסק הדין, אשר עילתה בדיני החוזים (הפגם בהסכמה), ולא תביעה כספית לתשלום סכומים שאין להם , לטענתו, שום אחיזה בפסק הדין. הנתבע מוסיף וטוען, כי עיון בפסקי הדין שמצטט התובע בסיכומיו לתמיכה בטענותיו, למעשה תומכים בטענות הנתבע, באשר הדרך הדיונית הנכונה לנקוט בה הינה הגשת תביעה נפרדת ועצמאית, המבוססת על כל אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטולו של חוזה- דהיינו, הגשת תביעה חדשה לביטול פסק הדין. לחילופין, הנתבע טוען לגופו של עניין, כי דין התביעה להידחות גם לאור העובדה, כי עדותו של עו"ד ווקים רק מחזקת את גרסתו, לפיה הוא עמד בהסכם הפשרה. הנתבע מסביר, כי על פי הסכם הפשרה, על עו"ד ווקים היה לאשר/לא לאשר תשלום של שלושה סכומים על ידי הנתבע. לטענתו, לא רק שעו"ד ווקים מאשר, כי שלושת הסכומים על פי הסכם הפשרה שולמו, אלא גם התובע וב"כ מאשרים תשלומם (המדובר בסך של 40,000 ₪, סך של 41,000 ₪ שהינם 12,000 דולר, וכן סך של 50,000 ש"ח). הנתבע מפנה לפרוטוקול ישיבת בית המשפט מיום 21.05.13, בו נרשם מפי ב"כ הצדדים כי "העובדה הבלתי שנויה במחלוקת היא שהנתבע שילם לתובע סך של 32,000 דולר". לטענתו, הסך של 32,000 דולר הנ"ל בערכי קיץ 2002 שווה ל-12,000 דולר בצירוף הסכומים של 40,000 ₪ ו-50,000 ₪. לטענת הנתבע, אמנם עו"ד ווקים מעיד, כי החוב היה 47,000 $, אשר מתוכו נותרה יתרת חוב בסך 17,000$, אך יש לזכור כי תפקידו של עו"ד ווקים הוא להעיד על התשלומים ששולמו בידיעתו, ואין זה מתפקידו להסביר מהי יתרת החוב שנשארה. הנתבע מדגיש, כי עו"ד ווקים היה מעורב בעניין בשנת 2002, קרי לפני הסכם הפשרה ופסק הדין, ומטבעה של הפשרה שהיא לוקחת בחשבון את כל טענות הצדדים. הנתבע מציין, כי מלבד שלושת הסכומים שאושרו על ידי עו"ד ווקים, הפשרה כוללת עוד סך של 15,000 ₪, אשר לטענתו שולם על ידו במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח על ידי התובע לביצוע פסק הדין. לאור כל האמור לעיל, הנתבע טוען כי עמד במלוא חובותיו על פי פסק הדין ושילם את כל הסכומים אשר חויב על פיו. דיון והכרעה: כאמור, השאלה המשפטית עליה נסובה המחלוקת בענייננו הינה, האם התובע פעל בדרך המשפטית הנכונה, עת הגיש תביעה כספית חדשה כנגד הנתבע, הנסמכת על עובדות שהיו בבסיס הליך משפטי קודם ואשר הסתיים בהסכם פשרה, או שמא היה עליו להגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין? זוהי השאלה העומדת להכרעה בבסיס פסק דין זה. ראשית יוסבר, כי בעל דין המעוניין להשיג על פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, יכול לעשות זאת בשתי דרכים: האחת- ערעור על פסק הדין, והשניה- על דרך הגשת תביעה לביטול פסק הדין. יודגש, כי אין מדובר בברירה הניתנת לבחירה לבעל הדין, אלא הדבר תלוי בעילה בה רצה בעל הדין להשיג על פסק הדין ולבטלו (ראה ספרו של ד"ר יואל זוסמן "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית,786 (1995). כאן ישנה חשיבות לאבחנה האם עילת הביטול קשורה לפן השיפוטי או לפן ההסכמי בפסק הדין. במידה ובעל דין גילה פגם בהליך/בפן השיפוטי- אזי במקרה זה עליו להגיש ערעור, ובידי ערכאת הערעור להעמיד את הדברים על תיקונם. אך אם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק/הפן ההסכמי נפגם- אין בעל הדין יכול להלין על השופט, ואין בידי ערכאת הערעור לסייע בידו. על בעל הדין במקרה מעין זה להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם- פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, כגון תרמית, הטעיה, טעות, כפייה וכיו"ב. זאת ועוד, בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתתו או בשל הפרתו על ידי בעל דין אחר, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך אשר נתן את פסק הדין, ואין הוא יכול להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד. בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות נגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לוויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם (ראה לעניי זה ספרו של אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, 345 (2009). מאחר ונקבע על ידי כב' הרשם קבאני, כי פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה אינו בר-ביצוע, החלטה אשר אף אושררה על ידי במסגרת דחייתי את הערעור עליה, הרי שקביעה זו מלמדת על פגם בפן ההסכמי של פסק הדין. על כן, וכמוסבר לעיל, הדרך הנכונה לבקש את ביטולו של פסק הדין היא על דרך הגשת תביעה חדשה לביטול פסק הדין אשר נתן תוקף להסדר הפשרה, מחמת הפגם שבו. בענייננו, התובע לא עתר בתביעתו לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשל פגם בכריתתו, אלא הסעד שנתבקש על ידו הינו סעד כספי לתשלום יתרת החוב, תוך כאמור התבססות על העובדות בהליך המשפטי הקודם ועל הסדר הפשרה (ראה ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ. על כן, לא נותר לי אלא לקבוע, כי התובע לא הגיש את תביעתו כדין והיה עליו להגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין. עלי לציין, כי לאור העובדה שהסאגה המשפטית בין התובע לנתבע נמשכת כבר למעלה מעשר שנים, כאשר בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים אשר לא הצליחו להביא את הפרשה בניהם לידי סיום, אינני נוח עם התוצאה שהגעתי אליה כלל ועיקר, אך הגעתי אליה הכרחית מבחינה משפטית בלבד. אני מתקשה עד מאוד בקבלת התוצאה המשפטית גם לאור העובדה כי על פי עדותו של עו"ד וקים נותר חוב של 17,000$ נשוא תיק זה ואולם אני מזהיר את עצמי לאור טענות כבדות משקל שהועלו ע"י הנתבע בסיכומיו לעניין חישוב החוב כפי שציינתי. מכל מקום לאור האמור לעיל אני אדחה את התביעה הכספית ללא צו להוצאות, כאשר אינני מונע מהתובע ואני מדגיש זאת על דרך של פסיקה זו את זכותו לנקוט הליך נוסף על דרך של הגשת תביעה חדשה לביטול פסק הדין אשר העניק תוקף להסדר הפשרה. עלי להדגיש כי התוצאה המשפטית היא נגזרת של ההכרעה המשפטית לאור טיעוני הצדדים כאמור לעיל. סוף דבר התביעה נדחית אין צו להוצאות. חוזהאספקה