רכב אשר הדרדר לכיוונו של התובע מחץ אותו אל מול דלפק שמולו עמד במוסך 2. הנתבעים, נהג הרכב הפוגע (רכב מספר רישוי 3506613) ומבטחת הרכב בביטוח חובה אינם כופרים בחבותם בפיצוי התובע בגין נזקיו כתוצאה מאירוע התאונה והמחלקות בתיק דנן עוסקת בשאלת הנזק בלבד. 3. ממקום אירוע התאונה הועבר התובע לחדר המיון שבמרכז הרפואי "סורוקה", כשהוא מתלונן בעיקר על כאבים באיזור הבטן העליונה וקרסול שמאל. התובע קיבל טיפול ראשוני ושוחרר לביתו תוך המלצה למעקב רופא מטפל, מנוחה ונוגדי כאבים לפי הצורך. בהמשך, טופל התובע במרפאת קופת החולים, נעשו לו בדיקות דימות ובבדיקת מיפוי עצמות התגלו שברים בצלעות. לאור שהתובע התלונן גם על סיוטי לילה, כאבי ראש וסחרחורות, המליץ נוירולוג, כי התובע יבדק על ידי פסיכולוג. התובע נבדק על ידי פסיכיאטר וקיבל מרופא המשפחה טיפול תרופתי על פי המלצת הפסיכיאר. 4. במסגרת התובענה שלפניי עתר התובע למינוי מומחים ומונו שני מומחים, פרופ' שלמה נוי בתחום הפסיכיאטריה וד"ר חנן טאובר בתחום האורתופדיה. כל אחד מהמומחים בחר לקבוע לתובע נכות בשיעור של חמישה אחוזים בתחום מומחיותו, כאשר ד"ר טאובר מציין בחוות דעתו, כי הנכות אותה קבע לתובע הינה בגין פגיעה בשרירי הסובך ברגל שמאל, תוך שהוא מציין, כי בעיות אורטופדיות נוספות שיש לתובע ועיקרן פגיעה בגב, אינן קשורות לאירוע התאונה. בהקשר זה יצויין, כי בשנת 1984 נפגע התובע בתאונת עבודה, כשעיקר פגיעתו בגב. המוסד לביטוח לאומי (להלן:- "המל"ל"), קבע לתובע 20% נכות בגין פגיעה זו וכן הגדיל את נכותו עקב הפעלת תקנה 15, כך ששיעור הנכות שנקבעה על ידי המל"ל בגין הפגיעה בגב עומדת על 30% ובגינה זכאי התובע לגמלת נכות מעבודה מאת המל"ל. 5. במסגרת תביעתו שלפניי טוען התובע, כי מאז התאונה אינו עובד ולפיכך עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות. כן עותר התובע לפיצוי בגין עזרת הזולת, נסיעות מוגברות, ניידות, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. 6. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 9.6.13, לאחר שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה, העיד התובע לבדו, לאחר שהקדים והגיש תצהיר עדות ראשית וכן צורפו מסמכים רפואיים מתיקיו הרפואיים של התובע ותיקים מהמל"ל, לרבות מכתב המל"ל שנושאו: "תקופות הדיווח ושמות מעסיקיך הרשומים במוסד לביטוח לאומי" (להלן:- "דו"ח רציפות ביטוח בעבודה", אשר סומן ת/1). שיעור נכותו הרפואית והתפקודית של התובע: 7. כאמור, כל אחד מהרופאים בחר להעניק לתובע חמישה אחוזי נכות בתחומו, כך ששיעור נכותו הכוללת של התובע (במעוגל) עומדת על כעשרה אחוזים. הצדדים שניהם טוענים לעניין שיעור נכותו של התובע, בין זו הרפואית ובין זו התפקודית, זה טוען להגדלה וזה טוען להפחתה. המומחים שניהם לא נחקרו על ידי ב"כ הצדדים, אך נשאלו שאלות הבהרה, הנוגעות בעיקר לטיפולים רפואיים נדרשים ולנכויות זמניות. 8. הנכות האורטופדית: התובע טוען, כי נכותו בתחום האורטופדי גבוהה מזו שנקבעה על ידי ד"ר טאובר, כאשר לטענתו, מאז אירוע התאונה חלה החמרה בכאבי הגב מהם סובל התובע. ד"ר טאובר, בהתייחסו למגבלות התובע בכל הנוגע לגב מציין בחוות דעתו: "מאחר והתובע עבר ניתוח לכריתת דיסק מותני L5-S1, בשנת 1984 ומאז המשיך להתלונן על כאבי גב תחתון ויש לכך תעוד רב בתיקו הרפואי וממצאי ה-MRI מיום 21.12.09 מעידים על מחלה ניוונית מפושטת בעמוד השדרה המותנית הרי את תלונותיו ומחושיו בגב התחתון והכאב המוקרן לרגל שמאל יש לייחס למחלה ניוונית של עמוד השדרה המותני ולא לתאונה מיום 5.3.08." 9. לא מצאתי מקום להטיל דופי בקביעתו זו של ד"ר טאובר. לא אחת נאמר על חוות דעת מומחי בית המשפט, כי בהעדר הנמקה מיוחדת יש לאמצם, אם כי שיקול הדעת בסופו של דבר באשר לקביעת שעור הנכות הרפואית נתון בידי בית המשפט, ראה למשל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, תק-על 90(2)532, בו נאמר על ידי בית המשפט: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". 10. עיון בתיעוד הרפואי מהמועדים הקרובים ביותר לתאונה מלמד, כי עיקר תלונותיו של התובע היו בגין הפגיעה בקרסול ובגין הפגיעה בבטן העליונה, פגיעה שלגביה הוברר לאחר מכן בבדיקת מיפוי העצמות, כי אמנם מהווה פגיעה בצלעות. התובע כלל לא התלונן על כאבים בעמוד השדרה, כאשר בתעודת חדר המיון מיום התאונה צויין מפורשות בנוגע לבדיקה בעמוד השדרה: "גב ללא רגישות". התלונות בגין עמוד השדרה, החלו רק מספר שבועות לאחר אירוע התאונה. לאור האמור, נראה, כי קביעתו של ד"ר טאובר בנוגע לפגיעה בעמוד השדרה אמנם מבוססת ולא נסתרה בכהוא זה. 11. הנכות הפסיכיאטרית: פרופ' נוי העריך את נכותו הרפואית של התובע בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של חמישה אחוזים. בחוות דעתו ציין המומחה: "מבדיקת המקרה נראה כי אין קו שבר מבחינה תפקודית בין התקופה קדמה לתאונות לבין התקופה שלאחריהן. מבחינה תעסוקתית הנבדק אינו עובד במשנת 1993." בפרק האבחנה הפסיכיאטרית מציין המומחה, כי על מנת שתתקיים הפרעה פוסט טראומטית חייב להתקיים אירוע משמעותי מסכן חיים או הגורם לפגיעה גופנית קיצונית, כאשר המומחה מציין, כי מצב זה לא התקיים בענייננו, שכן לא צויין כי נפגעו סימנים חיוניים או כי היתה סכנה לחיי התובע. עוד מציין המומחה, כי תסמינים נוספים הנדרשים לאבחנה הם שחזורים חוזרים ונשנים של האירוע הטראומטי, הגורמים למצוקה וסבל קשים. בדיקות התובע בקהילה מצביעות על כך שהתסמינים הם בעוצמה מועטה והפגיעה התפקודית קלה. תסמינים נוספים של עוררות יתר, אי שקט וסף גירוי נמוך אף הם תוארו על פי המומחה באופן חלקי. לסיכום מציין המומחה "ניתן לומר כי אין לנבדק הפרעה פוסט טראומטית מלאה. אולם קיימים תסמינים חלקיים בעוצמה נמוכה של התסמונת." 12. ב"כ הנתבעים טוען לפיכך, כי משלא נמצאו תסמיני הפרעה פוסט טראומטית, הרי שהיה על המומחה להימנע מקביעת נכות רפואית לתובע. 13. הנני סבורה, כי בעת שמומחה בית המשפט העניק לתובע חמישה אחוזי נכות, לקח הוא בחשבון, כי מדובר בתסמינים חלקיים ולכן בחר הוא שלא לקפח את התובע כליל והעניק לו את הנכות שנקבעה. ואולם, איני יכולה להתעלם מכך שלא כל המידע הרלוונטי לצורך גיבוש חוות דעתו של המומחה עמד לנגד עיניו. בעת שערך את חוות דעתו, סבר המומחה כי התובע לא עבד לפני התאונה וגם לא עבד לאחריה. הנתון הנוגע להגבלה בכושר העבודה מהווה אחד מרכיבי הליקוי הכלולים בסעיף 34(א) שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תשט"ז-1956) (תוספת) שעל פיהן בחר המומחה לקבוע את שיעור נכותו של התובע. על פניו, בנקודה זו התבססה חוות דעתו של המומחה על מידע שגוי. 14. בחוות דעתו ציין המומחה: "בשנת 1993 הפסיק לעבוד עקב בעיית גב. משנת 1993 אינו עובד באופן מעשי. מאז "יושב בבית". בתצהיר העדות הראשית מטעמו ציין התובע עובדות דומות, כאשר שם ציין, כי מאז שנת 1993 עבד בעבודות מזדמנות ואף צירף את דו"ח רציפות הביטוח בעבודה ממנו ניתן ללמוד על התקופות בהן עבד התובע מאז שנת 1993. אלא, שבמהלך חקירתו הנגדית ציין התובע, כי מזה למעלה מעשור הוא בעל חווה חקלאית, לגידול צאן, שאינו מדווח על הכנסותיו ממנה, כאשר התובע עוסק למעשה בניהול החווה. לטענת התובע, עסק בניהול החווה לפני התאונה והוא ממשיך לעסוק בניהולה גם היום. 15. כאשר שאלת תפקודו התעסוקתי של אדם מהווה חלק מהשיקולים בקביעת שיעור נכותו של אדם, הנני סבורה, כי העלמת חלק זה מעיני המומחה, פוגמת בחוות הדעת, גם היא נעשתה שלא במכוון, כאשר התובע הסביר, כי מצא לנכון לציין לפני המומחה רק את עברו התעסוקתי הקשור בעבודה פיסית. 16. לפיכך, בין אם לצורך קביעת נכותו הרפואית של התובע ובין אם לצורך קביעת נכותו התפקודית של התובע, הנני סבורה, כי על בית המשפט לשקלל נתון זה שלא עמד לפני מומחה בית המשפט ולהעריך את נכותו של התובע תוך שקלול מלוא הנתונים, כאשר גם כך מומחה בית המשפט ציין, כי נכותו של התובע הינה בשיעור נמוך עד מאוד. היות והמומחה לא לקח בחשבון נתון זה, היות ויצא מתוך נקודת הנחה שהתובע ממילא אינו עובד, אזי יש להעריך מחדש את שיעור נכותו של התובע. גם אם שיעור הנכות הרפואית ייוותר על כנו (ולעניין זה אין חשיבות ממשית בתיק שלפניי כפי שיובהר להלן), הרי ששיעור נכותו התפקודית של התובע, ככל שהדבר נוגע לכושרו לעבוד בשל נכותו הפסיכיאטרית, הנו נמוך יותר מזה שנקבע על ידי מומחה בית המשפט, כאשר התובע לא ציין במהלך עדותו, כי עבודתו כמנהל חווה לגידול כבשים נפגעה בכהוא זה כתוצאה מאירוע התאונה. שיעור הנזק 17. כאב וסבל: לאור שיעור נכותו הרפואית של התובע, אשר הועמדה על עשרה אחוזים בקירוב ולאור מצבו הרפואי של התובע והעובדה שנקבעו לו נכויות זמניות, כאשר מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה העמיד את שיעור נכותו הזמנית של התובע על 10% למשך שנה, הנני סבורה, כי גם אם שיעור נכותו הרפואית של התובע פחות מעשרה אחוזים, יש מקום לפסוק לתובע את הפיצוי המקסימלי שעה שנכותו של התובע פחותה מעשרה אחוזים, דהיינו לפי שיעור של 10%. בשים לב לגילו של התובע ביום התאונה, יש לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 14,835 ₪. 18. הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות: כפי שצויין לעיל, במהלך עדותו של התובע ציין התובע, כי הוא מנהל חווה חקלאית לגידול כבשים, כאשר את החווה הוא מפעיל באמצעות פועל, אשתו וילדיו הצעירים. התובע ציין, כי מאז ומתמיד עסק בניהול החווה ולא בעבודה הפיזית הכרוכה בניהולה. כאשר נשאל ממתי הוא מפעיל את החווה ציין התובע: "בערך 10 שנים. מאז שעזבתי את מוביל הדרום בשנת 96 אני פניתי לעסק של הכבשים." וכן "בכבשים אני 10 שנים עובד עם הלשון שלי, אני לא עובדת פיסית עם הכבשים. אולי כבר 20 שנה." דו"ח רציפות ביטוח בעבודה מלמד, כי לאחר התאונה משנת 1984 חזר התובע לעבודה, כאשר במשך תקופה בת כשנתיים וחצי בין השנים 1993 ועד 1995 עבד בחברת מובילי הדרום בע"מ ובמשך כשנה ומחצה בין השעים 1996-1997 עבד בחברת האחים סויסה בנגב בע"מ. מאז, לא נרשמה תעסוקה עד לחודש 10/2006, שאז החל התובע לעבוד בחברת רחמני ד.א.מ עבודות עפר בע"מ, זאת למשך תקופה בת חמישה חודשים לערך. מאז ועד היום לא נרשמה תעסוקה כלשהי של התובע. 19. לצורך קביעת הפסדיו של התובע, מבקש התובע ללמוד מכך שעבד לאחר התאונה משנת 1984, כי יכול היה לעבוד אלמלא התאונה ויש מקום לפסוק לו לפיכך פיצוי בגין הפסדי שכרו לעבר ולעתיד. הנתבעים טוענים, כי עברו התעסוקתי של התובע מלמד על כך שללא כל קשר לאירוע התאונה בחר התובע משיקוליו הוא שלא לעבוד ולכן אין מקום לפסוק לו פיצוי לא בגין הפסדי שכרו ולא בגין אובדן כושר השתכרותו. 20. מצאתי מקום ליתן אמון בגרסת התובע הנוגעת לעבודתו הקשורה בגידול צאן. התובע העלה עניין זה מיוזמתו כאשר נשאל לעניין קבלת קיצבת הבטחת הכנסה והסביר, כי קבלת קיצבה זו תמנע ממנו את העבודה בתחום הצאן. התובע גם הסביר, כי ללא עבודה זו לא תוכל משפחתו של התובע להתקיים ואמנם, לתובע 14 ילדים, רק חלקם נשואים ואשתו אינה עובדת בעבודה אחרת לבד מזו שבגידול הצאן, התובע מחזיק ברכב ולפיכך סביר בעיניי, כי על מנת שהתובע ובני משפחתו יוכלו להתקיים ברמת חיים סבירה, לא יוכל התובע להסתפק בקצבת הנכות מעבודה אותה הוא מקבל מהמל"ל בשיעור של כ- 3,400 ₪. 21. ואולם, על פניו, התובע מפנה את כל מרצו לעבודתו זו ונראה, כי עצם העובדה שאינו עובד בעבודה אחרת מאז שנת 1997 אינה קשורה בכושרו הפיזי של התובע לעבוד, אלא בבחירה של התובע להתמקד בעבודה האמורה. התובע אף ציין, כי בחר לעסוק בעיסוק האמור, כשהוא מציין "אני פניתי לעסק של הכבשים." ואמנם, מאז שפתח התובע לטענתו את החווה החקלאית בשנת 1997, לא עבד התובע בכל מקום אחר לבד מ"רחמני" למשך תקופה קצרה בשנים 2006-2007. התובע לא הסביר מדוע שב לעבודה הפיזית בתקופה זו, אך בוודאי שתקופה זו אינה משקפת את התנהלותו הקבועה של התובע, התנהלות שניתן ללמוד עליה גם מהתקופה שמאז עזב התובע את רחמני ועד לאירוע התאונה. 22. נכותו האורטופדית של התובע כתוצאה מאירוע הינה בשיעור של 5% בלבד, כאשר ידוע שלתובע נקבעה על ידי המל"ל נכות רפואית בשיעור גבוה יותר עוד קודם לכן, שלהשלכותיה מייחס התובע את עיקר תחלואיו (ראה עמודים 8-9 לפרוטוקול). הנני סבורה, כי התובע אינו יכול לזקוף לחובת נכותו כתוצאה מאירוע התאונה את העובדה שאינו עובד בעבודה פיזית. מדובר בנכות בשיעור מינימאלי. נכותו של התובע בתחום הנפשי הינה מזערית ואין בה כדי לפגוע בתפקודו התעסוקתי של התובע, בשים לב לכך שהתובע ממשיך לנהל את עסקו ומשכך, ככל שישנה סיבה שבגינה התובע לא עבד בעבודה אחרת לאחר התאונה, הרי שמדובר באותה סיבה שבגינה לא עבד התובע למשך קרוב לעשור, מאז הפסיק לעבוד אצל האחים סויסה ובגינה גם לא עבד כשנה עובר לתאונה. 23. לא ניתן לומר, כי התובע, אשר ב- 16 השנים האחרונות עבד במשך תקופה בת חמישה חודשים בלבד (לבד מעבודת החווה), אינו עובד כיום רק בשל אותם חמישה אחוזי נכות אורתופדיים, זאת בפרט כאשר התובע אינו נעשה צעיר עם השנים ומחלת הגב ממנה הוא סובל הינה מחלה ניוונית, כפי שהדבר עולה מחוות דעתו של ד"ר טאובר. התובע מנהל עסק, בו הוא אינו עובד בעבודה פיזית, זוהי עבודת התובע בשנים האחרונות וקשה לומר, כי עבודה זו נפגעה כתוצאה מאירוע התאונה ומכל מקום, בהעדר פרטים ונתונים כלשהם על עבודה זו, כאשר על קיומה דיווח התובע לראשונה במועד שמיעת הראיות, בוודאי שלא ניתן לומר, כי התובע הצביע על פגיעה כלשהי בעבודתו זו. 24. למרות כל האמור, הרי שהתובע עבד בעבודה כלשהי במקביל לניהול העסק שלו. בשים לב לאפשרות לפיה התובע יכול היה לעבוד בעבודה כלשהי, גם אם למשך תקופה מוגבלת וזאת במקביל לניהול העסק, ותוך התחשבות בעברו התעסוקתי של התובע, שיש בו כדי להצביע על עתידו התעסוקתי, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי שיש בו כדי לשקף את הגריעה בכושר השתכרותו של התובע הנובעת מנכותו כתוצאה מאירוע התאונה, בין זו הזמנית ובין זו הצמיתה. מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 7,000 ₪, המשקף את נזקי העבר והעתיד. 25. הוצאות רפואיות ונסיעות לצרכי רפואה: התובע העיד, כי הוא נזקק למשככי כאבים מרובים עקב כאביו וכן לתרופות פסיכיאטריות אותן הוא מקבל על פי מרשם מרופא המשפחה, שלגביהן ציין מומחה בית המשפט, כי לא ברור האם התובע נוטל אותן באופן מסודר. מומחי בית המשפט נשאלו בנוגע לטיפולים עתידיים ושניהם השיבו, כי אין צורך בטיפולים עתידיים, כאשר ד"ר טאובר ציין, כי יכול והתובע יזקק מדי פעם למשככי כאבים. בנסיבות אלו, בהעדר אינדיקציה לעלות הכדורים אותם נוטל התובע ובשים לב לכך שהתובע נזקק למשככי כאבים גם בשל מכאוביו הנוספים, וכן בשים לב לכך שבסמוך לאירוע התאונה נזקק התובע לטיפולים רפואיים תכופים יותר, חלקם גם בבאר שבע, שעה שהתובע מתגורר בחורה, מצאתי מקום לפסוק לתובע סכום גלובאלי בגין הוצאות רפואיות, לרבות נסיעות הכרוכות בכך לעבר ולעתיד בסכום של 5,000 ₪. 26. ניידות: לא מצאתי כי פגיעתו האורטופדית של התובע, בשיעור של חמישה אחוזים מצדיקה פיצוי בגין ניידות. התובע מתגורר בחורה וממילא יש להניח, כי הוא נזקק לתחבורה על מנת להגיע למקומות שונים מחוץ לכפר, ללא כל קשר לפגיעתו, מה גם שהשלכותיה התפקודיות של פגיעה בשיעור של חמישה אחוזים הינן מינימאליות. 27. עזרת הזולת: פגיעתו של התובע כתוצאה מאירוע התאונה אינה חמורה. התובע מציין, כי הוא נזקק לעזרת בני המשפחה הן עובר לאירוע התאונה והן לאחריה, אך מציין, כי מתקשה לאחר אירוע התאונה לבצע פעולות שונות אותן ביצע קודם לה. הן בתצהיר העדות הראשית מטעמו והן במהלך עדותו, ייחס התובע חלק ממוגבלויותיו אלו למגבלותיו השונות שאינן קשורות באירוע התאונה. לאור האמור, תוך שימת לב למגבלה היותר משמעותית בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה, מצאתי מקום לפסוק לתובע סך של 2,000 ₪, לעבר ולעתיד בערכים דהיום. סוף דבר: 28. סך הכל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 29,000 ₪ (במעוגל, נוכח הפרשי ריבית אלו ואחרים). כן ישאו הנתבעים בהוצאות התובע (לרבות חלקו בתשלום שכ"ט המומחים), בצירוף ריבית כחוק מיום הוצאתם וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% מהסכום שנפסק. מוסךרכב