הרים את אחת הדלתות לפתע, עברה שם משאית, הדלת התנדנדה ונפלה על ידו. התובע העריך כי המשאית היא שגרמה להתנדנדות הדלת ונפילתה. ב"כ התובע המלומד טען שהימנעות מהבאת עדים רלוונטיים מטעם הנתבעת פועל לרעתה. משכך, הגרסה היחידה שנותרה בפני בית המשפט, זו גרסתו של התובע. ב"כ הנתבעת המלומד כפר בחבות וציין כי גרסתו של התובע נסמכת אך ורק על עדותו כבעל דין כשהעדות היא היחידה בתיק ולכן אין לתת לה משקל כלשהו. יתירה מזו, גם אם נקבל את גרסתו הפתלתלה, המדובר בתאונת דרכים על כל המשתמע מכך. משכך הם פני הדברים, ועל יסוד עקרון יחוד העילה שבסעיף 8 לחוק הפלת"ד, לא ניתן לתבוע את העירייה בגין מקרה זה. יתכן שהתובע שגה עת שמחק את קרנית מכתב התביעה, והותיר את התביעה רק כנגד הנתבעת, אך בעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו. להשלמת התמונה יצוין שהנתבעת שלחה הודעת צד ג' כלפי גינון ופיתוח יום טוב מרדכי (להלן: "צד שלישי") מהנימוק שצד שלישי היא האחראית על ביצוע עבודות טיפול ואחזקת שטחי הגינון, לרבות המקום נשוא כתב התביעה, זאת בהתאם לחוזה שנערך בין הנתבעת לבין צד שלישי. צד ג' לא התגונן כלפי ההודאה ומשכך, ביום 21.11.12 ניתן פסק דין על תנאי כנגד צד שלישי, לפיו במידה ותחויב הנתבעת בפיצוי נזקיו של התובע, אזי יהיה על הצד השלישי לשפות את הנתבעת בכל סכום שייפסק. דיון והכרעה עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין. בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי, בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על-פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות זו. בין יתר הנסיבות האמורות, נמצא גם מצב בו העדות היחידה היא עדותו של בעל דין (סעיף-קטן (2)). בחנתי היטב את עדות התובע שבפני וכן הסתירות הקיימות בין גרסותיו השונות כפי שיפורט להלן. לאחר בחינה מדוקדקת של עדותו ועיון במסמכים שהוגשו בתיק הגעתי למסקנה, שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על פי הדין בכדי להוכיח כדבעי תביעה אזרחית לפיצוי בגין עוולה נזיקית ודין תביעתו להידחות. ס' 53 לפקודת הראיות קובע ש: "ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשפט". ההכרעה בתיק זה, אם אירעה התאונה במקום ובנסיבות הנטענות על ידי התובע, היא הכרעה על פי המהימנות אשר יש לייחס לעדותו של התובע, זאת לאחר שלא הובאו עדים נוספים מלבדו. מטבע הדברים, עדות נבחנת לא רק על סמך מילים בודדות וחצי משפטים, אלא כמכלול שלם של הדברים הנאמרים בבית המשפט. מספר מבחנים פותחו במשך השנים בכדי למדוד מהימנותו של עד: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית ומבחן האישיות, כפי שציין קדמי בספרו: "...לפי מבחן ההתרשמות ביהמ"ש קובע את התרשמותו הישירה מאופייה וטיבה של התנהגות העד על דוכן העדים. בין השאר הדרך והאופן בהם הוא מעיד, בצורה מסודרת עקבית שוטפת בחירה או מגומגמת מהוססת ומקוטעת. מבחן השוואה חיצונית - השוואת דבריו של העד בבית המשפט עם דברים שאמר במקום אחר, או עם דברים שאמרו עדים אחרים. מבחן השוואה פנימית - העמדת דברי העד במבחן של הגיון שכל ישר וניסיון החיים. מבחן האישיות - בדיקת השלכה אפשרית של אופיו של העד ונגיעתו לעניין על נאמנות דבריו". (קדמי, "על הראיות", מהדורה תשנ"ט 1999 חלק III, עמ' 1349). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית ששומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לאמץ את עדותו. כמובן שבית המשפט צריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העד וכיוצא בזה. בעניינינו, במסמכים שהוגשו למל"ל, התובע מסר גרסה אחרת לחלוטין. אומנם אין בכך לבד בכדי להכשיל את גרסתו של התובע, על אף שבאותה העת כבר היה מיוצג על ידי עו"ד. אך בנוסף לכך, גם במסמכים הרפואיים נפלו סתירות. כגון בתאריך הביקור ביום 27.7.03 כשסיבת ההפניה היא חבלה באצבע יד ימין מיום 26.7.2003. התביעה גם הוגשה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, דהיינו יומיים לפני שחלפו שבע שנים ממועד התאונה הנטען. שיהוי בלתי מוסבר זה גם הוא פועל לרעת התובע, ומשליך על מהימנות גרסתו כעדות כבושה. לאור האמור לעיל והתרשמותי הישירה הנני קובע שטיעוני וגרסת התביעה לא מהימנים בעיני כמשקפים מה שקרה באמת באותו יום. אך גם אם נקבל את גרסתו של התובע, כפי שהוא תיאר את התאונה, התאונה תוגדר כתאונת דרכים לכל עניין ודבר, לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). וכך העיד התובע: "ש. אבל אתה זוכר במאה אחוז שזו היתה משאית שעברה וגרמה לתנופה לדלת, זה מה שאתה מספר פה לבית המשפט? ת. כן. (עמ' 13 ש' 5-7) ובהמשך: "ת. שהדלת הזאת הפתוחה גרמה לכל הרוח כי הגב, ש. התנופה מהמשאית אתה מתכוון? ת. זה מהמשאית... (עמ' 13 ש' 18-20). ובהמשך: "ש. כמה זמן הדלתות האלה היו פתוחות? ת. בערך חצי שעה. ש. חצי שעה. ולפני זה הן לא נפלו עליך. נפלו עליך פעם אחת כשהמשאית עברה, בגלל זה אתה אומר זה מהמשאית מהתנופה. ת. כן". (עמ' 13 ש' 27-31) על מנת להשיב על השאלה האם הארוע הנטען נחשב כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, יש לציין ש: א. קיומו או העדרו של מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב אינו כשלעצמו מהווה מבחן מכריע לעניין קביעת עובדת השימוש באותו כלי רכב. לשון אחרת - אין בחוק הפלת"ד דרישה לקיום מגע פיזי בין הרכב המנועי לבין הניזוק, וניתן להכיר בסיבתיות בין השימוש ברכב לבין הנזק, אשר תהפוך את האירוע ל"תאונת דרכים" עפ"י דין, גם ללא מגע פיזי ישיר בין כלי הרכב ובין הנתבע. (לעניין זה ראה א. ריבלין, "תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים", מהדורה ב', תשנ"ו, 7 וכן ע.א. 554/89, מדינת ישראל נ' אלראהב, פד"י מ"ה (2), 338). ב. הגדרת "תאונת דרכים" עפ"י חוק הפלת"ד, מצריכה (כך נובע מהמילה "עקב") קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי, בין השימוש ברכב המנועי למטרות תחבורה ובין נזק הגוף שנגרם לניזוק. באם נאמין לעדותו של התובע ו"נחצה" את מכשול סעיף 54 לפקודת הראיות, ניתן לומר כי הוכח קשר סיבתי עובדתי. באשר לקיומו של קשר סיבתי משפטי - יש לבחון קשר זה עפ"י מבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר (ראה ע.א. 358/93, שולמן נ' ציון, פד"י מב( 2), 844 וכן רע"א 10721/05 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' יונאן ואח'). מבחן הסיכון בהקשר זה פירושו - היות התוצאה המזיקה בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המזיק, גם אם נגרמה התוצאה בשל התערבות גורם זר. מבחן השכל הישר בהקשר זה פירושו - מידת תרומתו של ה"שימוש" ברכב להתהוות התוצאה המזיקה (לעניין זה ראה: ע.א. 358/93, שולמן נ' ציון, פד"י מב( 2), 844) אם ניישם את שני המבחנים דלעיל על המקרה דנן, נמצא כי שניהם מקימים קשר סיבתי-משפטי ומלמדים על כי יש להכיר בתאונה דנן, כ"תאונת דרכים" עפ"י דין. מבחן הסיכון - מהירות המשאית, שגרמה להדפת המכסה על ידו של התובע היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגות נהג המשאית. מבחן השכל הישר - גם כאן יש לומר שהנסיבות מכוונות לעבר הסתברות באשר לגרימת הנזק כמתואר ע"י התובע. על כן, במקרה כמו זה דנן, של מכסה שנהדף בשל משאית שעברה ופגע בניזוק, יש לראות את המכסה כחלק ממכלול התנועה בדרך, ואת מהירות המשאית שהדפה את המכסה, כמי שהיווה את הגורם לתאונה. לנוכח כל הנ"ל יש לומר שהוכח לי במקרה דנן קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב המנועי (משאית) ובין נזק הגוף שנגרם לניזוק (התובע). על כן לכאורה יש להכיר בתאונה דנן כ"תאונת דרכים" עפ"י דין, זאת אם נקבל את גרסתו של התובע כפי שנמסרה בפני בית המשפט. יתירה מזה, התובע לא הצליח להוכיח את טענתו על כי דלת בור מערכת ההשקיה לא היתה תקינה ורשלנות העיריה היא זו שגרמה לתאונה, שכן הוא לא הביא ולו בדל ראיה בדבר אי תקינותה של השרשרת ו/או הדלת. לא הובאה חוות דעת הנדסית המאשרת כי נפל פגם בדלת. לא הובאה כל ראיה להראות שרשרת תקולה. לא צורפו תמונות של זירת התאונה. אפילו לא צורפו תמונות של מקום התאונה או של הדלת התקולה או של המנגנון הקודם אשר היה לטענתו לא תקין. אפילו לא הובאה עדותו של המעביד שמטעמו עבד התובע (שככל הנראה כלל לא ידע על התרחשות התאונה). בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי דלתות מערכת ההשקיה היו פתוחות לרווחה במשך כחצי שעה בה עבד בתוך הבור ורק כאשר עברה המשאית היא זו שגרמה לתנופת הדלת (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 24.4.13 שורות 5-7 ושורות 27-31). במשך כל עבודתו באותו היום עמדו דלתות מערכת ההשקיה יציבות ואיתנות וללא כל תקלה. מעבר לכך, התובע לא טרח להודיע למעסיק שלו אודות התאונה הנטענת (שהרי אם כך היה הדבר היה בוודאי מתכבד ומזמין אותו למתן עדות מטעמו), הוא גם לא הודיע לעיריה על תקלה כלשהיא באחד ממתקניה. אי לכך, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪. ידייםמשאית