נכות נפשית בשיעור 30% לאחר שאובחן כסובל מתסמונת דחק בתר חבלתית, מהפרעה טורדנית כפייתית וממצב פסיכוטי דמוי סכיזופרניה. עם זאת, העריך המומחה שרק רבע מהנכות - דהיינו 7.5% - נובעת מהתאונה. עיקר המשפט התמקד בבירור עברו של התובע: בגיל 15 התובע עזב את ביתו על רקע יחסים קשים עם אביו ובעיות תפקוד של אמו, שסבלה, כנראה ממחלת נפש. עד גיל 17 התחנך בפנימיית "נעורים" ואח"כ בפנימייה החקלאית "כפר סילבר". בגיל 18 גויס התובע לצה"ל אך שוחרר משירות בנסיבות שיפורטו בהמשך. בגיל 41 נפגע התובע בתאונת דרכים שאירעה בהיותו רוכב אופניים. בעשרים השנים הקודמות נראה שהתובע סל מאי יציבות בתפקוד החברתי הבינאישי והתעסוקתי. ענין זה עמד במרכז המחלוקת בין הצדדים. טענות התובע 4. התובע סבור שכל נכותו נגרמה עקב התאונה. לטענתו, לפניה, תפקד חברתית ותעסוקתית ללא רבב. הוא סיים את לימודיו בפנימייה והתאהב בבחורה גרמניה עמה אף טס לגרמניה לפני הגיוס. הוא חזר ארצה וגויס לצבא בפרופיל 97, הוכר כחייל בודד ושובץ לעבודה כמכונאי צמ"ה. מאחר שהתובע היה מאוהב עדיין הוא ביקש להשתחרר מהצבא וסיפר על היותו ביסקסואל, כדרכם של בני נוער הנוטים להתנסויות מיניות חדשות. להפתעתו הוא שוחרר על בסיס קשיי הסתגלות בפרופיל 24. באורח מפתיע, התובע לא טוען שחזר לגרמניה לאחר שחרורו. תחת זאת הוא טוען שקבע את מגוריו באילת שם עבד בשני מלונות גדולים בעבודה מזדמנת במשך 8 חודשים. לאחר מכן זומן לשירות מילואים והופטר משירות סופית. בשלב מסוים הוא התאהב בתיירת מארה"ב, אישה נשואה בת 34, ונסע בעקבותיה לגור בארה"ב בדירת חדר בעליית גג למשך שנה. הדירה נשכרה עבורו בידי האישה. לאחר כשנה, שבה האישה לישראל והוא נאלץ לחזור לארץ בשל כך. התובע שב לאילת לעבוד בענף התיירות. אותה עת, אופי העבודה בתחום זה היה זמני וכמו כל האנשים בשוק, נדד התובע בין העבודות הזמניות. אותה עת היה התובע רק בן 21. בין השנים 1991 ו- 1997, עבר התובע לעשות עסקים בספרד באיים הקנריים שם מכר יחידות נופש ולאחר כשנה פתח אף עסק משגשג לממכר בגדים. הוא שב לארץ בשנת 2003 ובכסף שהרוויח בספרד קנה דירה בשנת 2004. ביוני 2005 התובע שב לארץ, עבד בעבודה זמנית נוספת בתחום המלונאות ואח"כ שב לספרד לשנה ובשנת 2006 שב לאילת והחל לעסוק במכירת דירות נופש במלון הרודס עד לסגירת הפרויקט. בשנים 2006 ו- 2007 עבד התובע תחילה במלון הרודס והשלים הכנסה כמוכר בחנות בגדים "בילבונג". בשנת 2008 עבד התובע כמוכר בחנות בגדים נוספת ובשנת 2009 התובע עבד באבטחה ואח"כ עבר לעבוד במלון הנסיכה. התאונה אירעה בשנת 2009 ולאחריה איבד את כושר תעסוקתו כליל. בזמן התאונה התובע עבד במרכז גלישה גל ובדמיאור במלון הנסיכה עד לפיטורי צמצום עונתיים. 5. התובע טוען שהוא היה יזם המתפקד כפרט פרודוקטיבי בחברה. תפקודו היה ברמה גבוהה מאוד, הוא היה איש עסקים ועבד לעתים כשתי משרות יחד. אשר על כן, התשתית העובדתית עליה ביסס המומחה את חוות דעתו כאילו התובע סבל מנכות פסיכיאטרית עוד לפני התאונה פשוט אינה נכונה. התובע הסביר שמכר דירה שרכש לצרכי השקעה וכשמכר את מכוניתו היה זה מפני שלאחר התאונה נאסר עליו לנהוג - ולא (כפי שסבר המומחה) מפני שנזקק לכסף לצרכי קיום. 6. התובע אף טוען כנגד האמור בחוות דעתו של המומחה בהתבסס על תשובות המומחה בחקירתו. כל למשל, דבק המומחה במסקנתו שהתובע סבל מנכות קודמת אך העיד שנדיר מאוד שסכיזופרניה תפרוץ בגילו של התובע וכן העיד שהתובע לא סבל מסכיזופרניה לפחות במהלך שנות העשרים לחייו, השנים בהן פורצת המחלה בדרך כלל. המומחה גם העיד שלו הייתה פורצת המחלה מאוחר יותר סביר להניח שהיא הייתה מתועדת אלא אם קיבל טיפול פרטי. המומחה גם העיד שלא סביר שאדם עם נכות כמו של התובע היה מתפרנס בכלל והרי הוכח שהתובע כן התפרנס. לבסוף, התובע מפנה לאמור בחוות דעתו של המומחה שם נקבע בפירוש שבזמן הבדיקה התובע סבל ממצוקה אמיתית. טענות הנתבעים 7. הנתבעים טוענים שלא ניתן לקבל את הטענות העובדתיות שעליהן מבוססות טענות התובע. ההיסטוריה של התובע קשה. אמו סבלה ככל הנראה ממחלת נפש. אביו נקט כלפיו באלימות מילולית, אם לא פיזית. בגיל 16 הוא עזב את ביתו ונאלץ לעבור מפנימיה אחת לאחרת על רקע קשיים אמיתיים. פנימיה אחת הייתה "פנימיה של עבריינים", בשפתו של התובע עצמו. בגיל 18 הוא לא חזר הביתה אלא עבר להתגורר בדירה שכורה בתל אביב. הנתבעים מבססים על התיעוד צבאי את טענותיהם בדבר הרקע הקשה של התובע ומצוקותיו הנפשיות המוקדמות. לפי התיעוד, תיאורו של התובע אומת בדו"ח חקירת בית שמולא על ידי גורמי הת"ש בבסיס. לטענת הנתבעים, התובע הופטר משירות צבאי על רקע קשיי הסתגלות. למרות תיאור האווירה בבית התובע, הוא טוען שאמו מימנה את טיסתו לגרמניה בעקבות הבחורה שפגש ואח"כ גם הוסיף שאמו נהגה לתת לו כסף למרות שהיא התקיימה רק מקצבה של הביטוח הלאומי ובעיני הנתבעים אלה טענות לא סבירות. 8. הנתבעים טוענים שעדותו של התובע אינה אמינה. כך קבע גם המומחה בתחום האורתופדי שהתובע מגזים במקצת. בעדותו, ניסה התובע לגמד את קביעות המומחה. כך למשל הוא התכחש למחלת הנפש של אמו וטען שהמומחה אולי הבין אותו לא נכון כשדיבר על אביו. כך גם הכחיש התובע שבהיותו חייל הוא חזר לביתו אך חזר בו ולבסוף טען שהוא עבר בבית רק כדי להגיד שלום. בשלב מאוחר יותר בחקירתו הודה התובע בכל האמור במסמכים הצבאיים אך הכחיש שהוא היה הומוסקסואל. התובע טען שהוא גויס למילואים והופטר משירות אך ממסמכים צבאיים עולה שהוא כי הוא התנדב למילואים אך שוחרר אחרי שנתקף בחרדה. התובע טוען שהוא שוחרר משירות לאחר שהמציא עילות שחרור לאור געגועיו לבחורה הגרמנייה אך במסמכי הצבא מצוין שאמירותיו אומתו באמצעות ביקור בית של שירותי הת"ש בבסיס. על סמך נתונים אלה, טוענים הנתבעים שהתובע סבל מבעיות נפשיות כבר מגיל 18. נכותו הנפשית של התובע באה לידי ביטוי בקשרים חברתיים לקויים שיצר עם נשים מבוגרות ממנו תמורת כלכלה ואולי גם כסף ובאה לידי ביטוי גם בהקשר התעסוקתי כפי שיפורט להלן. 9. לדעת הנתבעים חוסר אמינותו של התובע מתבטא גם בתיאור התאונה. בסעיף 1 לתצהירו מעיד התובע שהוא "נדרס" על ידי רכב בעת שרכב על אופניו. לעומת זאת, על פי תיק המשטרה שהוגש על ידי התובע עצמו, נראה שמדובר בעצם בתאונה קלה שהתרחשה כאשר רכב פגע קלות באופניים והתובע, שרכב עליהם, נפל הצידה. התובע לא פנה לקבל טיפול רפואי לאחר האירוע. במסגרת הבקשה לתשלום תכוף הוא העיד שהוא פנה לקבלת טיפול רפואי כמה ימים עד שבוע לאחר התאונה אך בפועל המסמך הרפואי הראשון שמתעד את התאונה נערך כשלושה שבועות לאחר התאונה. 10. לדעת הנתבעים בעשרים השנים שבין שחרור התובע מצה"ל ועד התאונה הוא החליף לא פחות מ- 17 מקומות עבודה. על פי דו"ח רציפות ביטוח המל"ל, הכנסותיו מכל עבודה היו צנועות ביותר. בין השנים 1991 ו- 2005, פרק זמן של כ- 14 שנים, התובע לא עבד כלל למעט חודשיים בשנת 1997. התובע אכן עבר לגור תקופה מסויימת בארה"ב אך הוא חי שם על חשבון אשה נשואה שאותה הכיר בארץ. מומחה בית המשפט קבע כי לתובע היסטוריה של שימוש מניפולטיבי בגופו ולטענת הנתבעים אין הדבר מעיד על נורמטיביות יתרה. ברוח זו, העיד מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי כי התובע מודע היטב למשמעות ההליכים וכי התנהגותו אינה משוללת אופי אופורטוניסטי. כאשר התובע נשאל מדוע הוא לא עבד בשנים 1991-2005 המציא לראשונה סיפור שזכרו לא בא קודם לכן על עסקים שניהל בספרד, באיים הקנריים. סיפור לא אמין זה כולל פתיחת עסק במדינה זרה, דבר שאינו פשוט אף במדינתנו. לפי עדותו של התובע העסק היה משגשג אך הוא גם טען בנשימה אחת שבשנת 1997 הוא שב לארץ למשך חודש אחד כדי לחדש את דרכונו. במהלך חודש זה הוא עבד בעבודה זמנית בשכר זעום באילת כדי לממן את כרטיס הטיסה שלו חזרה לספרד. בשלב אחר בעדותו הוא דיבר גם על פתיחת חנות בגדים באנגליה והוא הסתבך בסתירות עצמיות נוספות. גם לשיטתו של התובע, לאחר חזרתו ארצה הוא המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות בענף התיירות ולא ידע להסביר איך אדם הופך מבעל עסק משגשג בחו"ל לשכיר בעבודות מזדמנות בשכר זעום באילת. מכל מקום, הנתבעת מדגישה כי התובע לא הציג ולו אסמכתה אחת שתחזק את טענותיו בדבר עצם עבודתו מעבר לים, התקופות בהן עבד שם, הכנסותיו והיתרי העבודה בחו"ל. משנת 2007 ועד לשנת 2009 עבד התובע סה"כ ב- 11 מקומות עבודה בארץ. למרות שהתובע העיד קודם שהוא קיבל תלושי שכר עבור עבודתו, העיד בשלב זה כי הוא עבד "בשחור" ולא כל הכנסותיו מתועדות. 11. הנתבעים טוענים שיש לדחות את הגרסאות שהשמיע התובע לראשונה בחקירתו הנגדית. אלה כוללות את המידע אודות מסעותיו לחו"ל בעקבות הבחורות, עבודתו בחו"ל, חנויות בגדים שניהל בחו"ל, על כספים שקיבל מאמו ועוד. התובע גם טוען שהיה עובד מצטיין של רשת בילבונג אך הוא נמנע מלהעיד את הממונים עליו. התובע טען שפוטר בפיטורי צמצום לאחר שעונת התיירים נגמרה אך הוא לא העיד את הממונים עליו בדבר סיבת פיטוריו ואף לא הוכיח שנהוג לפטר עובדים בפיטורי צמצום בסוף העונה. יתירה מזו, הנתבעים סבורים שהטענה אינה מתיישבת עם פיטוריו לפני חג הסוכות - תקופת עומס במלונות באילת. הנתבעים מזכירים שהתובע טוען שהוא מקבל עזרה בהיקף נרחב מבני משפחה ומחברים אך הוא לא העיד אותם. דיון 12. את הקושי שמעוררת פרשה זו ניתן לתאר בתמצית: יש תיעוד טוב אודות מצבו הנפשי של התובע בשתי תקופות שביניהן מפרידות כעשרים שנים. באשר למה שהתרחש במהלך אותן עשרים שנים מציגים הצדדים תסריטים מנוגדים. 13. לשיטת הנתבעים, ראשיתו של התובע כאיש צעיר עם בעיות נפשיות ותפקוד חברתי בלתי יציב ביותר, המשכו בחוסר יציבות תעסוקתית וחברתית, תקופות ארוכות של העדר תעסוקה או הכנסה מתועדת, המשובצות "חלטורות", עבודות זמניות ועונתיות והמשכה בנכות נפשית מתועדת. לפי תסריט זה, המצב הנפשי הנוכחי של התובע הוא המשך ישיר וטבעי של מהלך חייו, והתאונה לא מילאה במהלך זה תפקיד משמעותי. הגיונו של תסריט זה נשען על הסבריו של ד"ר הראל, שלא נדיר, שהעדרו של תיעוד רפואי נובע מכך שאנשים הסובלים מתחלואה פסיכיאטרית נרתעים מפניה לטיפול (רתיעה שהיא עצמה ביטוי של התחלואה). מכאן, שהעדר תיעוד פסיכיאטרי מעשרים השנים ה"חסרות" אינו אינדיקציה להעדר תחלואה פסיכיאטרית, אלא הוא עצמו מהווה ביטוי של תחלואה שניתן לזהות בדיעבד מתוך דפוס התנהגות. 14. לשיטת התובע, הקשיים שאובחנו אצלו בתקופת השירות בצה"ל אינם ביטוי לבעיה פסיכיאטרית אמיתית, אלא לקשיי נעורים על רקע חברתי, מחיר ששילם התובע על נסיבות חייו העגומות. התובע מגמד את משמעות התיעוד מתקופת שירותו בצה"ל, אך האמצעי שלו הוא נזקק, חושפני מאוד - הוא מעיד על עצמו שנזקק לטענות שאינן אמת כדי לקדם את מה שנתפס אצלו אז כאינטרס שלו. "דואליות" זו ניכרת גם בסיכומים, הנוקטים בו זמנית טענת דבר והיפוכו: "על מנת להשתחרר מצה"ל... סיפר התובע כי הינו חד מיני ועקב כך שוחרר להפתעתו מצה"ל". האם הכוונה היא שהוא הופתע מכך שהתחבולה הצליחה? בתיאורו של התובע, אחרי אותה ראשית עגומה באו שנים של פעילות, יוזמה, והצלחות, אשר הגיעו לקיצן האכזרי עם פציעתו בתאונה. ראוי לשים לב לכך שאפילו בסיפורו של התובע חוזרת על עצמה תבנית של חוסר יציבות גם במהלך "שנות ההצלחה" בחו"ל: הוא העיד על מעברים תכופים מארץ לארץ מעיסוק לעיסוק ומקשר בינאישי אחד למשנהו. למעשה בתיאור זה חוזרת תבנית החיים המוכרת של התובע מאילת, כשההבדל העיקרי הוא שמידת ה"הצלחה" המיוחסת לו. בתוך התיאור יש לא מעט סתירות פנימיות ואמירות מעוררות תמיהה. כך למשל, לא ברור כיצד ובאילו אמצעים יכול היה התובע לנקוט את היוזמות הכלכליות שלו בארצות זרות? ומדוע, על רקע הצלחתו העסקית הנטענת, מצא עצמו לבסוף עובד בארץ (הן בתקופת הביניים והן כשחזר לארץ באופן קבוע) שוב בעבודות עונתיות, בעבודות מזדמנות וב"חלטורות"? עם כל זה, ברור שהתובע הצליח להרוויח סכומי כסף כלשהם - היה בידו די כסף כדי לרכוש דירה ומכונית. 15. התובע לא נעדר כושר מניפולטיבי ועורמה. לעתים קיבל כושר מניפולטיבי זה ביטוי ביכולתו להפיק "תועלת מגופו" (כפי שתיאר ד"ר הראל), בשחרור מצה"ל, ב"מינוף" כלכלי של יחסיו עם נשים והן בהשתתפותו בהונאת מס אגב עסקת מכר של דירה. היבט זה של הדברים מחייב מידה של זהירות בקבלת טענות עובדתיות של התובע, אשר הועלו לראשונה ובמפתיע בחקירתו הנגדית. עלילותיו בארצות הים לא הוזכרו על-ידו בבדיקה הפסיכיאטרית וגם לא בתצהיר העדות הראשית שנתן. לא הוצעה כל ראיית סיוע או תמיכה אובייקטיבית בטענות אלה - לא מסמך ולא עדות של אדם אחר. מכאן שכל טענות התובע מבוססות על עדות יחיד כבושה של התובע (שעניינו בתוצאות ההליך מובן מאליו). אם מדובר בסיפורי אמת, קשה להבין כיצד "נשמטו" מסיפור חייו של התובע כשסיפרו לד"ר הראל או מתצהיר העדות הראשית של התובע. 16. בחקירתו הנגדית ניסה ד"ר הראל לסייע לאתר את "קו השבר" בחיי התובע. הוא יעץ לבחון לא רק את עצם תעסוקתו של התובע ורציפותה אלא גם את תוכנה: יש לבחון את איכות העבודה שעשה התובע ולחפש אחר השינויים שחלו בה. המומחה הדגים זאת בעריכת הבחנה בין אדם שהיה בעבר ממונה על עשרות עובדים וכיום עובד לבדו. יישום מבחן זה על תולדות חייו של התובע גם על-פי הגרסה הכבושה שבחקירתו הנגדית, חושפת תבנית ברורה: התפקוד ה"גבוה" שלו טוען התובע היה בחו"ל ובארץ היה דפוס התעסוקה שלו בלתי יציב והכנסותיו היו צנועות. וככל שניתן לאבחן אצל התובע "שינוי לרעה" גם לפי סיפורו, הוא התרחש בעצם הרבה לפני תאונת הדרכים, כאשר חזר לארץ משהותו בחו"ל. 17. אין בסיס לסברתן של הנתבעות שתאונת הדרכים לא גרמה לתובע כל נזק. הצגתה כאירוע מינורי "נופח", מחמיצה השפעה סובייקטיבית שלה על התובע, שנראית אפשרית דווקא על רקע התחלואה הנפשית הקודמת שלו. מצד שני, הצגת התובע את תפקודו לפני שנפצע בצבעים בהירים ואופטימיים היא בבירור מניפולטיבית ומנותקת לחלוטין מהמציאות (אפילו לפי המציאות המאוד מוטלת בספק שתיאר בעדותו). קשה מאוד לתת אמון בעדותו הכבושה שהלכה והתפתחה במהלך החקירה הנגדית תוך שמדי פעם מבצבצות בתוכה סתירות פנימיות. מבין החלופות שהוצעו, אני מעדיף את התסריט שהציעו הנתבעים כסביר מתסריט התובע. עם זאת, כפי שראינו, שניהם כאחד מובילים למסקנותיו של ד"ר הראל. הנזק 18. התובע מבקש פיצוי על בסיס הפסד שכר בסך 7,000 ₪ עד גיל 67. מכאן שיש לפצותו על הפסדיו מאז התאונה בסך 301,000 ₪ ומכאן ולהבא בסך 1,351,624 ₪ נוספים. הוא מבקש שיפסקו לו גם 360,822 ₪ בגין הפסדי זכויות סוציאליות. הנתבעים סבורים שלתובע לא נותרה נכות רפואית או תפקודית ואם אינו עובד אין זאת אלא מפני שכעת הוא נהנה מהכנסה חודשית גדולה משהיתה לו בעבר - תגמולי ביטוח מ"מגדל" וכספים שמשלם לו המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל). 19. בתקופה הסמוכה לפני שנפצע התובע לא עבד, אך קודם תועדה תעסוקה שלו. בשל אופיה הלא סדיר של תעסוקת התובע במרוצת השנים, הכנסתו הממוצעת נמוכה מאוד. כפי שעלה מעדות ד"ר הראל כושר התעסוקה הנוכחי של התובע מוגבל למדי, אך רק רבע מההגבלה נובע מתאונת הדרכים. צודקים הנתבעים שהאמצעים הכספיים שמצויים בידי התובע כעת (מתגמולי ביטוח והמל"ל) עולים על ההכנסה המדווחת שלו לפני שנפצע ונראה שאי לו מוטיבציה יתרה לממש את מלוא הפוטנציאל התעסוקתי שלו, מוגבל ככל שיהיה. בנסיבות אלה, לא ניתן לערוך תחשיב מדוייק של הפסדי ההשתכרות של התובע. אוסיף, שהתובע כבר בן 45 והוא לא הביא כל ראיה על כך שיש לו סידורים פנסיוניים כלשהם. לאור כל האמור מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 150,000₪ בגין כל ההפסדים עקב הפגיעה בכושרו להפיק הכנסה מעבודה מאז התאונה. 20. לתובע מגיע פיצוי בגין נזק לא ממוני, עפ"י כללי החישוב הנוהגים לפי חוק פלת"ד נפסק לו פיצוי בסך 15,000 ₪. 21. התובע מבקש 50,000 ₪ בגין עזרת צד ג' ועזרת משפחה. הנתבעים כופרים בטענה זו. אכן, אפילו נזקק התובע למידה של עזרה מחברי הוא לא שילם עבורה דבר וכלל לא ברור במה התבטאה. לא מצאתי לנכון לפצותו בראש נזק זה. 22. התובע מבקש פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, אף שרק מעט מאוד מזה מגובה בקבלות. הנתבעים מזכירים שהדין מטיל על קופת החולים שאליה משתייך התובע את החובה להעניק לו את הטיפול הרפואי הנחוץ לו (ואת הטיפול הנפשי הדרוש לו הוא זכאי לקבל מהמדינה). סביר בעיני שלתובע נגרמו הוצאות שונות שהוציא בפועל ובשים לב למצבו הנפשי אין זה מפתיע שלא נשמרו בידיו קבלות. לאור זאת נפסק לו פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 5,000 ₪. 23. הנתבעים מבקשים לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע 444,247 ₪ בגין תגמולי המל"ל שקיבל או יקבל בעתיד. הם מציינים שעפ"י ההלכה הנטל להוכחת שיערם של תגמולי המל"ל מוטל עליהם, והנטל להוכיח כי חלק מהתגמולים לא נובע מהתאונה מוטל דווקא על התובע, שלא טען בענין כלל. לחלופין הם טוענים שיש לנכות רבע מתגמולי המל"ל, בהתאם לקביעותיו של ד"ר הראל, או ל"הקפיא" חלק מסכום הפיצויים עד שתקבע נכותו הקבועה של התובע. בכל מקרה, סבורים הנתבעים שיש לנכות מתגמולי המל"ל סכומים שקיבל התובע עד כה והוא עתיד לקבל עד ליום 31.12.13 (מועד סיום נכותו הזמנית). התובע התעלם בטיעוניו לחלוטין משאלת הניכוי. 24. עקרונית אכן ראוי לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע כספים שקיבל ויקבל בגין אותה נכות מהמל"ל. הקשיים המעשיים בקביעת סכום הניכוי, גדולים מאוד. לתובע נקבעו עד כה רק נכויות זמניות. אין לדעת אם תקבע לו נכות קבועה ובאיזה היקף. התובע קיבל ועדיין מקבל תגמולי נכות כללית של המל"ל, אך בתקופות שונות נגזרו התגמולים שקיבל מנכויות בתחומים שונים - ולא רק מנכות פסיכיאטרית. רק הנכות הפסיכיאטרית נגרמה בתאונה ורק בגין חלקה בתגמולים ניתן לערוך ניכוי. הניסיון לחלץ סכום קונקרטי ששולם לתובע בגין נכותו הנפשית דווקא, מסובך לא רק בשל קושי עובדתי (שבכל תקופה ותקופה היו לו נכויות זמניות שונות), אלא בשל כך שתגמולי נכות כללית לא משולמים על בסיס של התאמה לינארית לדרגת הנכות. למותר הוא לציין שהצדדים לא סיפקו לבית-המשפט נתונים המאפשרים חישוב מדוייק. בנסיבות אלה, לא ניתן לערוך ניכוי המבוסס על חישוב אמת ואף אחת מהחלופות שהציעו הנתבעים אינה מדוייקת. 25. מכיוון שהתובע לא התייחס בסיכומיו כלל לשאלת הניכוי, פנה אליו בית-המשפט עם קבלת סיכומי הנתבעים וביקש לדעת אם ברצונו להשיב עליהם. הוא הודיע שאינו רוצה בכך. מכאן, שאינו טוען דבר נגד אף אחת מהחלופות שהציעו הנתבעים. נוכח ויתור זה יערך הניכוי עפ"י החלופה הסבירה ביותר שהציעו הנתבעים. דומה שמבין החלופות שהציעו הנתבעים הסבירה ביותר היא, שהנכות הזמנית הקיימת מזה זמן רב תהפוך לקבועה. בהיות הנכות הפסיכיאטרית הרכיב המכריע בנכות הזמנית, יש לנכות רבע ממנה כנובע מהתאונה - סך מעוגל של 111,000 ₪. 26. לסיכום: התביעה מתקבלת. נזקו של התובע 170,000₪ וממנו יש לנכות 111,000₪. לפיכך הנתבעים ישלמו לתובע 59,000₪, שכ"ט עו"ד בסך 9,050₪ ואגרת המשפט. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשירפואהנכותפסיכוזהפוסט טראומה