תביעה כספית לתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 70,132 ₪ רקע עובדתי התובעת היא חברת עורכי דין, אשר ייצגה את הנתבע בתביעות הגירושין והכרוך בהן, בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה, וכן בערכאות הערעור. מערכת היחסים בין הצדדים החלה ביום 12.2.07, ובאותו מועד נחתם ביניהם הסכם שכר הטרחה הראשון. בחודש מרץ 2009 התגלעו בין הצדדים מחלוקות בנוגע לשכר הטרחה, וביום 16.4.09 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בעניין שכר הטרחה והמשך הייצוג. לאחר חתימת הסכם הפשרה, חוללו מספר שיקים שמסר הנתבע לתובעת. התובעת פעלה לגבייתם של שני שיקים על סך של 25,200 ₪ בלשכת ההוצאה לפועל, וקיבלה בסופו של יום תמורתם סך של כ-32,000 ₪. [המהווה את סכום השיקים וכן שכ"ט עורך דין - בהתאם לעדותה של מנהלת המשרד, עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.13]. התובעת התפטרה מייצוג הנתבע ביום 6.8.09. יובהר כי בשלב זה, טרם הסתיימו ההליכים בעניינו. התובעת טוענת כי לנתבע נותר חוב כלפיה בגובה סכום התביעה, ומכאן התביעה. הנתבע מנגד טוען כי התובעת קיבלה את כל הכספים המגיעים לה ואף מעבר לכך. יצוין כי מתנהל בין הצדדים הליך משפטי נוסף, בתביעה אותה הגיש הנתבע כנגד התובעת. ההליך התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, והנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן. ביום 15.9.11 ניתנה החלטת כב' השופט צבי כספי לפיה ניתנה לנתבע רשות להתגונן מפני התביעה. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' מירה אדמסקי, מנהלת משרד התובעת וכן של עורך דין עינת טירר, עורכת הדין אשר ייצגה את הנתבע מטעם התובעת. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו בלבד. ביום 4.2.13 התנהל דיון הוכחות והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב. להלן נפנה לבחינת גרסאות הצדדים וטענותיהם. טענות התובעת ביום 12.2.07 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, לפיו התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 25,000 דולר בתוספת מע"מ בגין הגשת תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני . בנוסף התחייב הנתבע לשלם לתובעת החל מישיבה השביעית במספר בענייניו, סך 750 דולר בתוספת מע"מ בגין כל דיון. סה"כ התקיימו 23 דיונים מעבר לששת הדיונים שהיו כלולים בהסכם. לאחר מכן [אין תאריך על גבי המסמך] חתם הנתבע על "תוספת להסכם מיום 12.2.07", במסגרתה התחייב לשלם לתובעת סך של 5,000 דולר בתוספת מע"מ בגין מאבק הסמכות, וייצוג הנתבע בתביעה למזונות קטין בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 16.7.07 חתם הנתבע על הסכם בו התחייב לשלם לתובעת סך של 3,000 דולר בתוספת מע"מ עבור טיפול וייצוג בערעור שהוגש כנגד הנתבע בנושא הסמכויות. ביום 4.9.07 חתם הנתבע על הסכם בו התחייב לשלם לתובעת סך של 3,000 דולר בתוספת מע"מ עבור הליך ערעור / בר"ע על פסיקת מזונות קטין זמניים. ביום 3.12.08 חתם הנתבע על הסכם בו התחייב לשלם לתובעת סך של 3,000 דולר בתוספת מע"מ בגין הגשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול בעניין המלצה לגירושין. על פי ההסכמים התחייב הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחה בסך כולל של 278,507 ₪, ובנוסף היה על הנתבע להשיב לתובעת סך של 9,045 ₪ בגין האגרות ששילמה עבורו. הנתבע השתהה בתשלומים בגין התוספות להסכם הבסיסי ובגין הדיונים. ביום 16.4.09 ניהלו הצדדים משא ומתן, במסגרתו חתמו על הסכם פשרה לפיו תינתן הנחה לנתבע וחובו יעמוד על סך של 13,000 דולר (להלן: "הסכם הפשרה"). נקבע כי סך של 6,000 דולר ישולם לתובעת באופן מידי, וסך של 7,000 דולר ישולם לה בסיום ההליכים. פחות מחודש ימים לאחר חתימת הסכם הפשרה, שיקים שמסר הנתבע בגין תשלומים קודמים חזרו ללא כיסוי או עם הודעת ביטול. לפיכך, הודיעה התובעת לנתבע במכתב מיום 18.8.09 על ביטול הסכם הפשרה. התובעת הגישה ללשכת ההוצל"פ שתי המחאות שחוללו, בסך כולל של 25,200 ₪. בתגובה, הגיש הנתבע כנגד התובעת כתב תביעה בסך של 700,000 ₪ לרבות בגין טענות לרשלנות מקצועית. מתוך שכה"ט הכולל לו התחייב הנתבע בסך 287,552 ₪, שילם הנתבע לתובעת סך של 192,220 ₪, ונותר חב סך של 95,332 ₪, מתוכו יש לקזז את הסך של 25,200 ₪ בגין ההמחאות שהוגשו לביצוע בהוצל"פ, כך שסכום החוב עומד על סך של 70,132 ₪. טענות הנתבע בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי ישולם לתובעת סך של 6,000 דולר ביום חתימת ההסכם, וכן סך נוסף של 7,000 דולר עם סיום ההליכים. הנתבע שילם סך 6,000 דולר במעמד חתימת הסכם הפשרה. התובעת התפטרה מייצוג הנתבע ביום 1.8.09, מבלי שסיימה לבצע את התחייבויותיה כלפיו ומבלי שהסתיימו ההליכים. על כן, הנתבע אינו חייב לתובעת את הסך של 7,000 ₪ בהתאם להסכם הפשרה. התובעת קיבלה למעשה סך של 192,220 ₪ אך לא ביצעה את התחייבויותיה לנתבע במלואן. מכתב התובעת בו הודיעה על ביטול הסכם הפשרה נשלח ביום 18.8.09, למעלה מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם הפשרה, כאשר נטען כי הנתבע הפר את ההסכם פחות מחודש לאחר חתימתו. כמו כן, המכתב נשלח 18 ימים לאחר הודעתם על התפטרותם מייצוג הנתבע, ולאחר שהנתבע עצמו שלח לתובעת מכתב בו דרש את השבת הסכומים ששילם עבור עבודה שלא בוצעה. התובעת הציגה לפירעון את ההמחאות שחזרו למעלה מחודש ימים לאחר מועד פירעונן. הדבר מחזק את טענת המבקש לפיה ההמחאות שהוצגו לפירעון ניתנו לביטחון, כשנתיים לפני מועד פירעונן, כאשר התמורה בגינן שולמה במלואה לפני מועד הפירעון, ולכן היה על התובעת להשיבם לנתבע. התובעת מציינת כי חלק מן החוב עומד על סך של 9,045 ₪ בגין אגרות. אולם כעולה מהמסמכים שצירפה התובעת סכום האגרות מגיע לסך של 2,661 ₪ בלבד. באותה רשימה, מופיעים גם זיכויים ששילם הנתבע ועולה כי הנתבע שילם סך של 2,990 ₪ עבור האגרות. כמו כן ניפחה התובעת את רשימת הוצאותיה. דיון והכרעה כתבי טענות הצדדים פורשים מערכת יחסים ממושכת בין התובעת, חברת עורכי דין, לבין הנתבע, לקוח אותו ייצגה התובעת בהליכים המשפטיים שהתנהלו בינו לבין גרושתו. ניתן לומר כי מערכת היחסים החלה במועד חתימת הסכם שכר הטרחה הראשון ביום 12.2.07, והסתיימה למעשה, לכל הפחות מבחינת הייצוג המשפטי, ביום 6.8.09, היום בו התפטרה התובעת. על ציר הזמן הזה, ישנה נקודה המהווה למעשה את לב המחלוקת בין הצדדים, והיא חתימת הסכם הפשרה ביום 16.4.09. על פי גרסת התובעת בכתב התביעה, ביום 2.3.09, עובר לחתימת הסכם הפשרה, עמד חובו של הנתבע על סך של 16,601 דולר, בגין דיונים עליהם לא שילם הנתבע בהתאם לאמור במכתב הדרישה של התובעת מיום 2.3.09 (נספח ט' לכתב התביעה). במכתב הדרישה לא הוזכר חוב אחר כלשהו, שלא בגין הדיונים (כך למשל לא צוין קיומו של חוב בגין תשלום אגרות). יצוין כי בכתבי טענותיו טוען הנתבע כי לא היה קיים כל חוב בגין הדיונים. על פי גרסת הנתבע, הוא התחייב לשלם סך של 750 דולר עבור כל דיון החל מהדיון השישי רק בדיונים בבית הדין הרבני האזורי, ומאחר שבבית הדין הרבני האזורי, לטענתו, לא התקיימו יותר משישה דיונים, הרי שלא היה לו חוב כנטען על ידי התובעת. מכל מקום, לאחר מכתב הדרישה של התובעת מיום 2.3.09 נערכה פגישה בין הצדדים במסגרתה הגיעו להסכמות וחתמו על הסכם פשרה. מפאת חשיבותו, יובא להלן נוסחו המלא של הסכם הפשרה: "בהמשך לפגישה מיום 16/4/09 להלן הסיכום: ישולם סך נוסף של 13,000$ כולל מע"מ, בעבור טיפול בכל ההליכים התלויים ועומדים, וכאלה שיהיו בקשר לתיק הגירושין של ערן רובין מול האישה אפרת רובין. הכולל הופעה לדיונים. כמו כן סיכום זה מהווה סגירת כל חוב העבר כפי שמופיע בדרישה מיום 2.3.09. התשלום יבוצע כדלהלן: 6,000 דולר ישולמו מיידית. 7,000 דולר נוספים ישולמו מייד עם סיום ההליכים" וכן הוסף בכתב יד: "הסכום הנ"ל (13,000$ כולל מע"מ) כולל את כל העלויות מכל מין וסוג שהוא הקשורות לפעולות בתיק שלך ושל הוריך כנגד אפרת רובין ובכלל זה תצהירים, כתבי הגנה, כתבי תביעה, ערעורים, הופעות בבתי המשפט וכל פעולה אחרת שתתבצע על ידנו בתיקים הנ"ל ושאתה ו/או הוריך לא תדרשו לשלם כל סכום נוסף מכל מין וסוג שהוא למעט אגרות בית משפט ככל שיהיו". יצוין כי התובעת לא צירפה לכתב התביעה את נוסחו המלא של הסכם הפשרה, והכתוב בכתב יד הושמט על ידה. כבוד השופט כספי ציין זאת בהחלטתו בבקשת הרשות להתגונן מיום 15.9.11 וחייבה בהוצאות בשל כך. על פי גרסת התובעת, פחות מחודש לאחר חתימת הסכם הפשרה המחאות של הנתבע שניתנו בקשר להסכמי שכר הטרחה הקודמים חזרו ללא כיסוי או עם הודעת ביטול. התובעת ראתה בכך הפרה של הסכם הפשרה, ועל כן שלחה לנתבע ביום 18.8.09 הודעת ביטול של הסכם הפשרה (להלן: "הודעת הביטול"). במסגרת הודעת הביטול צוין כי חזרו שיקים של הנתבע וכי התובעת רואה בכך הפרה של ההסכמים עמה. מסיבה זו נכתב בהודעת הביטול כי מבחינת התובעת על אף הסכם הפשרה החוב חזר לעמוד על החוב המקורי, על פי הפירוט הבא: החוב בגין הדיונים בסך של 16,601 דולר; שיקים חוזרים בסך של 39,800 ש"ח וכן חוב בגין אגרות בסך של 9,045 ₪. בקיזוז הסך של 6,000 דולר ששולם עם חתימת הסכם הפשרה, צוין בהודעת הביטול כי החוב עומד על סך של 89,588 ₪. התובע מנגד טוען כי הסכם הפשרה עומד בתוקפו, כי השיקים שחזרו הינם שיקים שניתנו לתובעת לביטחון בלבד, וכי בכל מקרה התובעת לא הייתה זכאית לבטל את הסכם הפשרה . מבלי להיכנס לשאלה האם השיקים נמסרו לביטחון או לפירעון, ואף בהנחה כי נמסרו לפירעון וחזרו (ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו), יש לבחון האם עצם חזרת השיקים מהווה הפרה של הסכם הפשרה. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". תכליתו של סעיף החוק הנ"ל, אשר תוקן בשנת 2011, נסקרה בהרחבה על ידי כבוד השופט ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12, ) (להלן: "פרשת סהר"), ור' לעניין זה דברי השופט ריבלין בפסקאות 26-28 לפסק הדין: "עד כאן באשר לתכליתו הסובייקטיבית של סעיף 25(א) המתוקן. כפי שראינו, תכלית זו מצביעה בבירור על כך שהפירוש הנכון לסעיף המתוקן הוא כדלקמן: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה - עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי... כללו של דבר, גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית; ונבהיר: איזון זה, בין שני הערכים, נקבע בפועל כאיזון הראוי בפסק הדין בעניין אפרופים. בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, קבע בית משפט זה - בהרכב מורחב של תשעה שופטים - כי איזון זה הוא אכן האיזון הראוי. כך היה גם בעוד עשרות פסקי דין שניתנו בנושא זה על-ידי בית המשפט העליון בשנים שחלפו מאז פסק הדין בעניין אפרופים; וכך הוא הדבר גם לאחר התיקון לחוק. המחוקק, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק המתוקנת, ומן הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, לא ביקש לבטל איזון זה, ולבכר את אחד הערכים על-פני השני; אלא, ביקש הוא, תחת זאת, אך לחדד ולהבהיר, כי עיקרון הוודאות המשפטית מחייב לתת ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות. כאמור, משקל מסוג זה - לא יותר, אך גם לא פחות - ניתן ללשון באמצעות פירוש הסעיף, באופן שעליו עמדנו לעיל." עולה אפוא, כי הפרשנות הראויה לסעיף 25(א) לחוק החוזים, היא כי יש לפרש חוזה תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, אולם מתוך החזקה הפרשנית (הניתנת לסתירה) שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון. כך יש לפרש את הסכם הפשרה בענייננו. כעולה מלשונו של הסכם הפשרה, הסכום שנקבע בו סגר את "חוב העבר כפי שמופיע בדרישה מיום 2.3.09". על פי מכתב הדרישה מיום 2.3.09, חובו של הנתבע עמד על 16,601 דולר, בגין הדיונים. הא ותו לא. כלומר, הכספים ששולמו קודם להסכם הפשרה, בין אם כבר שולמו ובין אם ניתנו שיקים דחויים בגינם, לא נכללים במסגרת הסכם הפשרה אשר צופה פני עתיד מבחינה זו. כן נאמר בהסכם, כי "ישולם סך נוסף של 13,000$" (ההדגשה שלי, ה.פ.). נוסף, היינו - מעבר לתשלומים שכבר נמסרו. עוד יצוין כי מעבר לסגירת החוב הספציפי בגין הדיונים, הסכום שנקבע בהסכם הפשרה נועד גם "בעבור טיפול בכל ההליכים התלויים ועומדים, וכאלה שיהיו". כלומר, מלשון החוזה עולה כי כוונת הצדדים בהסכם הפשרה הייתה לקבוע סכום מסוים לתשלום שיסכם את חוב העבר בגין הדיונים, ואת המשך דרכם העתידית מבחינת שכר הטרחה. התשלומים הקודמים אינם מעניינו של הסכם הפשרה, אלא הם רלוונטיים להסכמים שמכוחם נמסרו. הסכם הפשרה מסדיר אפוא את החוב שהיה קיים ביום 2.3.09, הוא החוב בגין הדיונים. מאחר שהשיקים שחזרו לא נמסרו בגין חוב זה, הרי שכעולה מלשון החוזה אין בחזרתם הפרה של הסכם זה. השיקים נמסרו על חשבון הסכמי שכר הטרחה שקדמו להסכם הפשרה, ועל כן חזרת השיקים מהווה, לכל היותר, הפרתם של הסכמים אלו. כך, ניתן ללמוד אף מהודעת הביטול עצמה ששלחה התובעת: "כל ההמחאות הללו הינם תשלומים על פעילות שכבר בוצעה ושלמו לפי הסכמים קודמים לפני למעלה משנה ואשר נפרסו לנוחותך" (השגיאות במקור, ההדגשה שלי, ה.פ.). יודגש, כי אין כל תימוכין בלשון הסכם הפשרה (או בראיה חיצונית אחרת) לטענתה של עורך דין בתצהירה, שלפיה ההסכם הותנה בכך שהתובע ישלם את כל חובותיו וידאג לכיבוד השיקים שמסר על פי הסכמים קודמים. אף מהתנהגות התובעת לאחר חזרת השיקים, ניתן למצוא תימוכין לפרשנות הנ"ל. הודעת הביטול מטעם התובעת לא נשלחה מיד עם חזרת השיקים. הודעת הביטול נשלחה לאחר שהתובעת החליטה על התפטרותה. כפי שהתובעת עצמה מציינת, השיקים חזרו פחות מחודש לאחר חתימת הסכם הפשרה. התובעת לא הציגה הסבר מדוע כבר אז לא נשלחה הודעת הביטול להסכם הפשרה, אם אכן היא הייתה סבורה שחזרת השיקים מהווה הפרה של הסכם הפשרה. הודעת הביטול נשלחה מספר חודשים לאחר שחזרו השיקים, ומספר ימים לאחר שהתובעת הודיעה על התפטרותה מייצוג הנתבע. כך, נראה כי אף התובעת בזמן אמת לא הייתה סבורה שחזרת השיקים הפרה את הסכם הפשרה, אלא היא נקטה בגרסה זו לאחר שהחליטה על התפטרותה. עולה אפוא, כי הן לשון החוזה והן נסיבות העניין תומכות במסקנה פרשנית אחת, והיא כי הסכם הפשרה לא הופר על ידי הנתבע. אשר על כן, אני סבורה כי הודעת הביטול באשר להסכם הפשרה ניתנה שלא כדין, וכי הסכם הפשרה בתוקף. משקבענו כי הסכם הפשרה בתוקף, יש לבחון את חובו של הנתבע, ככל שישנו, בהתאם להסכם הפשרה בלבד. אין חולק כי הסכם הפשרה קוים בחלקו, וכי שולם עם חתימת ההסכם הסך של 6,000 דולר. עוד אין חולק כי בהסכם הפשרה הייתה התחייבות של התובעת כי הסכום של 13,000 דולר כולל (מעבר לסגירת החוב) את המשך הטיפול בכל ההליכים התלויים ועומדים בין הנתבע לאשתו, וכן הליכים עתידיים ככל שיהיו: "ישולם סך נוסף של 13,000$ כולל מע"מ, בעבור טיפול בכל ההליכים התלויים ועומדים, וכאלה שיהיו"; ובנוסף בגין ההליכים שבין הנתבע והוריו לבין אשתו: "הסכום הנ"ל (13,000$ כולל מע"מ) כולל את כל העלויות מכל מין וסוג שהוא הקשורות לפעולות בתיק שלך ושל הוריך כנגד אפרת רובין". בהסכם הפשרה נקבעה חלוקה של הסכום שנקבע בו לשני תשלומים. הראשון, סך של 6,000 דולר עם חתימת ההסכם, אותו שילם הנתבע. והשני, סך של 7,000 ₪ מיד עם סיום ההליכים. אין חולק כי מערכת היחסים בין הצדדים הופסקה עם התפטרות התובעת באוגוסט 2009, וכי במועד זה טרם הסתיימו ההליכים בעניינו של הנתבע. לאור העובדה שבמועד התפטרות התובעת טרם הסתיימו ההליכים - עולה השאלה האם על הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 7,000 ₪ שהיה אמור לשלם עם סיום ההליכים. זוהי אפוא שאלה פרשנית נוספת. על פי תצהיריהן של מנהלת המשרד, הגב' מירה אדמסקי וכן של עורך דין עינת טירר, נאמר כי הסך של 13,000 דולר שנקבע בהסכם הפשרה הוא סכום סילוק החוב לאחר הנחה, ובנוסף סוכם כי לא ייגבו ממנו שכ"ט נוסף בהמשך (ס' 16 לתצהיר הגב אדמסקי וס' 26 לתצהיר עורך דין טירר). כך העידה עורך דין טירר בחקירתה הנגדית: "..דבר נוסף, במסגרת הסדר הפשרה על חוב הדיונים נאותנו, לא רק לעשות לך הנחה אלא גם הכנסנו צ'ופר שעל כל דבר עתידי אם יהיה לא נגבה שכ"ט.." (עמ' 19 לפרוטוקול). מנגד, העיד הנתבע: "זה לא כל כך פשוט והיתה מחלוקת ועשינו מו"מ כדי לשים את המחלוקת אחורה ולעשות משהו שאני מקבל, טיפול בהורים, טיפול בערעורים ואתם מקבלים את הכסף שרציתם לקבל, 13,000 דולר". (עמ' 26 לפרוטוקול) אני סבורה כי לשון ההסכם תומכת בפרשנות הנתבע: ההסכם פותח במילים: "ישולם סך נוסף של 13,000$ כולל מע"מ, בעבור" ולאחר מכן מפורט עבור מה ישולם הסך שנקבע. הדבר הבא שנכתב אחרי המילה "בעבור", הוא: "טיפול בכל ההליכים התלויים ועומדים, וכאלה שיהיו.." רק לאחר מכן נכתב: "כמו כן סיכום זה מהווה סגירת כל חוב העבר". כלומר, כשהצדדים עצמם הגדירו עבור מה ישולם סך של 13,000 דולר, הם עצמם בחרו להקדים ולומר כי הסכום הוא עבור טיפול בכל ההליכים הקיימים וכאלו שיהיו. רק לבסוף ציינו שכמו כן, הסיכום גם מהווה את סגירת חוב העבר. אם הפרשנות הייתה זו שמציעה התובעת, הרי שיש להניח כי ההסכם היה מנוסח בדיוק הפוך, היינו - שהסכום הוא עבור חוב העבר, וכמו כן, עבור טיפול ביתר ההליכים. עוד יצוין, כי הנתבע בתצהירו טוען כי לאחר שקיבל את מכתב הדרישה מיום 2.3.09 בגין חוב הדיונים, יצר קשר עם התובעת וטען כי לא קיים חוב בגין הדיונים. אולם, משחשש כי התובעת תפסיק את ייצוגו - הסכים לנהל מו"מ בעניין זה וכן לגבי שכ"ט בגין טיפול שיידרש בעתיד, וכך לבסוף חתמו על הסכם הפשרה. התובעת בסיכומיה לא הכחישה את עצם העובדה שהנתבע התנגד לדרישת החוב בגין הדיונים, ועצם העובדה שנערכה פגישה ונוהל מו"מ בעניין ונקבע סכום הנמוך מדרישת התובעת, מעיד על כך שהנתבע לא הסכים עם דרישת החוב של התובעת. לאור זאת, אף דומה כי חלוקת התשלומים בהסכם הפשרה, והקביעה כי הסך של 7,000 ₪ ישולם רק עם תום ההליכים, עולה בקנה אחד עם התחייבות התובעת בהסכם לייצג את הנתבע עד תום כל ההליכים בעניינו, ועם ניסוח ההסכם כאמור לעיל. עולה אפוא, כי בחלוקת התשלומים יש מעבר לפריסת התשלום גרידא, אלא יש בו מעין חלוקת הסך של ה-13,000 ₪ בין סגירת חוב העבר, שהוא לערך סך של 6,000 ₪, ועל כן סכום זה שולם במועד חתימת ההסכם, לבין הסכום עבור המשך הייצוג עד לתום ההליכים, שהוא כסך של 7,000 דולר, ועל כן נקבע כי ישולם עם תום כלל ההליכים. כל תוצאה אחרת תוביל למצב אבסורדי, אשר אין להניח כי אליו התכוונו הצדדים. הנתבע הסכים לחתום על הסכם הפשרה, ועל התחייבותו לסכום שנקבע בו, על בסיס ההנחה שסכום זה כולל את שכר הטרחה עבור כל ההליכים עד תומם. על בסיס הסכמה זו נחתם ההסכם. לא ייתכן שכיום, לאחר שהתובעת התפטרה ולמעשה אין חולק כי לא תייצג אותו עד תום ההליכים, הנתבע יחויב בתשלום אותו הסכום, שהסכים לו מלכתחילה מתוך הנחה שהוא כולל תשלום עד תום ההליכים. אף אם היה מדובר ב"צ'ופר", כהגדרת התובעת ובהתאם לגרסתה, הרי שהינו חלק מהסכם מחייב. הנתבע הסכים לשלם סך של 13,000 דולר בתמורה למרכיב בהסכם - אותו לא קיבל. במצב דברים זה, בו התובעת היא שהחליטה להתפטר על אף התחייבותה בהסכם הפשרה - יש לקבוע אפוא כי לנתבע לא נותר כל חוב לתובעת. סוף דבר התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 8,000 ₪. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין